Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon Sheilta 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**דתליש מן חיותא.**וכן לשון בה"ג ה' אמה"ח. ושם חיותא הוראתו זמנין על חיה בלבד. וכן לשון רבינו ריש סי' ס"ז דמא נהיג איסורא בין בחיותא בין בבעירא בין בעופא. וזמנין על בהמה וכן העתיק רבינו שם חמשא חוטא איכא בחיותא כו' דכפלי כו' משום תרבא. ובגמרא בכורות ד' ג' רב מרי הוי לי' חיותא כו'. ועי' מש"כ שם אות א' דסתם חיותא בלשון חכמים הוא בהמה בכלל. אלא היכא דמפורש בעירא הדבר מובן דחיותא פירושו חיה. מיהו הכא ל"מ דא"א לפרש חיה. דלכ"ע אמה"ח נוהג בבהמה. וגם לשון חיותא סתם משמעו בהמה בכלל. אלא אפי' בהמה בכלל א"א לפרש. דהא קיי"ל כחכמים בחולין ד' ק"ב דנוהג בין בבהמה בין בחיה בין בעוף הטהורין. ולא כר"מ דס"ל שאינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד דיחידאה הוא. ותו דסתם משנה בטהרות פ"א דנוהג בעוף טהור. ותו דהרי מסיק ואפי' אוכלי' לעו"ג נמי אסור כו' ולעו"ג לכ"ע אפי' עוף בכלל האיסור דלא הוציא ר"מ עוף אלא לישראל דכתיב בהדי איסור אמה"ח וזבחת מבקרך ומצאנך. משא"כ עו"ג. וכ"כ התו' ד' ל"ג א' ד"ה אחד. ומש"ה הוצרך רבינו בסמוך לפרש היתר אמה"ח דשרצים לב"נ. וע"כ כאן פי' חיותא דבר שהוא חי. והכל בכלל בהמה חיה ועוף. ומשום שמדבר באיסור אבר מן החי נקיט האי לישנא דתליש מן חיותא פי' מן החי. וכ"ת א"כ דגים וחגבים ג"כ בכלל חי. והרי פשיטא דמותר. הא ל"ק דכבר פירש רבינו מיקמי דמשתחיט מבואר דבמידי דבעי שחיטה מיירי. ותו דכיון דמפרש בסמוך היתר שרצים לב"נ משום דבעינן מידי דחלוק בשרו מדמו לאפוקי שרצים שאין דמן חלוק מבשרן. שאין לוקין על דם שרצים משום דם אלא משום שרץ. וה"נ דגים וחגבים אין דמן חלוק מבשרן. דדם דגים וחגבים מותר כבשרן. והא שלא פי' הש"ס יצא דגים וחגבים ג"כ היינו משום דקיי"ל כרב אידי ב"א דליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור. א"כ אפי' אי לא כתב בנפשו דמי ידענו דמותר לעובד כוכבים. משא"כ שרצים דלישראל אסור משום שרצים מיהת. וס"ד דלעובד כוכבים אסור משום אמה"ח. דלא שייך כללא דמי איכא מידי. אלא היכא דלישראל שרי לגמרי ולא כשיש איסור לישראל כמש"כ התו' חולין הנ"ל. להכי הוצרך למעט מדמו. וה"ה דגים וחגבים טמאים ממעטינן מהאי קרא. והרי הן בכלל שרצים. דבדגים טמאים כתיב מכל שרץ המים. ועי' מש"כ סי' פ"ד אות א' בס"ד. והי' אפשר לפרש לשון חיותא כמו בכ"מ שנכלל בהמה וחי' ולא עוף ועפ"י דעת הרמב"ם ה' מלכים פרק י' שכ' אבל העוף יראה לי שאין ב"נ נהרג על אמה"ח ממנו. והגהות הראב"ד ז"ל בדברי הרמב"ם אבל השרץ כו' לא מתקבל בדעתי דאי בשרץ מה לשון יראה לי כמש"כ הכ"מ. מיהו דעת הרמב"ם קשה להבין טעמו ונימוקו ז"ל. דמש"כ הכ"מ דס"ל דרב שיזבי מפרש משנה דטהרות דתנן בעוף טמא והאוכל אבמה"ח ממנו אינו סופג את הארבעים בב"נ ול"ד סופג את הארבעים. קשה לי הא ברישא בעוף טהור דתנן וסופג את הארבעים ע"כ בישראל. דבב"נ אין נפקותא בין טהור לטמא. [ובפלתי סי' ס"ב הביא ראי' אליבא דמ"ד מי איכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור. ובמח"כ לא שם לבו שהרי הרמב"ם ס"ל דלא קיי"ל הכי כמבואר בה' מלכים שם. והוא ז"ל בעצמו פלפל בזה סי' כ"ז. וא"כ אפשר דהסוגיא אזיל למ"ד דלא אמרינן מי איכא מידי כו'] ולי היה נראה לדקדק מדתניא בתוספתא ע"ז ספ"ט כל ז' מצות שב"נ מוזהרין ומפרש להו אחת לאחת. וקתני תו נטל צפור שאין בו כזית ואכלה רבי פוטר וראב"ש מחייב ומת על אמה"ח חייב על כולו לא כ"ש חנקה ואכלה ה"ז פטור ופליגי אי בחייה לאברים עומדת כמבואר בחולין ד' ק"ב ב'. ובישראל מיירי מדמפליג בין כזית לאין בו כזית. ושיעורין לא ניתן אלא לישראל כמש"כ הרמב"ם שם ה"י. ומדלא פליגי בב"נ ובצפור סתם. והרי בתוספתא דינא דב"נ קתני ומפרש. אלא ע"כ בעוף ליכא חיוב בב"נ כלל. ואיך שהוא מקור דעתו ז"ל מיהו טעמא בעי מאי נ"מ בין בהמה וחיה לעוף. וראיתי שכ' במגדל עוז שם על הגהת הראב"ד דבשרץ אינו חייב בזה"ל ואני אומר תמה אני על השרץ הזה מי הביאו לכלל בשר. וכל עצמן לא נחלקו ר"ע וחביריו ר"פ כה"ב ופ' הנודר מן הירק אלא בבשר דגים וחגבים אבל שרצים לא שמענו. ואי משום דאמרינן פ' ד' מיתות אך בשר למשרי שרצים הוא דאתי דחוי' בעלמא קדחי לה עכ"ל. ואין דבריו אלא תימה. דודאי בלשון תורה הכל מיקרי בשר. שהרי בדגים כתיב בפ' שמיני מבשרם לא תאכלו. ובשרצים כתיב בחגי הן ישא איש בשר קודש ונגע בכנפו וגו' ופי' הגמר' פסחים ד' י"ז דבשרץ מיירי. ולא פליגי ר"ע וחכמים אלא בלשון ב"א. וגם מש"כ דדרשה דאך בשר דחוי' הוא אינו אמת. שהרי בסנהדרין ד' נ"ט א' יליף רחב"ג מדמו לאסור דם מן החי וקאמר דחכמים ס"ל דלמשרי שרצים הוא דאתי. וע"כ דרשה גמורה הוא דאי לת"ה מנלן דדם מן החי שרי. אלא דברי המ"ע ליתא. מיהו יש לנו עפ"י דבריו לעמוד ע"ד הרמב"ם ז"ל דס"ל דנהי דלישראל תלי' בלשון תורה. והכל בכלל בשר מן החי לולי שמיעטה התורה מדמו כל שחלוק בשרו מדמו ואע"ג דכתיב בב"נ מכ"מ ילפינן בישראל מיני' להתיר דגים וחגבים באמה"ח. ותו י"ל דכמו דמפרש בחולין ד' ק"ב א' לר"י ור"א דס"ל שנוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאין בין טהורין מדכתיב רק חזק לבלתי אכול הדם וגו' לא תאכל הנפש עם הבשר כל שאתה מצווה על דמו אתה מצווה על אבריו כו' וה"נ לרבנן דס"ל כל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו כו' לאפוקי בהמה וחיה טמאה שבשרו אסור. מכ"מ גם הא אמת דבשר דגים וחגבים ושרצים שאין מוזהרין על דמם אין בהם משום אמה"ח. וכ"ז לישראל הכל תליא בלשון תורה. אבל בב"נ תליא בלשון בני אדם שהרי אין להם תורה ולא אסרה להם בשר מן החי אלא מה שהן קוראין בשר. וכמו לענין אשת איש תלי' במה שהן קוראין רביתא דפלניא ה"נ תלי' במה שהן קוראין להו בשר. זהו הנראה ליישב דעת הרמב"ם ז"ל. ולמש"כ מיושב תמיהת הכרו"פ מהא דהשוחט חטאת העוף בשבת לע"ג חייב ג' משום דתקן להוציא מידי אמה"ח לעובד כוכבים. והרי אינם מוזהרים כלל ע"ז. וגם ממשנה דואין שחיטתה מטהרתה ק'. דמוכח דב"נ מוזהרים עלה. ומ"ש מרן הכ"מ דאיסורא מיהא איכא לא נתבאר מהיכא תיתי לחלק בב"נ בין אסור מה"ת לחיוב. והרי כלל גדול הוא כל שבני נח מוזהרים. ה"א חייבים. אבל למש"כ שפיר י"ל דבודאי במקום דבשר עוף נקרא בשר בלשון ב"א ה"א חייבים. וכן מה שהק' מהא דמקשה על ר"י בחולין ד' ק"ב מיושב שפיר. דמכ"מ איסור מוסיף לב"נ במקים דמיקרי בשר. אבל בסתם מקומות לא נקרא עוף בשר כדמוכח בחולין ובנדרים. ואע"ג דהרמב"ם ה' נדרים פ"ט כ' הנודר מן הבשר אסור בבשר עוף. כבר כתב הלח"מ שם דאליבא דידן דבשר עוף אסור משום בב"ח כל שאסור בחלב מיקרי בשר. וכ"ז לישראל אבל לעובד כוכבים אינן נקראים בשר כמו לדידן בשר דגים. ומש"ה מותרים מה"ת משום אמה"ח. או נימא כמש"כ הגר"א דמש"ה סתם הרמב"ם בעוף. דבכ"מ ממליך עלי' שלוחא. ומש"ה אסור ואינו חייב כמו גבי נדרים. ומעתה י"ל דגם רבינו וה"ג נקטי חיותא. משום דמסיימי דאפי' לב"נ אסור. ובעוף לא פסיקא להו איסורא. וע"ע בסמוך:
**ומנלן דאיתסר לב"נ דכתיב אך וגו'.**ולא הביא דרשה דאמר ר' יוחנן שם ד' נ"ו ב' מדכתיב אכול תאכל ולא אבר מן החי. אלא דרשה דרב יהודה א"ר בד' נ"ט ב'. והיינו כמש"כ הרמב"ם שם ה' א' על ששה דברים נצטווה אדם הראשון כו' הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו ל"ת. וס"ל דאדם הראשון ע"כ לא נצטווה כלל ע"ז כיון דלא הותר לו בשר כלל ולית להו ישוב שכ' התו' ד' נ"ו ב' ד"ה אכול. וכן פרש"י ד' נ"ז א' ד"ה למשרי ע"ש. והכ"מ כתב דדרשה דר"י אסמכתא. וע' בלח"מ שהקשה ע"ז. והעיקר דס"ל דפליגי דר"י ס"ל דלאדם הותר בשר ונצטווה על אמה"ח. ור"י א"ר ס"ל דלא הותר ומש"ה לא נצטווה והכי מבואר בב"ר פ' ל"ד ריב"א בשם ר"י אדם הראשון שלא הותר בבשר תאוה לא הוזהר על אמה"ח. אבל נח כו' אלא שנשתנה דעת ר' יוחנן בין מדרש בין התלמוד וזה מצוי לרוב. והא דאי' שם ד' נ"ז א' דלר"י הא דכתיב אך בשר וגו' למישרי בשר הוא דאתי. לא כפרש"י משום דלאדם נאסר בשר לגמרי. אלא משום דלב"נ הוחזר מוראו וחתיתו על חי' ובהמה ולא רדי' כמבואר במדרש שם ס"ד דרדי' אסור וכש"כ אכילה. מש"ה הוצרך להתיר אכילה וכש"כ רדיי'. תדע דעיקר מימרא דרב דלאדם לא הותר בשר הוא מדיוקא דקרא ע"ש ולא הוכיח מדהוצרך להתיר לנח כל רמש אשר הוא חי לכם יהי' לאכלה. מכלל דלאדם הי' אסור. אלא מזה אין ראי' כמש"כ. ומעתה נצרכנו מירק עשב להתיר גם בשר חיה ובהמה שלא נכללו בשם רמש. ונ"מ בין ר"י ורב אפשר לומר לענין מש"כ לעיל בשם הרמב"ם דעוף אין ב"נ נהרג על אמה"ח ממנו. משום דאינו נקרא בשר בלשון ב"א. מיהו זה אינו אלא לפי דרשה דרב דעיקר איסור אמה"ח נ"ל מדכתיב אך בשר וגו' אבל אי נימא דנ"ל מאכל תאכלו הראוי לאכילה ולא כ"ז שהוא חי שא"ר לאכילה הרי אפי' חגבים דודאי אין בהם משום אמה"ח מכ"מ ישראל עובר עלי' משום בל תשקצו כדאי' שבת ד' צ ב'. א"כ על כל דבר שהוא חי הי' אדם מוזהר. וכשהותרו לב"נ שרצים ודגים וחגבי' משום דכתיב אך בשר בנפשו דמו ל"ת מי שחלוק בשרו מדמו לאפוקי הני. מכ"מ עוף שחלוק בשרו מדמו באיסורא דאכל תאכלו קאי. והשתא ניחא הא שלא הביאו דרשה דר"י כדי לעמוד על דבריהם לענין עוף. והא פשיטא דלא תקשה אמאי לא פסקו כר' יוחנן דהלכה כמותו לגבי' דרב. דאפשר דלא כייל לו פיסקא זו רב ור"י הלכה כר"י אלא בדיני ישראל. ותו דתנא דבי מנשה בד' נ"ז א' כותי' אזלא דעיקר איסור אמה"ח לב"נ מדכתיב אך בשר וגו' נ"ל. וכן ת"ק דברייתא בד' נ"ט א' תנו רבנן אך בשר בנפשו וגו' זה אמה"ח. הרי דסוגי' דעלמא כותי' דרב אזלא:
**ואלו אבר ובשר המדולדלין כו'.**משמע דקאי אדלעיל מינה ר"ל בין לישראל בין לעובד כוכבים. דאי אינו מעלה ארוכה אסור לעובד כוכבים ג"כ והכי מבואר בתוספתא ע"ג דתני' על אמה"ח כיצד אבר המדולדל בבהמה ואין בו כדי להעלות ארוכה בשר המדולדל בבהמה ואין בו כדי להעלות ארוכה אסור לב"נ ואצ"ל לישראל ואם יש בו כדי להעלות ארוכה מותר לישראל ואצ"ל לב"נ. למדנו דב"נ אסורים בבשר המופרש מן החי כמש"כ הרמב"ם ה' מלכים שם הלכה י'. והכ"מ הקשה דהא קיי"ל כר' יוחנן בחולין ד' ק"ב דישראל מוזהר על בשר מן החי מדכתיב ובשר בשדה טריפה. ולא מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר. וא"כ מנ"ל דלעובד כוכבים אסור. ונשאר בצ"ע. והרי בתוספתא מבואר יפה. וטעמא דמילתא כבר כ' בחי' רשב"א ס"פ העור והרוטב בשם הרמב"ן דאע"ג דמלא תאכל הנפש עם הבשר לא משמע אלא אבר מה"ח שהוא כנפש שאינו עושה חליפין. אבל אך בשר בנפשו דמו ל"ת. משמע בשר שיש בו נפשו והוא בשר מן החי ג"כ. עוד למדנו דאבר המדולדל אסור לב"נ ולא כמש"כ הרשב"א בחי' פ' בהמה המקשה דלהמסקנא בד' ע"ד שאין בהם אלא מצות פרוש בלבד. כלומר מצות פרוש מדרבנן גזרה משום אמה"ח והילכך דנין בו בכ"מ כאיסורין דרבנן דספיקא להקל ומותר להושיטו לב"נ דהא לאו אבר מן החי הוא עכ"ל והרי בתוספתא מבואר דאסור לב"נ ובאמת כ' הסמ"ק סי' ר"א דאע"ג דמדרבנן אסור. מכ"מ אסור ליתן לב"נ ג"כ. ולמד מתוספתא זו. והפר"ח הביא מכאן ראי' לדעת הרמב"ם דס"ל דאע"ג שאין בהם אלא מצות פרוש מכ"מ אסור מה"ת אלא שאין בו מלקות. ובאמת איכא הכי בירו' יבמות פ' נושאין דהא דאמר ר' יהודה דאסור באנוסת אביו ומפותת אביו. ויליף מקרא ומכ"מ מודה לענין מלקות. והתם מוכח דמכ"מ אסור מה"ת. ועיקר פרש"י ותו' ורשב"א שהוא מדרבנן הוי משום דאמר לשון מצות פרוש משמע מדרבנן כדאית' בכתובות ד' ס א' ואפי' מצות פרישה אין בו. ומוכח התם דאפי' מדרבנן שרי ע"ש. אלמא דפרישה היינו מדרבנן. ומכ"מ אינו מוכח כ"כ. ושפיר י"ל דהא דקאמר מצות פרוש מה"ת קאמר דאסור ואינו לוקה. והכי משמע מגוף הסוגי' ע' בתו' ד' עג ב' ד"ה מ"ט ובד' עד א' ד"ה אין בהם מה שנתקשו בזה לשיטתם ז"ל. עוד יש להוכיח כהרמב"ם דאבר ובשר המדולדל אסור מה"ת ואפילו לב"נ מד' קכ"ח א' דמפרש רב פפא בהכשר קודם מחשבה קמיפלגי ועי' פרש"י. אלמא דאינו נאכל לב"נ. ויש ליישב להתו' דר"פ לטעמי' שם ד' ל"ג א' דס"ל כראב"י דלית ליה סברא דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור. וא"כ בשר המדולדל דלא שרי לישראל אלא משום דדרשינן במותם מיתה עושה נפול ואין שחיטה עושה נפול כדאיתא בד' ע"ד. וזה לא שייך אלא לישראל שיש נ"מ בין מיתה לשחיטה. אבל לב"נ ודאי המדולדל אסור ולא עדיף מבני מעיים דאין מזמנין את העובד כוכבי' עליהן. והא ודאי ניחא דצריך מחשבה ואף על גב דמה"ת שרי לישראל. דמכ"מ כיון דמדרבנן אסור לא עדיף מדבר שאינו נאכל מחמת מיאוס וכדומה דבעי מחשבה. עוד יש להוכיח מדאי' שם בד' קכ"ט דאר"א אר"י טעמא דר"ש דנשחטה לא הוכשרה בדמי' משום דהוי אוכל שא"י להאכילו לאחרים. ויש ליישב לשיטת התו' דמצד הסברא הא לא אמרינן מי איכא מידי כמו שאר"פ הא טעמא קאמר. וכדמוכח ג"כ סוגי' דסנהדרין ד' נ"ט גבי יפ"ת. אלא מהא דתני' דלא כראב"י דאחד ישראל ואחד נכרי מותר בבית השחיטה מסקינן סברא דמי איכא מידי כו'. ולר' יוחנן דס"ל הא דלב"נ איסור אמה"ח מאכול תאכלו נ"ל. לא מוכח כלל. דודאי מקום בה"ש ראוי לאכילה. וע' מש"כ בסוף אות ח'. וא"כ אבר ובשר המדולדל מימעטי שפיר מאכול תאכלו. שאינו עומד לאכילה. אסור לב"נ. ועדיין ק' הא נאכל לישראל מה"ת. וצ"ל דאע"ג דנאכל מה"ת. כיון שאינו נאכל מדרבנן מיקרי א"י להאכילו. והכי מבואר במנחות ד' ק"א ב הניחא להך לישנא דאר"א טמאין נפדין וטהורין אינן נפדין שפיר דלא מיקרי יכול להאכילו לאחרים. והרי הא דא"נ אינו אלא מדרבנן משום דכל הראוי למזבח א"י מידי מזבח לעולם והוא מדרבנן כמש"כ התו' זבחי' ד' נט ב'. איברא הרמב"ם לא ס"ל הכי. וכתב בה' ערכין וחרמין פ"ה ה"ז דלמד מדכתיב וכל אשר יתן ממנו לה' יהי' קודש. והמל"מ נתקשה מנ"ל להרמב"ם שהוא מה"ת וברור דסוגי' זו מוכיח ע"ז דעל איסור דרבנן לא שייך לומר דרשה זו שא"י להאכילו. וכמש"כ התו' עצמם בב"ק דע"ז ב' ד"ה אומר דזה דוחק. ובזה פליגי שמואל ור"א במנחות שם. דשמואל ס"ל שהוא מדרבנן ומשום דלא שכיחי תמימין. ור"א ס"ל שהוא מה"ת ומש"ה אפי' מנחות ונסכים טהורין א"נ. והכי נראה פרש"י בע"ז ד' י"ג ד"ה ונשחטיה מישחט ומש"ה אף על גב דאין חייבין עליו משום ש"ח דאימעט. מכ"מ אסור להטיל בו מום מה"ת שהרי תמים יהי' לרצון. דסופו להקדישו למזבח. ולפי זה ודאי מוכרח מדר"י דאבר המדולדל אסור מה"ת וכדעת הרמב"ם ז"ל. והנה יש עוד ראי' מכרעת להרמב"ם מהא דאי' בד' ע"ז גבי גידין החופין את העצם דא"ל ר"פ לרבא דהוי איסורא דאורייתא. וכתב רבינו יונה והובא בר"ן דבקוליא ליכא גידין החופין. וע"כ מיירי בעצם האמצעי דלפסק הרי"ף ורמב"ם כשר אפי' נחתך. וע"כ משום אבר עצמו קרי לה א"ד. הרי ראי' מכרעת לכאורה. ורבינו יונה הביא מכאן ראי' לשיטת המחמירים בנשבר עצם אמצעי. וצ"ע שהרי ר"פ מתני לדר"י אמר רב דכעולא ס"ל וליכא מאן דמחמיר בעצם אמצעי. איברא הרמב"ם הביא הא דר"פ בגידין החופין עצם המטריף כמבואר בה' שחיטה פ"ח. ולא בה' מ"א גבי איסור האבר. משמע דס"ל דגם בקוליא משכחת גידים החופין ואזדא הראי'. ועדיין יש לעמוד על קושית הגאון פלתי סוף סי' הנ"ל הא עיקר האיסור הוא מדכתיב ובשר בשדה טרפה אפי' נימא שהוא מה"ת. מנלן לאסור לב"נ באיסור טריפה. ונראה דודאי מצד הסברא כיון שאין בהם כדי להעלות ארוכה הרי הם כתלושים ועומדים ואסור משום בשר מן החי. אלא בישראל הוצרכנו לרבות משום דלענין טומאה נפקא לן מדכתיב במותם יתורא מיתה עושה נפול ואין שחיטה עושה נפול. וה"נ ס"ד דלאכילה אין שחיטה עושה נפול ושרי. מש"ה הוצרכנו לרבות לאיסור אכילה. אבל בב"נ כבר הוא בשר בנפשו. וזה פשוט:
**ברם צריך אלו בשרא כו'.**מהו למיכלא בתר דנפקא נשמתי'. ולכאורה קשה כיון דהביא רבינו ברייתא דסנהדרין דאוכל מן הבהמה עד שלא תצא נפשה עובר בל"ת על הדם. ממילא מוכח הא משתצא נפשה מותר ואין בו משום אמה"ח. ולק"מ דאכתי י"ל דיש נ"מ בין בשר שנתלש לאבר שנתלש. דבשר מן החי שחייב משום ובשר בשדה טריפה אליבא דר' יוחנן וקיי"ל כותי'. א"כ כיון שנשחטה שוב אין טרפות פוסל בה כמבואר בחולין ד' ל"ב ב' שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה כשרה. אע"ג דודאי עדיין חיה הוא לכל דבריה. וה"נ כיון שנשחטו שני סימנין. אין שום טרפות שייך בהו. אבל איסור אבר מה"ח יש לומר דכ"ז שהן כחיין לכל דבריהם לגבי אמה"ח נמי איתא. וא"כ י"ל דהא דסנהדרין מיירי בבשר שנתלש. וכי איצטריך לרבינו הוא באבר. אע"ג דקאמר אלו בשרא כו' הא גם בריש הסימן קאמר בהאי לישנא דאסיר כו' למיכל בישרא וכו' דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר. והאי קרא באבר איתא ולא בבשר. אלא ע"כ בשרא מאבר שנתלש קאמר או בשרא שהוא אבר דהיינו אבר שאין בו אלא בשר שחייבים עליו משום אבר בין בכולו בין במקצתו לדעת הרמב"ם פרק ה' ה' י"א:
**ה"מ להעמדה והערכה.**הוא עפ"י אותה סוגיא דחולין ד' ל א'. מדמי פסח מי אידחי והא תניא שחט בה שנים כו'. ומדברי רבינו למדנו דאפי' נשחט שני סימנין או רוב שנים ראוים להעמדה והערכה. ולא כמש"כ התו' שם ד' פ"ד א' ד"ה והא בעינן הוה"ע. דדוקא ישראל בטמאה ונכרי בטהורה או ישראל בטהורה ועדיין לא ניגמר שחיטה הראוי לאכילה. ובהא מיירי סוגיא הנ"ל. וכן נראה דעת רש"י ב"ק ד' ע"ו ב' בהא דאוקים בבע"מ מעיקרן. וכמש"כ התו' ד"ה בשוחט בע"מ בחוץ. אבל דעת רבינו כשיטת ר"ת שם. דלעולם בכלל העמדה והערכה. והא שהקשו התו' בחולין ד' פ"ד כבר יישבו דעוף שאני. אלא שתפסו זה הישוב לדוחק. ובעניי גמרא מפורשת הוא שם בד' כ"א ב' א"ל אביי ותיקשי לך שני סימנין וכי מתה עומד ומולק ופרש"י דהא ודאי בחד סימן מתה כו' וכ"כ התו' שם דבין לרבנן בין לר"א פריך. אלמא דבחד סימן מתה מחיים. והא דקאמרינן בד' כ"א א' הותזו ראשיהן אע"פ שמפרכסין טמאה כזנב הלטאה שמפרכסת. ומפרש הגמרא הותזו ממש. או כהבדלת העוף ע"ש בבהמה וחיה מיירי במשנה דאהלות פ"א. ומש"כ התו' שם בבהמה חיה ועוף הוא טה"ד. אבל עוף בסימן א' ה"ה כזנב הלטאה שמפרכס. וכבר נתקשה בחי' הרשב"א לפרש הא דוכי מתה עומד ומולק ע"ש. אבל פרש"י ותו' מבואר כמש"כ. והשתא שפיר ליתא בהוה"ע. וניחא בזה קושית הגאון פלתי סי' כ"ז למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת א"כ לא הותרה שחיטה למפרכסת. והיאך הקילו מדרבנן. ולמש"כ ניחא דעוף מפרכס לכ"ע ה"ז כזנב הלטאה. ומה שהוכיחו התו' בב"ק ד' ע"ו א' ד"ה שחיטה שיטה זו של רש"י ז"ל שהקשו אמאי הוי שחיטה שא"ר הא אפשר לפדות. דהשחיטה עצמה הוא מום. כבר דחו בסוף דבריהם דאפי' לרבנן דלא בעו הו"הע כלל לא מצינו פדי' אחר שחיטה של תם. אלא ע"כ דמום דלאחר מיתה לא חשיב מום. וראי' מדתניא שלהי תמורה מתו תמימים יקברו בע"מ יפדו דלא בעי' הו"הע מכ"מ תמימים יקברו עכ"ל. ולא הביאו מהא דתניא בפי' כל הקדשים שנפל בהם מום ושחטן כו' אלמא דשחיטה בעי' מום. וע"כ משום דבזה י"ל כהעולה ע"ד שהוא מדרבנן לפי שנעשה מום זה בידים כו'. מש"ה הביאו מהא דמתו בידי שמים להס"ד בסוגיא דתמורה שם. ואע"ג דבמיתה אין מום אחר כלל. מכ"מ מתבאר כוונתם ז"ל עפ"י דבריהם בבכורות ד' ל"ד א' דמסוכנת שאין לו רפואה כמו אחוזת הדם הוי מום. וכ"כ הרא"ש שם. וא"כ קדשים שמתו ע"כ היו גוססין לפני המיתה. אלא ע"כ דמום דשעת מיתה לא מהני. ונהי דכ"ז שהיא מסוכנת וחיה יכול לפדות ע"ז המום. והיינו דאי' בחולין ד' ל' מדמי פסח מי אידחי. ר"ל שיכול לפדות עד שלא נשחט כולו. מכ"מ משנשחט כולו ומת אע"ג דלא בעינן הו"הע אינו יכול לפדו' כמו מסוכנת שא"י לפדות אחר מיתה. זהו כוונתם ז"ל. הן אמת דעיקר דברי רבותינו התו' ורא"ש שהעלו דאחוזת הדם הוי מום ומש"ה רשאי להקיז דם ולהטיל מום והא שאינו נשחט עליו מסקי משום דהוי מום עובר. ולפי זה העלו חדשות דמה"ת רשאין להטיל מום קבוע בבעל מום עובר וכ"כ בש"ע י"ד סי' שי"ג. וכ"ז לענ"ד תמוה שהרי בבכורות ד' לט מבואר מה מום מאבראי כו' ואחוזת הדם אינו אלא כחולה זקן ומזוהם. ומכ"מ לענין הטלת מום תלי' אם יהי' לרצון בלא המום וכדאי' שם לענין חסרון מבפנים דבעינן תמים יהיה כו'. ה"נ בעינן לרצון משא"כ אחוזת הדם שבלא הקזה תמות ולא יעלה לרצון. אבל מום עובר שיתרפא מאליו ויעלה לרצון אסור להטיל בו מום מה"ת [והכי מוכח מדברי הרמב"ם ה' איסורי מזבח פ"ב הט"ו שכתב דבספק קבוע או עובר אם הטיל בו מום אחר אינו לוקה. הרי דבודאי בע"מ עובר לוקה. תדע דאי אחוזת הדם הוי כמום עובר. מנ"ל לר' יוחנן דלר"מ אסור מה"ת להטיל מום בבע"מ קבוע. דילמא דוקא באחוזת הדם אסר ר"מ משום דהוי מום עובר. אבל בבע"מ קבוע מותר אף לר"מ מקרא דתמים יהי' לרצון וא"צ לדחוק דקרא אתי לפסולי המוקדשין שנפדו א"ו דאחוזת הדם הוי כמום קבוע. אבל בבע"מ עובר ודאי אסור מה"ת. מהר"ח]. נחזור לענין. שאם כנים דברי דמסוכנת אינו מום. אזדא הראי' דלא מהני מה"ת מום שמתה בו וחזרה קושית התו' לשיטת רבינו ור"ת ז"ל מהא שהקשה הגמרא דהוי שחיטה שא"ר. אולם עיקר קושית התו' אינו אלא לטעמייהו דס"ל דהא דאסור לשחוט על מום שהטיל בידים הוא מדרבנן וכמש"כ באריכות בבכורות ד' ל"ד א' ד"ה ומי ומפרשי הא דאי' בחולין ד' ל' מדמי פסח מי אידחי כמש"כ שקודם גמר השחיטה הי' יכול לפדות על אותו מום דמקצת שחיטה. אבל הרמב"ם ה' פה"מ פי"ח ה"ה כתב שהאוכל קדשים שהוטל בהם מום ה"ז לוקה וכפשטא דספרי. [וע' מל"מ פ"ד מה' בכורות ה"א] א"כ ע"כ מפרש הא דחולין מדמי פסח מי אידחי. היינו שאפשר שעוד יפול מום בין מקצת סימנין לסופם. ויהי' ראוי לפדי'. וכזה מתיישב סוגיא דשלהי פ' אלו דברים דמקשה דאלת"ה נטמאו בעלים מא"ל הא ודאי בעי עקירה דאר"ח בר גמדא כו' ומאי קושיא דילמא מיירי שיעבור שנתו בין ראשון לשני. ולא יהיה ראוי' לפ"ש אלא צ"ל דמכ"מ מדמי פסח מי אידחי. ורצוני שמא יפול בו מום ויהי' ראוי לפדות. וה"נ ה"פ שמא יפול בו מום מאליו. ומעתה מיושב שפיר סוגי' דב"ק הנ"ל דודאי שחיטה שא"ר הוא. כיון שניגמר שחיטה בלא מום מאליו. עוד יש ראי' לשיטת רש"י ותו' ז"ל דשחיטת ישראל בטהורה לא מהני הו"הע משבועות ד' י"א ב' א"ה מתה או נשחטה תפדה הא בעינן העמדה והערכה. אלמא דנשחטה ג"כ אין בה הו"הע. וכבר רמז עלה בחי' רשב"א חולין ד' פ"ד. מכ"מ אינה ראי' מכרעת דשפיר קאי קושית הגמרא אמתה. ולא פסיקא להש"ס והביא תרווייהו ותו דמשמע דאפי' יצאה נפשה לאחר שחיטה תפדה. עוד יש להוות בזה הענין העמוק טובא. ואכ"מ. מכ"מ קבלת רבינו תכריע. ומרבותינו בעלי התו' אשתמיט דעת רבינו בזה. וכ"כ הרמב"ם פרק ה' מה' ערכין הי"ג. והכי מוכח במנחות ריש ד' ק"א דמכל"ש לא אשכחן דמפריק. ופרש"י לאחר שקדש בכל"ש ואפי' בהמה בע"מ כו' פי' שנפל מום אח"ש אין לה פדיון משום כל"ש הא משום הוה"ע הוי לה פדיון:
**ולרבעה.**היינו סוגיא דחולין ד' קכ"א ב' אמר אביי אינה מצלת על הבלועין שבתוכה דהא מטמא ט"א. והרובעה חייב דהא אינה מטמאה טומאת נבילות. והא מיירי בשחיטת ישראל בטמאה ונכרי בטהורה שהיא נבלה. ורבינו הוסיף דה"ה בשחיטת ישראל בטהורה. ולאפוקי מסברת התוס' שהביא בחי' רשב"א ב"ק שם וחי' שבועות שם דאע"ג דלהעמדה והערכה ודאי לא מהני שחיטת ישראל בטהורה. כיון שלא הותרה באכילה בשחיטה זו בלא פדיה. [ואע"ג דמכ"מ מהני שחיטה זו לטהרה מידי נבלה] מכ"מ נשאר לפנינו סברת התו' הנ"ל לחלק בין שחיטת נכרי לשחיטת ישראל להרבעה וכיב"ז. והיינו דבא רבינו ללמדינו דה"ה לרבעה לעולם היא כחיה אפי' בשחיטת ישראל בטהורה. וכן דעת הרמב"ם פ"א מה' איסורי ביאה. [ויש ללמוד מבן פקועה כמו שכ' רד"ל בסמוך שלמד רבינו לענין לחרוש בה מב"פ. ה"נ להרבעה מהר"ח]:
**ולחרוש בה.**זה לא נמצא בגמרא. אלא רבינו הוסיף מדעתו. דה"ה לענין לחרוש בשור וחמור מיקרי שור שחוט ג"כ שור. ומשום דס"ד דוקא במקום דכתיב סתם בהמה. שחיטתה אינו מוציאה משם בהמה. והיינו להעמדה והערכה והרבעה דכתיב בלשון בהמה בפ' אחרי ובכל בהמה לא תתן שכבתך וגו'. ובפ' בחקתי לענין הוה"ע כתב ואם כל בהמה וגו'. אבל בחרישת כלאים כתיב שור וחמור. וכיון שנשחט לאו שור הוא. ובאמת לענין פדיון פטר חמור דתנן בפ"א דבכורות אין פודין כו' ולא בשחוטה משמע אפי' כשהיא מפרכסת ולמדנו רבינו דה"ה לחרוש בה דסתמא תני' הרי היא כחיה לכל דבריה [ורד"ל כ' שלמד רבינו מבן פקועה שאסור לחרוש בו כדאי' בחולין ד' ע"ד ב' וע"ש בתו' ד"ה למעוטי]. ומפטר חמור ל"ק דהתם בפי' ממעטינן שה שה מפסח כדאי' שם ד' י"ב וביומא ד' מ"ט ב':
**אלמא בטהורה ליכא מידעם כו'.**דיוק רבינו בטהורה דוקא. אבל בטמאה איכא דלישראל ליכא משום אמה"ח ולעובד כוכבים אסור והא מוכחא מדאיצטריך לכתוב אך בשר בנפשו דמו וגו' להתיר בשר שרצים שדמי אין חלוק מבשרן. תיפוק לן דבישראל ליכא משום אמה"ח כמו בטמאים דבעינן דבר שבשרו מותר ודמו אסור. אלא ודאי בהא לא שייך מי איכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור. וכבר כתבנו באות א' בס"ד דה"ה דהוי להש"ס לומר להתיר בשר דגים וחגבים משום שאין דמן חלוק מבשרן אלא דסוגי' דעלמא דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור. להכי גם בלא דרשה זו אין בדגים וחגבים אסור אמה"ח לב"נ. וזה ראי' מכרעת לפסק רבינו. וכן דעת כל הפוסקים זולת הרמב"ם בה' מלכים שם. וכבר תמה הרשב"א בחי' חולין וש"מ. ולא זכינו לעמוד ע"ס דעתו בזה ואף כי הוא נגד פסק רבינו. ונראה דס"ל דודאי במקום דאיכא טעמא לא שייך האי כללא. וכמו שתמהו התו' בסנהדרין ד' נט והא דתניא דעובד כוכבים מותר לאח"ש. היינו דס"ל דרשה דאכול תאכלו ולא אמה"ח שאינו עומד לאכילה. ואם כן אחר שנשחט דרך לאוכלו. והרי ישראל מותר ולא קעבר משום בל תשקצו כדאי' ס"פ ר"ע לענין חגב חי. אלא משום דלאח"ש אורחי' בהכי וה"נ עובד כוכבים שרי. אבל אנן קיי"ל דרשה דאך בשר וגו'. וכל אמה"ח דבשר אסור: