**ולתקוני מועדיא.**אין ב"ד מתקנים מועדות בפרטות. וע"י קידוש החודש ממילא המועדות נקבעים. אלא רבינו כוון לעיבור השנה שאין המועדות נקבעים עד שיתקינו ב"ד אם השנה פשוטה או מעוברת ובאלו תרי מילי משתעי רבינו בכל הענין. והא דלא פי' רבינו ולעבורי שתא כמו בכל הענין היינו משום דבעי ללמדינו דבב"ד תליא מילתא מדכתיב תקראו אותם מקראי קודש. ובשלמא קידוש החודש שפיר נ"ל מהאי קרא. דר"ח מועד איקרי ויש בו קדושה וע' זבחים פ' כל התדיר דמוספי ר"ח מקודש משל שבת אבל עיבור השנים לכאורה היאך נ"ל מהאי קרא מקראי קודש. מש"ה פי' רבינו משום דבי' תליא קידוש מועדות. ובת"כ אמור פרק ט' ופרק י' תני' דהני שני כתובים דכתיב מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש. א' בא ללמד על קה"ח. וא' על עבור השנה ואיתקש דיני עבור השנה לקדה"ח בכמה פרטים כמו בעברוה בלילה וכדומה דכתיב משפט בקה"ח כדאי' ברה"ש ד' כ"ה מה משפט ביום כו' כמבואר להלן ודבעינן מומחה ועוד הרבה. והיינו מדאסמכינהו קרא ובחד לישנא אשר תקראו אותם מקראי קודש. אלמא דחד דינא אית להו:

**ובבית דינא תלי' מילתא כו'.**ר"ל אע"ג דקה"ח תלי' במולד הלבנה. ועיבור השנה תלי' בחשבון האביב לפי שנות החמה מכ"מ נמסר לב"ד כידוע מדרשם ברה"ש ד' כ"ה תקראו אותם. אתם אפי' שוגגין אתם אפי' מזידין כו'. ובסמוך סיים רבינו מדקאמר מקראי תקראו למימרא כו' וטה"ד הוא וכצ"ל מדקאמר תקראו אותם למימרא כו' וכן הוא בסי' ק"ט:

**אין מעברין שנים אלא ביום כו'.**כצ"ל וכן הוא להלן בסי' הנ"ל. ואולם אפשר לקיים גי' זו וכמש"כ לעיל אות א' דעיקר למוד עבור שנה מקה"ח הוא דעפ"י העיבור יקבעו החדשים אדר וניסן השייך לקידוש מועדות. ונכלל במקראי קודש וכדתני' בת"כ ואגב אבאר דבת"כ תני עיברוה בלילה עיברוה משנה לחבירתה כו' ת"ל אותם אלה הם מועדי אין אלה מועדי. ולכאורה הוא נגד סוגי' הש"ס דנ"ל ממשפט. מה משפט ביום כו' אבל באמת מדרשה דמשפט לא ידענו אלא דלכתחילה דינא הכי. ועדיין לא ידענו שאם עיברוה אינו מעובר. ומדרשה דאותם מיעוטא לא ידענו על מה מדייק האי קרא. אבל מדרשה דמשפט דבעינן יום וכדומה. למדנו דאותם כדין וכמשפט הם מועדי ובא"א אין הם מועדי. ובזה מיושב דעת הסוברים דבדיעבד אם דנו בלילה הוי דין כדאי' בתו' ורא"ש יבמות ד' ק"ד. ולא קשה מקה"ח ועיבור השנה דש"ה דכתיב אותם אלה וגו' מיעוטא. מיהו להיפך א"א להוכיח בדין דכשר בדיעבד. דא"ל דס"ד דלא איתקש למשפט אלא לכתחילה. להכי איצטריך אותם: *[ולפעד"נ לומר דהת"כ לטעמי' אזיל. דהנה בר"ה ד' כ"ה אמרינן סד"א תהוי חקירת עדים כתחילת דין כו' מה משפט ביום אף ה"נ ביום. ופרש"י ז"ל שם דמשפט הוי תחלת דין. והגאון טורי אבן שם הקשה ע"ז מסנהדרין ד' ל"ג דאמרינן שם דושפטו היינו גמ"ד. ומסיק שם דתליא במחלוקת ר"י ורבנן בשבוטות ד' ל' דרי"ס דקרא דוישב משה לשפוט את העם היינו בגמ"ד דוקא. ורבנן ס' דמיירי בין בגמ"ד בין בתח"ד. והכא דאמרינן דמשפט הוי תח"ד זהו לרבנן ולא לר"י עיי"ש שהאריך בזה. והנה ידוע מ"ש ביומא ד' מ"א ובש"מ דסתם ת"כ היינו ר"י. וא"כ אזיל לטעמי' דס"ל דממשפט אינו מוכח ומש"ה הוצרך לילף מקרא אחר. ואי קשיא א"כ משפט לר"י למה לי. נ"ל דר"י לטעמי' אזיל דהא בר"ה שם ילפינן דקידוה"ח צריך ג' מדקאמר לי' רחמנא למשה עד דאיכא אהרן בהדך. ואין ב"ד שקיל ומש"ה צריך ג'. והשתא ר"י לטעמי' אזיל דס"ל בסנהדרין ד' ג' דלא אמרינן אין ב"ד שקול. ואע"ג דמסקינן שם דדוקא בסנהדרי גדולה. אבל בקטנה ס"ל דאין ב"ד שקול. הא כתבו רבינו יונה והר"ן ז"ל בחי' שם דטעמא דמילתא משום דבסנהדרי גדולה כתיב מנינא שבעים משא"כ בסנהדרי קטנה עיי"ש והשתא גבי קידוה"ח נמי דכתיב מנינא משה ואהרן א"כ דמי לסנהדרי גדולה ולא אמרינן אין ב"ד שקול ומש"ה הוצרך לילף ממשפט דבעינן ג'. וכמ"ש התו' בר"ה שם. דלמ"ד דמה"ת צריך ג' בד"מ. א"צ לילף מקרא דמשה ואהרן דבעינן ג'. והיינו דממשפט נפ"ל וכמ"ש הט"א שם. ואע"ג דכתבו התו' שם דלמ"ד דמה"ת סגי בחד בד"מ. ליכא למילף ממשפט דבעינן בקידוה"ח בג'. וא"כ תיקשי הא ר"נ ס' בשבועות שם כר"י דמשפט היינו גמ"ד דוקא וכמ"ש הר"ן ז"ל שם וס"ל בסנהדרין ד' ה' דמה"ת סגי בחד. וא"כ תיקשי לדידי' משפט ל"ל מיהו לק"מ דה"ט דלמ"ד מה"ת סגי בחד. ליכא למילף ממשפט. אע"ג דמשפט דכתיב גבי קידוה"ח כולל בין דיני ממונות בין דיני קנסות מ"מ אפשר דלא הקיש הכתוב אלא למשפט דד"מ דסגי בחד וכמו שביאר כ"ז הגאון בט"א שם. א"כ זהו דוקא למאן דנפקא לי' דלילה פסול לקידוה"ח ממשפט שפיר י"ל דלא הקיש רק לד"מ. ואיצטריך ללילה. משא"כ לר"י דלא נפקא לי' דלילה פסול רק מקרא אחרינא א"כ ע"כ הקיש הכתוב למשפט דדיני קנסות. דאי לד"מ לישתוק קרא מיני' ומה"ת נימא דבעינן ג'. וע"כ הקיש הכתוב למשפט דד"ק וא"ש. ואי קשיא הא כ' הט"א שם בשם הרמב"ן ז"ל דלמ"ד מה"ת בעינן ג' בד"מ א"כ ל"ל קרא דעד דאיכ' אהרן בהדך. ותירץ דהוי ילפינן קידוה"ח מהפרת נדרים דסגי ביחיד מומחה עיי"ש. והשתא לר"י דע"כ הא דהקיש הכתוב לד"מ דקנסות היינו דבעינן ג'. והא בקנסות בעינן ג' מומחין ול"ל קרא דעד דאיכא אהרן בהדך. לק"מ דאינו דומה מומחה דדיני קנסות ליחיד מומחה דהפ"נ. דגבי הפ"נ בעינן רב מובהק וגדול הדור וכמ"ש הב"י ביו"ד סי' רכ"ח ע"ש. משא"כ גבי דיני קנסות. ומעתה ה"א דיחיד מומחה דהפ"נ סגי ג"כ בקידוה"ח. ומש"ה איצטריך קרא לומר דאפילו משה דהיה גדול הדור. גבי קידוה"ח עד דאיכא אהרן בהדי'. וז"ש הגמרא בר"ה שם אין לך מומחה לרבים בישראל יותר ממשה כו'. (וע' יבמות ד' מ"ו תוס' ד"ה אין ובהרא"ש שם וברמב"ם פי"ג מה' איסורי ביאה ודוק) ודע דבס' המצות להרמב"ם ז"ל מצוה קנ"ג הביא בזה"ל ואמרו מנין שאין מעברין ואין מקדשין את החודש אלא ביום שנאמר מימים ימימה עכ"ל הרי הביא ג"כ דרשה אחרת. ולא הביא קרא דמשפט דאמרינן בגמרא דילן. והיינו משום דאזיל לטעמי' שפסק בפ' כ"א מה' סנהדרין כר"י. ומש"ה אין להוכיח ממשפט. ורבינו ז"ל שהביא הך דרשה דמשפט נראה דאזיל לטעמי' דלקמן בשאילתא נ"א נראה לכאורה שפוסק כרבנן דר"י עיי"ש ודוק. ועפי"ז נלפע"ד לתרץ מה שהקשו על הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' סנהדרין דיליף שם דהתחלת דין הוי ביום דוקא. משום דמקשינן ריבים לנגעים ע"ש. והקשו ע"ז דהא מבואר בסוגי' דסנהדרין ד' ל"ג דלר"מ דמקיש ריבים לנגעים אף גמ"ד הוי ביום דוקא. וא"כ היאך פסק תרתי דסתרי אהדדי ע"ש. ולפי דברינו יבא עה"נ בס"ד. דהנה איתא באדר"נ פ"י הי' ר"מ אומר מה ת"ל כקטן כגדול תשמעון. שלא יהא אחד עומד ואחד יושב כו' אר"י שמעתי שאם רצו להושיב שניהם כאחד מושיבין ואין זה אסור. אי זה אסור שלא יהא אחד יושב ואחד עומד. ד"א כקטן כגדול תשמעון כו' (כצ"ל וכן הגי' הגר"א ז"ל ופירוש ע"ז תמצא בס' קרבן אהרן בת"כ פ' קדושים פרק ד' פיסקא ד' וע' בירושלמי פ"ג דסנהדרין ופ"ד דשבועות ופ"ו דיומא ודוק) וא"כ מבואר דר"מ ס"ל כרבנן דר"י דמשפט הוי בין בתח"ד בין בגמ"ד. והשתא דברי הרמב"ם ז"ל א"ש עה"נ. דהא הקשה הכ"מ שם על הגמרא. דמנ"ל דלר"מ דמקיש ריבים לנגעים הוי אפילו גמ"ד ביום. אימא דאתא קרא דושפטו את העם בכל עת. ומפיק מהך הקישא. לגמ"ד דהוי אפי' בלילה עיי"ש. אמנם עפ"י דברינו מיושב קושיתו דהא כיון דסבר ר"מ דמשפט הוי בין בגמ"ד בין בתח"ד. ואי דקרא דושפטו מפיק מהך הקישא. א"כ מנ"ל לחלק בין גמ"ד לתח"ד דהא לר"מ משפט הוי אפילו תח"ד וכיון דושפטו מפיק מהקישא א"כ לתח"ד נמי מפיק דמ"ש וא"כ תח"ד נמי יהא כשר לדידי' בלילה אלא ע"כ דר"מ לא סבר דמפקינן מהך הקישא ומש"ה לדידי' אפי' בגמ"ד פסול בלילה. משא"כ הרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל דמשפט הוי גמ"ד וכר"י. וא"כ קרא דושפטו מפיק מהך הקישא דריבים לנגעים לגמ"ד דוקא. דהא ושפטו לא מיירי רק בגמ"ד וא"ש. (וע' לקמן שאילתא פ"ח) ולכאורה יש לתמוה על הגאון ט"א שכתב דלר"י משפט הוי גמ"ד דוקא מהא דאיתא בשבועות ד' ל' בצדק תשפוט עמיתך שלא יהא אחד יושב ואחד עומד. והך ברייתא ע"כ אתיא כר"י וכמ"ש הר"ן ז"ל שם אלמא לר"י משפט הוי תח"ד (ולפי גירסת הרי"ף ורש"י ז"ל בהך ברייתא א"ש עפ"י דברי הקרבן אהרן הנ"ל עיי"ש ודוק) אמנם לפענד"נ דאינו מוכרח לומר דהך ברייתא אתיא כר"י דוקא דאפילו לרבנן איצטריך. כגון שהי' אחד מהם חכם דמושיבין אותו וקמ"ל דצריך להושיב אף השני כדאיתא שם דמושיבין לכולהו ע"ש וא"ש. ומה שיש להאריך עוד בדברי הגאון טורי אבן שם אכ"מ]: מחתני הרר"פ שי':

**אר"י ברי' דר"ש ב"פ מאי קרא כו'**כצ"ל: *והנה בגמרא איתא בזה"ל אמר ר"י בריה דר"ש ב"פ מ"ט דחנני' איש אוני אמר קרא לשכנו תדרשו כו'. ומשמע דחנני' דוקא דריש האי קרא דלשכנו. אבל רבנן לא דרשי ליה דאי הוי דרשינן לי'. אפילו בדיעבד אינו מעובר. וא"כ יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ד מה' קידוש החדש וז"ל ואין מעברין את השנה אלא בארץ יהודה שהשכינה בתוכה שנאמר לשכנו תדרשו ואם עברוה בגליל מעוברת עכ"ל הרי דריש האי קרא דלשכנו ואפ"ה ס"ל דבדיעבד מעוברת. וכבר הקשה כן הגאון בצל"ח סוף ברכות עיי"ש. אבל ברור דהרמב"ם ז"ל גריס כגירסת רבינו ז"ל דל"ג מ"ט דחנני' אלא מאי קרא וקאי בין אדרבנן בין אדחנני' דתרוויהו דרשי האי קרא רק דרבנן ס"ל דזהו דוקא לכתחלה וחנני' ס' דאפילו בדיעבד א"מ וא"ש. ובזה מיושב קושית התוספת בסנהדרין שם שהקשו דבברכות נפקא לן מדכתיב כי מציון תצא תורה והכא מייתי מלשכנו תדרשו. ולפ"ז א"ש דמקרא דלשכנו דממעטינן מיני' גליל זהו דוקא דלכתחילה אבל מקרא דכי מציון דממעטינן מיני' ח"ל הוי אפילו בדיעבד כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א שם (והגאון ט"א בר"ה ד' כ' חתר למצוא מקור לזה עיי"ש). אבל הדבר מפורש בירושלמי סנהדרין פ"א אין מעברין אותה בח"ל ואם עברוה אינה מעוברת. את חמי בגליל אין מעברין בח"ל מעברין. בגליל אין מעברין ואם עברוה מעוברת. בח"ל אין מעברין ואם עברוה אינה מעוברת וכ"ה בירו' פ"ו דנדרים) ומעתה בברכות ע"כ הוצרך להביא קרא דכי מציון. דהא התם הוו קא מיפלגי בדיעבד אי מעובר. וכמו דאמרינן שם מ"מ אני מטמא ואתם מטהרין כו' מפני שאתה מעבר שנים כו' ופירשו המפרשים דר"ל דמפני שהקידוש והעיבור שלו לא הוי עיבור וקידוש. ויש נ"מ בזה לענין טומאה וטהרה וכן לענין או"ה. כגון לענין ג' שנים דקטנה וכדומה. ומש"ה הי' הוא מטמא והן מטהרים הוא אוסר והן מתירין. וכיון שהוצרכו ללמוד דאפי' דיעבד אינו מעובר. מש"ה הוצרכו לילף מקרא דכי מציון ולא מהך קרא דלשכנו. וממוצא דבר תבין דקרא דכי מציון קאי ג"כ על עיבור שנים דהא קרא דלשכנו אינו אלא לכתחילה (ולפי גירסת הירושלמי והתוספתא שם בדברי חנני' איש אוני אף חנני' סובר כן ע"ש) וא"כ הא דאמרינן אם עברוה אינה מעוברת. ע"כ מקרא דכי מציון נפקא לן. וכ"כ הרמב"ם ז"ל שם. וכן מוכח מירושלמי שם ושם. שלא נזכר שם דחנני' ב"א קידוש חדשים רק עיבור שנים לחוד ואפ"ה הביא שם הך קרא דכי מציון. ודלא כמ"ש הגאון בצל"ח שם דקרא דכי מציון לא קאי רק על קידוש חדשים ולא על עיבור שנים משום דבעיבור שנים לא אמרי' אתם ואפילו שוגגים כו' ובזה תירץ קושית התו' הנ"ל עיי"ש. ואישתמיטתי' דברי הת"כ פ' אמור וז"ל לא היתה השנה צריכה להתעבר ועיברוה אנוסים או שוגגים או מוטעים מנין שהיא מעוברת ת"ל אשר תקראו אתם אתם אפי' שוגגים אתם אפילו מוטעים. אתם אפי' אנוסים אם קראתם אתם מועדיי ואם לאו אין מועדיי עכ"ל. וכ"ה במדרש רבה פ' בא ע"ש. ומה שהביא הצל"ח ראי' מתוס' ר"ה ד' כ"א ע"ש לפעד"נ כוונה אחרת בדבריהם ז"ל. והיינו דהא דאמרינן אתם אפי' מוטעים ושוגגים. היינו דוקא כשקבעוה בזמנה כגון שנצרך לקבוע ר"ח ביום ל"א והם קבעו ביום ל' ע"י עדי שקר וכדומה. או להיפך שנצרך לקבוע ביום ל'. והם קבעו ביום ל"א אבל ודאי אם קבעו ר"ח שלא בזמנו כגון ביום כ"ט או ל"ב ודאי אינה כלום. כדאיתא להדיא בת"כ ובירושלמי שם. ומעתה ל"ל גבי עובדא דחזקי' אתם אפילו שוגגים ומוטעים דהא כיון דאמרינן דיום ל' של אדר הוי כניסן א"כ כבר עבר הזמן ולא שייך לומר בזה אתם אפילו מוטעים ושוגגין. כנ"ל ברור בכונתם ז"ל. ומה שהביא הצל"ח עוד ראי' מדברים שאמרו אין מעברין ומצינו שאמרו ואם עברוה אינה מעוברת ע"ש. הנה לא מצינו שיאמרו בגמרא ואם עברוה אינה מעוברת. רק גבי טומאה ס"ל לר"י בסנהדרין שם אם עברוה אינה מעוברת. וטעמא דמילתא היינו משום דר"י לטעמי' אזיל דדרשינן בת"כ שם יכול כשם שמעברין את השנה מפני הצורך כך יעברוה מפני הטומאה ת"ל ובחודש הראשין פסח. אל יצא חודש הראשון בלא פסח. עכ"ל. ובתוספתא דסנהדרין איתא להדיא על כל דאמור רבנן אין מעברין דאם עברוה מעוברת חוץ מלפני ר"ה ופחות חודש ויתר חודש ומשנה לחבירתה ובלילה. והטעם דכולהו. משום דאיכא מיעוטי בת"כ שם דאיתא שם בזה"ל. עברוה בלילה עברוה משנה לחבירתה פחות חודש או יתר חודש יכול תהא מעוברת ת"ל אלה הם מועדי אין אלה מועדי. עכ"ל. א"כ גזה"כ הוא דבכל הני אינה מעוברת. ובלפני ר"ה דאינה מעוברת הדבר פשוט כמ"ש לעיל דהא לא הוי במועדו מידי דהוה אב"ד שקידשי את החודש ביום כ"ט שיהי' ר"ח למחר דאינו כלום [ובזה מיושב קושית רבינו יונה ז"ל בחידושיו לסנהדרין דל"ל למימר אין מעברין קודם ר"ה או משנה לחבירתה תיפוק לי' דהא אין אנו יודעין האביב ופה"א של שנה הבאה. אבל עפי"ז מיושב דהא אינו דומה להדדי דעל תקופה לחודה אם עברוה מעוברת אבל לפני ר"ה או משנה לחבירתה אם עברוה אינה מעוברת ומתוספתא זו משמע דלא כמ"ש הגאון קה"ע בפ"ו דנדרים בפי' משנה לחבירתה ע"ש] מיהו בירושלמי פ"א דסנהדרין איתא דעל שלוש ארצות מעברין את השנה. על שנים מעברין על א' אין מעברין ואם עברוה אינה מעוברת. וכן אין מעברין מפני הצינה ומפני הגשמים ואם עברוה אינה מעוברת. אבל ברור דטה"ד בירו' וכדאיתא להדיא בתוספתא דבתרוויהו אם עברוה מעוברת. שוב מצאתי בחי' הר"ן ז"ל לסנהדרין ד' י"א שכתב וז"ל והטעם בכל זה שאע"פ שהסימני' שהעיבור תלוי בהם הם ידועים אעפי"כ מסרו הכתוב לב"ד כדדרשינן שמסר להם קידוה"ח כדאמרינן בר"ה אתם אפי' שוגגים אפילו מזידין אפי' מוטעים אין לך מועדות אלא אלו כו' ומ"ש חכמים אין מעברין לא אמרו אלא לכתחילה וכן מ"ש לפנינו שאין מעברין את השנה לא משנה לחבירתה ולא ג"ש זאח"ז אינו אלא לכתחילה כו' עכ"ל. ועל מש"ש ר' יהודה אומר אינה מעוברת כ' שם וז"ל ואע"ג שאמרן לעיל שהרשות ביד ב"ד לעבר מפני הצורך אעפ"י שאין שם הסימנים הידועים ס"ל לר"י שחכמים גזרו מפני הטומאה כדי שלא יבואו להרהר על טומאה בציבור משום דר"י ס"ל שטומאה הותרה בציבור עכ"ל. הרי מבואר כמ"ש. אלא שמ"ש דמשנה לחבירתה לא הוי רק לכתחילה זה סותר דברי הת"כ והתוספתא. גם מ"ש דמפני הטומאה לא הוי רק מדרבנן זה סותר דברי הת"כ הנ"ל. ואפשר דס"ל דלא הוי רק אסמכתא. וע' ש"א סי' ל"ח ובשעה"מ ה' ביאת מקדש ודוק ודע שהגאון בצל"ח שם דקדק מלשון הרמב"ם ז"ל דס"ל דדוקא עיבור שנה הוי ביהודה דוקא. אבל קידוה"ח הוי אפילו בגליל עיי"ש. והכי נראה דעת רבינו ז"ל. שהרי לעיל כתב ואין מעברין שנים ואין קובעין חדשים אלא ביום כו'. וכאן כתב ואין מעברין את השנה אלא ביהודה ולא זכר כאן קידוה"ח [אם לא שנאמר שלא נקט אלא לשון הברייתא] וכן נראה מתוספת' פ"ק דסנהדרין ע"ש. אבל הגאון בט"א שם כתב דלאו דוקא עיבור שנה אלא ה"ה קידוה"ח נמי לא הוי רק ביהודה ע"ש. וכן מבואר בפירש"י קידושין ד' ל"ז דקידוה"ח נמי לא הוי רק ביהודה ע"ש. ויש לתמוה על הצל"ח שלא זכר כלל מדברי רש"י ז"ל אלו]. ג"ז מחתני הרר"ף שי':

**אבל ליכא מומחה בא"י ואיכא מומחין בח"ל כו' ומעיקרא לאודעי יממא כו'**כצ"ל וכן הוא בסי' הנ"ל:

**וחסרוה נמי לשבט.**כיון דמרחק כו' פי' שהוא רחוק מפסח ורה"ש והי' עד כה משתמע. ובגמ' אי' דילמא חסרוה לאב וחסרוה נמי לאלול. תרי ירחי חסירי קלא אית להו ופרש"י דטבת חסר ואי גם שבט יהא חסר כבר יצא הקול לפני הפסח כו'. והיינו הך דנוסחת רבינו דע"כ הא דלא נקיט דשבט ואדר תרי ירחי חסירי. אלא משום דלאו מרחק הוא מפסח. וע"כ הכי הוא כונת הגמ'. דאי איתא. למאי ניחוש לעברו לאדר הסמוך לניסן. הא קלא אית לה תרי ירחי מלאי. אלא משום דלאו מרחק הוא מפסח. ונוסחת רבינו כיון דמרחק קלא אית לה. היינו מילתא דתמיהי דלהוי שבט חסר והוי תרי ירחי חסירי שלא כסדר השנים:

**נקטינן תרי יומי במקום דלא מטי שלוחים.**כן עיקר הנוסחא. ולא כהגהת הגאון בעל ש"ש. וה"פ במקומות שלא נהגו לעשות שני ימים בזמן השלוחים. לא תקנו גם היום לעשות ב"י אע"ג דאיכא למיחש לשמדא וקלקולא. מכ"מ לא שלחו מתם אלא להזהר שלא לשנות מהמנהג שהי' עד כה. ולא הי' הגזירה אלא במקום שלא מטו שלוחים. והכי מבואר ברמב"ם ה' קה"ח פרק ה' בזה"ז שאין שם סנהדרין כו' אבל תק"ח הוא שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם לפיכך כ"מ שלא היו שלוחי תשרי מגיעין אליו כשהיו השלוחין יוצאין יעשו שני ימים ואפי' בזה"ז כו' והיינו שאמר רב ספרא בפסחי' ד' נ"א ב' כגון אנן דידעינן בקבועא דירחא בישוב כו' וע' מהרש"א שנתקשה בזה. ולמש"כ מבואר שהיה ממקומות שהיו מגיע השלוחים ובא למקום שלא הגיעו מעולם. מיהו אז ידעו כולם עפ"י חשבון הנהוג וכיב"ז פי' ר"ת שהובא בתו' סוכה ד' מ"ג ומש"ה יש הפרש בא"י בין רה"ש לשאר מועדים לדעת הרי"ף ורמב"ם שנוהגים שני ימים. ואע"ג דבא"י אין נפקותא בהאי חששא דקלקולא. מכ"מ הכל תלוי במנהג הקדום וכמש"כ הרמב"ם שם בה' ז' ח' ע"ש. והא שכ' רבינו בסמוך ויומא דכיפורי משום דלא אפשר כו' ר"ל גם בזמן השלוחים הי' הספק גם ביוה"כ. מכ"מ לא נהגו לעשות ב"י משום סכנה וסמכו על הרוב דלא מיעברי לאלול. ואע"ג דודאי מאן דהי' אפשר להתענות אז ב"י ולמיחש לספיקא הי' שפיר עביד. מכ"מ היום שאין שום ספק ורק משום מנהג הקדום גזרו ותו לא. בודאי ביוה"כ לא הי' מנהג קבוע לעשות ב"י וממילא ליכא גזירה. ולית מאן דלחוש לה. כ"ז נכלל בדברי הגמ"י שהובא בב"י סי' תרכ"ד. והגאון בעל ש"ש הקשה למה לא ניחוש ביוה"כ שמא יחזור הדבר לקלקולו כמו בכל מועדי ה'. אלא ע"כ משום סכנה. וא"כ מאן דאפשר ראוי להחמיר ולחוש. והאריך בזה. ובמכ"ת טעה בעיקר הגזירה. כסבור שחששו שמא יחזור הדבר לקלקולו. היינו שהי' בימי השלוחים. שלא מטו באותם מקומות ויהי' ספק ממש. ומש"ה לא קשה לי' אמאי לא נהגו לעשות שני ימים בא"י בכל מועד. אבל זה אינו דלזה אין לחוש כלל. שאם נזכה לקדש עפ"י הראי' לכשיבנה בהמ"ק: יבטלו הכותים ויהיו משיאין משואות. וידעו בכל נפוצות ישראל המועד בזמנו. ומש"ה לא אמרו מהרה יבנה בהמ"ק כו' כמו שאמרו על הא דביצה שנולדה ברה"ש בביצה ד' ז' ב'. אלא חששו זמנין דגזרי שמדא ואתי לקלקולי. וא"כ יש לחוש בא"י ג"כ. וע"כ צ"ל שלא הוסיפו על המנהג. וא"כ ביוה"כ ג"כ לא גזרו בי'. ולא שייך בו חומרא. ואפי' לדעת בעל המאור וסיעתו שא"צ לנהוג ב"י רה"ש בא"י ולא כמנהג אבותיהם. לא שלא הלכו בזה אחר המנהג הקדום. אלא דס"ל דבא"י אע"פ שנהגו שני ימים רה"ש לא הי' בזה מנהג קבוע. שהרי אם הי' הועד באיזה עיר מא"י כמו שהי' כמה שנים באושא וביבנה וכדומה לא היו נוהגים שני ימים וא"כ השתא דאיכא סוד העיבור בכל עיר כבית הועד דמי והיינו עיקר מאמרם ז"ל ביצה ד' ה' הא לן והא להו. ולכאורה תמוה מאי נ"מ לענין רה"ש בין א"י לח"ל הא בכ"מ היו שני ימים מספק. אלא משום דבא"י מוכשר כל עיר להיות מקום הועד ולעשות יום א'. להכי מתקנת ריב"ז ואילך שלא הי' בכל עיר שני ימים אלא מספק ולא בקביעות הוי שני קדושות. משא"כ בח"ל דא"א להיות שם מקום הועד אלא בדרך זרות כמו בימי ר"ע וא"כ הי' הדבר קבוע כמו שהי' לפני תקנת ריב"ז מש"ה הוי קדושה א'. זהו דעת הבעה"מ ז"ל ואף בזה לא הסכימו הראשונים ז"ל וכבר נהגו לעשות שני ימים רה"ש. והרי אין בין רה"ש לשאר מועדות בא"י אלא מנהג הקדום. ה"נ בחו"ל נ"מ בין יוה"כ לשאר מועדות מנהג הקדום. וכ"כ הגר"א ז"ל [ונראה לענ"ד שהנוהג שני ימים יוה"כ עובר משום בל תוסיף. דעיקר הטעם שאנו עושין שני ימים יו"ט ולא חיישינן משום ב"ת. הוא מטעם הרשב"א בחי' רה"ש דט"ז דכיון שאנו עושין משום תק"ח ליכא ב"ת. וכונת הרשב"א דליכא למימר הטעם משום שכ' רש"י עירובין ד' צ"ו ד"ה ועוד הישן בסוכה בשמיני ילקה כו' ולהכי שרינן דאי שמיני הוא לא מכוינן לשום מצוה כו'. דזה הטעם לא שייך אלא בעוד שלא היה תקנה בזה. ונהגו שני ימים מצד ספק. אבל השתא דליכא ספק וא"כ עושין מצוה ודאית ואסור משום ב"ת. וע"כ מסברת הרשב"א שרי דמשום תק"ח הוא. הן אמת שרבינו הגר"א באו"ח סי' תרס"ו כ' שרש"י ורשב"א פליגי. גם הגאון ט"א שם הקשה הרבה על הרשב"א. אבל לענ"ד נכונים דבריו ז"ל ולא פליגי כלל. ותדע דמקשה בסוכה מהא דהישן בשמיני בסוכה. ולא מקשה מכלל יו"ט ש"ג. והגאון ט"א עמד ע"ז וכ' משום דקיי"ל מיתב יתבינן. ולא זכיתי להבין דכש"כ שאר יו"ט ש"ג דפשיטא דנהגינן. ולמש"כ ניחא דלא מקשה על זמן המנהג שהוא תק"ח. אלא על זמן הספק. ופשיטא להש"ס דפסח ועצרת לא שייך ב"ת משום דספק מתי נקבע החודש ניסן. ואע"ג דמעיקר ד"ת אין לנו לחוש גם לפסח. ויש לסמוך על הכלל דאדר הסמוך לניסן חסר. ואע"ג שאינו לעולם חסר. רוב שנים מיהא איכא. והיינו דמקשה בשבת ד' כ"ג והא יו"ט שני דספק דדבריהם הוא ובעי ברוכי ופי' הראשונים ז"ל שתק"ח הי' משום ספק דבריהם. אלמא שאין בכל יו"ט ש"ג ספק מה"ת אלא מדרבנן חשו לה. ומהטעם שכתבנו לעיל סי' ט' אות ג' ולהלן סי' קי"ו אות ה' בס"ד שחשו לדבר שיתברר שטעו ברבים ואיכא גנאי. הא מיהא משום ספק קאתו עלה. אבל סכות דכבר נהגו יוה"כ יום א' וסמכינן מחמת הדחק על הרוב כד"ת דע"פ רוב אלול חסר. ה"נ בסוכה יש לנו לחוש לב"ת ולסמוך על ד"ת. וגם איכא למיחש משום זלזול יו"ט של ש"ע כדאי' בסוכה ד' מ"ו. ומש"ה איכא לישנא דמיתב ג"כ לא יתבינן וכבר תמה הריטב"א שהרי ספק מה"ת הוא ויישב דהני אמוראי כבר ידעו מקיבועא דירחי. ובאמת קשה לומר כן. שהרי אמוראי קמאי הוו וחשבון דקד"י לא הי' אלא בימי אביי ורבא והלל האחרון. [וכן הא שפרש"י ביצה ד' ד' ב' והא ר"א מבדיל כו' דידע בקד"י. כבר פירשנו לעיל סי' ט' אות ד' לדעת הרמב"ם ז"ל באופן שאין אנו צריכין לכך] אבל הכוונה פשוטה דמשום שהחזיקו במה שעשו יוה"כ יום א' דאלול הי' חסר. שוב אין מקום לספק. ולעשות דבר שגורם זילותא דיו"ט של ש"ע. ויובן עוד מש"כ התו' סוכה דמ"ד ב' שאין ראי' שמברכין על מנהג מיו"ט שני. דשאני התם שאין אומרים וציונו. ותקיעת שופר שאני דקדושה אחת היא. וכבר תמה הר"ן מהא שמברכין על מצה ומרור. ועוד כ' הר"ן דמעיקרא ל"ק מיו"ט ש"ג שהרי אינו מנהג. אלא אזהרת חכמים הזהרו במנהג אבותיכם. וחלילה לומר שנעלם כ"ז מרבותינו בעלי התו'. אבל באמת לא ממה שאנו כהיום עושין מביאין ראי' דזה ברור כהר"ן. אבל ממנהג אבותינו מביאין שהיו מברכין. ומש"ה גם אנו נוהגין כן. ובשלמא פסח ניחא דעשו משום ספק. ועצרת שמברכין וצונו על הלל אע"ג שכבר נודע היינו משום שניגרר אחר פסח כדאי' בירו' דרה"ש פ"א ולמה אין יוצאין על העצרת חתוכה היא. אבל ממועדי תשרי שפיר הקשו. שהרי אנו מחזיקים ע"כ דאלול חסר. וא"כ גם אז לא הי' אלא מנהג לעשות בכ"מ שני ימים ומכ"מ מברכין. וע"ז שפיר יישבו שאין לומר בסכות וציונו ובאמת מש"ה קיי"ל בש"ע מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן משום שאינו אלא מנהג. [ואם שעדיין ק' מברכת הלל של יו"ט שני של ש"ע. איברא י"ל משום גמרה ש"ת שג"כ שמחה הוא בישראל עפ"י המדרש קהלת ויעש משתה וגו' מכאן שעושין סעודה לגמרה ש"ת) וכ"ת אכתי פסח נמי ע"כ מחזקין לאדר חסר במצות ספירת העומר. הא ל"ק. דאפי' היה ספק ממש לא חזרו לעשות שני ימים במצוה זו שהיא מדרבנן לדעת התו' וכמו שלא חשו לעשות שני ימים חנוכה ופורים מספיקא דיומא. משא"כ תשרי אי לאו דמחזקין לאלול חסר. לא היינו יכולין לפטור עצמנו מן תענית שני ימים אפי' הוא דוחק. הן אמת שיטת הרי"ף וסיעתו דספירת העומר בזה"ז מה"ת. וא"כ א"א לחלק בין פסח וסכות. איברא שיטת הרי"ף בא"א בהא דיתובי יתבינן ברוכי ל"מ כמבואר בסוכה פ"ד והרחב הדברים להלן סי' ס"ז אות ג' בס"ד. נחזור לענין. דיש מקום לומר דמועדי תשרי גם אבותינו לא עשו אלא משום מנהג. ונראה דזהו דעת נהרדעי ביצה ד' ו' דאף ביצה מותרת ברה"ש מיו"ט ראשון לשני. ותמהו התו' ממשנה דעירובין. ויישבו דר"י מיירי אי אתרמי וזה נראה דוחק שהרי התם בכל א"י תנן. ומנא ידעי אי עיברו או לא. אלא כך יש ליישב. דס"ל לנהרדעי דוקא בא"י חיישי לספק אלול. וביוה"כ ידעי. אבל בחו"ל ע"כ לא חיישי לזה הספק. וסומכין על הרוב וא"כ ברה"ש ג"כ דומה ליו"ט ש"ג. ואנן לא קיי"ל כוותייהו אלא בכ"מ קדושה אחת היא. הא מיהא היינו דמקשה הש"ס בסוגי' דבל תוסיף מהישן בשמיני בסוכה. ולא מסתם יו"ט ש"ג. דאיכא למימר דעשו משום חשש ספק. וספה"ע דרבנן וכמש"כ. אבל בסוכה קשה היאך הנהיגו שני ימים. ומשני הש"ס דב"ת בעי כונה. ואנן נהגו מצד ספק אע"ג שאינו ספק כלל. מכ"מ טעם המנהג משום ספק. ואי לאו סכות הוא לא מכוינן למצוה. כ"ז בזמן הקדום. אבל השתא ברור לנו כל המועדים קביעותן. ואין עושים שני ימים. אלא משום מצוה לקיים ד"ח ששלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם. ומש"ה ליכא ב"ת כמש"כ הרשב"א. אבל כ"ז אינו אלא בכל מועדות שהיו מנהג אבותינו כך. משא"כ יוה"כ שמעולם לא נהגו כך. אלא מי שהי' כחו יפה להתענות ב"י לא סמך על כלל דאלול חסר. אבל מנהג לא הוי. וא"כ השתא שיודעין באמת. ואינו ספק ולא מנהג והרי עובר על ב"ת. ומכ"ש לפרש"י שם בעירובין ד' צ"ה ולא מיחו בה חכמים. דהוי כמוספת על ד"ת שפטרה על מ"ע שהז"ג. והתו' הקשו מהא דהילני המלכה יתבא בסוכה. ונראה כונת רש"י. דהוי כמוספת דודאי בכ"מ דליכא בהו מצוה זו כלל לא איכפת לן אי מקיימי מכ"מ. והוי כשלא בזמנו שא"ע על ב"ת אלא כשמכוונין. אבל מצוה דיש בה אסור שינהגו בה נשים משום איזה טעם כמו תפילין דאסורה אשה להניחם משום גוף נקי. וא"כ כשמנחת ע"כ משום מצוה הוא והוי כמוספת. דבלא כוונת מצוה לא הוו מחמירי בזה. וסברא זו מבואר ברי"ף שכ' בפ"ג דברכות דהמתפלל שנית לשם חובה הוי כמקריב שני תמידין ועובר על ב"ת. והרי המקיים מצוה א' באותו יום לא שייך ב"ת כמש"כ התו' רה"ש ד' ט"ז. כמו שתוקעין וחוזרין ותוקעין או שנוטלין לולב כ"פ. אלא משום דבל"ז ג"כ אסור להקריב שני תמידין כדאי' בזבחים ד' י"ב ב' אחד תעשה בבוקר ולא שנים בבוקר. וגם דמי למביא חולין בעזרה. ומש"ה עובר משום ב"ת ג"כ. וע' מש"כ בסי' קנ"ד סוף אות ב' בס"ד. וה"נ בנ"ד כיון דאסור להתענות בד' ימים שבין יוה"כ לסוכות מצד מנהג. וכשמתענה נראה שעושה לשם מצוה ועובר על ב"ת. ויש למחות בו כמו בתפילין לנשים. אלא שיש לחלק דתענית הוי דבר שאין ניכר ואולי מתענה ת"ח. והוא ידע בעצמו שעושה מחמת חומרא. וא"כ הא מיהא אסור לומר סליחות ברבים וכן לטעם הב"י בתפלת יוה"כ דאסור משום לא תתגודדו. או משום יוהרא. נראה דכמ"כ אסור לומר סליחות ברבים. אלא דהמג"א כ' דרק באמצע תפלת ש"ע אסור משמע דלאחר שמ"ע שרי. ולפי דברי אסור לעולם:

**דילמא אמליכו בו'.**מפרש רבינו שהלך מבית הועד בעוד היום גדול ושמע שנתועדו לעברו. אבל לא ידע בברור ואפשר שחזרו בהם. וזהו פי' בעה"מ. ולא כפרש"י ותו' שכ' דאפי' עברו בע"כ אינו מעיד. והגאון ט"א כ' שדעת רבינו עפ"י מש"כ הרמב"ם דקדוש למפרע מהני. והיינו מש"כ הרמב"ם בפ"ח מה' קה"ח הט"ו ואילך. דאפי' עברו את החודש ואחר ד' או ה' ימים באו עדים רחוקים והעידו שראו את החודש בזמנו כו' ונחקרה העדות כראוי מקדשין אותו כו'. וקשה לי א"כ מאי אריא לא שמעו מפי ב"ד מקודש הא אפי' שמעו כשעיברו נמי. ומה זה שכ' רבינו דילמא אמליכו ולא קדשוה למחר הא קדשוה אלא שחזרו בהן. אלא ודאי משום הא לא אריא. דמכ"מ יכולין להעיד שעברוה. דאלת"ה בטלו כל השליחות ועדות שעברו אה"ח כיון שאפשר אח"כ לחזור. אלא צ"ל משום דמאיימין עה"ע והוא רחוק המציאות יכולין להעיד. והכא גם הרמב"ם מודה לפי' בעה"מ שחשו דילמא גמרו בלבם וחזרו בהם. ומשה"ק הט"א דא"כ לדידהו נמי ג"כ לא פסיקא מילתא. והיאך אמרו ביום צומא רבא דמערבא. לענ"ד לק"מ. דהמה אמרו לפי האומדנא שלא יחזרו בהם אבל להעיד ולקבוע איסורא ולהתענות ב"י לא מצי. שאין מעידין עפ"י אומדנא כדאי' בסנהדרין ד' ל"ז ובכ"מ. ומש"ה לא העידו כלל והם חשו לדבר:

**חד כי אתי ואמר מליוהו לירחא וקדשוה קמי.**פי' בברור. ומפרש רבינו הא דא' עולא קדשוה לירחא היינו הך עובדא דאי' בד' כ' כי אתי עולא אמר עיברוה לאלול. והא דקאמר קדשוה. היינו ששמע מפי ב"ד מקודש ולא עפ"י אומדנא. והא שהכריח רבינו לפרש הכי ולא כמשמעו שעשו חסר. משום דקשה אמאי נצרכנו לסברה דמילתא דעבידא לגלויי תיפוק לן דע"א נאמן באיסורין שלא כנגד חזקה ורובא. והיאך נתחיל להסתפק בשאילתא מי אמרינן ככל עדיות שבתורה דבעינן תרין. הא בכל עדיות סגי בחד זולת בדבר שבערוה. וע' מש"כ בדעת הרמב"ם בסי' נ"ה אות ט' שגם זה אינו מד"ת ממש. אלא ע"כ בעברוה לאלול והוא נגד הרוב שאין מעברין לאלול וכמש"כ רבינו לעיל דמש"ה לא חיישינן ביוה"כ מספיקא. וא"כ בכל עדיות אין ע"א נאמן להוציא מחזקה. ומש"ה נצרך לסברא דמילתא דעבידא לגלויי. זהו דעת רבינו. ולא כהגאון טורי אבן שם ובד' כ"ב שכתב בכ"ז להיפך דאין ע"א נאמן במילתא דעבידא לגלויי אלא במה שאינו נגד חזקה ורוב. ודוקא קדשוה ולא עברוה. והשיג על הרמב"ם בפ"ג מה' קה"ח שכ' דלעולם עד א' נאמן. ובאמת אפי' בלא דברי רבינו שכ' דקדשוה היינו עברוה דהתם ג"כ אין יסוד הגאון ז"ל חזק מש"כ מדקאמר קדשוה לירחא ולא קאמר עברוה ש"מ דעברוה א"נ ואינו מוכרח דאפשר שהיה שלא באלול. ורבותא נקיט דל"מ עברוה דהוי כמו בכה"ת דעד אחד נאמן באיסורין. אפי' חסרוה דיש כאן קלקול הבייתוסים בחודש אדר כפרש"י במשנה שם כדי שיהא יום הנפת העומר ועצרת אחר השבת. ומשום חודש אדר גזרו על כל החדשים כדאי' בירו' והביאו הט"א ג"כ בד"ה בקשו להטעות אה"ח. וכ"ז אינו אלא בחסר ולא במלא דוק ותשכח ומש"ה היו צריכין נאמן ע"ז. אלא שיש לסתור זה הישוב. דקלקול הביתוסים לא הי' אלא בזמן המקדש שרצונם היו שיונף העומר ממחרת שבת בראשית ומשום שגבר דעת החכמים לפרש ממחרת השבת היינו אחר יו"ט א' ש"פ ורצו לקלקל ולעשות שיחול יו"ט ראשון ש"פ בשבת ויקויים רצונם ג"כ. אבל בימי עולא מאי איכפת להו. מיהו אין זה סתירה. שהרי לא התקינו לאחר חורבן. שיהיו המשואות כמו שהי' קודם קלקול הבייתוסים. אלא לעולם חשו להם. מיהו פי' רבינו א"צ חזוק והגאון הנ"ל כ' דמדברי השאלתות אין ראיה דספרו שבידינו משובש הוא. ובמח"כ הגאון העביר עלינו את הדרך וח"ו לומר שבוש על ענין שלם. והרי כל הענין מיירי במליוה לירחא דאלול. ועלה קאי ברם צריך חד כי אתי כו'. ותו שהרי חזר ושנה לנו רבינו כהוויתו בסי' ק"ט. אלא שהגאון הנ"ל במכ"ת לא הי' רגיל כ"כ בכל הספר. כמו שהודה באבני מילואים חגיגה ד' ד' שלא ידע מקומו בדברי השאלתית. והמה בפ' אמור כמש"כ בסי' ק"ג אות י"ב. נחזור לענין שדעת רבינו והרמב"ם ז"ל דמילתא דעל"ג חד מהימן אפי' נגד החזקה ורובה. וכ"כ הרמב"ם עוד לענין עדות אשה דעפ"י ד"ת ע"א נאמן לומר מת משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי. וכ' הגאון טורי אבן זצ"ל דמדכ' התו' בריש פ' האשה רבה דע"פ ד"ת א"נ וחז"ל עקרו במילתא דמסתבר בקום ועשה. הרי דהתו' ס"ל דאין ע"א נאמן במילתא דעל"ג נגד החזקה. ואומר אני דהתו' ג"כ מודי לזה אלא דס"ל שאין זה עביד לגלויי כ"כ כמש"כ הנימוק"י שם. ואוסיף דבר דהתו' ורמב"ם לטעמייהו אזלי. והנה הגאון נ"ב קמא בתק"ע סי' כ"ח כ' ג"כ דא"נ נגד החזקה והראי' מהא שכ' הרא"ש והרמב"ם וטוש"ע דאם אמר נתגיירתי בב"ד של פלוני אעפ"כ א"נ. ולי נראה להיפך דמשם ראי' שנאמן בכ"מ. והנה ביבמות ד' מ"ז אי' באו עדי' עמו מנין ת"ל וכי יגור אתך גר בארצכם ומקשה הגמ' עדי' עמו פשיטא קרא למ"ל אר"ש דאמרי שמענו שנתגייר בב"ד של פלוני סד"א לא ליהמנינהו קמ"ל. והרי"ף לא הביא כ"ז אלא כ' והיכא דאתי כותי ואמר כבר נתגיירתי וטבלתי בב"ד ש"פ לא מהימנינן. וכ"ז לא נתבאר בגמרא כלל. והרא"ש כתב וקאמר הש"ס דאי אמרי עדים שמענו שנתגייר בב"ד ש"פ הוי עדות דגלוי מילתא בעלמא הוא ומיקרי שפיר בא הוא ועדיו עמו. ואפשר דהיינו דווקא אליבא דר"י דמיקל כו' כוונת הרא"ש ז"ל ליישב מה שלא הביא הרי"ף כ"ז. אבל הישוב תמוה וכי יש להוסיף במחלוקת מה שלא נתבאר בגמרא אבל האמת יורה דרכו. דמבואר בפרש"י ותו' שהי' כאן שנוי נוסחאות ורש"י כ' ה"ג מה"ד לא מהימנינן והיה גי' קדומה מה"ד ליהמנו. וכ"כ התו' שם ולא בארו היאך אפשר לפרש הברייתא עפ"י גי' זו. אבל גי' הרי"ף הי' אמר רב ששת דאמר נתגיירתי בב"ד ש"פ סד"א ליהמניהו קמ"ל. ומפרש ועדיו עמו שאומר שיש לו עדים בב"ד פלוני. וסד"א ליהמניהו משום מילתא דעבידא לגלויי קמ"ל ומפרשי הברייתא בא ועדיו עמו מנין שא"נ ת"ל אתך במוחזק לך דוקא בברור ולא בכה"ג שאינו ברור כמו אתך. הרי דסד"א דמילתא דעל"ג נאמן נגד החזקה. והכא קרא ממעט וזהו שיטת הרמב"ם בע"א. אבל התו' ורא"ש מודי לדינא דהרי"ף בלא גי' זו. והיינו דס"ל דלא מיקרי מילתא דעבידא לגלויי כ"כ. ולא דמי לקה"ח שנוגע לכלל ישראל ואוושי מילתא טובא. וע"ע בס' מקור מ"ח ח"ב ס"א אות י"ט שהשיג ג"כ על הנו"ב והסכים דמילתא דעל"ג נאמן בכ"מ. ובאמת אין אחר פסקו של רבינו כלום. וקבלתו תכריע.

ואפי' חד מהימןכצ"ל: