Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon Sheilta 59
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**מה התם לאדון כו'.**כבר הביאו רש"י בכתובות שם בשמו של רבינו זה הפי' וקלסי'. ולכאורה עדין קשה נימא דקרא בקטנה מיירי. וכ"ת א"כ לא איצטריך קרא דמאת בתי נתתי לאיש נ"ל דאביה מקבל קידושי' איהי שקלא כספא בתמי'. הא ליתא. שהרי אכתי לאו יתורא הוא. דלקדושי כסף אתי. דלא ידע הש"ס מקרא דקיחה קיחה דאלת"ה תקשי קושית התו' כתובות ד"ה השתא. תימא למאי דס"ד השתא אמאי איצטריך כו' וע"כ צ"ל דהסוגי' שקיל וטרי ולא ידע מאידך קרא. [וכן מוכח דעד דמסיים בשלהי סוגיא דקידושין ד' ב' ותנא מייתי לה מהכא. לא ידע עדיין מג"ש דקיחה. והא דאי' לעיל ב' א' וכסף מנ"ל גמר קיחה מש"ע כו' כבר כתב הריטב"א שם ג' א'. דכולה ההוא סוגיא לאו מהש"ס היא. אלא הוספה מרה"ג מסורא ז"ל. וכ"כ התו' לקמן י"ג א' ד"ה כשם. דמאן דנפקא ליה מויצאה חנם. לית לי' ג"ש. ובזה י"ל ק' הריטב"א לקמן ט' ב' לר' דיליף קידושי ביאה מובעלה נימא עד דמקדש והדר בעיל. ולפמ"ש י"ל דר' נמי יליף כסף מויצאה חנם. ולא מג"ש. וממילא אין מקום לומר דבעי תרווייהו וע' רש"י שם ד"ה עד. מהר"ח]. וא"כ י"ל דבקטנ' מיירי. ולק"מ וכמש"כ התו' קידושין שם ד"ה יציאה שכתבו בזה"ל מיהו סוגי' לא משמע הכי שהוא צריך ללמוד דביום נערות מיירי אלא מנלן דכסף דאביה הוי. והיינו דמסיק רבינו בסמוך וקא מרבי קרא לאב בימי נערות כו' ובא בזה ליישב קושיתנו. וע"ע בסמוך:
**ויצאת חנם אלו ימי בגרות לא רבי קרא לאב.**ר"ל אלו דרשינן אין כסף לבגרות. היינו מרבינן גם בימי בגרות לאב. אבל אנן לא אשכחן רבוי בימי בגרות לאב. ומיושב ק' התו' קידושין ד' ד' ד"ה בא זה ולימד ע"ז שהקשו ולמ"ל ויצאה חנם ללמד על א"כ. הא ע"כ לא מצינן לאוקמי' אין כסף בבוגרת אלא בנערות דהא מיני' דרשינן אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב ובבגרות פשיטא שאין האב זכאי בקידושי בתו. והיינו משום דלא אשכחנא בכה"ת דזכי קרא לאב אלא אבי הנערה וכפרש"י שם ד"ה בוגרת שמוציאה מרשות אביה דלא אשכחנא כו'. ויישב הר"מ קושית התו' בדוחק ולטעמי' קאי בכתובות ד' מ"ז א' בתו' ד"ה השתא שהקשו שם ג"כ אמאי איצטריך בערכין למילף בק"ו שאין אדם יכול למכור בתו נערה תיפוק לן מדכתיב לאמה ע"ש. ויישב הר"מ מה שיישב אבל התו' יישבו דס"ד דמצי מזבן לה ולאמה ה"א ללמוד דמעשה ידיה לאביה אפי' כשהיא בוגרת. וע' בתו' ישנים שם שיישבו ע"פ זה קושיא אחריתי בהך דויצאה חנם ע"ש. וה"נ מיישב רבינו קושית התו' קידושין הנ"ל דס"ד אין כסף שהבת אינו יוצאת מאדון אלא בסימני בגרות. ומכ"מ האב זכאי בקידושי'. אבל השתא דכתיב ויצאה חנם ללמוד על אין כסף ממילא לא אשכחן רבוי קרא לאב בימי בגרות:
**לא מיבעי לאבוה לקדושה עד דבגרא דאר"י כו'.**כן הוא גם בה"ג ה' קידושין וז"ל האיש מקדש את בתו כשהיא נערה נערה אין קטנה לא מסייע לי' לרב דאר"י א"ר אסור לאדם שיקדש את בתו קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה. ואע"ג דמקטנותה ועד דבגרא ברשותי' נינהו לא מתבעי לי' לקדושה עד שתבגר. והוא תמוה הא עד שתהא נערה מיבעי כדתנן במשנתנו ורב קאמר ג"כ אסור לקדש בתו קטנה הא נערה שרי. והנראה פי' עד שתבגר מלשון בגר לה קלא בב"ב ד' קס"ז ב' ופי' קולה עבה ומגושם. וה"נ פירושו שנעשה בשרה עבה ועבר עידון הילדות ובכתובות ד' ס"ה א' דמבגר לה פרש"י מצער לה ומזקין אותה מלשון בוגרת והיינו דאי' בסנהדרין ד' ע"ו ב' והמשיאן סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך כו'. ופרש"י וש"מ חצי שנה וכדומה סמוך לשני גדלות ובשבת ד' פ' ב' וכ"מ בנות ישראל שהגיעו לפרקן ולא הגיעו לשני' בנות עניים טופלות אותן בסיד כו'. ופרש"י שם גם כן שהביאו ש"ש ולא באו לכלל שנים הראויות לכך וזה אינו מדוקדק שהרי א"א להביא לפני הזמן אלא שומא בעלמא נינהו ורב גופא ס"ל תוך הזמן כלפני הזמן בנדה ד' מ"ה ב'. ויש ליישב דמכ"מ בושות מזה. והתו' מיאנו משום זה ופי' שהגיעו לפרק הנשואין וצריך לדחוק בהא דלא הגיעו לשנים. ולי נראה דה"פ שהגיע לפרק של גדלות בסימני הבשר שנעשה עבה כגדולה. וצריך לעדן הבשר שיהא לפי השנים כי חרפה הוא. וגם כי זהו סימן לתאות אישות וטופלות את הבשר לעדן לרכך. והיינו דסנהדרין שאם רואה שהגיעו לפירקן ויש בהם סימני תאוה והרהורי אישות ראוי להשיאן גם בקטנותן. והיינו דמשני סמוך לפרקן שאני. דניכר שצריך להנשא וא"כ פי' סמוך לאחר שהגיעו לפרקן מיד ואינו משהה אותן. נחזור לדברי רבינו ובה"ג. דקאמרי דאע"ג דאסור לקדש את הקטנה דוקא בסתם קטנה אבל אי בגרא לה רשאי. ובזה מיושב קושית ר"ת שהביא המרדכי בפ' אע"פ דמאן לימא לן דהלכה כר"י א"ר. והרי רב חסדא קידש בתו קטנה כדאי' בקידושין ד' פ"א ב' וקאמר לי' רחב"ר עברת לך אדרב ולא השיב מאומה. וגם בנדה ד' ס"ו א' אי' דרב חנינא השיא בתו כשהיא קטנה. וקושיית גדולות הן. והרי כל הראשוני' ז"ל הביאו הא דר"י א"ר בלי חולק. וגם מתניתין דקידושין מסייע לי'. והיאך אפשר לדחות בלי מחלוקת מפורשת. אלא הענין כמש"כ רבינו דאי בגרא שפיר דמי. ורב חסדא ידע בברתי' דבגרא ובוש להשיב לחמיו כמש"כ לעיל דחרפה היא. וה"נ רב חנינא וכדקאמר התם גדולה טעמא מאי משום דמחמדא קטנה נמי מחמדא. אלמא דכבר חש לה בשביל חמדה. והיינו דבגרה. ומתניתין מיירי בסתם קטנות דאסור לקדשן עד שתהא נערה ויהיה לה דעת לומר בפלוני אני רוצה לא מצד תאות אישות אלא מצד שמבינה שראוי הוא שתהי' לו לאשה:
**דא"מ אין הבעל יורש את אשתו בקבר.**כ"ז הלשון אי' בה"ג ה' כתובות. ומוכח דמפרשי רבותינו בקבר האשה וכפי' רשב"ם ד' קי"ד וקנ"ט. אבל בפ' פנחס סי' קל"ה מבואר דרבינו מפרש כתו' ורמב"ן דהבעל בקבר ואינו יורש להנחיל ליורשיו ע"ש אות ט' וצ"ל דודאי בזה הלשון נכלל תרווייהו אופנים. אלא דשם דיליף ירושה דבן את אמו מהבעל את אשתו מפרש בקבר הבעל כמו בהא דבן אבל כאן שאינו מדבר אלא בבעל מפרש כפרשב"ם גם כן. והיינו אין הבעל יורש בראוי:
**קטנה לא תבעי לך כו'.**לפנינו אי' איתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון וכתבו התו' דה"ה נערה אלא דבנערה לא שייך מיאון וע' ברא"ש. אבל רבינו גריס נערה שנתקדשה כו' וכמש"כ הרשב"א בחי' והר"ן בשמו של רבינו וכן הוא בה"ג ה' קידושין. אלא שהקשו הרשב"א והר"ן דלא מצינו מיאון בנערה. וכ' עוד הרשב"א בד' מ"ד ב' דבסוגי' דדף מ"ו א' בפלוגתא דרב ורב אסי גרסי בכולהי נסחי נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה כו' והכי ודאי פשטא דשמעתא דמביא ראי' מהא דתני' ואם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין ת"ל ואם מאן ימאן מכ"מ. וקס"ד בפיתה לשום אישות. והרי עיקר קרא בנערה משתעי ולר"מ ליכא דין פתוי בקטנה כלל. אלמא דס"ד דיש מיאון בנערה. ולפי האמת שפסק רבינו דלא כרב ושמואל ודאי לא משכחת מיאון בנערה דיתומה קידושין מה"ת ואם הלך אביה למדה"י לדעת בה"ג שהביאו התו' בד"ה בפי' ולהלן באות ז' הרי היא כיתומה ואם אביה כאן אפי' מיאון א"צ. אבל לרב ושמואל דבאביה חי יש חשש קידושין ודאי משכחת מיאון אפי' בנערה. וכש"כ לפי מאי שפי' רב אחא ברי' דר"א דהמיאון אינו להתיר אלא לעשות היכר לדבר דקידושין תופסין באחותה. וע' בסמוך. [וא"כ הא דאי' בה"ג לפנינו בפלוגתא דרב ור"א קטנה שנתקדשה כו' הוא טה"ד] והנה בסוגי' דשמואל אי' עולא א' אפי' מיאון א"צ כו' א"ד אמר עולא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפי' מיאון א"צ. וכאן לכ"ע גרסינן קטנה. ולא פליג אדרב ושמואל. דאינהו מיירי בנער' והוא אמר קטנה אדרבה בא לגלות וללמד בזה טעמייהו דרב ושמואל שהוא כר"א ברי' דר"א. דלכאורה הי' ס"ד דלא משום שמא נתרצה האב צריכה גט אלא משום דרבנן חיישי לקידושין דידה כעין קידושי יתומה. ומכ"מ קידושין תופסין באחותה מה"ת ומש"ה צריכה מיאון. ולפי זה אפי' קטנה נמי צריכה מיאון כעין יתומה. קמ"ל דלא אמרו רב ושמואל אלא משום שמא נתרצה האב ובנערה הוא דחיישינן דמצוה לקדש בתו נערה משא"כ קטנה דאסור לקדש בתו קטנה כו'. אפי' מיאון א"צ והיינו דמקשה הש"ס מהא דאין מוכרה לקרובים כו' וע"כ בקטנה מיירי וקס"ד דצריכה מיאון. וממילא גם בנערה צריכה גט מצד עצמה. ועפי"ז מיושב הויות דהוי בה טובא רבותינו בעלי התו' בד"ה מיאון כו' דודאי הרבה הוסיף עולא בל"ב. ובד"ה אלא דקידשה נפשה כו'. שהקשו לשמואל מי ניחא הא בעינא גט ומיאון. ולמש"כ ודאי בקטנה לכ"ע לא בעי' גט וכמש"כ רבינו קטנה לא תבעי לך דודאי לא נתרצה האב. ובד"ה אלא לאו כו' שהקשו אמאי לא משני דמיירי בשדכו כו' ולמש"כ בקטנה לא מהני שדכו. דודאי פוסקין על הקטנה שידוכין אפי' להשיאה אבל קידושין אסור וכפרש"י כתובות ד' נ"ז ב' ד"ה אבל פוסקין כו' ודוקא בלא קידושין כו'. וכל הסוגי' מתחוורת כשמלה. וז"ל הרמב"ם ה' אישות פ"ג הי"ג. נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה אינה מקודשת ואפי' אם נתרצה האב אחר שנתקדשה ואפי' אם לא נתאלמנה או נתגרשה מן אותן הקידושין אינה אסורה לכהן. ובין היא ובין אביה יכולין לעכב. ותמה הר"ן ע"ז. שהרי כל פלוגתא דרב ורב אסי בד' מ"ו אינו אלא לטעמי' דרב ושמואל דס"ל אי נתרצה האב הוי קדושין שייך מעתה פלוגתא זו אם עיכבה אי מהני אח"כ רצוי האב או לא אבל לפסק הרמב"ם דלא מהני רצוי האב כלל היאך שייך לומר שהיא יכולה לעכב. ובאמת הרי"ף ז"ל לא הביא פלוגתא דרב ור"א. וע' נו"כ הרמב"ם ז"ל הכ"מ וב"ח וב"ש סק"כ וש"א ז"ל כ"א לפי סברתו ז"ל. אבל כ"ז שנצרכנו לפרש עיכוב דידה שלא מהני רצוי האב אח"כ כפרש"י ותו' היינו לפי גירסתם ז"ל קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה וע"כ לא עלה עה"ד דליחוש משום קידושי עצמה. ושלא תוכל לעכב ולמאן. הא אפי' יתומה שתקנו חכמים קידושין מהני מיאון מכש"כ בחיי האב. אלא ודאי כל השקלא וטריא משום רצוי האב. אבל לפי גי' רבינו וכמש"כ הרשב"א דכולי נוסחי הכי הוי בזו הסוגי'. מתפרש הסוגי' בא"א. דרב ור"א נחלקו בקידושי דידה מצד עצמה. ורב לטעמי' לעיל דלא מצריך גט אלא משום שמא נתרצה האב וזכות הוא לו. אבל מצידה ודאי לא הוי קידושין כלל. ומש"ה קטנה א"צ למאן כמש"כ. ואפי' בלא עולא פשוט דמדאורייתא לא מהני קידושי דידה בחיי אביה מצד עצמה. ומש"ה צריכה מיאון כי היכי דלתפוס קידושי באחותה. ומש"ה גם היא יכולה לעכב. ואפי' על רצוי האב וכפרש"י ותו'. ורב אסי ס"ל דכ"ז שאין האב מוחה ה"ה כיתומה והוי קידושין מצד עצמה והא דקיי"ל בד' מ"ג ב' אבל לענין קידושין ד"ה אביה ולא היא היינו שאביה יכול למחות עליה או לקדשה בע"כ. אבל כ"ז שאינו מוחה ה"ה ברשות עצמה ומקשה שפיר מהא דתני' אם מאן ימאן אביה כו' דמבואר דאפי' פיתה אותה לשום אישות אינו כלום ויכולה למחות. והיינו דברי הרמב"ם נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה אינה מקודשת פי' דל"ח שמא נתרצה האב ושוב א"י למחות. ואפי' אם נתרצה האב כו' מכ"מ מצי למחות. ועדיין ס"ד דכ"ז שלא מיחה הוי קידושין מצד עצמה ע"ז הוסיף דבין היא כו'. דהלכה כרב:
**ודילמא ארצויי ארצי' קמי' ואשתיק.**א"ל רבה ב"ש לרבנן בפי' מר לא סבר לה כו' עד סוף הענין. העתיק בה"ג שלהי ה' קידושין. והכי גריס גם הרי"ף בפי' מר כו' ולא כנוסחא שלפנינו. בפי' אמר מר כו' ויבואר לפנינו. והנה רש"י והרא"ש ז"ל פירשו ודילמא ארצוי' ארצי הבן לאב ר"ל שניחוש שמא גילה דעת הבן לאב שרוצה בזה. וא"ל רבה ב"ש דבפי' א"מ דלא סבר לדרו"ש כלומר לא חיישינן לשמא נתרצה הבן ועשאו שליח. אבל אי ודאי גילה הבן דעתו חיישינן. ומש"ה השיג הרא"ש על הרי"ף שכ' דאפי' נתרצה האב ל"ח. וכ' הרא"ש עלה ותימא בעיני דכולי סוגי' משמע דפליגי בחיישינן אם נתרצה האב אבל אי ברי לן כו' וכן פרש"י דלא חיישינן אם לא ששמענו כן ע"ש. ולפי' זה צ"ל דהא דאמר רבינא אפי' למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב כו' לרווחא דמילתא כי היכי דליקבלא מיניה כפרש"י בד"ה בפירוש. וזה תמוה דהיאך אמר טעם על הפסק מה שלא מועיל שעדיין יש לחוש דילמא ארצוי כו' ועיקר הטעם כבש תחת לשונו. ותו במאי טעו רבנן. הרי רבינא אמר בפי' אפי' למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב כו' אלמא דהוא לא חייש ולא ס"ל הכי. וע"כ לא הקשו אלא להאי מ"ד דחייש וע"ז לא יישב מאומה. אבל שיטת הראשונים ז"ל בכ"ז. דכלפי דפי' רב אחא ברי' דר"א טעמייהו דרב ושמואל משום שמא נתרצה האב. וא"כ הי' אפשר לפרש אפי' בדלא שדיך חיישינן שמא כשישמע יתרצה לדבר וזכות הוא לו. ובא ר"נ ופי' והוא ששדכו. ולא חיישינן שמא נתרצה לעיקר הענין כ"ז שלא שמענו גילוי דעתו. אלא בשכבר שמענו שחפץ לשדך. אלא שאנו מסופקים אם חפץ לקדש באותו שעה והוי כדאי' ביבמות ס"פ האשה שלום דאפי' במקום קטטה אין מקבלין גט אשה שלא בידיעתה. והביא הנימוק"י בשם הירו' דאפי' צווחת להתגרש דמכ"מ דילמא בשעת קבלת הגט לא הי' דעתה הכי. וממילא אפי' לאחר קבלת הגט נתרצית ושמחה בדבר לא מהני כמש"כ הנימוק"י בשם הריטב"א וש"פ. וה"נ אע"ג דידוע ששדכו ונתרצה האב. מכ"מ יש ספק אם נתרצה בשעת הקידושין והוי זכות שלא בפניו תו לא. וע"ז קאמרי רב ושמואל דחיישינן שמא נתרצה האב בשעת הקידושין ג"כ. אבל בלא שידכו לא חיישינן. ובעובדא דרבינא לא נזכר ששדכו לבן. והוצרך רבינא מכ"מ לומר דאפי' למ"ד שמא נתרצה האב חיישינן כו' כסבורין בני הישיבה דה"ק אפי' מאן דמפרש להא דרב ושמואל אפי' בלא שדכו וחיישינן שמא נתרצה בעיקר הענין. אבל לשמא נתרצה הבן ל"ח: מיהו הוא ס"ל כר"נ דדוקא בשדכו קאמרי רב ושמואל. וא"ל רבנן דילמא ארצוי' ארצי קמי ואישתיק. ובאמת רש"י ורא"ש לא גרסי ואישתיק ומש"ה מפרשי הכל על הבן. אבל לגי' הראשונים ז"ל ואשתיק משמע יותר כמש"כ הרמב"ן ז"ל דילמא ארצי האב לבן ושתיק הבן [ואל תתמה דבספרי הרא"ש אי' ואשתיק. שהוא העתקת נוסחת הרי"ף ז"ל וזה מצוי לאלפים שמעתיק לשון הרי"ף ז"ל ומפרש כדעתו ז"ל שלא כהרי"ף] והקשו שהי' לרבינא מיהא לחקור דילמא הכי הוי עובדא. וא"כ חיישינן שמא נתרצה הבן בשעת קידושין ג"כ. וא"ל רבה בר שימי בפירוש מר לא ס"ל להא דרו"ש. לא הבנתם כונת רבינא. דודאי מהא דפסק רבינא בפשיטות דלא הוי קידושין ש"מ דה"ק אפי' לרב ושמואל דחיישי בשדכו שמא נתרצה האב בשעת קידושין. מכ"מ שמא נתרצה הבן בשעת מעשה ל"ח ואפי' ארצי קמי' ואשתיק לא חיישינן. ממילא מבואר דרבינא בעצמו לא חייש להא דרב ושמואל ג"כ. שהרי אפי' למאן דחייש קאמר והיינו המשך דברי רבינו היכא דלא שדיך לא תבעי לך דלא חיישינן שמא נתרצה לעיקר הענין. כי תבעי לך היכא דשדיך מאי כיון דשדיך מעיקרא ניחא לי' אפי' בשעת מעשה או דילמא כו' והביא ראי' מהוראת רבינא ומסיק רבינו ובה"ג ולא אמרינן כיון דשדיך הוי' לי' כמאן דארצי קמי' ושתיק. וכיון דשתיק תחלה גם בשעת קידושין מינח ניחא לי' ה"נ בדשדיך אע"ג שרצה האב מעיקרא. מכ"מ בשעת קידושין לא ניחא לי' וכמו בגט וממילא ה"ה אפי' נתרצה האב אחר הקידושין לא הוי קידושין כמש"כ לענין הגט ואינו גט כלל. ואפי' לקולא ע' רא"ש ס"פ האשה שלום וש"ע סי' ק"מ ס"ה. והכי יש להוכיח מעובדא דרבינא שלא חקר שמא נתרצה הבן אח"כ אלא לעולם לא חיישיינן שמא נתרצה בשעת מעשה וה"נ ברצון האב. והיינו פסק הרי"ף והרמב"ם ז"ל:
**והילכתא כרבינא.**ובה"ג מסיים עלה וקטנה דאיתי' לאבוה במדה"י ואנסיבתה אמה אשתאלית ההוא מילתא קמי' רבנן כמה זמנין ואמרו שפיר עבדת אמה כו' והרא"ש והרשב"א בחי' הביאו בשמו של רבינו שכ' דוקא היכא דשכיב אבוה אבל קיים אביה לא יכלה. ונסתפקו הם ז"ל אם חולק רבינו על בה"ג. או דמיירי בלא הלך למדה"י ע"ש ובחי' רשב"א יש בזה רוב דברים. והתו' קידושין שם כתבו תחלה בשם רבינו בקטנה שהלך אביה למדה"י. שיכולה להתקדש מדרבנן להיפך מהרשב"א ורא"ש. ופלפלו בזה הר"מ מיוני ור"ת ז"ל ונסתייע ר"ת ז"ל מדברי בה"ג אלו. והנראה שטה"ד הוא בתו' מה שהביאו בשמו של רבינו. ומגופא מוכחא. שהביאו בשם ר"ת שנסתייע מבה"ג ולא מדברי רבינו דקדים ור"ת כתב על רבינו בספר הישר סי' תרי"ח שהוא ראש לגאונים שבדור. אלא לאו משמא דרבינו קאמרי לה. ולפנינו ליתא מכ"ז מאומה. וכן הי' לפני הראשונים כמה בדיני קדושין בספרו של רבינו. בשו"ת המיוחסו' סי' קנ"ה ובספר העיטור והובא במרדכי קידושין פ"ג סי' תקל"ב הביא משמו ש"ר במקדש בפסולי עדות דרבנן צריכה גט. והוא בה"ג שלהי ה' קידושין. ובחי' רשב"א קידושין. והטור סי' ל"ז הביאו בשמו ש"ר במקדש א' מבנותיו. ואח"כ פי' על א' מהן שכיון לקדשה שנאמן ע"ש. וכ"ז נאבד ולא נמצאו ביד המסדר. וחבל על דאבדין ואין בידינו לדקדק בדבריו ז"ל ולדלות כונתו העמוקה:
**וליחזי אי בימי נערות איקדש אי בימי בגרות איקדיש כו'.**מבואר דעת רבינו דמתוך מימרא דאמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשי' בלבד אידחי מלאוקמי' האי פלוגתא דרב ושמואל בש"א אלא ביומא דמשלם ששה חדשים וכדמסיק. ובגמ' לפנינו אימת אילימא בתוך ששה בהא נימא רב הרי היא בוגרת לפנינו [ופרש"י הא כל אותן ש"ח בחזקת נערה היא עד שיכיר בסימני בגרותה. וכי בדקנוה בפניא ואשתכח בוגרת מי יימר דבצפרא נמי בוגרת היא ודלמא השתא היא דבגרה]. ואלא לאחר ששה בהא נימא שמואל חיישינן לקידושי שניהם והאמר שמואל אין בין נערות לבגרות כו' ומבואר מפרש"י דהא אי משתכח בוגרת בתוך ששה מהני להקרא בוגרת. ותמהו בת"י ע"ז וכתבו ואין נראה דלעולם לא תמהר לבגור תוך ו'. אלא דמיירי דבאה לפנינו אחר ו' ולא גרסינן השתא הוא דבגרה עכ"ל. ונמצא שני הדחוים דא"א לאוקמי' לא בתוך ששה ולא לאחר ששה היינו מדשמואל. והי' נראה דגי' רבינו כמש"כ התו'. איברא גם ברי"ף גריס כרש"י אלא דמחולק עם פרש"י בגי' דבסמוך דאי' וכי תימא בציר הוא דליכא הא טפי איכא והא בלבד קאמר. והיא גי' קדמונית. ורש"י מחקה בכ"מ מטעם דמהיכא תיסק אדעתין למימר הכי מי קאמר אין בין נערות לבגרות פחות מששה חדשים. אבל ידוע דגי' קדמונים לאו דבר ריק הוא. וגם כי הרי"ף גריס לה. ונראה לי דודאי הוצרך שמואל להוסיף האי בלבד. דודאי אפשר לפרש מימרא אין בין נערות לבגרות אלא ש"ח. דה"ק אין שום סי' מהני לחלק בין נערות לבגרות אלא תוספות על שנת י"ב ששה חדשים אבל טפי איכא. מש"ה הוצרך לפרש דה"ה יותר מש"ח ג"כ א"א. וא"כ מבואר דלפי דקיי"ל כשמואל לא מהני שום סימן בגרות בתוך ו' חדשים. והיינו מש"כ רבינו לדחות מהאי מימרא כל אוקימתו' אלא ביומא דמשלם זימני'. וזהו דעת הרי"ף ואע"ג דשקיל וטרי אי בתוך ששה בהא לימא רב ה"ה בוגרת לפנינו השתא הוא דבגרה. דמשמע דהשתא שפיר אפשר דבגרה היינו דאפשר דפליג רב על שמואל וכמו דס"ל לרב לענין סימני נערות תוך הזמן כלאחר הזמן כדאי' בנדה ד' מ"ו ה"נ ס"ל בסימני בגרות אבל לפי האמת ודאי לא פליג רב על הא דשמואל ובנדה ד' ס"ה א' מקשה ממימרא זו דשמואל על הוראה דרב ע"ש. ורבינו ירוחם כ' בנתיב כ"ג מחלק ה' דלגי' רי"ף ורש"י אם הביאה סימני בגרות תוך ו' חדשים הרי היא בוגרת ולפי גי' התו' אפי' הביאה סימנים תוך ו' עדיין היא נערה והובא בב"י אה"ע סי' ל"ז ועפי"ז פסק בש"ע שם ס"ו שאם נמצא סימנים בתוך ו' ה"ז ספק. ולולי דמסתפינא אני אומר שאלו ראו דברי רבינו ודקדקו להעמיד דעת רבינו והרי"ף בגי' אחת. היו יורדים לסוף דעת הרי"ף ז"ל. ובאמת אפי' שיטת רש"י אינו ברור לפי המסקנא דרב ס"ל דבתוך הזמן מהני הסימנים. ורק ס"ד לפרש כן. תדע שלא דחה רש"י גי' זו וכ"ת בציר הוא דליכא כו' אלא משום דמה"ת אדעתין לומר כן. אבל מגוף הענין ודאי אפשר לומר כן דבציר מו' חדשים ליכא. ומכ"מ הרי בטלה דעתינו לדעת הש"ע ורבינו ירוחם ז"ל. אך באשר מהר"מ לובלין ז"ל בתשובה סי' קל"ט וק"מ תמה על רבינו ירוחם מנלי' דהתו' חולקים על פרש"י. ולא ראה בת"י שלא יצאו בימיו לאור הדפוס וע"כ החליט במעשה שאירע שנתקדשה בתולה מדעת עצמה בחיי האב והיא בת י"ב שנים ושני חדשים שיש לחוש שמא הי' לה סימני בוגרת וכ"כ בחלקת מחוקק שם סק"ו. ולענ"ד מלבד שאין הדבר מוחלט דמהני סימני בגרות כלל. אף אי נימא דמהני. מה"ת שנחוש למילתא דל"ש. ומה שהביא ראי' מהא דחיישינן בנדה ר"פ בא סימן לר"י דס"ל תוך הזמן כלאחר הזמן שמא הביאה סימני נערות ולא ממאנת. אלמא דאפי' בלא חזקה דרבא חיישינן שמא הביאה סימנים. וכ"ז ליתא דדוקא לענין מיאון שהיא בחזקת נשואה שפיר חיישינן שלא תמאן. משא"כ בספק קידושין שהיא בחזקת פנוי' ודאי מוקמינן אחזקת פנוי' וחזקה דאב. וכבר הקשו התו' יבמות ד' ס"ח על הא דתנן ספק בן תשע לחומרא ואמאי לא נוקי אחזקה ע"ש. והן אמת דדעת הרשב"א ז"ל דכל ספק שנים להחמיר ולא מוקמינן אחזקה וכמשמעות דמשנתינו וכמש"כ טעמו ונימוקו בסי' קי"ו אות ד'. אבל בספק סימנים ודאי מוקמינן אחזקה אם לא לאחר י"ב דאיכא חזקה דרבא. משא"כ בספק סימני בוגרת בתוך ו' שהוא לא שכיחא. עוד זאת דבכ"ז סומכין על בדיקת הנשים וכל הנבדקות נבדקות ע"י נשים. ואע"ג דבנדה שם מבואר דלהכי סומכין אחר י"ב על בדיקת הנשים להקל משום חזקה דרבא. הא בל"ז אין נאמנים בדאורייתא מכ"מ בכה"ג דהוי מילתא דעבידא לגלויי שפיר קיי"ל כת"ק דכייל לן כל הנבדקות כו' ובסי' קי"ו שם הוכחתי יפה כ"ז ע"ע ובמח"כ המהר"מ ז"ל בחנם החמיר כ"כ בעובדא דא. נחזור לדעת רבינו דקיי"ל כמימרא דשמואל וא"א לאוקמי' פלוגתא דרו"ש אלא ביומא דמשלם זמני'. וכ"ת א"כ מאי נ"מ בסימני בגרות. הא בתוך ששה חדשים בודאי אינה בוגרת ולאחר ששה היא בוגרת בבירור. ודוחק לומר דלא נאמרו אלא משום האי יומא בלבד. איברא לק"מ. דודאי נ"מ טובא לא מיבעי בספק בשנים דחיישינן שמא היא גדולה ושמא נשרו ש"ש כמש"כ. ומכ"מ כ"ז שלא הביאה סימני בגרות ודאי לא הגיעה במשך ש"ח מקודם להיות נערה. אלא אפי' בבירור שהיא בת י"ב וששה חדשים. מכ"מ כיון שלא הביאה סימני בגרות. ע"כ יצאה מחזקה דרבא ולא הביאה ש"ש. וכן בספק שנים ונמצא בה סימני בגרות נתברר בזה שהיא בת י"ב וששה חדשים ומכבר היא נערה ששה חדשים. ולא דמי לספק שנים ונמצא בה ש"ש שאין זה ראי' שהיא בת י"ב שנים לפרש"י בקידושין דף ס"ד והסכמת הפוסקים ומשום דאפשר שהוא שומא אם לא ברבוי שערות. אבל סימני בגרות הוכחה ברורה שהיא כבר הגיעה לשנים. וכ"ז כ' הרי"ף בפ' ב"ש גבי סימני בגרות והלכה כדברי כולן להחמיר כלומר אם הי' בה א' מכל הסימנין הללו וקדשה עצמה בחיי אביה קידושי' קידושין וצריכה גט כו' הרי דאם לא נמצא בה שום א' מכל הסימנין אפי' גט אינה צריכה. ומסתמא מיירי אפי' ידוע שעבר עלי' י"ב שנים וששה חדשים. וכ' עוד הרי"ף ואם קידשה אביה שלא לדעתה צריכה גט מבואר דאם היו כל הסמנין א"צ גט ולא חיישינן שמא נולד בתוך ששה חדשים ועדיין היא לשמואל נערה דאמר דבציר ליכא. וכ"ז דלא כשיטת הרמב"ם ז"ל דלית לי' כלל סימני בגרות ויובא להלן סי' הנ"ל אות ג' ע"ש:
**עד בת אחת עשרה שנה וששה חדשים הרי היא קטנה.**כ"ז תמוה ומשנה מפורשת בנדה פ' יוצא דופן ובודקין כל שתים עשרה וביבמות ד' י"ב ואיזהו קטנה מבת י"א שנה ועד שתים עשרה שנה וי"א וכבר הביא בשו"ת חיים שאל שראה בשאלתות על קלף הגי' כתקנה עד בת י"ב שנה וי"א ה"ה קטנה. וכבר עמד ע"ז בש"ש:
**דאמר מר זוטרא מדרי שבא לרב אשי כו'.**כצ"ל והוא אמורא שהי' בימי רב אשי ונזכר בב"ב ד' קכ"ו ב'. וכן הי' גי' רבינו כאן:
**דבוגרת היא כו'.**מדמאריך רבינו לפרושי הא דרב אשי ש"מ דפוסק כמותו. אבל בגמרא לא הי' הנוסחא והילכתא כרב. וקרוב לומר דבה"ג הוסיף האי הילכתא. וכמו שיש בבה"ג לפנינו. וכבר מצינו במס' ברכות וחולין הילכתא רבוותא מה"ג של ר"י גאון ז"ל. ואחריו סתמו ה"ג דר"ש קיירא והרי"ף ז"ל וכ"כ הגאון בני אהובה הלכות אישות פ"ג דלפני הרמב"ם לא הי' זה הפסק בגמרא ע"ש: