Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon Sheilta 66
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
לפי דעתיעומדת בפ' תשא ועה"פ ויעבור ה' ע"פ ויקרא שהביא רבינו. ואולי קבעה המסדר בפרשה ויקהל. משום דמיירי בדיני צום. העומד בדיני פורים שסדר רבינו בפ' ויקהל. וצום אסתר הוא עפ"י המשנה לדעת רבינו בדרשה דפוריא. וע' אות י"ט וכ'. ולהכי סדר כאן דיני הצום ותפלתו. אבל הרא"ש תענית סי' י"ג כ' בזה"ל ובשאלתות דר"א פ' ויחל הרי כמש"כ:
**מחייבינן למיתב בתעניתא כו'.**לא ביאר רבינו מקור החיוב משום שאין בו רמז בתורה. ובאמת מקורו בפ' בהעלותך וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וכמבואר ברמב"ם ריש ה' תענית ובסה"מ ביאר כן הרמב"ן סי' ה' ע"ש. מיהו משם לא למדנו אלא תפלה וצעקה. וחז"ל הוסיפו תענית. ופי' רבינו הטעם שמועיל הרבה לענין:
**מחייבינן לעייני בסדיקי.**פי' בפרצות הדור. כמו עזרא שהתבונן איך לתקן מה שפרצו בנשים נכריות. והרד"ל ז"ל הגיה בסריקי. פי' באנשים רקים ופוחזים והביא רבינו ראי' מעזרא דכתיב ואריב עמם וגו'. והיא המעשה דכתב בנחמי' ט' וביום כ"ד לחודש הזה נאספו ב"י בצום וגו' ויבדלו זרע ישראל גו' ולא הביא מהא דעזרא ט'. משום דשם עיקר התענית היה בשביל זה:
**וצריך לאדכורי ענינו כו'.**פי' בקבלה כמבואר בסמוך במימרא דשמואל יחיד שקבל עליו תענית צריך להזכיר ענינו ה' ענינו בתפה"מ כו' וכן הי' הנוסחא בספרי הרמב"ם ה' תענית פ"א כמבואר שם בהה"מ. אלא שלא ידע מה הוא. וגם הכ"מ כ' שנוסחא משובשת נזדמנה לו להה"מ בספרי הרמב"ם. אבל באמת נוסחא מדויקת היא וממקום קדוש יהלך מדברי רבינו וכבר הביא הרא"ש תענית פ"א סי' י"ג בשמו ש"ר. ודחה בזה"ל ולא משמע הכי דרב לא קאמר שיתפלל ענינו בתפלתו. וכן לשמואל בת"פהמ. ודעת רבינו דודאי לרב אין שום תפלה בשעת קבלה. אבל לשמואל דקאמר בתפלת המנחה. היינו ענינו. ועוד הקשה הרא"ש דבפ' ב"מ לא קאמר דמתפלל ענינו אלא ערבית שחרית ומנחה. ויש ליישב בפשיטות דהתם מיירי בכל הצומות אפי' הקבועים שאין בהם קבלה. וכן הביא דעת רבינו בהגהמ"י שם אות ז'. ויש ללמוד דעת רבינו דמכש"כ שמתפלל בערבית ענינו בכל תענית יחיד. ולא כבה"ג וש"פ שהמה ז"ל הוציאו ממימרא דר"ה יחיד שקבל עליו תענית למחר מתפלל תפלת תענית. והכי גריס בה"ג ה' ט"ב ותענית. ומשמע אבל בלילה לא כמש"כ הבעה"מ שם. ואע"ג שהרא"ש והר"ן יישבו דרבותא דסיפא נקיט למחר. מכ"מ לפי הפשט משמע דוקא למחר. והא דתני בפ' ב"מ ערבית ושחרית ומנחה מתפלל י"ח ואומר מעין המאורע כו' מיירי בתענית צבור שמתחיל התענית מבערב ובה"ג הוסיף עוד להקל שלא להתפלל בשחרית שמא יערעו דבר ולא יוכל להתענות ונמצא שקרן בתפלתו. ולא שבא לעקור הברייתא הנ"ל. אלא דשם מיירי בט"ב וכדומה וא"כ אע"ג שלא יוכל לסבול התענית. מכ"מ הרי מענה עצמו בשאר עינוים ולשם תענית ושפיר מצי לומר ביום צום תעניתנו שהרי יום צום הוא לכל הקהל. ותעניתנו ודאי שהוא מענה נפשו בו. משא"כ בשאר תענית יחיד או בת"צ שאין בו חמשה ענוים ואם לא יסבול התענית ה"ז משקר בתפלתו. כ"ז דעת בה"ג. וע' תו' תענית ד' י"א ב' ובש"מ. אבל כ"ז לגירסתו ז"ל במימרא דר"ה. אבל רבינו גריס בסוף השאילתא. יחיד שקבל עליו תענית שני ימים זא"ז כו' והכי גי' הרי"ף ורמב"ם. וא"כ ניחא בפשיטות הא דנקיט ולמחר פי' של יום השני ולרבותא אפי' אחר אכילה ומכש"כ בערבית שבין שני הימים שעודנו הוא בתעניתו וע"ש בר"ן. ומש"ה כ' הרי"ף דבתענית יחיד מתפללין בערבית ענינו ואע"ג שעדין לא התענה כלום. וא"כ שפיר י"ל דה"ה במנחה שלפני התענית שמאז מתחיל הקבלה. ממוצא דברינו ליישב דברי בה"ג הי' הדעת נותן דבט"ב יתפלל כל יחיד בערבית ענינו וכדתני' בשבת פ' ב"מ ומכש"כ בשחרית ושפיר מצי לומר ביום צום תעניתנו אפי' לא יוכל לסובלו. אבל לא נהגו כך. כמו שלא נהגו לומר ביום צום התענית הזה כפסק הש"ע סי' תקס"ה וכמש"כ הגהת רמ"א שם:
**ומאן דקבל תרי יומי תעניתא כו'.**אע"ג דברא [פי' סעד] ואכל ושתה ולמחר נמי כו' פי' קבל ע"ע תענית שקבל מכבר ביום אתמול. מיהו כ"ז אריכות לשון הוא למותר מש"כ כיון דיתיב כל יומא. והרי לכאורה אפי' לא יתיב ביום הראשון מאי הוי סוף סוף קבל עליו יום השני בתענית. והנראה דרבינו קמ"ל דלא מהני קבלה על יום השני אם לא שמתענה שני ימים רצופים אלא שאכל בלילה שביניהם זהו אינו הפסק ולילה אינו מחוסר זמן וכמתחילת התענית הוא. הא לא יתיב יום הראשון לא מהני הקבלה על יום הבא אחריו. ולאפוקי מדעת המרדכי והג"מ דס"ל דלשמואל מהני קבלה לפני כמה ימים. וכן נהגו העם בקבלת תענית בה"ב. ע' ביאורי הגר"א סי' תקס"ב ס"ק ל' ויותר נראה לדקדק עוד מש"כ רבינו ולמחר נמי קביל תעניתא. דוקא למחר וכמש"כ בשלטי הגבורים ד' קע"א בשם ריא"ז ולא כספקו של הרא"ש והובא בטור וש"ע שם:
**מי צריך אדכורי ענינו או דילמא כו'**כצ"ל:
**הוי לי' כמתענין לשעות ולא צריך.**משיחתו של רבינו למדנו דפשיטא לי' דמתענין לשעות אע"ג שיאכל אח"כ וגם פשיטא לי' שאינו מתפלל תפלת תענית. ולא איצטריך אלא בלילה שאחר התענית אי נמשך אחר יום העבר ולא הוי תענית שעות. או לא הוי אלא תענית שעות. ולבתר דמסיק רבינו למיפשט ממימרא דר"ה לן בתעניתו אינו מתפלל ת"ת. הטעם דלא הוי אלא ת"ש. ואפי' קיבל מבערב שיתענה כל הלילה שאחר התענית מכ"מ הרי זה אינו אלא ת"ש. ולכאורה הוא נגד מסקנת הסוגי' דמסיק לעולם קסבר ר"ה מתענין לשעות והמתענה לשעות מתפלל ת"ת ושאני הכא דאיכא שעות דלילא דלא קביל עליו מעיקרא. וכ"כ הרי"ף לן בתעניתו אין מתפלל ת"ת כלומר כו' שהרי לא קבלו עליו מבע"י. וכ"כ הרמב"ם ה"ת פ"א הי"א וש"ע סי' תקס"ב ס"ט וע"ע בסמוך. ונראה ברור כונת רבינו דכ"ז להס"ד שלא ידענו ממימרא דר"ח שאמר הא דמתענין לשעות והוא שלא טעם כלום באותו יום. וס"ד דזה שמתענה בלילה לחוד מיקרי ג"כ ת"ש ומתפללין ת"ת. אבל להמסקנא אתי מימרא דר"ה כפשטי' דאפי' קיבל עליו לא מהני. כיון שלא קיבל אלא תענית הלילה. והוא תענית שעות דשמי' תענית אלא שאין מתפללין ת"ת. והא דשמי' תענית היינו שנדרו נדר ומחויב להתענות שעות אלו. וע' מש"כ סי' קס"ז אות ז' בס"ד. ולכאורה לא פליגי רבינו והרי"ף ורמב"ם בדין. דהרי"ף ורמב"ם דמפרשי הטעם שלא קיבל כו' הא קיבל מבערב מתפלל ת"ת לא מיירי שקיבל להתענות בלילה לחוד. אלא ה"ק שנמלך להתענות למחר כל היום אינו מתפלל ת"ת. ובהא ודאי משום שלא קיבל מבערב. הא קיבל מהני. והכי דייק הרמב"ם שכ' ובלילה נמלך להתענות יום ב' אע"פ שלן בתעניתו אינו תענית מפני שלא קבל עליו מבע"י. וכ"כ בש"ע שם אע"פ שלן בתעניתו שלא אכל בלילה והתענה כל יום השני כו' מבואר הדבר דאם נמלך להתענות בלילה לחוד פשיטא דאפי' קיבל לא מהני וכדעת רבינו: אבל כד דייקת שפיר פליגי טובא דמדברי רבינו למדנו דהמתענה חצי יום הראשון מיקרי ג"כ ת"ש לענין שלא יוכל לחזור בו אלא שאינו מתפלל ת"ת. וכדאי' בש"ע שם סי"א. ולא כפרש"י שם ד"ה לשמוטי נפשי' מבי נשיאה כו' ומיהו לא הוי תענית שאם הי' רוצה הי' אוכל מיד ואין בנדרו כלום. אבל רבינו ס"ל דהוי תענית וכדאי' בירו' והביאו הפוסקים. והנה בע"א ד' ל"ד א' הובא סוגי' זו דתענית עובדא דמר עוקבא ואי' שם הילכתא מתענין לשעות ואם השלים מתפלל ת"ת. ובתענית ליתא האי דואם השלים אלא סתם ומתפללין ת"ת. והיינו כמש"כ לעיל דעד שלא בא מימרא דר"ח שאמר הא דאמרת מתענין לשעות והוא שלא טעם כו' היינו סבורים דבכל אופני ת"ש מתפללין ת"ת. והאריך הש"ס במימרא דר"ח. ולפי המסקנא מיירי הילכתא דבי מדרשא אם השלים. ומש"ה קיצר הש"ס בע"א וכייל מימרי דר"ח בפסק דבי מדרשא. וא"כ ה"פ מתענין לשעות בכל אופן שיהא. אבל אין מתפללין ת"ת ואם השלים ג"כ מתפללין ת"ת. אבל הרמב"ם כ' שם הי"ג מתענה אדם שעות והוא שלא יאכל כלום שאר היום. כיצד הרי שהי' טרוד כו' ונמלך להתענות בשעות שנשארו מן היום ה"ז מתענה אותן שעות ומתפלל בהם ענינו. שהרי קבל עליו התענית קודם שעות התענית. וכן אם אכל ושתה ואח"כ התחיל להתענות שאר היום ה"ז ת"ש. והראב"ד השיג ע"ז וכסבור שהרמב"ם משוה זה הת"ש לאופן הראשון שמתפלל ת"ת. ולענ"ד מודה הרמב"ם לכך. ומש"ה לא כתב אלא שהוא ת"ש. והיינו לענין שיהא נדרו קיים. מיהו לא ביאר רבינו הרמב"ם אופן השני שהתענה עד חצי היום ואח"כ אכל ושתה. אלא דס"ל כפרש"י דבכה"ג לא הוי תענית כלל. ולא כהירו'. והיינו תרי מימרי דר"ח מימרא קמא א' והוא שלא טעם כל אותו יום כגי' כל הראשונים ז"ל. לאפוקי אם אכל בחצי הראשון ולאחר חצות התענה. אבל לא מיעט ר"ח אלא מהא דמתפללין ת"ת. ובמימרא שני' א' ר"ח כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמי' תענית. כמשמעו דלאו תענית הוא כלל. ואפי' נדרו אינו נדר. ומכ"מ מתפרש הסוגי' דע"א כמש"כ דמתענין לשעות בלא ת"ת. והיינו בלא השלמה ורצוני שאכל תחילה ואח"כ מתענה. ואם השלים כל היום מתפלל ת"ת. ומש"ה מפרש הרמב"ם הא דרב הונא גם לפי המסקנא משום קבלה. דאי מיירי בקיבל מבערב אלא נמלך שלא להתענות רק בלילה. לא הוי תענית כלל. ולא נצרך לימר שאינו מתפלל ת"ת. מש"ה מפרש בנמלך להתענות כל היום ומשום שלא קיבל מבערב. נמצא דלהרמב"ם שלשה אופני ת"ש יש. באימלך אמלוכי ומתענה כל היום מתפלל ת"ת. ובאוכל ואח"כ מתענה הוי ת"ש ואינו מתפלל ת"ת. והמתענה ואח"כ אכל אינו תענית כלל. ודברי הרמב"ם מחוורין שפיר. אלא שהרא"ש ושארי משאי כליו ז"ל לא הבינו כך. וראוי לדעת דבמכות ד' כ"ד א' מנה במילי דחסידותא נשבע להרע ולא ימיר כהא דר"י דאמר אהא בתענית עד שאבא לביתי. משמע שאינו אלא מילי דחסידי שאינו מעיקר הדין וכפרש"י ולא כהירו' דס"ל דגם בהאי גוונא הוי תענית שעות. ולמש"כ הרמב"ם ורבינו אזלי לטעמייהו בהא דרב ספרא שם דפליגי ג"כ אי דינא הכי מכ"מ או אינו אלא מילי דחסידי. וכמש"כ בס"ד סי' ל"ו אות ג':
**הלכה בדברי חכמים.**בגמרא אי' הלכה שואל אדם צרכיו בש"ת. והא שלא פסק סתם הלכה כד"ח. משום שאינו מגוף הברייתא דפליגי ר"א ור"י כדמוכח מסוגית הש"ס שמפסיק בטעם מחלוקת ר"א ור"י בדרשי. ולא מסיק הברייתא בשלימות כדרך הש"ס. אלא מקובל הי' בידם או מאיזה ברייתא שלא נישנית בי ר"ח ור"א כמו הא דר"א. ור"י וכיב"ז כ' התו' פסחי' ד' ק' א' ד"ה אלא בשם הירו' דחכמים פליגי על ר"י ור"י ע"ש ובברייתא ליתא. ומש"ה הוצרך שמואל לפסוק כדברי חכמים ולפרש דבריהם. אבל רבינו הביא הברייתא מחלוקת ר"א ור"י וחכמים. מש"ה הביא פסק שמואל בקיצור. והא דהוצרך לפסוק כרבים. יש לומר משום דאינהו קראי דרשי ס"ד דמסתבר טעמייהו דמסייע להו קראי וכיב"ז אי' בנדה ד' ל' ב' ודמ"ט א':
**אם בא לומר כל ברכה כסדר של יוה"כ אומר.**בגמרא אי' אם בא לומר אחר תפלתו כסדר של יום הכיפורים אומר. וכ"כ בה"ג והרי"ף פ' אין עומדין וכתבו התו' משום דאסור להאריך באמצע תפלה אלא לאחר תפלה קודם שעקר רגליו רשאי להאריך כמו ביוה"כ שאומרים ודוים אחר התפלה מדין הגמרא ביומא ד' פ"ז מתפלל שבע ומתודה. והוסיפו דהא שמאריכין בתעניות ב' וה' בסליחות בברכת סלח לנו. איכא למימר דצבור שאני מ"ד אהא דאמרינן אל ישאל צרכיו בג"ר ובג"א והא קמן שנהגו לומר קרובץ בג"ר עכ"ל. והנה עיקר הארכה זו מבואר בתענית ד' ט"ז ומאריך בגואל ישראל. היינו שמאריך בתחנות באמצע ברכה זו. ובהא דג"ר וג"א נחלקין הראשונים ז"ל דהתו' ורא"ש ברכות ד' ל"ד כתבו בשם רב האי גאון ור"ח דיחיד לצרכי צבור שרי. ולכך אנו אומרים זכרינו וקרובץ ויעלה ויבא. והרא"ש הוסיף ועל הנסים. אבל התו' בא"ע שם כתבו דצבור שרי. והיינו תפלת ש"ץ אבל יחיד לצרכי צבור אסור. ומש"ה לא הביאו אלא מקרובץ. אבל מזכרנו ומי כמוך אין ראי' דבאמת תני' במס' סופרים פי"ט דבקושי התירו לומר בר"ה ויוה"כ ואין להביא ראי' מהא שהתירו בקושי לכל השנה. כמו דהתירו בקושי לנחם אבלים בשבת משום צער כדאי' בשבת ד' י"ב. ומכ"מ להצטער בשבת בא"א אסור וזהו דעת בה"ג והובא בטור סי' תקפ"ב [ומש"כ הטור סי' קי"ב בשם בעל ה"ג. צ"ל רב האי גאון וכמבואר בשמו סי' תקפ"ב] ומהא דיעלה ויבוא אין ראי' דמטבע תפלה להזכיר ר"ח בתפלה. ומשום דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם וגו' ונזכרתם לפני ה' וגו' ע"כ תקנו לומר זכירות הרבה ביעלה ויבוא. שהיא עבודת הלב במקום עבודת הקרבן כמבואר בש"ע א"ח סי' צ"ח: ומעל הניסים אין ראי' דמשום פרסומי ניסא התירו. ולפי שיטה זו אין לומר קרובץ ביוצר. שהרי כל יחיד מפסיק בתפלת יוצר. אבל פיוט ברגלים וכדומה דבתפלת ש"ץ הוא שרי ומעתה ה"ה לענין הארכה באמצע תפלה. לנוסחת בה"ג אם בא לומר אחר תפלתו כו' הא בתוך התפלה אסור ליחיד להאריך. אבל נוסחת רבינו אם בא לומר כסדר כ"ב. ופירושו לצרכי צבור כמו גוף הברכה שרי להאריך כמו צבור עצמו. וכשיטת רה"ג ור"ח ז"ל. ולא דמי ליש לו חולה בתוך ביתו וכדומה שהוא צרכי עצמו אסור להאריך. אבל לצורך צבור שרי להאריך אפי' כסדר יוה"כ והכי פסק בש"ע סי' קי"ט ס"ב:
**תשובה ורחמים.**בגמ' ליתא ורחמים. ופי' נוסח רבינו בקשת רחמים דהיינו תפלה. והכי כוונת הגמרא ג"כ שהרי מקשה מהא דצעקו קודם גז"ד כו' והובא בסמוך. אלמא דתשובה בצירוף צעקה מהני. וע' ויקרא רבה פ' י' חדא מהני תרי למאי מהני. וע' אות י"א:
**ה"נ אינון יחידין נינהו לגבי כ"ע.**בגמרא אי' הני נמי כיחידין דמי. ואפשר לפרש שכ"א מיורדי הים ה"ה יחיד בפ"ע. ולא מיירי שנתקבצו אגודה אחת של עשרה. אבל רבינו מפרש אפי' הרבה בספינה אחת ומתפללים כיחידים דמי לגבי כ"ע ולכאורה אינו מובן. א"כ מאי ניהו ציבור. אטו כ"ע בעינן. והרי באותו סוגי' יליף מנין לגז"ד שיש עמו שבועה שאינו נקרע שנ' לכן נשבעתי לבית עלי וגו'. וכתב הר"ן דגז"ד דשעל ציבור הוא כיון דנפקי רבים מיני' דהא כולי זרעי' קא לייט. הרי אפי' גזע משפחה אחת מיקרי צבור מכש"כ עשרה שמתפללין וצ"ע דודאי עשרה שמתפללין בבהכ"נ הרי הן כאלף ורבוא וכ"ע. דהכי דרכא דעלמא. אבל יורדי הים דמועטין נינהו אפי' אירע שנתקבצו עשרה ביחד דמין ליחידין ובטלין לכ"ע:
**א"ר יצחק יפה צעקה כו'.**שנא' ויעבור ה' ע"פ. בגמרא ליתא האי שנא'. אלא חולק מסברא. ורבינו ס"ל דיליף ר"י דמהני תפלה וצעקה לאחר גז"ד ממשה רבינו דהוי לאחר גז"ד שישלח מלאכו לפניו. וע"י תפלה נתרצה הקב"ה ואמר פני ילכו וגו'. ואע"ג דהוי גז"ד דציבור מכ"מ הכל תלי' בתפלת יחיד או צבור כדמוכח מדעת התו' שבת ד' י"ב ב' ד"ה רי"א. דהא דמצלינן המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל איתא בין רה"ש ליוה"כ או כר' יצחק. ואע"ג שכולל רבים בתפלתו. ולא כתוס' רה"ש ד' י"ו סד"ה כמאן. שכ' וההיא דר' יהודה נמי יש ליישב דדמיא לרבים דהוי מצלי בהדיא על כל חולים ולפי זה הא דאמר רב יוסף שם כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כו' אתי דלא כר' חנינא בשבת שם דצריך שיערבנו בתוך חולי ישראל וזה דוחק. עכ"פ דעת רבינו מכריע דהכל תלוי בתפלה. ומיהו מאן דפליג על ר' יצחק ס"ל דממשה אין ראי' דרב גוברי' כו' כתפלת רבים כדאי' בע"א ד' ח' א' שאני משה דרב גוברי' ואיכא פלוגתא דתנאי בסברא זו ע"ש:
**ארשב"נ א"ר מנין לגז"ד ש"צ שחוזרת שנא' ולבם לא נכון עמו וכו'.**מימרא זו היינו דרב שמואל בר אוני' משמי' דרב שלפנינו בגמרא. אלא נוסחא אחרת הי' לפני רבינו ובגמרא אי' שנא' כה' אלקינו בכל קראנו אליו. ורבינו הביא פסוק אחר. ויש עוד שנוי. דבגמרא אי' במימרא דר' יוחנן דלעיל גדולה תשובה שמקרעת גז"ד ש"א שנא' ושב ורפא לו. והכא במימרא דרב אי' ג"כ מנין לגז"ד ש"צ כו' ומסיק אע"פ שנחתם נקרע שנא' כה' אלהינו בכל קראנו אליו. וא"כ דרשה א' וכוונה א' להני תרי מימרי. אלא פסוקים מחולקים. אבל בגי' רבינו אי' במימרא דר"י תשובה ורחמים מבטלין את הגזירה. ובמימרא דרב אי' מנין לגז"ד ש"צ שחוזרת. ונ"מ בדבר. דר"י מיירי בתשובה שלימה ותפלה גמורה ומש"ה מבטל לגמרי. ותשובה ותפלה מעבירין את רוע הגזירה לגמרי ודריש ושב ורפא לו משמע רפואה גמורה שא"צ עוד רפואה. אבל מימרא דרב מנין לגז"ד ש"צ שחוזרת. ולא משמע אלא שחוזר הפסק שלא יהא ניגמר אבל עדין צריך רחמים להפוך לטוב. ומיירי מענין דרשא דקרא ולבם לא נכון עמו וגו' ומכ"מ והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו. אלא הכל תלוי ועומד. ומכ"מ מקשה שפיר מהכתוב דרשו ה' בהמצאו כו' הרי דאפי' תפלה ותשובה גמורה בעי עת רצון. ומשני הא ביחיד כו':
**אר"ח ב"ג א"ר יפה צעקה כו'.**מימרא זו ליתא כהוויתה אבל היינו מימרא דשבת ד' י"א אר"ח ב"ג א"ר יפה תענית כו' וידוע דחלום אחר גז"ד ומכ"מ מהני צעקה אלא דבעינן תענית וזהו שיש בין יחיד לצבור. וה"ה בלא חלום מהני תענית ותפלה ליחיד:
**יחיד שקיבל עליו תענית שני ימים כו'.**זהו גי' הרי"ף ורמב"ם. וגי' דילן בגמרא הוא נוסחת בה"ג ה' ט"ב ותענית. וע' מש"כ בס"ד אות ג': ובמה שסיים לן בתעניתו כו' ע' מש"כ אות ה':