**שנא' והי' לאות ע"י ולזכרון בין עיניך כו'. מה להלן בגובה של ראש אף כאן כו'**כצ"ל ומאי היא קיבורת ע' מש"כ בס"ד פ' עקב סי' קמ"ה אות ג' דלכתחילה מצוה להניח בתחילת קיבורת לדעת רבינו וסיעתו. והיינו מש"כ בהגהת רמ"א או"ח סי' כ"ז דמצוה להניח בראש העצם כו' וכמו מזוזה דעת הרמב"ם דמצוה לקובעה בתחלת שליש העליון דוקא. ונ"ל מדרשה דר"י שהביא רבינו בסמוך שתהא שימה נגד הלב. וכל שהוא מכוין נגד הלב עדיף. אבל בדיעבד או שיש לו מכה שם כשר בכל הקיבורת כמו מזוזה בכל שליש העליון וכל הקיבורת נגד הלב הוא. זהו דעת רבינו. אבל דעת הרא"ש דמזוזה כשר לכתחילה בכל השליש העליון ה"נ תפילין מקומה לכתחילה בכל הגובה וע"ש שביארתי בס"ד:

**אמר ר"ש כל שאינו מניח תפילין עובר בשמנה עשה כו'.**וברישא בגובה של ראש כו'. יש לנו לשום לב על שסדר מימרא דר"ש בתוך הבריית' דגובה ש"י וש"ר ולאו דבר ריק הוא: אבל למדונו רבינו בזה שמפרש מנין שמנה עשה כפי' שני דרש"י דלפי' א' דיש ד' פרשיות ואכל חדא קיימא תרי עשה כו' ולישנא אחרינא דבפרש' והי' כי יביאך כתיב והי' לך לאות וגו' ושמרת את החוקה וגו' ובסוף הפרשה כתיב והי' לאות וגו' הרי ג' ובק"ש וקשרתם והיו לטוטפת. וכן בפ' והי' א"ש וקשרתם אותם וגו' והיו לטוטפות. הרי ז' ושמתם את דברי אלה דדרשינן שתהא שימה נגד הלב עכ"ל ור"ל דלפי' הב' לא חשיב למצוה בפ"ע אלא הכתיב בפ"ע בצווי. משא"כ בפרשה דוהי' כ"י דכתיב והי' לאות ע"י ולזכרון ב"ע אין כאן אלא צווי א' ולא נמנה אלא למ"ע א'. ודעת רבינו כפי' שני. ומש"ה כשהגיע לדרשה להא דר"י דדריש ושמתם שתהא שימה נגד הלב הביא הא דר"ש דשייך אליבי' דר"י וזה ברור. ולמדנו מכאן עוד דאזיל רבינו בשיטת הגאונים דפסקי כריה"ג דושמרת את החוקה הזאת וגו' בתפילין הכ"מ. וע' מש"כ בדרשה דחנוכה סי' כ"ו אות כ"א. וא"כ לילה לאו זמן תפילין מה"ת כמש"כ הרא"ש ה' תפילין בשם ספר העתים פסק לגאון אסור להניח תפלין בשבתות ויו"ט דכתיב ושמרת את החקה וגו'. ואסור להניח תפילין בחו"ה כו' וכ' הרא"ש עלה ונ"ל שאין לסמוך על האי פיסקא דק' י"ל הלכה כר"ע מחבירו. וכן פסק רב אשי דלילה ז"ת ולריה"ג דדריש מימים ולא הימים פרט לשבתות ויו"ט לדידי' ודאי חוה"מ בכלל יו"ט כיון שקרויין מקרא קודש: אבל לר"ע דנ"ל שבתות ויו"ט מוהי' לך לאות אין חוה"מ בכלל עכ"ל הרא"ש ז"ל. והנה רבינו בשיטת גאון קאי דקי"ל כריה"ג וע"ע מש"כ אות ה'. וכ"כ הרמב"ם ה' תפילין פ"ד ה"י זמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה שנאמ' מימים ימימה חוקה זהו מצות תפילין. וכן שבתות ויו"ט אינן זמן תפילין שנאמר והי' לך לאות. ושבתות ויו"ט הן עצמן אות כו' וזהו פשטא דמה שכ' הרי"ף בה"ת ובפרק המוצא תפילין הא דאביי ספ"א דביצה הי' בא בדרך וחשכה עליו כו' כמש"כ הבעה"מ וכ"כ הגאון שאגת ארי' ולא כמש"כ הרמב"ן ז"ל אלא משום דסבירא ליה לילה לאו זמן תפלין. והא דנצרך הרמב"ם לענין שבתות ויו"ט לקרא דלאות. ור"ל דתרווייהו איתנהו וצריכי. דמשום דושמרתם עובר בלאו ועשה וגם אסור אפי' בחול המועד כמו שכ' הגאון. דאי משום אות לא אימעוט אלא שבתות ויו"ט דאסור במלאכה והוא האמת. מיהו אי משום דושמרת לחוד לא הי' נאסר אלא להניח לכתחילה אבל לא נתחייב לחלוץ והיינו דרב אשי דסבירא ליה אפי' לאו לשמרן מותר בלילה. והלכה ואין מורין כן כדאיתא בדף ל"ו ולא כפרש"י וסייעתו דתליא בדר"ע ורבי יוסי הגלילי. אלא דודאי כריה"ג סבירא ליה ומכל מקום שרי להיות מונחים מבעו"י. מה שאין כן בשבתות ויו"ט דאסור משום והי' לאות. ובזה פליגי שני התלמודים. דבירושלמי איתא שהיו מברכין בחליצת תפילין בלילה לשמור חקיו. ואנן לא קיימא לן הכי. היינו דבירושלמי סבירא ליה דושמרת וגו' משמע אפי' לחלוץ. ותלמוד דילן פליג בהא. וזהו פלוגתא דר' אלעזר ור"א שם. ועי' ביאור הגר"א או"ח סימן ל' סעי' ק"א. אבל דרשה דלאות פשיטא דלעולם אסור כמבואר שם בדרשה דרבה בר"ה ספק חשיכה לא חולץ ולא מניח. מבואר דודאי חשיכה חולץ. ומפרש הש"ס דבע"ש איתמר וכדר"ע. נמצא דלפי דברים אלו מבואר דעת. רבינו דחוה"מ פטור מתפילין משום ושמרת. אבל כ"ז הוא לדעת גאון שהביא בס' העתים. אבל דעת הש"ע דלילה זמן תפלין ולא כריה"ג וחול המועד לאו זמן תפלין משום דולאות משמע למעט חול המועד גם כן. וכתבו האחרונים ז"ל להיפך דאי דרשינן מימים ימימה לא ממעטינן חוה"מ. אבל משום אות חול המועד גם כן אות בסוכה ומצה. ולפי' זה עדיין יש להסתפק בדעת רבינו בחול המועד דילמא לא ממעט לא מושמרת ולא מלאות. אבל בפרש' יתרו שאילתא נ"ד אות כ"ז מבואר בס"ד דלדעת רבינו חול המועד גם כן נקרא אות. ופטור מתפלין. והנה יש מקום להקשות על הרמב"ם דפסק כריה"ג והוא הביא מימרא זו דר"ש סוף פ"ד ופי' כפרש"י בלשון א'. ואמאי נטה מפי' רבינו. אבל תדע דשנוי נוסחאות יש בדרשה דר"י. דרבינו גריס כדאיתא לפנינו בש"ס. ואם כן שפיר חשיב האי קרא למ"ע בפ"ע. אבל הרי"ף ז"ל הביא הא דר"י בגי' אחרת רי"א הרי ה"א על לבבכם וקשרתם שתהא קשירה נגד הלב. נמצא לפי זה אינו אלא דרשה דסמוכים ולא פסוק ומצוה בפני עצמו. ואינו ענין לגוף הפסוק ושמתם וגו'. וברמב"ם שם ה"ב כ' תהי' תפלה כנגד לבו ונמצא מקיים והיו הדברים האלה על לבבך ונמצא גי' זו במדרש תנחומא בפרשה זו. ולפי' זה ג"כ לא מיחשיב במנין שמונה מ"ע קרא ושמתם. וע"כ כפי' הא' שברש"י. אבל צ"ע נוסחת הרי"ף ורמב"ם מהא דברכות ד' י"ג ב' ההוא מיבעי' לי' כדר' יצחק כו' ע"ש דמוכרח כגי' רבינו ורש"י. וצ"ע:

**והדר ולזכרון בין עיניך.**בגמרא אי' והדר והיו לטוטפות ב"ע. וכן גריס הרי"ף. ולכאורה הוי לן לדרוש קרא המוקדם בתורה מיהו באמת אין ראי' מגוף הפסוק דאקדמי' קרא של יד לש"ר. דאפשר לומר דרשאי לעשות כמו שירצה. וע"כ צריך להקדים א' מהן כמו אם כבש ואם עז אי' ס"פ מקום שנהגו ובכ"מ דמאי דבעי לייתי' ואדרבה כיון דמצד הסברא ש"ר קודם דמוקדש טפי כדאי' במנחות ד' ל"ד ב' תפלה ש"י עושין אותה ש"ר וש"ר אין עושין אותה ש"י לפי שאין מורידין מק"ח לקדושה קלה. ותנן בפרק כל התדיר. דכל המקודש מחבירו קודם. וא"כ אתי קרא דמכ"מ רשאי להקדים ש"י לש"ר. ע' פסחי' ד' קט"ו א' ובתו' ד"ה אלא א' רב אשי שכתבו כיב"ז. אלא נראה דכאן לשון והיו קדריש שלא יעשה להיפך. וכדאי' בברכות ד' י"ג א' והיו שלא יקרא למפרע. מיהו בכל מקום דרשינן והיו לעיכובא ואם לא עשה כן לא יצא. משום דהוי מצוה א' ואם שינה פסול משא"כ הכא דשני מצוות הן ואין מעכבין זא"ז והיאך אפשר שאם הקדים ש"ר לש"י לא יצא. הא ש"ר לחודי' ג"כ כשר. אלא עכ"פ למצוה מיהא נדרש. שלא יצא ידי מצוה כתקנה. ומעתה שפיר קא דייקינן לדרוש מקרא המאוחר והיו לטוטפות ב"ע. דמצותו שלא יניחנו כל שאין ש"י מונח עליו. אבל והי' דכתיב בש"י א"א לפרש שלא לקשור ש"י כשכבר ש"ר מונחים. שהרי אם כבר מונח ש"ר א"צ לחלוץ ולהקדים ש"י. וע"כ נדרש לד"א והיינו דדרשינן במכילתא ובמנחות ד' מ"ד שיכתבם כסדרן. והקורא קורא כסדרן. והשתא שזכינו לכך. אפשר לומר דדוקא לשיטת הרי"ף דמפרש קרא והיה לאות על ידך ולזכרון ב"ע לשני מצות כמש"כ באות הקדום דע"כ מפרש שמונה מצות כפי' א' שברש"י וא"כ לא כתיב והיה על ש"ר. אבל רבינו דמפרש למצוה א'. קאי על כל המקרא גם על ולזכרון ב"ע ושפיר מוכח מהא קרא דיש להקדים ש"י לש"ר דוקא. להכי גריס בגמרא והדר ולזכרון ב"ע. וראוי לדעת דמפרש"י שבת ד' ס"ה א' ד"ה עשיתו מכה. משמע דס"ל דאם הניח ש"ר תחלה אסור להניח ש"י אחריו שכ' בזה"ל וקס"ד דה"ק לי' א"כ שאנעול זה שוב לא אנעול של שמאל אחריו כו'. וכן בד"ה ודילמא כו' א"כ הריני יוצא ביחיד כו' והרי מדמה גמרא מנעלין לתפילין. והי' נראה לפרש בזה פרש"י יומא ד' ל"ג ב' ש"מ עבורי דרעא אטוטפתא אסור. שפי' לאחר תפילין שבזרוע בשביל תפילין ש"ר אסור. דהא בזרוע פגע תחלה. ותמהו ע"ז התו' שהרי קרא קא דרשינן. והיאך נעלם זה מרש"י ח"ו אלא ה"ק שכבר הניח ש"ר וזהו דיוק לשון בשביל. ואי מדרשה דקרא ולפי גירסתו והדר והיו לטוטפות ב"ע. לא מוכח אלא שלא להניח לכתחילה ש"ר כ"ז שאין ש"י מונח אבל מחמת אין מעבירין עה"מ אפי' כבר הניח ש"ר. בזיון מצות ש"י הוא שעבר עליו לאחרו. ויותר טוב שלא יניחו כלל ויהא נראה שיש מכה בקיבורת וס"ל דכיון דיש להקדים יש בו מעלה אפי' כבר עבר עלי' ויש לזה הוכחה ביומא ד' נ"ח ב' ע"ש. דהדר לההיא קרן דפגע בי' תחלה. ואע"ג שכבר יצא ממנו. עכ"פ אפשר לומר דדעת רבינו ז"ל הכי בדינא ומדרשה דקרא והיה לך לאות ע"י והדר ולזכרון ב"ע. דמשמע שלא יאחר ש"י לש"ר. ופי' הא דיומא כפי' התו' שם. [ובאמת אין ראי' מהא דיומא ד' נ"ח ב' ושאני קדשי מזבח. דכתיב גבי שפיכת דשירים אל פתח א"מ. ההוא דפגע ברישא וגי' זו קדמונית והרמב"ם הביאה בה' מעה"ק. איברא התוס' הקשו ע"ז א"כ למ"ל קרא וניחא. דקמ"ל אפי' כבר עבר עליו וליכא משום אין מעבירין עה"מ. ואדרבה הא עיקר יסוד זה מדכתיב ושמרתם אה"מ. מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה והרי כבר בא לידו במקום המאוחר ולמאי יאחר עוד. אבל מדכתיב אשר פתח א"מ למדנו דמכ"מ ההוא דפגע ברישא קודם. וה"ה בכל עניני מזבח ולא בשארי מצות אבל שיטת רש"י דבכ"מ דינא הכי. ומש"ה מחק הגי' ההיא דפגע ברישא]::

**אמר רבה ב"ש אר"ח סח בין תפלה כו'.**וכל הענין. הכי אי' לפנינו בגמרא אביי ורבא דא"ת לא שח מברך אחת שח מברך שתים. וידוע מחלוקת רש"י ותו' בזה. דרש"י מפרש שח מברך שתים עם הברכה שבירך על ש"י וכשלא שח. אינו מברך אלא על ש"י לבד. ור"ת מפרש דכשלא סח מברך על ש"ר אחת. וכשסח מברך על ש"ר שתים. והרי"ף הביא הסוגי' כצורתה וסיים וכן הילכתא וה"נ אשכחן בירו' כשהוא לובשן מברך אקב"ו להניח תפילין וש"מ דאינו מברך על שתיהן אלא א'. וה"נ כ' רה"ג וה"נ כ' ר"א משבחא ז"ל והשיג על בה"ג שכ' בזה"ל אמר רב"ש סח בין תפלה ש"י לש"ר חוזר ומברך שתים וכ"כ הרא"ש ז"ל דרבינו בשיטת רש"י קאי. והבעה"מ שלהי מ' רה"ש כ' שדעת רבינו ובה"ג של רבי שמעון קיירא בשיטת ר"ת קיימי ואנו בעניינו אין לנו מקום להדלות חכמתו של רבינו והרי הביא הסוגי' כצורתה ואפשר לפרש דעתו כמו שיש לפרש הגמרא. והיותר תמוה שהרי"ף שהעתיק ג"כ השמעתא כצורתה לא ביאר מאומה רק כו' וכן הילכתא כו' והרי לא פי' לנו הרי"ף הסוגי' באופן שנוציא מפירושו לברך א' מלבד שמוכח מהירו' שהביא והגר"א ז"ל בסי' כ"ה כ' דמחלוקת הראשונים ז"ל תליא בחילוקי גירסאות אי גרסינן במאמר ר"ח חוזר ומברך. א"כ אתי כר"ת ז"ל והרי"ף ורבינו גרסי סח בין תפלה ש"י לתפלה ש"ר מברך. והוא כפרש"י וכ' עוד שהרשב"א בתשובה החזיק הגי' מברך. והנה לפנינו גם בספרו של רבינו גם ברי"ף אי' חוזר ומברך. וע"כ עלינו לקבל עדות רבינו הגר"א ז"ל שאין הגי' נכונה וטה"ד הוא וגם כי העיד בשמו של הרשב"א ז"ל בתשובה. ובודאי ראה תשובה זו והגיה ע"פ בספרו של רבינו והרי"ף ז"ל. ואני בעניי הייתי אומר. דבה"ג גריס חוזר ומברך שתים ורבינו והרי"ף גרסי חוזר ומברך ולה"ג שקיל וטרי הש"ס בשמעתא דר"ח. דס"ד דה"פ חוזר ומברך שתים לאחר החזרה יהי' שתי ברכות עם ברכה הראשונה שברך על ש"י. דע"כ א"א לפרש שיחזור לברך שתי ברכות. שהרי על ש"י לא בירך אלא א'. אלא ה"ק חוזר. ונמצא מברך שתים ומש"ה מקשה הא בלא סח ג"כ מברך שתי ברכות. ומשני אביי ורבא דא"ת כו' סח מברך שתים בלא לשון חזרה. וא"כ יש לפרש מימרא דר"ח חוזר על ברכת להניח שכבר בירך. ונמצא עתה מברך שתים על ש"ר לבדו. וזהו שיטת ר"ת ז"ל ולא נצרך בה"ג לפרש מהו חוזר ומברך שתים. כיון שהביא בתחלה מימרא דר' יוחנן על תפלה ש"י מברך להניח. ועל ש"ר מברך על מצות. ואח"כ הביא הא דרב"ש אר"ח ע"כ כמסקנת אביי ורבא. אבל רבינו והרי"ף דגרסי חוזר ומברך ומפרשי דהשקלא וטריא תלי' בפי' מימרא דר"י. דהמקשן ס"ד דר"י מיירי בלא סח דמברך על מצות. ושני דאביי ורבא דא"ת לא סח מברך א' וסח מברך שתים. ופי' ור"י מיירי בסח. והשתא מימרא דר"ח מתפרש כמעיקרא דסח חוזר ומברך. פי' ברכה א' כ"ז פירשתי בדעת הרי"ף שכ' דרבינו בשיטתי' קאי. איברא הבעה"מ בשיטת הרשב"א והגר"א ז"ל קאי דתלי' בלשון חוזר. וא"כ כשמצא בספרו של רבינו חוזר ומברך. כ' דבשיטת בה"ג ור"ת קאי. ובספרו של הרי"ף ודאי צריך למחוק לשון חוזר כדעת הרשב"א והגר"א ז"ל:

**כיון דכולי יומא זמן חיובא הוא כיון דבריך מצפרא כו'.**כונת רבינו מבואר בסוכה שם. דר"י אמר שמואל סוכה יום א' כו' משום דלא מפסקי לילות מימים כולה שבעה כחד יומא אריכא דמי. וה"נ רבנן דרבי דס"ל דעל תפילין אינו מברך אלא שחרית לבד דכשמואל ס"ל הא בכל שחרית מברך. ע"כ ס"ל דמפסקי לילות מימים. ולילה לאו ז"ת הוא וכריה"ג. דאי משום דזמן שינה הוא ושינה אוסרת להניח תפילין. א"כ גם ביום כשישן חוזר ומברך. אלא משום דאי בעי לא הוי ישן לא מברך. ה"נ בלילה. ואין מכאן ראי' דהלכה כריה"ג שהרי י"ל דהאי תנא כריה"ג ס"ל. ובאמת לר"ע אינו מברך אלא משבת לשבת. מיהו רבינו שכ' כיון דבריך מצפרא תוב לא צריך. משמע דפשיטא ליה דבצפרא צריך לברך. הרי מבואר כמש"כ באות ב' בס"ד דרבינו כהרמב"ם ס"ל דלילה לאו ז"ת הוא. וכ"כ בה"ג מ' ברכות פ"ג נשים ועבדים וקטנים פטורין מן ק"ש ותפלין כו' ותפלין לילה לאו זמן תפלין הוא מ"ע שהז"ג וכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות:

רבנן דבי ר"א כו' מברכין משום דרבה בר"הכצ"ל. וכ"ה בה"ג:

**הנכנס לבה"כ חולץ תפליו ומניחן ברחוק ד"א כו'.**בגמרא אי' ומניחן בחלון הסמוך לרה"ר ונכנס כו' משמע דקאי בדרך וכדרכן של בה"כ בזמנם שהי' חוץ לעיר. אבל כשהוא בביתו הכל אסור והא דאי' התם דר' יוחנן ור"נ כד הוי עיילו לבה"כ והוי נקטי תפילין לא יהבי לתלמידייהו ואמרי הואיל ושרינהו רבנן נינטרן. היינו דהוי אזלי בדרך. והתלמידים היו עמהם. וקאמרי הואיל בדליכא מי שיטול התפילין רשאי להכניסם איני נותן להם וכן פסק הש"ע סי' מ"ג ס"ד בד"א בבה"כ שבשדה אבל בבה"כ שבעיר לא יכניסם כלל כיון שיכול להניחן במקום המשתמר. אבל רבינו לא גריס הכי וכן בה"ג וכן הרי"ף בברכות ובה' תפילין וס"ל דאפי' כשהוא בבה"כ שבבית שרי. וכיון שהתירו מחוץ לעיר. מותר בכ"מ משום שמירה. והכי מבואר בדברי רבינו להלן שכ' מכאן ולהבא אע"ג דאיכא דוכתא אחריתי לאחותינהו כו' והביא ראי' מהא דר"י. והיינו שכ' הסמ"ג שלהי מ"ע כ"ב בזה"ל ובשאלתות אומר שאין לו ליתן תפילין לאדם כשהולך לבה"כ דאמר רבב"ח אר"י כו' וכ"כ בהגמ"י פ"ד מה"ת אות ל'. ולכאורה מאי הוסיף לדעת מדברי רבינו. אבל למש"כ מבואר דהוסיף דאפי' רוצין מעצמם אינו ראוי לעשות הכי אלא יותר טוב שיהיו לשמירה וא"כ אפי' כשהוא בבית שרי. וע' להלן אות ט"ז בס"ד:

**ומניחן מעיקרא.**אמר רב יוסף כו'. האי לשון מעיקרא אין לו ביאור. וברור שהגה"ה הי' ביני שיטי. והמסדר ומדפיס הראשון טעה והכניסה בגוף הספר. וכוונת המגיה. שיש להעתיק מימרא דרב יוסף מעיקרא לפני מימרא דר' יוחנן. וכדאי' בגמרא וכוונת רבינו שהחליף סדר המימרות. ללמדינו פירושא דמימרא דר' יוחנן. דרש"י פי' דהא דבלילה עושה להן כיס טפח ומניחן. היינו כשהוא חולצן להצניע עד הבוקר ועושה כיס שחללו טפח להפסיק בינם לקרקע. וא"כ לא שייך כלל עלה מימרא דרב יוסף. אבל רבינו ס"ל כהגאון שהביא בתר"י וכן פסק הרמב"ם פ"ד מה"ת ובש"ע שם ס"ו דאם הוצרך לבה"כ לעת ערב יניחם בכליין אם יש בו טפח כו' ויכנס לבה"כ. וא"כ שייך עלה ג"כ מימרא דרב יוסף שלא יצא רצועה מת"י. והטעם משום שמירה לפי דעת רבינו וכמש"כ הכ"מ שם בישוב השני. וכמש"כ באות הקודם דרבינו עושה מזה עיקר גדול:

**ה"מ להפנות הוא דסגי לי' בכיס טפח וכו'.**א"א ליישב כל הענין. ובל"ס שלתהפך כאן שורה שלימה וכצ"ל וה"מ להפנות הוא דמכסיין. אבל להשתין כד מחתין ברישי' משתין מים. ולהפנות נמי הוא דסגי לי' בכיס טפח או כי נקיט להו בידיה אבל להשתין מים כו' והביאור פשוט דמחלק רבינו בתרי מילי בין להפנות בין להשתין. בקולא ובחומרא חדא דלהשתין קילא דשרי להשתין כשהם בראשו. וכ"כ הראב"ד ז"ל בהשגות פ"ד הי"ח בזה"ל נראה בגמרא דבה"כ עראי משתין בהם ותפילין בראשו. אבל לא יטלנו בידו משום קינוח הניצוצות וה"כ רב אחא ז"ל ע"כ. וע"ע בסמוך ותו נ"מ לחומרא דלהפנות הוא דסגי בכיס טפח או כי נקיט להו בידי'. ור"ל ונכנס בהו לבה"כ. אבל להשתין אסור עד דמנח בכיס. ומפרש הטעם. משום דלהפנות הוא דאסור כי מחתן ברישי' מש"ה שרי למינקיטינהו בידי' דבעי מלבישינהו. פי' דלא אטרחו חכמים לגוללן ולהניחן בכיס כיון דבעי ללובשן מיד. ובע"כ צריך לחלוץ כשנכנס לבה"כ מש"ה התירו לאוחזן בבגדו ובידו וליכנס. אבל להשתין מים שרי לאוניחן בראשי' מש"ה באלבשינהו שרי. ואי לא לא. עד דמחית להו בכיס. דשרי אפי' ליכנס בלילה. או כשאינו רוצה ללובשן עוד. א"כ אין נ"מ להפנו' או להשתין. כ"ז הוא דעת רבינו והגאון רד"ל ז"ל הגיה ה"מ להפנות הוא דבעי לי' כיס טפח אבל להשתין כד מחתן כו' ולהפנות נמי הוא דשרינן כי נקיט להו בידיה כו' ועולה ג"כ כמש"כ דנקיט קולא וחומרא דהשתנה. ובגמרא איתא ת"ר לא יאחז אדם תפילין בידו כו' ולא ישתין בהם מים. ואמר ר"ש דב"ש הוא. דאי ב"ה השתא בה"כ קבוע שרי בה"כ עראי מיבעיא. ונדחו דברי רב ששת. מכ"מ קשיא השתא בה"כ קבוע שריא בה"כ עראי מיבעיא. ה"ק בה"כ קבוע דליכא ניצוצות שרי בה"כ עראי דאיכא ניצוצות אסור. ולא הזכיר רבינו טעם של ניצוצות כלל. ונראה דרבינו ס"ל כפרש"י ד"ה דאיכא ניצוצות כו' הילכך א"א לאחוז תפילין בידו עכ"ל. משמע דדוקא אליבא דב"ה דס"ל אוחזן בידו ונכנס ניחא טעמא דא אבל לר"ע דקיי"ל כותי' דגוללן בבגדו ובידו לא שייך איסור זה וכ"כ בסה"ת דהברייתא דאסור להשתין מים כשהן בידו אתי' כב"ה ומשום ניצוצות אבל בחיקו אם חגר חגורה או כשהן בבגדו ובידו פשיטא דשרי בין להשתין בין לפנות וע' ביאורי הגר"א סי' מ"ג סק"ח דפסקי הש"ע סתרי אהדדי. אבל רבינו דרב גוברי' מפרש טעם אחר דאתי' גם אליבא דהילכתא. והגמרא לא מפרש טעם ניצוצות אלא כלפי דרב ששת קאמר דאתי כב"ש ולב"ה קשה. מש"ה מפרש גם אליבא דב"ה ומזה הטעם. ויש להוסיף דודאי בברייתא שני' שהביא הש"ס דברים שהתרתי לך כאן אסרתי לך כאן. וזהו ק"ו שאין עליו תשובה. ומפרש הש"ס דברים שהתרתי בבה"כ קבוע אסרתי בבה"כ ארעי. והטעם משום ניצוצו' ומקשה א"ה אמאי אין עליו תשובה הא תשובה מעלייתא הוא. ומשני ה"ק הא מילתא תיתי לה בתורת טעמא ולא תיתי לה בתורת ק"ו. דאי אתיא לה בתורת ק"ו זהו ק"ו שאין עלי' תשובה. ואי מטעמא דרבינו אמאי אין עליו תשובה. הא מק"ו גופא תשובתו רצוני דתקנתו קלקלתו. משום שבה"כ ארעי קילא שיכול ללבוש כדרכו חמיר לענין ליכנס בהן. וכיב"ז הרבה. אלא ודאי לא מזה הטעם. אבל בברייתא דלא ישתין בהם ודאי אפשר לומר הטעם אליבא דכ"ע אפי' לר"ע ומטעמו של רבינו. זהו דרכו של רבינו ז"ל ומש"כ הראב"ד ז"ל. אבל לא יטלם בידו משום קנוח הניצוצות והכי כ' ר"א. אינו מובן. והרי דינא דגמרא הוא ואדרבה רבינו גייז לה. ואולי כונתו להשיג גם בזה על הרמב"ם שכ' דאפי' כשהן גלולים אסור משום ניצוצות. וע"ז כ' דר"ל כשהן בידו אסור משום ניצוצות. והכי מוכח משיטת ר"א גאון. ועתה עלינו לפרש שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל. והנה הרי"ף כ' בזה"ל ובה"כ עראי איכא ניצוצות ולפיכך אסור אפי' לאוחזן בבגדו ובידו להשתין. והרמב"ם הוסיף שאין עצה אלא חולץ אותן ונותנן לחבירו לשמרן מבואר דאפי' בכיס אסור. דלענין ניצוצות אין נפקותא בדבר אם בבגדו או בכיס וכ"כ עוד בהלכה י"ט הי' לבוש בתפילין והוצרך לבה"כ לעת ערב כו' לא יכנס בהם גלולים בבגדו ואפי' להשתין מים בבה"כ קבוע אלא כיצד יעשה חולצן ומניחן בכליין אם הי' בו טפח כו' ולמאי דייק הרמב"ם להשתין מים בבה"כ קבוע. הא בעראי ג"כ אסור כשהן גלולים. אלא ודאי דבבהכ"ס עראי גם בכיס אסור ולא כמ"א ס"ק י"ד שכ' דגם להרמב"ם מותר בכיס. עוד חולק הרמב"ם על רבינו. ואוסר להשתין כשהתפילין בראשו. ורבים תמהו מנ"ל להרמב"ם לחלוק על רבינו. והנראה לי דהרמב"ם לטעמי' בהא דתני' בזו הברייתא ולא יישן בהם שינת קבע ולא שינת עראי. ובסוכה ד' כ"ו רמי ג' ברייתות אהדדי דת"ח ישן בהם ש"ק וש"ע. ות"ח ישן בהם ש"ע ולא ש"ק. ות"ח לא קבע ול"ע. ומשני ל"ק הא דנקיט להו בידי'. הא דמנחי' ברישי' הא דפריס סודרא עלייהו. ומפרש הרמב"ם. דנקיט להו בידיה ישן בהם אפי' ש"ק. וכגון שהן כרוכים בידו וכשהן בראשו אסור לא קבע ולא עראי. וא"כ מפרש סיפא דהאי ברייתא ולא יישן בהם ש"ק ולא ש"ע במלובשין כדרכו ולכאורה ק' אמאי לא מוקי הגמ' ברייתא כשאוחזן בידו ואינן כרוכים. דאסור אפי' ש"ע. והרי האי תנא מיירי בהכי בפי' ברישא לא יאחוז תפילין בידו וס"ת בזרועו ויתפלל. אלא משום דקשה להגמרא אמאי הפסיק התנא באיסור השתנה בין תפלה לשינה. הא חד טעמא לתרוויהו שמא יפלו. משא"כ הא דלא ישתין כו' אלא ודאי דהני תרי בבא מיירי בכ"ע בין כשהן מלובשין בין דומי' דרישא. וממילא למדנו דאסור להשתין בין כשהן בראשו משום הפחה בין כשאוחזן בידו ומשום ניצוצות. וכן אסור לישן ש"ע בין כשהן בראשו משום הפחה. בין כשהוא בידו שמא יפלו אם לא כשהן כרוכין. וממילא למדנו כדי לקיים הברייתא דלא ישתין אליבא דהילכתא. ש"מ דאפי' לר"ע אסור ותו דומיא דרישא לא יתפלל דאסור שמא יפלו אפי' בכיס דומי' דס"ת [אלא דשיטת בע"ה והובא בהגהת רמ"א סי' מ"ד. דאפי' לשמא יפלו ל"ח כה"ג] אבל רבינו י"ל דמפרש כפרש"י דהא דלא יישן לא ש"ק ולא ש"ע מיירי בדנקיט להו בידי'. דומיא דרישא. וכן בכה"ג אסור להשתין. אבל כשהן בראשו רשאי לישן ש"ע. וה"נ שרי להשתין:

**בית שיש בו ספרים.**בגמרא אי' בית שיש בו ס"ת. וכגי' הרי"ף ומש"ה פסק הרמב"ם פרק יו"ד מה' ס"ת ה"ו דכלי בתוך כלי שרי גם לס"ת. והא דאמר ריב"ל דלס"ת צריך לעשות מחיצה י"ט. כבר יישב עה"נ מרן בכ"מ. וע"ע ביאורי הגר"א יו"ד סי' רפ"ב ס"ק כ"ב. אבל רבינו גריס ספרים דמשמע חומשים וכדומה. אבל ס"ת לא מהני כלי בתוך כלי. והכי מבואר להלן במימרא דריב"ל דס"ת לא סגי לי בהכי אלא עושה לו כו' וכן פסק בש"ע א"וח סי' ר"מ. והרא"ש ותר"י הסכימו לזה הפסק ונדחקו לפרש גי' הש"ס בית שיש בו ס"ת לפי זה וכתבו דלצדדין קתני. אבל גי' רבינו נוחה ומבוררת:

**אפי' כרוך בכיסתא ומיחת בקמטרא כיון דכליו נינהו כו'. כצ"ל.**בגמ' הכי אי' אפי' עשרה מאני כחד מאנא דמי. ורבינו ביאר יותר ל"מ גלימא עלוי קמטרא. שאין הגלימא נראה דמשמש הספר. כיון שאינו נוגע בו ונראה כמכסה המקטרא וזהו רבותא דרבא דאפי' גלימא עלוי מקטרא ככלי בתוך כלי דמי. ולזה בא אביי דאם הם כליין ל"מ דבכה"ג אסור. אלא אפי' כרוך בכיסתא ואח"כ מחית בקמטרא. שניכר דשניהם משמשי לס"ת. אסור אם הם כלי הספר המיוחד לה:

**והיכא אמרינן בית שיש כו ספרים כו' ה"מ ספרים אבל תפילין משום דצריכי כו'.**פי' דפשיטא לרבינו דכמו דאסור לשמש עד שיניחם כלי בתוך כלי. ה"נ אסור להכניס בבה"כ. וקאמר דתפילין התירו בבה"כ משום שמור. ולמדנו מכאן דלא כמג"א סי' הנ"ל ס"ק י"ד שכ' דספרים שרי במטפחת כמו בקמיע. ותמוה שהרי לפסק הלכה אסור להכניס תפילין עד שיכרכם בבגדו. ומכ"מ ר' יוחנן יהיב לתלמידי' ספרי דאגדתא. ש"מ דבכה"ג דהכניס תפילין ספרים אסור. ומה שהביא ראי' מקמיע. אינו כלום. דגם שם משום שמירה מותר ומכש"כ מתפילין. שהרי עיקר קמיע לשמירה בא. ומש"כ מלשון הרמב"ם דס"ת אסור אע"פ שכרוך במטפחת משמע דכ"ק שרי במטפחת. לא סיים קמן דברי הרמב"ם וש"ע יו"ד שם שכ' דס"ת אעפ"י שכרוך במטפחת ונתון בתיק אסור. והיינו כלי בתוך כלי. והחמיר עוד הרמב"ם בבה"כ יותר מבתה"מ דשרי כלי בתוך כלי וכמש"כ הגר"א ביו"ד שם. ושאר כ"ק ודאי שרי כלי בתוך כלי. אבל בכלי א' אסור זולת תפילין וקמיע משום שמירה:

**בראשונה היו מניחין תפלין בחורין הסמוכין לרה"ר כו'.**והתקינו שיהא מניחין אותן בחלונות הסמוכין לרה"ר. בגמ' הגי' מעורבבת. דבברייתא אחת יש אוחזן בבגדו ובידו כו'. ומניחם בחורין הסמוכים לבה"כ ולא יניחם בחורים הסמוכים לרה"ר שמא יטלו אותם עו"ד כו'. ובברייתא שני' תני' בראשונה היו מניחין תפילין בחורין הסמוכין לבה"כ ובאין עכברים ונוטלין אותן התקינו שיהו מניחים אותן בחלונות הסמוכים לרה"ר והיו באים עו"ד ונוטלין אותן כו'. הרי בברייתא ראשונה תני דבחורים הסמוכים לרה"ר חשו שמא יטלו אותם עו"ד כו' ובשני' תני' בחלונות הסמוכים לרה"ר היינו במקום גבוה ובל"ס יש במק"א טה"ד ונשתרבב מתרי נוסחאות קדמוניות. היא גי' רבינו וגי' הרי"ף דרבינו גריס דבראשונה היו מניחין בחורין הסמוכין לרה"ר ובאין עכברין כו' אבל בחורים הסמוכים לבה"כ אסור בל"ז דכבה"כ דמי. ומשום עו"ד לא היה שייך בחורין דלמטה סמוך לארץ ואין שם מקום תשמיש. וא"כ גריס בברייתא ראשונה ומניחן בחורין הסמוכין לרה"ר ולא יניחם בחלונות הסמוכים לרה"ר שמא יטלו אותן עו"ד אבל הרי"ף גרס בברייתא א' ולא יניחם בחורין הסמוכין לרה"ר דבחורין נמי איכא חשש עו"ד ע"כ גריס בברייתא שני' בראשונה היו מניחין בחורין הסמוכין לבה"כ ולאו כבה"כ דמי רק חשש עכברים ואפי' הכי מדסתים הרי"ף בברייתא א' ולא יניחם בחורין הסמוכין לרה"ר ולא כתב נמי דבחורין הסמוכין לבה"כ אסור משום עכברין ש"מ דסבר הרי"ף לדינא דבמקום שא"א לכרוך בבגדו ובידו. רשאי להניחם שם שאין חשש עו"ד לשם. אבל לגי' רבינו יניחם בחורי בתי רה"ר ולא בחלונות שהוא מקום תשמיש ב"א. אבל בחורין הסמוכים לבה"כ פשיטא דאסור דכבה"כ דמי:

**תחת מראשותיו מן הצד כו'.**נראה דרבינו מפרש האבעיא בצד ראשו. ולא תחת ראשו ממש כמו תחת מרגלותיו דאסור אפי' לא יניח מרגלותיו עלייהו. והיינו כסוגי' דיומא ד' ס"ט ותמיד פרק א' פושטן ומקפלן תחת ראשיהן. ש"מ בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן. אר"פ לא תימא תחת ראשיהן אלא כנגד ראשיהן אמר רב משרשי' ש"מ תפילין מן הצד שריין. ופי' בצידי ראשו כדתנן תחת ראשיהן אבל צדי כל הגוף אסור וכ"כ תהר"י והא דלא פשט הש"ס בברכות מהא דתמיד. היינו משום דיש לדחות שאני תפילין דקדושתיייהו חמירי אפי' מציץ מכש"כ משאר בגדי כהונ' שאין בהם שמות הקודש ומפרש רבינו כסוגי' דתמיד דלא חיישינן דילמא מיגנדר כו' וכ"כ התו' יומא שם. ולא כפרש"י דקמ"ל דל"ח שמא יפיח. שהרי אפי' מונחין בכיס ובידו שרי להפנות מיהו יש לדחות דהתם משום שמירה דידי' כמש"כ לעיל וע"ע בסמוך:

וחיישינן דילמא מתהפיך וגני עלייהוכצ"ל:

**והילכך לחתינהו אבראי כו'**פי' חוץ ממשכבו:

**איני והתני ר"ח מניחן בכובע.**דמפיק לי' כו' בגמרא אי' והתני' ר"ח מניחן בכובע תחת מראשותיו. ופי' הקושי' דמשמע אפי' כנגד ראשו. ועדין נתקשו התו' ותהר"י דילמא לאו דוקא כמו בברייתא דלעיל. וע' מש"כ ז"ל. אבל נוסחת רבינו לכאורה אין לה הבנה כלל. מיהו למש"כ לעיל שלא עלה עה"ד שיהא מותר להניח הראש עליהן. שהרי אסור ליהנות מתפילין. וע"כ לא איצטריך ר' ירמי' לאשמועינן אלא שלא יהי' סמוך לראש מן הצד. אלא רחוק כל שאפשר בצידי הכר ושפיר מקשי והתני ר"ח מניחן בכובע. ר"ל והוא ישן בכובע הרי הוא סמוך לראשו. ומשני דמפיק מורשא לבר למעלה מראשו ובכה"ג שרי אפי' סמוך ממש. אבל בין כר לכסת לא שרי אלא מן הצד הנתקו מן הראש:

**רב פפא צייר להו בכיסתא בכילתא.**פי' הניחן בכיס. ומניחן במטה ומפיק לצררא לבר מכילתי'. והחמיר בדבר. ור"א החמיר עוד. ואמר ר"ח חזי ליה לרבא כו'. ושוב אין לפקפק בי'. ומשמע דלעולם שרי אפי' יש מקום לשומרן. והרי רבא ורב פפא עשירים היו כידוע במ"ק כ"ח א' ובהוריות פ"ג ובפ' ע"פ קי"א ב' ולא איצרכי לשמירת התפילין במטתם. אלא לשמירת עצמן הניחו שם דכיון שהתירו התירו כמש"כ לעיל בדעת רבינו דבה"כ שרי אפי' יש מקום להניחן. וע' פסחים ד' ק"ו לישן כלצאת לדרך דמי. וליכנס לבה"כ כלצאת לדרך דמי הרי דשינה ובה"כ דמיין להדדי. והמג"א סי' מ' סק"ד לא כתב כן. ותלי' במחלוקת לענין בה"כ. ע' מש"כ אות ז':