**דאסור להון לדב"י כו'.**כבר פירשנו לעיל ריש סי' ב' דכל ד"מ הי' בזמן רבינו שלא הי' עין המלוכה על המשפטים. והבאור הולך סובב לפרש דברי רבינו. וכהיום קיי"ל דינא דמלכותא דינא:

**שנא' לפניהם ולא לפני עו"ג.**בתנחומא פ' זו הביא בלשון שאילתא. והוסיף עלה ותני' הי' רש"א כ"מ שאתה מוצא אגוראות של עו"ג אע"פ שדיניהם כדיני ישראל אי אתה רשאי להזדקק להם שנא' לפניהם ולא לפני הדיוטות ורבינו הביא ברייתא זו בשאילתא ב'. ובתשב"ץ ח"ב סי' ר"צ הביא נוסחה זו בשמו של רבינו בשאלתא זו. ועוד כ' בשמו ש"ר בפ' שופטים. ואין לפנינו מאומה. ולמדנו מברייתא זו דלא דמי עו"ג להדיוטות. דבהדיוטות שרי בדקבלי עלייהו. וכדתנן פ"ג דסנהדרין נאמנין עלי שלשה רועי בקר. ומדתנן שלשה אלמא דבדין מיירי. ומדמהני קבלה שלא יכול לחזור ש"מ שאין בזה איסו' וכמש"כ בעה"ת שער ס"ב בשם תשובת הרי"ף דכל דאסור לא מהני קבלה. אלמא דקבלה שרי בהדיוטות. משא"כ בעו"ג דאפי' בקבלה אסור. והיינו אי אתה רשאי להזדקק להם. מיהו טעמא בעי היאך נילף מהאי קרא תרי מיעוטי ולא באופן א'. הן אמת דרש"י ז"ל בפי' החומש הביא מדרש דאסמכוה אקרא כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים. ויש בזה משום חה"ש. וכ"כ הרמב"ם שלהי ה' סנהדרין וש"ע ח"מ סי' כ"ו. מכ"מ האי תנא מדייק כ"ז מדרשה דלפניהם. ונראה דסמכו על הא שדרשו במכילתא ריש פ' משפטים. אשר תשים לפניהם כשלחן ערוך ור"ל כדאי' בסנהדרין ד' ו' אם ברור לך כבוקר אומרהו כו' וע"ז כתיב לפניהם ולא לפני עו"ג. שלא יברר הדין להם שידעו היאך לפסוק. וע"כ משום דאסו' לדון לפניהם אפי' בקבלה משא"כ הא דממעטינן הדיוטות א"א לומר דאסור לברר הדין לפניהם דאמאי לא יברר ויהיו גמירי וסבירי כמומחין. וע"כ עיקר הדרש בזה כמש"כ התו' ריש דסנהדרין ד' ב' דלענין כפי' מיירי מדכתיב אשר תשים ודרשינן אלו כלי הדיינין דשייך בהו שימה. וע"ע חי' רשב"א גיטין ד' פ"ח ב'. וכ"ז דלא כהר"ן חי' סנהדרין שיבואר בסמוך:

**כדי שלא תנעול דלת בפני לוין כו'. שליחותייהו דמומחין קא עבדין.**הכי מבואר ב"ק ד' פ"ד שור בשור ושור באדם דשליחותייהו קא עבדינן מידי דהוי אהודאות והלואות: אלמא הו"ה ג"כ משום סברא זו דנין בבבל. והכי פשטא דסוגי' דגיטין ד' פ"ח ב' א"ל אנן שליחותייהו קא עבדין מ"ד אהודאות והלואות. והר"ן בסנהדרין ד' ג' הקשה דלמ"ל טעמא דשליחות. בטעמא דנעילת דלת סגי כמו לענין דרישה וחקירה. מש"ה פי' דהא דהמגרש הוא ענין מצוה אחרת שאמרה תורה שאסור לבא לפני הדיוטות ואע"פ שקבלו עליהן בע"ד כדרך שאסור לבא לפני העו"ג כו' כדי שלא ישתמשו ההדיוטות בכתר המומחין אסרה תורה שלא לבא לפני הדיוטות. וזהו שאלתו של אביי לר"י שאע"פ שתק"ח שיהי' הדין כשר בהדיוטות עדיין איסור זה במקומו עומד ואין כח ביד חכמים לבטל זה הענין והוא לבטל כתרן של מומחין כו' ותירץ לו דבשליחותייהו קא עבדין כו'. אבל רבינו לא כ"כ. וכמש"כ לעיל דקבלה בהדיוטות שרי מן הדין. ועיקר קושית הר"ן י"ל דבשלמא בדו"ח ניחא דהפקר אותו ב"ד שמקבלין עדות הפקר דלא ליבעי דו"ח. אבל הדיוטות שדנין ולא מצו לאפקורי ג"כ. ומאי מהני הפקר ב"ד לכאן. ומש"ה בעינן לומר דבשליחות דידהו עבדי. והא שפרש"י סנהדרין ד' י"ג ב' ד"ה למידן ד"ק כו' ובשאר ד"מ לא בעינן מומחין כדאוקימנא ריש פירקין משום נע"ד. והיכא דליכא נע"ד כגון בד' שומרין וגזילות וחבלות דיינין בבבל אע"ג דליכא מומחין דשליחותייהו קא עבדינן כדאי' פ' החובל כו'. משמע דבהו"ה לא בעינן סברא דשליחות וליתא. אלא סברא דשליחותייהו קאי על הא דהו"ה בא"י ג"כ. ועיקר מה שהעלה רש"י כאן בא ליישב קושי' התו' סנהדרין ד' ג' א' ד"ה שלא. מהא דב"ק דדיינין כל הני דשכיחי. וכתבו דכתובת אשה וירושת ומתנות ונזקי שור בשור הוי בכלל הו"ה וכל הנהו דמסקינן בהחובל דעבדינן שליחותייהו. והקשו עוד מהא שמצינו שגבו בבבל גזילות וחבלות ויישבו ע"ש. ועפ"י שיטתם כתבו שם בד"ה נזק היינו חבלות. דלא מיירי אלא בקר. ולא בשן ורגל. דדיינין בבבל. וא"כ הוי בכלל הודאות והלואות. אבל רש"י כ' במשנה גזילות. כופר בפקדון כו'. ובגמרא ד"ה מה הן קתני כו' ולמעוטי הודאות והלואות שהן באין על ג"ח כו'. הרי דדיני שומרין ג"כ בעי מומחין ולטעמי' פי' מוציא ש"ר להפסידה כתובה. ובעינן ג' מומחין בא"י. ומיושב ק' תו' שם ד"ח א' ע"ש. וא"כ קשה הא דרבא בב"ק פ' החובל. ומש"ה חלק בין א"י לבבל. וכ"כ בש"מ ב"ק שם בשם ריב"א. וכ"כ הר"ן בחי' סנהדרין שם: אבל התו' מיאנו בזה הישוב המרווח. משום דקשה סוגי' דגיטין שם שהרי רב יוסף הי' בבבל וקאמר אלא מעתה גו"ח נמי. משמע דכל הנכלל בגו"ח דמתניתין אין דנין בבבל ג"כ. וכ"כ הגאון בתומים סי' א' דכל עיקר קושית התו' הוא מהא דחזינן דבימי ר"י לא היו דנין גו"ח. ובחי' הר"ן שם יישב בדוחק שהקשה לו מהא דבא"י לא דנין גו"ח. ויישב לו ופירש דיני בבל. ולבאר דעת רש"י בזה צריך אני להאריך קצת ומזה נבא לדעת רבינו. דעוד נתקשו התו' בפרש"י גיטין שם דלפניהם ולא לפני הדיוטות היינו משום דכתיב ואל הזקנים אמר. והרי בסנהדרין ד' ב' מבואר דתלי' בהא דעירוב פרשיות כ"כ ובעינן ג' אלהים דכתיבי בפרשת שומרים. וה"נ אי' בב"ק שם דהא דבעינן מומחין משום דאלהים בעינן וליכא. עוד הרבו התו' סנהדרין דף ה א' ד"ה ואם הי' מומחה כו' להקשות על פרש"י דאתי כרב אחא דבצדק תשפוט עמיתך. להכשיר חד עפ"י ד"ת. דא"כ למ"ד ע"פ כתוב כאן. א"א לדון ביחידי אפי' מומחה. והרי רב יוסף בעי מומחין עפ"י ד"ת כמבואר בסוגי' דגיטין. ומכ"מ דן ביחידי. ועוד הקשו ע"ש. איברא שיטת רש"י בזה ליישב הא דאי' ברה"ש ד' כ"ה דקאמר מ"ד איחיד מומחה כו' ואימא ה"נ. ומשני אין לך מומחה לרבים יותר ממשה וקאמר לי' רחמנא כו'. ונהי דסוגי' זו אתי כרב אחא כמש"כ התו' שם ושם. מכ"מ אינו מובן א"כ מאי אולמא דיחיד מומחה עפ"י ד"ת. וכבר כתבו בשם הרמב"ן ז"ל דמשום התרת נדרים קאתי עלה. אבל בגמ' לא משמע הכי אלא משום דין ומשפט ס"ד הכי וע' טורי אבן שם שנשאר בקושיא. מש"ה העלה רש"י שאין מוכרח לומר לרב אחא דמכשיר עפ"י ד"ת יחיד. דה"ה הדיוט. דודאי י"ל דבעינן אותו יחיד שיהא מומחה ומשום דלפניהם קאי על ואל הזקנים וגו'. ושלשה הדיוטות דכשר אינו אלא תק"ח כמו לרבא. ובאמת אפשר דרב אחא ס"ל כר' אבהו דשנים שדנו אין דיניהם דין הרי לא קאמ' במאי איכ' בין רבא לר"א ברי' דר"א אלא בהא דאמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין. דרבא ודאי לית לי' דשמואל ור"א אפשר דאית לי' דשמואל. אבל בהא דר' אבהו לא פליגי. וכ"כ בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קל"ז שראה נוסחא ישנה בפרש"י הכי דרב אחא אפש' אית לי' דשמואל. וע"ע באות הסמוך. נמצא דהא דקאמ' שם ד"ב אלא דלא בעינן מומחין כו' שלשה למ"ל כו'. ה"פ דכיון דלא בעינן מומחין משום דתלי' בהני אלהים דכתיבי בפרשה. וא"כ שלשה למ"ל. אבל אפשר דשלשה לא בעינן ומומחה בעינן משום דלפניהם קאי על ואל הזקנים וגו'. וזהו פשטא דברייתא דדף ה ואם הי' מומחה לב"ד כו' וכמבואר בסוגי' דרה"ש הנ"ל. והיינו שפרש"י עוד בד' ו ד"ה דן את הדין. במומחה ליכא למימר מדקתני סיפא כו'. וכבר תמהו הא אפי' מסיפא קשה לר"א. אבל למש"כ ניחא דודאי אפשר דר' אבהו מודה דחד מומחה שהוא סמוך כשר עפ"י ד"ת וכרב אחא ולא מקשה אלא מרישא. [ועפי"ז יתבאר פרש"י בד"ה אם לא קבלוך כו' שאמרו דיינת לן ד"ת. והקשו התו' דא"כ אפי' הדיוט דלא גמיר וסביר נמי כדמוכח בד' ו מרישא דמתני' דבכורות. אבל רש"י ס"ל דבאמת משנה דבכורות מיירי בגמיר וסביר דוקא אלא שאינו סמוך. ובהא הוא דמהני קבלה. אבל הדיוט לא מהני וכפשטא דברייתא דרשב"ג א' יפה כח פשרה מכח הדין כו' וכבר נתקשו התו' שם. ולטעמייהו אזלי דהא דסמוך חד כשר לר"א אינו אלא תק"ח. וא"כ מאי קשיא מרישא דילמא בגמיר וסביר לחוד ג"כ תקנו. אלא פשיטא להש"ס דרישא מיירי אפי' בהדיוט ומכ"מ מהני קבלה. אבל לרש"י לר' אבהו לא הי' תקנה אלא שלשה הדיוטות וחד מומחה שהוא סמוך כשר עפ"י ד"ת] וכ"ז לרב אחא. אבל לרבא דמה"ת בעינן ג' מומחין צריך לפרש בין הברייתא ואם הי' מומחה כו' בין משנה דבכורות אפי' הסיפא דוקא בדקבלי' [או דנקיט רשותא מר"ג דהוי כדקבלי']. ונ"מ בין מומחה לאינו מומחה לענין תשלומין. אבל לא קבלי' דינו לאו דין. ורב יוסף דס"ל דהוי דין ע"כ כרב אחא ס"ל. ומש"ה פרש"י בגיטין דלפניהם קאי על ואל הזקנים וגו'. ומיושב כל קושיות התו'. ונשובה נחזה עוד. דלרבא דמה"ת בעינן ג' מומחין. ותקנו משום נע"ד ג' הדיוטות. משא"כ שומרים וכיב"ז אבל בבבל דליכא סמוכין כלל עבדינן שליחותייהו בכל מילי דשכיחי. אבל לרב אחא דחד מומחה כשר מה"ת וזה הי' מצוי בא"י. וליכא נע"ד וע"כ כשהכשירו ג' הדיוטות לעשות שליחותן לאו משום נע"ד אלא מטעם אחר. וא"כ א"י ובבל שווין וכל מילי דשכיחי בכלל הודאות והלואות. וזהו סוגי' דגיטין אליבא דרב יוסף דכר"א ס"ל. כ"ז שיטת רש"י ז"ל. אבל התו' החליטו דלפניהם לא קאי אלא על אלהים הכתובין בפרשה וא"כ לרב אחא כשר אפי' הדיוט וכ"כ רבינו בסמוך ר"א ברי' דר"א א' מדאורייתא הו"ה בחד נמי סגי ואע"ג דלאו מומחה. וכ"כ לעיל סי' כ"ג אע"ג דאמר מר הי' מומחה לרבים דן אפי' ביחידי. הני מילי הו"ה דאמור רבנן שלא תנעול דלת כו'. הרי מבואר כשיטת התו' דגם זה תק"ח דמומחה כשר. וכ"כ הרמב"ם ה' סנהדרין פ"ב דעפ"י ד"ת יחיד הדיוט כשר ורב יוסף כרבא ס"ל: ותשכיל עוד ע"ד הרמב"ם. דאית' בגמ' איידי דבעי למתני תשלומי כפל דהוא ממון שאין משתלם בראש. תנא נמי חצי נזק דהוא ממון שאינו משתלם בראש. ופרש"י משום דמשלם פחות מן הקרן. וא"כ אפי' ח"נ צרורות שהוא רגל בכלל אינו משתלם בראש. וכדעתי' דלרבא מיירי אפי' במילי דשכיחי בא"י בעינן מומחין. וא"כ לחכמים בב"ק ד' ס"ה ב' דדרשי בראשו וחמישיתו ממון שאינו משתלם בראש אינו מוסיף חומש. אפי' בח"נ צרורות פטור מה"ח. והרמב"ם בה' גניבה לא מיעט מחומש. אלא ממון המחייב כפל. אלא דס"ל דח"נ דתנן אינו אלא קרן דלא שכיחא ואינו גובה בבבל אפי' למ"ד פ"נ ממונא. והאי מיקרי אינו משתלם בראש. משום שאינו משלם אלא מגופו. ולגבי חומש בל"ז פטור למ"ד פ"נ קנסא. וא"כ לא נתמעט מבראשו וחמישיתו אלא ממון המחייב כפל. הרי דס"ל כפי' התו' דלכ"ע כל מילי דשכיחי בכלל הודאות והלואות. בין בא"י בין בבבל. אלא דלרבא הכל מטעם שליחות. אבל לרב אחא דקיי"ל כותי' לדעת הרמב"ם הודאות והלואות ממש עפ"י ד"ת כשר בהדיוט. אבל דיני שומרים דשכיחי ובפי' כתיב בהו אלהים ע"כ תק"ח ומטעם שליחות. והיינו שכ' הרמב"ם בה' סנהדרין פ"ה ה"ח לפיכך דנין בהודאות והלואות וכיב"ז בח"ל. אע"פ שאין ב"ד של חו"ל אלהים שליחות כו' ותמה מרן הכ"מ והש"ך סי' ג' סק"א דלמ"ל טעם שליחות הא פסק כר"א. ופשוט דמשום וכיב"ז כתב כן. ואחר שביארנו דעת רבינו והרמב"ם דלא כפרש"י. צריך לפרש סוגי' דרה"ש כמש"כ הרמב"ן דמשום הפרת נדרים אתי עלה דיחיד מומחה. וע"ע שלהי אות י"ד:

**א"ב דשמואל ודר"א.**בגמ' אי' דשמואל א"ב. ולא נזכר דר"א. וכבר כתבנו דלפרש"י ע"כ רב אחא לא פליג אדר"א. איברא הרמב"ם דס"ל דלרב אחא כשר מה"ת הדיוט. ס"ל ג"כ דמודה לר' אבהו דמדרבנן אפי' בדיעבד אין דינו דין. וכ"כ בחי' הר"ן בשם מקצת פירושי רש"י ז"ל. ולא נמצא מקור לזה. אלא משום דק' אמאי שבקי' הש"ס לדר"א דמיירי בי' בכל הסוגי' ונקיט דשמואל. וע"כ משום דאפשר דרב אחא קאי כותי'. והכי ודאי דעת הרי"ף שפסק כר' אבהו. ותדע עוד דעת הרי"ף ממש"כ ביבמות פ' החולץ לענין גר צריך שלשה משפט כתיב בי'. שזה אינו אלא דלא מנסבינן לי' איתתא בת ישראל. אבל לזרעי' לא פסלינן. וע"כ הטעם משום דמשפט דהו"ה כשר בהדיוט. וא"כ אינו מוכרח דמשפט דכתיב בגר עדיף ממשפט דהו"ה דכתיב בהו בצדק תשפוט. וכדאי' ברה"ש ד' כ"ה גבי קדה"ח דס"ד דדמי להו"ה. והכי דעת תו' סנהדרין ד' ג' ב' ד"ה לדברי הכל. שהביאו מהא דאמר ר' יוחנן גר צריך שלשה דכר' אבהו ס"ל. אלמא דמדמי להו"ה [ולא כמש"כ ביבמות ד' מ"ז ד"ה משפט והרא"ש שם. וכבר נתקשה בטורי אבן בישוב סוגי' דרה"ש ע"ש]. הא מיהא דעת הרי"ף כהרמב"ם לכל דבר. ולא כהש"ך שם שכ' דהרי"ף ס"ל כרבא דעפ"י ד"ת בעינן ג' מומחין. והמכריח לפסוק כרב אחא. ג"כ מהא דגר. דהוכיח הרי"ף מדקאמר שם מי לא טבלה לנדותה. אלמא דלא בעינן מומחין עפ"י ד"ת. ולית להו כסברת התו' לחלק בין קבלה לטבילה. וס"ל להרי"ף דחד מיהא הוי. והרי הבועלה ידע ממנה. ועפ"י דעתו טבלה. ועוד תשוב תראה באות י"ד הכרח גדול לזה הפסק כרב אחא. וממוצא דבר מיושב קו' התו' סנהדרין הנ"ל דרמי דר"י אדר"י. דס"ל אין ע"פ כתוב כאן. ומכ"מ ס"ל בירו' כר' אבהו. והשתא ניחא בפשיטות דמדרבנן דינא הכי. כ"ז דעת הרי"ף ורמב"ם ולפי נוסחת הש"ס. אבל נוסחת רבינו א"ב דשמואל ודר"א. וכ"כ הר"ן דרבינו גריס הכי. ועפי"ז נשתנה הפסק מן הקצה אה"ק. דהלכה כרבא ומכ"מ שנים שדנו דיניהן דין. ויבואר לפנינו באות י"ד:

**אין דיניהם דין ואי טעו הדרי ולא משלמי.**משמע דס"ל לרבינו דעיקר מחלוקת דשמואל ור"א לא שייך אלא בטעו. או בספק כאשר יבואר לפנינו דתלי' בדטעו והיינו הך. אבל בלא טעו כגון שהלכו לשאול ממומחה ואמר שכדין שפטו הוי דין מעיקרא ולא כמש"כ הרי"ף בסנהדרין פ"ד בבא חמישאה דדינא ל"ד בין טעה בין לא טעה כר"א דאמר דשנים שדנו אין דיניהם דין וכ"ש יחיד. וכ"כ בעה"מ שם בבבא רביעאה. והרא"ש הוסיף וז"ל ומשמע בכל ענין אין דיניהם דין אפי' לא טעו וכן מוכח מההוא אודיתא דלא הוי כתוב בה במותב תלתא הוינא. ואע"ג דהני תרי דנו ד"ת לא הוי הודאה עכ"ל. ולטעמייהו אזלי. דלהפסק של הרי"ף ורא"ש כר"א י"ל דה"ה דפליגי בלא טעו ור"ל בהני דבעינן ב"ד כמו בהודאה וקיום שטרות. אבל רבינו שפוסק כשמואל ומכ"מ מודה דקיי"ל בק"ש והודאה דבעינן תלתא מטעם שיבואר באות י"ד בס"ד. וא"כ לא מהני מחלוקתם אלא בדטעו. וממוצא דבר נשמע לפרש מש"כ הרי"ף דפליגי בלא טעה. רצונו דנ"מ במילי דבעינן בי דינא וכמש"כ הרא"ש. ומהריב"ל והביאו בש"ך סי' כ"ה ס"ק מ"ג נתקשו בדברי הרי"ף דאי לא טעו מאי נ"מ. והעלה מהריב"ל דר"ל דלא ידעינן אי טעו או לא א"צ המתחייב לקיים את הפס"ד. והיינו שכ' הרי"ף שם הילכך אפי' לא טעו ובעא חד מינייהו למיזל לב"ד מומחה מצי הדר בי' כו'. והכי מבואר בגמ' ד"ה ב' איתבי' רבא לר"נ כו'. מיהו כ"ז נכלל במש"כ רבינו ואי טעו כו' דהא בהא תלי' דאי טעו ודאי הדר דינא וממילא מספק אינו מחויב לקיים הפסק. אבל אי טעו משלמי ולא הדר דינא ממילא מחויב לקיים הפסק איברא מש"כ הש"ך שם דאפי' לא טעו בברור יש נ"מ ע"ש. וזה מוכח מדברי רבינו להיפך. מדלא כתב הנ"מ אלא בדטעו:

כשמואל. דאמר דיניהם דיןכצ"ל:

**דאמור רבנן כל שאינו מומחה כו'.**היינו ישוב רב יוסף בד' ל"ג כאן במומחה כאן בשא"מ. וכפרש"י וכל הראשונים ז"ל דאינו מומחה לא הדר דינא ומשלם מביתו. ומומחה מחזיר הדין. ופליגי שמואל ור"א. דלשמואל מיירי מתניתין בבכורות דתנן מה שעשה עשוי וישלם מביתו. אפי' בדלא קבלי' עלוי'. ור"א מוקי בדקבלי' עלוי' וא"ל דיינת לן ד"ת כדאי' בד' ו'. וכ"ז דלא כרי"ף שפי' מתניתין דבכורות במומחה וכבר פ' הבעה"מ דפרש"י מקובל מרבותינו הראשונים ז"ל:

**דפליגי תרי אמוראי ותרי תנאי דפליגא אליבא דהדדי.**ז"ל בה"נ ה' דיינין ה"ד שיקול הדעת. אר"פ תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגא אליבא דהדדי. אבל בגמרא וברי"ף אי' כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אהדדי. והפי' מבואר דפליגי בדינא. אבל נוסחת רבינו ובה"ג צריך לפרש דחד מילתא הוא דפליגי תרי אמוראי אליבא דתרי תנאי. ח"א הלכה כפלוני וח"א הלכה כפלוני. ולשון בה"ג מדוקדק יותר תרי תנאי ותרי אמוראי כו' וקמ"ל אפי' בהאי גוונא דפליגי בפסק תנאי לא מיקרי טועה בד"מ אלא שקול הדעת או קמ"ל דלא נימא דניזיל בתר הילכתא פסיקתא דקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו וכדומה אלא כיון דפליגי אמוראי בה נבטל הכלל ותלי' בסוגי' דעלמא. והיינו שיקול הדעת:

**ר' יהודה בן לקיש אמר.**הכי עיקר הנוסחא. וכן הוא בה"ג ורי"ף ותנחומא. ותנא דברייתא הוא בכמה מקומות:

**שמא יתחייב רך לחזק.**הכי נוסחת בה"ג ג"כ. וראי' לזה הנוסחא הא דנקט אחד רך. וכבר העירו התו' ע"ז ובאור נוסחת רבינו ובה"ג שירא שמא יתחייב הרך. וירדוף את הנתבע לתבוע ממנו יותר מכפי כחו. והכל בכלל לא תגורו מפני איש. שירא שירדוף את העני יותר מדאי וכיב"ז נדרש בספרי דברים עה"פ לא תכירו פנים במשפט. שלא יחוש לתקנת הנתבע והמתחייב בדין. ורי"ף ורש"י גרסי שמא יתחייב החזק ונמצא רודף לדיין. וכן הוא בתוספתא סנהדרין פ"א ותנחומא פ' זו. ובאמת שני הנוס' אמתים ומבוארין בספרי שם. דתני' לא תגורו מפני איש שאם באים שנים לדון לפניך. עד שלא תשמע דבריהם אתה רשאי לשתוק. משיתגלה לך הדין אי אתה רשאי לשתוק כו' ד"א לא תגורו מפני איש. שמא תאמר מתיירא אנכי מפני איש פלוני שמא יהרוג את בני או שמא ידליק את גדישי או שמא יקצץ נטיעותי ת"ל לא תגורו מפני איש. וע"כ בבא ראשונה מיירי שירא משום תקלת המתחייב. והיינו דתני כשני הנוסחאות:

**אל תכניס כו'.**בגמרא אי' ר' חנין א' אל תכניס כו'. אבל בתוספתא ותנחומא ובה"ג אי' כמו לפנינו כאן. וגם לנוסחת הגמרא אינו אלא פי' על דברי ריב"ק. וע"ע ברי"ף בזה:

**ויהיו עדים יודעין לפני מי כו'.**גם בזה יש נוסחאות שונות בגמ' ובתוספתא. ובכולהי גרסי את מי הם מעידין כו' את מי הם דנין כו' ופרש"י עפ"י מימרא דר"ח בר חמא לא דיין לרשעים שנוטלים מזה ממון ונותנים לזה אלא שמטריחין אותי להחזיר ממון לבעליו כו' מיהו מדלא מפרש הש"ס ברייתא זו כמו דמפרש והולך כל הברייתא. משמע דר"ח מימרא בפ"ע ולא תנא דברייתא רמיז עלה:

**בין כתפיו.**בגמרא אי' בין ירכותיו. וכלישנא דקרא איש חרבו על ירכו. אבל ברי"ף אי' על צווארו. והרמב"ם גריס ג"כ בין כתפיו. וע' מש"כ לעיל סי' ל"ה אות ח' בס"ד:

**רב הונא כו' כי היכי דלימטיין שיבא מכשורא.**בגמר' אי' אריב"ל עשרה שיושבין בדין קולר תלוי בצוואר כולן פשיטא ל"צ אלא בתלמיד היושב לפני רבו רב הונא כי הוי אתי דינא לקמי' כו' ופרש"י שאם יטעה ישתלש העונש בין כולנו ויקל מעלי. והיינו דמסמיך הגמרא הא דר"ה למימרא דריב"ל. אבל רבינו לא הביא הא דריב"ל ומסמיך הא דר"ה להא דאם ברור לך הדבר כבוקר כו' וא"כ ה"פ כי היכי דנמטיין שיבא מכשורא שיסייעו לירד לעומק הדין ולבררו. דזה אומר סברא. ובא רעהו וחקרו עד שהדין יוצא לאורה. ופי' נמטיין שיושיט לנו קיסם מהקורה. ור"ל מקצת מעומק הדין. ויש לפרש גם לנוסחת הגמרא דאסמיך להא דריב"ל. דמזה ראי' וטעם שהתלמיד מחוייב לסייע בדבר. וממילא אם לא סייע כראוי הקולר תלוי בצווארו ג"כ. וראי' להמאירי בפי' אבות פ"א עה"מ והעמידו תלמידים הרבה. הביא זה המאמר ופי' כמש"כ ושם עה"מ והסתלק מהם הביא כפרש"י ושניהם אמת:

**וצבו ביתי' לית הוא עביד וריקן לבית' עייל כו'**כצ"ל:

**אריב"ק מצוה למימר להו כו'.**אין זה לשון ברייתא. אלא רבינו מקצר והביא פירושא דגמרא על הא דקאמר ריב"ק מצוה לבצוע. דה"ק מצוה למימר להו כו' והביאו רבינו למימרא זו בסתם. מבואר דפסק כוותי'. וכדאי' בגמרא אמר רב הלכה כריב"ק. ורב הונא עביד עובדא כותי':

**למימרא דהלכתא כשמואל.**כבר הביא הרמב"ן בחי' גיטין. והגהמ"י ה' סנהדרין פ"ב זה הפסק בשמו של רבינו. והתו' והרא"ש הביאו בשם בה"ג. והכי הוא בה' דיינים אמר שמואל שנים שדנו כו' בראשונה הי' עושה ב"ד במקום אחר ומבטלו. וקי"ל הלכתא כר"נ אלמא תרין נמי ב"ד מיקרי והלכתא כשמואל. עכ"ל. ולמדנו שלא כיונו רבותינו להביא ראי' משום דהלכתא כר"נ בדיני. דא"כ ודאי יש לדחות כמש"כ התו'. דהלכתא כרבא דלפי פשטא דשמעתא חולק על ר"נ. ותו שהרי קיי"ל כר' יוחנן. ואיהו סבר שאין דיניהם דין. אלא הראי' מהא דאיפסק בגמרא דגיטין פ' השולח (גיטין ד' ל"ד) והילכתא כנחמן. והכי מבואר בתשובות גאוני קדמאי סי' קל"ג בזה"ל והא דא' שמואל שנים שדנו דיניהם דין כך פסק רב אחא זכר אדונינו לברכה שהלכה כשמואל והביא ראיה לדבריו ממה שאנו גורסין בהשולח גט בפני כמה מבטלו רב נחמן אמר בפני שנים כו' ונפסקה הלכה בגמרא כרב נחמן עכ"ל. ואבאר יותר. דלא מהא דפליגי בגט הוכחה לדין. שהרי ר' יוחנן ס"ל כר"נ בהא. ומכ"מ ס"ל שאין דיניהם דין. וגם עיקר הפסק של הגמרא אינו לענין גט. וכקושית התו' שם ר"פ השולח. דלמאי נ"מ הא לכתחילה כבר תיקן ר"ג שאין לבטלו אפי' בפני שלשה ובדיעבד הלכה כרבי דאם בטלו מבוטל. ואפי' לא הוי בי דינא כגון זה שלא בפני זה בטל. וישבו התו' דרבי מודה שלא בב"ד אינו מבוטל וע"כ אין הטעם משום דאדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו לקידושין מיני'. שהרי לא מפרש הש"ס הכי אלא לרשב"ג. אלא צ"ל הטעם משום דס"ל להתו' דיש כח ביד חכמי' לעקור דבר מה"ת בקום ועשה במקום דמסתבר. וכ"כ הגאון רע"א בתו' על המשניות. וזהו לדבריהם ביבמות ד' פ"ח א' ד"ה מתוך אבל הפוסקים חולקים שם ע"ז. וכן כאן לא זהו דעת רבותינו הראשונים ז"ל. אלא עיקר מחלוקתם בפי' ב"ד ונ"מ לשארי דברים ולענין זה נפסק הלכה כר"נ. אלא שנחלקו רבינו ובה"ג עם הרי"ף ז"ל דהרי"ף כ' בזה"ל והלכתא כר"נ דקאי ר' יוחנן כותי' עכ"ל וכבר תמה הגאון מהרש"ק בתפארת שמואל מאי בעי הרי"ף ז"ל בזה. אבל עינו ראה דברי רבינו ובה"ג שקבעו מסמרות בזה הפסק דהלכה כר"נ דשנים שדנו דיניהם דין. וזהו דלא כר"י. מש"ה פי' דהלכה כר"נ דר"י כותי'. ולר"י הא דקרי לתרי בי דינא נ"מ לד"ת ולאיסורי כמש"כ לעיל אות ג' לענין גר. וז"ל שו"ת הרשב"א הביאו מרן הכ"מ ה"ס פ"ב. וניחא לי נמי קצת לדבריו הא דאכשרו תרי בפרוזבול וכן בביטול הגט וקרי להו ב"ד ואם איתא כיון דאית לן ע"פ אפי' בהא היאך קרי להו ב"ד בשום ענין עכ"ל. הרי דנ"מ במה דקרי להו ב"ד. דאין ע"פ לענין זה. וס"ל להרי"ף דר"נ ודאי ס"ל בהא כר"י דד"ת חד נמי כשר. ולא פליגי אלא בדרבנן. ופי' הרי"ף דלא איפסק הלכתא כר"נ אלא במאי דקאי ר"י כותי'. הא מדרבנן אין דיניהם דין. והיינו שכתבתי באות ג' שהי' לרי"ף ורמב"ם הכרח לזה דקיי"ל כרב אחא מדאיפסק בגיטין והילכתא כר"נ. אבל רבינו ס"ל דר"נ ס"ל כרבא דמה"ת בעינן שלשה מומחין. וכמש"כ בסי' כ"ג דמש"ה נצרך ר"נ לומר דהפרת נדרים כשר ביחיד. וא"כ ליכא למימר דלהכי קרי ר"נ לתרי ב"ד משום דמה"ת הכי הוא וע"כ משום דלטעמי' קאי דשנים שדנו דיניהם דין מתק"ח. ולזה איפסק הלכתא כנחמן. וא"א לומר כהרי"ף דקאי ר"י כותי'. שהרי ר"נ ס"ל להיפך מדר"י בד"ת. וע"כ משום דרבנן. הרי זה ראי' ברורה שאין עלי' תשובה לפי דעתו ז"ל. [וממוצא דבר תלמד שמש"כ בהגהת רמ"א אה"ע סי' קמ"א ססי' י"א דאלו השנים שמבטל לפניהם השליח צריכים להיות ביחד. וכ' הב"ש דבזה כ"ע מודו. ולא כ' רמ"א י"א אלא משום מילתא אחריתי דסמיך לה. ודאי צדק הב"ש דלזה כיון הרמ"א. אבל פלטה קולמסו של הרמ"א. דיש חולקין ע"ז ג"כ. והן המה רבינו ובה"ג ורי"ף אבות העולם. דאילו ס"ל כהתו'. לא נצרך הרי"ף לאלומי הא דר"נ משום דר"י כותי'. ולא הי' הוכחת רבינו ובה"ג מכאן דהלכה כשמואל] והרמב"ן ור"ן ז"ל דחו דעת רבינו ז"ל בשתי ידים. שהרי ר"נ עצמו קאמר בב"ב ד' מ' דמעשה ב"ד בשלשה. אבל כ"ז לפי דעתם דר"נ ס"ל כרב אחא בברור. והיינו לפי גירסתם בסנהדרין דשמואל א"ב. וא"כ דרבא דלא כשמואל ור"נ. אבל כבר כתבנו דעת רבינו דר"נ קאי כרבא. ואתי לפי הנוסחא דשמואל ור"א א"ב. וא"כ י"ל דרבא לא תקע עצמו לדבר הלכה זו לפסוק דלא כשמואל. והא דהקשה רבא לר"נ. לא הי' אלא כתלמיד הדן לפני רבו בשקלא וטריא. ומחלוקת רבא ורב אחא עיקרו בדר' אבהו. דרבא אפשר דס"ל כרב"א משא"כ רב אחא. וכיון דר"נ עצמו ס"ל כרבא. שפיר מודה ר"נ דמעשה ב"ד אינו אלא בשלשה כד"ת. וכמש"כ לעיל אות ד' דס"ל לרבינו דלא פליגי אלא בדטעו ע"ש. והנה בירו' פ' שלשה שאכלו אי' אמוראי דבבל ואמוראי דא"י פליגי אי שנים שאכלו רשות לזמן. דאמוראי דבבל ס"ל רשות. ודא"י ס"ל אנו אין לנו אלא שלשה שאכלו. וקאמר רבנן דהכא כדעתין ורבנן דתמן כדעתין. שמואל א' שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חציף. ר"י ור"ל תרווייהו אמרין אפי' שנים שדנו אין דיניהם דין. והרי כבר הסוגי' פשוטה בברכות ד' מ"ה דפליגי רב ור"י בהא. וס"ל לר"י אם רצו לזמן אין מזמנין. והלכה כר"י ובה"ג גוופי' פסק הכי שם וכן רבינו בסי' קמ"ו ע"ש) הרי דאין הלכה כשמואל. וראיתי בשו"ת משכנות יעקב חלק ח"מ סי' ג' להכריע מכאן כשיטת הרי"ף וסיעתו ז"ל. וכבר הראיתי לדעת בסי' נ"א אות י"ב דרבינו ידע סברת הירו' דברכת זמון ודינין תליין בהדדי. אבל רבינו לטעמי' דקיי"ל מה"ת בשלשה אלא מדרבנן תקנו דשנים שדנו דיניהם דין. והירו' ס"ל דשמואל ור"א פליגי בעיקר דין דפליגי רבא ור"א. ושפיר תלי' בזמון. אבל אנן כר"נ דהלכה כרבא וכשמואל. ולא שייך תקנה זו לזמון. ולא תקשה למש"כ דשמואל ור"נ מודי בדלא טעו אלא הוא ענין דבעי בי דינא. דבעינן שלשה. הא בכתובות ד' כ"ב גבי קיום שטרות ובסנהדרין ד' ל' גבי אודיתא אי' דילמא כשמואל ס"ל דסגי בשנים. הא ל"ק דודאי אפשר דשמואל כרב אחא ס"ל דשנים בי דינא מיקרי עפ"י ד"ת. ואפי' במילי דבעינן מעשה ב"ד. אבל אנן קיי"ל כרבא ור"נ דקאי כותי' כמש"כ. וע"כ לא קיי"ל כשמואל אלא בדטעו. וקרוב לזה כ' התו' כתובו' שם ובכ"מ דה"ק כמו שסובר שמואל בעלמא כן ס"ל בקיום שטרות כו'. ודברים אלו לדעת רבינו מרווחין יותר. דודאי אפשר דשמואל כר"א ס"ל. אלא רבא ור"נ לא מפרשי הכי הא דשמואל. ומתפרש הא דסנהדרין ד' ב' א"ב דשמואל ור"א. דפליגי בתרווייהו ממש. דגם בדשמואל פליגי בקיום שטרות ובאודיתא דלרבא לא מהני שנים. ולר"א מהני. ובדר"א פליגי בשאר ד"מ דתלי' בדטעו או בספק כמש"כ דלרבא אפשר לפסוק כר"א שאין דיניהם דין ולרב אחא ודאי דלא כר' אבהו. זהו שיטת רבינו ובה"ג לפי גירסתם. ויש עוד להעיר בזה. דכבר כתבנו באות ב' דלדעת רבינו ורי"ף ורמב"ם דלרב אחא ודאי כשר חד והדיוט. צריך לפרש סוגי' דרה"ש ד' כ"ה מ"ד דחד מומחה כשר כו' דאתי לרבא ומשום התרת נדרים דסגי ביחיד מומחה כמש"כ הרמב"ן ז"ל. וא"כ היינו רב מובהק כמש"כ הרמב"ם בה' שבועות פ"י ה"ה. וס"ד דבקדה"ח סגי בחכם מובהק ביחידי. קמ"ל דאפי' משה רבינו א"ל הקב"ה שיצרף לאהרן עמו. וא"כ ק' הא דאי' בסנהדרין ד' ח' שלח לי' ר"נ בר ר"ח לר"נ בר יעקב ד"ק בכמה. ומפרש דע"כ מסתפק אי יחיד מומחה מהני ופשיט לי' ר"נ בר יעקב מדתנן ד"ק בשלשה וע"כ לא מיירי בהדיוטות דאמר רב אפי' עשרה הדיוטות פסולין לד"ק. אלא במומחין ובעינן ג'. ומאי קושי' דילמא אסתפק לר"נ בר ר"ח חכם מובהק יחידי. ואפשר דנ"ל מהתרת נדרים דכשר ביחידי. ובשלמא לשיטת הרמב"ם דס"ל דר"נ כרב אחא ס"ל. וא"כ לא בעינן דרשה דאל משה ואל אהרן. אלא דלא ניליף מהודאות והלואות וכיון דבד"ק ודאי אלהים בעינן. אין מקום לחלק עוד בין רב מובהק כמו בהת"נ וידוע דר"נ בר יעקב הוא סתם ר"נ. ורק משום שהזכיר ר"נ בר ר"ח הזכיר שם אביו של ר"נ סתם. אבל לשיטת רבינו דר"נ כרבא ס"ל וע"כ לא בעינן קרא דאל משה ואל אהרן. רק שמשום דלא ניליף מהתרת נדרים. וא"כ שפיר יש להסתפק יחיד שהוא גדול הדור מהו. אבל כד דייקת לק"מ. שהרי לדעת רבינו. הא דאמר ר"נ דהתרת נדרים ביחיד מומחה. היינו סמוך לחוד כמש"כ סי' כ"ג אות ט' בס"ד. וא"כ ליכא מקום להסתפק אלא בסמוך. ובזה אפשיט לי' שפיר דבעינן שלשה. אבל שיהא מעלה בגדול הדור. לא מצינו כלל לדעת רבינו וכמש"כ שם:

**מ"ש אדם באדם דלא כי מיתזק אלהים בעינן וליכא. שור באדם נמי כו'.**בגמרא אי' מ"ש אדם באדם ואדם בשור דלא אלהים בעינן וליכא. שור בשור ושור באדם נמי כו'. ופרש"י דהא כולהו בפרשת אלה המשפטים כתיבי כו' וקסבר אכולהי קאי כו' ר"ל דבאמת בפ' שור באדם לא כתיב אלהים בפי' וע"כ משום דקסבר אכולהו קאי. וכן בפרשה שור בשור. אבל רבינו גריס הני תרתי דמפורש בהו אדם באדם דכתיב בפי' וכי יריבון אנשים וגו' ונתן בפלילים. ובפ' שור באדם היינו פ' שומרים כתיב עד האלהים:

**בושת נמי מילתא דשכיחא הוא.**בגמ' אי' הרי בושת ופגם דשכיחא כו'. ופרש"י פגם דאונס ומפתה כו' והתימא. א"כ דפגם שכיח גם לפי המסקנ' אמאי לא דייני בבבל הרי אית בי' ח"כ דאפחתה מכספא. והרי הוא במקום נזק. וכבר הגיה הט"ז ח"מ סי' א' ומחק ופגם. והתומים יישב בדרך חידוד. אבל נוסחת רבינו מיושרת וכמש"כ הט"ז מד"ע. והכי משמע בש"מ בשם גאון דלא גריס אלא בושת דשכיח שכן דרכן של ב"א להכות כו' והרי אפי' רקק והגיע בו רוקו איכא בושת אבל נזק ופגם דרך ב"א להשתמר מנזיקין. וגם אדם אית לי' מזלא ואינו ניזוק כ"כ כדאי' בד' ב'. וע"ע בסמוך:

**בשן ורגל דאיחכך להנאתו כו' ורגל נמי דאזיקתי' כו'**כצ"ל:

**והא מר הוא דאמר בגמרא.**פי' בקבלה איש מפי איש. וכפי' הרמב"ם בלישנא דתלמודא גמירי. דמקובלים היו ובמש"כ באורך בביאור הספרי פ' חוקת פי' ה' בס"ד. ובפתיחה אות ב' וע' פרש"י יומא ד' ל"ג ד"ה משמא דגמרא ובכ"מ. ועוד יש לפנינו גי' אחרת שאינו בגמרא. דמסיק אדם באדם ואדם בשור אין גובין אותו בבבל. ובגמרא ליתא אלא מימרא אחריתי הוא. וקאמר רבא לטעמי'. דא"ר אדם באדם כו' ועפ"י שינוי נוסחא זו יש נ"מ בפי' הסוגי' ובדין כאשר יבואר. והנה הרמב"ם כתב דשבת ורפוי גובין בבבל. ותמהו עלי' אמאי הא נזקי אדם לא שכיחא. וכ' הב"י וכ"מ דדייק לשון כל הנישום כעבד כו' שאין זה אלא נזק והגאון תומים ס"א סק"א כ' בישוב הסוגי' דמפרש לא שכיחא היינו השומא כעבד ל"ש ע"ש. ועל דבריו ז"ל יש להוסיף דע"כ צריך ל"כ. שבש"מ כ' בשם הרמ"ה דדוקא ב"ח שנישום בעבד אין גובין בבבל אבל עבד שניזוק גובין ואמאי הא לא שכיחא. אלא דמפרש ג"כ לא שכיחא. שהשומא של ב"ח כעבד ל"ש. ואע"ג דלפי הס"ד דמקשה והא בושת דשכיחא כו' ע"כ לא כוונו לזה הפי' בשכיחא ול"ש מכ"מ לפי המסקנא פירושו הכי. ועפ"ז יישב הגאון ז"ל נוסחת הגמרא והא בושת ופגם ע"ש. וצ"ל הא דקאמר הש"ס רבא לטעמי'. היינו לפי מסקנא דשמעתא. דלפי הס"ד לא דמי הני תרי שמעתתי להדדי. דכל הנישום כעבד כו' לא משמע אלא נזק ובב"ח. ואדם באדם כו' היינו כל החמשה דברים ואפי' עבד. אלא לפי המסקנא דאדם באדם כו' ג"כ בנזק לחוד משתעי כ"ז שיטת הרמב"ם ז"ל וכן פסקו בש"ע. אבל רבינו מפרש בסמוך וכן אדם באדם דחייב בחמשה דברים היכא דתפס כו' אלמא דבבבל אין גובין כלל. דמפרש לא שכיחא כמשמעו דהנזק ל"ש. ומש"ה לא גריס פגם כמש"כ לעיל. ומש"ה גריס ג"כ במימרא קמא דרבא ג"כ אדם באדם כו' אלא שלא סיים בבא שני' שור באדם ושור בשור גובין בבבל. וע"ז קאמר הש"ס רבא לטעמי' דאמר בשור הניזק גובין ובאדם הניזק אין גובין. והשתא רבא במימרא קמא תרתי קאמר דכל הנישום כו' היינו נזק. ואדם באדם כו' היינו שבת ורפוי ולא כהרמב"ם ז"ל והוסיף אדם בשור אע"ג שאין בו אלא נזק. מכ"מ איצטריך משום דאין מפורש בנזקי שור את האדם אלהים קמ"ל דמכ"מ בעינן מומחין וע' מש"כ אות טו. וע"כ פי' לא שכיחא כמשמעו שהנזיקין ל"ש. והכי מדויק לשון רבינו לעיל בשן ורגל בחבירו שכיח באדם לא שכיח. היינו דלא שכיח שיתחכך או יהלך וידרום על האדם. וכ"ת א"כ אמאי איצטריך רבא לומר כל הנישום כעבד כו'. הא בכלל אדם באדם כל החמשה דברי' בכלל. הא ל"ק דמשום אונס ומפתה שאדם עושה להנאתו יותר שכיחא מנזקי אדם לחבול א"ח. וע' תו' כתובות ד' ב' וגיטין ד' י"ז שכתבו דזנות בעלמא שכיחא. משום הכי קאמר דכל הנישום כעבד אין גובין כו'. ועוד י"ל דאע"ג דנזק דגדול לא שכיח מפני שהוא משתמר. אבל דקטן שכיחא. ודרך השור לדרוס עליו דרך הילוכו ולא פטור בנזק אלא משום דכל הנישום כעבד כו' אבל שבת ורפוי שאינו אלא באדם המזיק וזה ודאי לא שכיחא אפי' בקטן שאין דרך אדם להזיק כ"כ במזיד ואף כי את הקטן שאינו בר מצות. נמצא כל אופני נזקי אדם מתמעטין לגבות בבבל עפ"י הני תרי מימרי דרבא דוקא ותרווייהו משום דלא שכיחא. כל הנישום כעבד כו' משום דלא שכיחא דלישיים כעבד דזילא מילתא כדאיתא התם בב"ק ד' פ"ד א' לא בעינא דזילא בי' מילתא. ואדם באדם כו' משום דלא שכיחא גוף הנזק. ולא תקשה בהא דס"ד דטעמי' דרבא משום דלא קים לן בגויה ומקשה הש"ס א"ה שור נמי כו' אדם נמי פוק חזי כמה מזדבני עבדי בשוקא. משמע דקושית הש"ס על נזק. והכי פי' רבינו לעיל חבלי' דאדם כיון דבעי למישם כעבדא לא קים לן בגויה כו' ולמש"כ לא שייך נזק למימרא דאדם באדם. אבל לק"מ דודאי לפי הס"ד ע"כ טעמא דכל הנישום בעבד כו' והיינו נזק נמי משום דלא קים לן בגוי' ותדע שהרי אדם בשור אינו אלא נזק ורק משום הך טעמא דאדם באדם אין גובין בבבל. וכן להמסקנא דמשום דלא שכיחא קאי הטעם על הני תרי בבי ובשני אופנים מתפרש לא שכיחא כמש"כ. עכ"פ דעת רבינו דלא כהרמב"ם וש"ע ותליא בגי' הגמרא. והרי"ף גריס במימרא קמא דרבא כל הני שום כעבד לחוד והיינו כשיטת הרמב"ם. ובה"ג גריס כמו רבינו וז"ל במס' ב"ק ההוא תורתא דלס ידא דינוקא אתא לקמי' דרבא א"ל זילו שיימוה כעבדא כמה הי' שוה וכמה פיחת א"ל רבנן לרבא והא מר הוא דאמר אדם באדם ואדם בשור אין גובין אותו בבבל א"ל דאי תפיס קא אמינא למימרא דאע"ג דאין גובין אי תפס לא מפקינן מיני' וכן בקנסא. וכן אדם באדם שחייב חמשה דברים היכא דתפס לא מפקינן מיני' עכ"ל. מבואר כגי' רבינו ועדיף מיני' [דלא גריס כלל הא דכל הנישום כעבד. או יש כאן חסרון דפוס אבל הא מבואר דבמימרא דא"ל רבנן לרבא אי' אדם באדם כו' ומש"ה סיים שכל החמשה דברים פטור. נמצא לפסק הלכה צ"ע. שהרי אחרונים לא דקדקו אחרי הרמב"ם ולא עמדו ע"ד רבינו ובה"ג. ונקטי פסק הרמב"ם כאילו הוא בלי חולק. וע' שבות יעקב ח"א סי' קע"ט:

**וכן בקנסא.**לא מהאי עובדא נ"ל קנסא. דודאי יש לחלק בין הני דדינא הכי. וקיי"ל כר"נ דעביד אינש דינא לנפשי' כדאי' בד' כ"ז ב' משא"כ קנסא לא מתחייב עד שבאו לב"ד. אבל רבינו קיצר כאן וסמך על הא דמפורש שם ד' ט"ו ב' האי כלבא דאכל אימרי כו' משנה הוא ולא מגבינן בבבל כו' ואי תפס לא מפקינן מיני':