**ובכל המינין.**האי ובכל המינין ליתא במשנה ובה"ג ה' חלב וכן בכת"י ליתא. וגם אינו מובן נוסחא דילן. דמה הוסיף בזה הכלל. ויש לבאר בדוחק דבא רבינו לכלול כוי וכדאיתא בפ' דם שחיטה דאע"ג דכוי בריה בפ"ע הוא חייבין משום דם. ויותר נראה שהוא טעות הדפוס:

**וכי לימא מר בעלי מומין כו'.**לכאורה פי' הברייתא שהביא רבינו בסמוך בע"מ מנין. היינו קדשים שנעשו בע"מ. דאילו בחולין תני בתר הכי חולין מנין כו' אלא בקדשים מיירי. וא"פ קשה לשון רבינו דלא מיירי אלא בדינין הנהוגין בזה"ז כידוע ולא איצטריך לן אלא וכי לימא מר חולין דלא קיימי להקרבה כו' משא"כ קדשי מזבח אין לנו. אבל נראה דע"כ גם בל"ז א"א לפרש הא דתניא חלב בע"מ מנין בקדשים שהוממו דהוי קדושת הגוף שהרי בפי' ריבתה התורה בהו כרת בחלב כדאי' בכורות ד' ט"ו רבא אמר חלבו דפסה"מ מדמו נפקא דכתיב רק את דמו לא תאכל אילימא דמו ממש לא יהא אלא דמן דצבי ואיל אטו מי שרי אלא דמו חלבו. ולכתוב רחמנא חלבו אי כתב רחמנא חלב ה"א אהני הקישא ואהני קרא אהני היקשא למעוטי מכרת כו' להכי אפקי' רחמנא בלשון דמו לומר לך מה דמו בכרת אף חלבו בכרת וע' להלן אות י' הרי דאפי' חלב פסה"מ שנפדו בכרת. ולא איצטריך לרבות בע"מ אלא בע"מ שהקדישן דהווין קדושת דמים. ואח"כ מרבה אפי' חולין לגמרי. דמבע"מ שהקדישו לא הוי ידענא חולין גמורים דס"ד דקדושת דמים מיהא בעינן משא"כ חולין. ומעתה מבואר דברי רבינו וכי לימא מר בע"מ כו' ור"ל וממילא אם הקדישו בזה"ז אפי' תמימים דהויין קדושת דמים כבע"מ כדאיתא במס' ע"ג ד' י"ג ב' לענין מטיל מום בקדשים ה"מ בזמן שבהמ"ק קיים דחזי להקרבה אבל בזה"ז דלא חזי להקרבה לית לן בה וה"נ לענין חלב חי נימא דבעינן ראוי להקרבה ה"א אפי' הקדיש תמים ג"כ מותר:

**מ"ט איסור אכילה בענין הקרבה כתיב.**פי' דכתיב אשר יקריב ממנה. ודריש בת"כ והובא בתו' חולין ד' צ"ב ב' ד"ה אמר אביי. חלב שכמותו כשר ליקרב יצא חלב דפנות שאינו כשר ליקרב:

**הדא היא פריסותא.**וכ"כ בה"ג ה' חלב היינו פריסותא. והוא הקרום שנקרא טילא. משמע הא החלב שתחת הקרום ודבוק לבשר אינו בכלל המכסה. וכ"כ בסמוך מ"ש הא מדכולא כריסא אלמא דחלב הדבוק לכרס כשר. והיינו שכ' רבינו ובה"ג דהא דכתיב ואת החלב אשר על הקרב היינו שעל המסס ובה"כ. מבואר דדוקא זהו אשר על הקרב ולא זולת. והיא כשיטת רבינו יואל ולא כרבינו אפרים שהובא במרדכי חולין סי' תרכ"ג. ולפי שדבריו קצרים ומטעים והדבר עמוק ראיתי לבאר שיטת הראשונים ז"ל. וז"ל ר"א שם. אלא ה"פ מה חלב המכסה שהוא תותב קרום ונקלף. תותב היינו המכסה דהוא הפרישה. קרום היינו שתחת המכסה והוא על חלב הנקלף. ונקלף זהו החלב שתחת הקרום הדבוק לכרס. אף כ"מ שהוא תותב וגם יש בו קרום. וגם יש בו נקלף הוא אסור. והיינו דפליגי בקיבה שיש בו קרום וגם נקלף ואין תותב. ולקמן אמרינן ריש מעי' באמתא בעי גרידא אע"פ שאין תותב. [פי' דגרידא משמע ליה בסכין כמש"כ מעדני יו"ט פ' גה"נ ס"ו אות ה' והכי פירש"י סנהדרין דף קי"ב א' ד"ה גרידי ע"ש והיינו מה שדבוק היטב] הואיל ונקלף הוא אסור וכ"ש חלב שעל הכרס עצמו דבעינן גרידא שהוא נקלף ואסור פי' דבעי' לגרוד החלב הדבוק שקרוי נקלף לפירושו. מיהו פשיטא דיש בריש מעים חלב תותב ג"כ כמבואר בסמוך בדברי רבינו ובה"ג ולא כמש"כ הגאון פלתי ז"ל בסי' ס"ד ואשתמיטתי' דברי בה"ג ורבינו. ובעל תוספות העזרה בת"כ ויקרא פרשתא י"ד הביא דברי רבינו ופרשם בדוחק שראש התפשטות הדבוק לחלב המכסה הוא תותב וכסבורים שרבינו הולך ע"ד פירש"י ז"ל דהרבוי דריש מעי' משום דבוק וכ"ז ליתא. ולא נזכר כלל סברא דדבוק רק בפירש"י ויבואר שיטתו יפה לפנינו. ולשון רבינו אפרים דחקן. אבל הביאור כמש"כ. דהראיה הוא מלשון גרידא דגם הדבוק אסור. ויפה כוונו בזה הגאונים כנה"ג וקרבן אהרן ור"ד אופנהיים ושבות יעקב הנדפס בחי' רשב"א ש"ש ד' קושטא אבל בעיקר הדין ע' בסמוך. ומה שהקשה הגאון פלתי א"כ שהוא תותב במאי פליגי הגאונים איזה ריש מעי' כמבואר ברמב"ם ה' מ"א פ"ז נחזי איזהו תותב. אדרבה לדבריו ז"ל קשה כיון שאינו תותב אלא מחמת שהוא דבוק לחלב המכסה מ"ט דמ"ד דריש מעיא היינו מצד החלחולת אלא כמש"כ דהטעם משום שהוא תותב קו"נ כמשמעו ובעי רבוי דוכל משום שאינו כולו תותב. והרי לחד מ"ד בד' נ' א' מתיר ר"ע דאקשתא מחמת שאינו כולו תותב ע' בפרש"י והצד של חלחולת יותר תותב מהצד של הקיבה ופליגי אי יותר מסתבר לרבות מוכל הסמוך לחלב המכסה. או להיפך מקום שהוא תותב קו"נ ממש]. וקרא מסייע לי דכתיב את החלב אשר על הקרב משמע אע"פ שאינו מכסה כי המכסה נאסר כבר מן חלב המכסה את הקרב והיינו הפרישה ומן ואת כל מרבה חלב הקיבה. וכוף אזניך ושמע אם שעל הקרב מותר מפני שאינו פרישה כמו שאמרת היכי מרבה מואת כל החלב שעל הדקין ושעל הקיבה הלא אינו פרישה [פי' דחלב הקיבה היא תחת הקרום כפי' רש"י ד' מ"ט ב' ד"ה קרום ונקלף. קרום דק יש עליו כו' וע"כ צ"ל כן. שהרי לר"ע דמכשיר דאייתרא באכילה סותם הנקב כמבואר בד' נ"א ואי יש קרום למטה היאך סותם ותו דא"כ אין לך תותב גדול מזה. אלא הקרום הוא למעלה. וממילא כן הוא באקשתא. ומכ"מ נקרא תותב משום שאינו חתיכות קטנות אלא דבוק כולו כאחד. והא שאינו סותם הוא משום דכך גמירי דחלב טמא אינו מיהדק כ"כ דליסתם. ולא כרשב"א בתה"ב שער ג' שכתב דהא דחלב טמא אינו סותם משום שקרום יש מלמטה. וכתב עוד בזה"ל דחלב דאייתרא אינהו אכלי ליה משום דלא הוי תותב כלומר שאין קרום מפסיק בינו ובין הבשר כו'. אלמא דמפרש תותב הוא שהקרום תחתיו ומפסיק בין החלב לבשר. וקרום הקיבה היא למעלה ומש"ה סותם שהחלב דבוק לבשר. וקרום הדקין למטה והיינו תותב ומש"ה אינו סותם. וא"כ צ"ל דבאקשתא דמיקרי תותב הוא משום דשם יש קרום למטה. ובאמת להרשב"א מתפרש הסוגיא בדוחק דלמאי מיבעי ליה לומר אינהו מיכל אכלי אנן מסתם נמי לא סתים. תיפוק לן דאפי' לר"י דאסר חלב הקיבה באייתרא ע"כ לא ס"ל כרב דקאמר חלב טמא אינו סותם. שהרי חלב הקיבה מיהדק הוא ע"כ כיון שהקרום מלמעלה. והנה דעת הרשב"א ע"כ כרבינו יואל. דלר"א הא חלב הכרס הדבוק אינו תותב והוא חלב טמא ואינו סותם אלא סובר דזהו חלב כשר ובאמת סותם. וכ"כ הפלתי שם ס"ק ג' דהרשב"א ס"ל כר"י. אבל ר"א מפרש כפשוטו דחלב טמא אינו מיהדק בטבע. והכי גמיר רב והרי ס"ד דחלב חיה סותם. אלמא לא משום קרום הוא אלא משום דטמא הוא. וה"נ אפי' להמסקנא הא דלא מיהדק לא משום קרום הוא אלא משום דטבעו הכי. וה"נ חלב הכרס לר"א. והכי מוכח מדברי התוס' ד' מ"ט ב' ד"ה חלב חיה שהוצרכו לשומן הקורקבן ע"ש והרי אין קרום שם אלמא לא בהא תליא. והר"ן ז"ל ג"כ העתיק לשון רש"י בד"ה טמא אינו סותם כגון כרס כו' אינו סתימה לפי שאין חלב טמא מהודק ולא כמו שיש בפרש"י לפנינו בזה"ל לפי שאין חיבור אלא תותב. עכ"פ אין טעם הרשב"א מוכרח. ולא כהגאון פלתי סי' מ"ח שהקשה על ר"א והרמב"ם לפי יסוד דברי הרשב"א ז"ל ע"ש ונדחק הרבה בדבר. נחזור לפי' דברי ר"א דמקשה דהיאך נכשיר חלב הכרס מה שתחת הקרום משום שאינו פרישה והרי חלב הקיבה ודקין אסור מה שתחת הקרום] ועוד מנ"ל לאוקמי קרא לרבות חלב שעל הקיבה ושעל הדקין אדרבה נימא דאיצטריך קרא לחלב שע"ג הקרב אלא ש"מ דחלב שעל הכרם אסור ממשמעותיה דקרא. ואת כל חלב לרבות חלב שעל הקיבה ושעל הדקין. ועוד תניא בת"כ יכול חלב שעל הדפנות אסור ת"ל חלב המכסה את הקרב ואמאי נקיט חלב הדפנות השתא חלב הקרב מותר כ"ש שעל הדפנות הא למדת שפשיטא לכל ישראל שאסור חלב כולו שעל הקרב עכ"ל ר"א ועוד יבואר יתר דבריו. קיצור דעת ר"א דפי' ואת כל החלב אשר על הקרב היינו כמשמעו חלב הדבוק לכרס ופי' עפי"ז מה חלב המכסה אה"ק תותב קרום ונקלף. שיש ג' חלבים תותב היינו המכסה. ותחתיו קרום. ותחתיו נקלף היינו הדבוק. וחלב הדקין יש שם ג"כ ג' אלו. חלב התותב. וקרום. והדבוק. והיינו דבעי גרידא. וחלב הקיבה אינו אלא קרום מלמעלה ותחתיו חלב דבוק. ואתרבי מכל לר"י. ולר"ע איצטריך רבוי לחלב הדקין כמש"כ לעיל. והא דאמר שמואל חלב שעל המסס ובה"כ אסור וח"כ וזהו חלב שעל הקרב. פי' שגם הוא אתרבי מואת כל החלב אשר על הקרב. ובלא רבוי דוכל. אלא במ"מ מה חלב המכסה את הקרב כו' כ"ז דעת ר"א. ודעת הרמב"ם ז"ל אינו מבורר. ובמרדכי שם סי' תרכ"ב דייק דכר"א ס"ל מדכתב בהל' שחיטה פ"ו שאין על הכרס חלב כשר. וע' מש"כ אות ו'. אבל דעת רבינו וה"ג דחלב הכרס מותר. וחלב המכסה היינו פריסותא ואשר על הקרב אינו אלא שעל המסס ובה"כ. שיש עליו חלב תותב קו"נ וכפירש"י דחדא מילתא הוא. שהקרום הוא נקלף ולא גרסי גרידא בד' אלא גרירה בר'. והכי הנוסחא לעיל סי' כ"ד בעי גרירתא. וכ"ה בה"ג. ופי' גורר מה שלמעלה מן הקרום ומשליכו. והכי הוא בגמ' לפנינו. וקושי' הב' מחלב שעל הקיבה לר"י לא קשה להו. דלא תלוי במה שאינו פרישה. אלא חלב הדקין לר"ע הוא תותב קו"נ היינו שהחלב תותב כשמלה פרוסה וקרום עלי' מלמעלה ונקלף הקרום. ולר"י מרבינן חלב הקיבה שיש עליו קרום ונקלף. משא"כ חלב הדבוק שבכרס ודקין שאין עליו קרום שהקרום העב לחלב שעליו שייך ונקלף ממנה. וכן מיושב קושיא ג' דנימא דהרבוי בא לחלב הדבוק בכרס. די"ל דלהא מהני המ"מ שאינו אסור אלא דומה למכסה. וא"א לרבות חלב הדבוק. וקושיא הד' מהא דתניא בת"כ י"ל דודאי ה"ה דמעטינן חלב הדבוק. אלא דהתם בת"כ תני' דחמשה פעמים כתיב את החלב המכסה אה"ק למעט חלב דפנות מכרת ומאזהרה דחולין ודקדשים ומהקרבה. ומהקרבה א"א למעט חלב הדבוק שהרי היה קרב עם הקרב כמו חלב של יותרת הכבד דכשר ומכ"מ היה קרב עיין תוס' דף צ"ג א'. ותו דבפ' צו תניא מאשר יקריב לה' פרט לחלב דפנות שאין כמוהו קרב. וזה א"א למעט חלב הדבוק שהרי הוא קרב עם הקריבים. [אלא דזה גופא תמוה הני תרי דרשי למעט חלב דפנות למאי איצטריך. ויותר קשה דבפ' צו מבואר דפשיטא דחלב דפנות אינו קרב. ולא איצטריך למעט אלא מאיסור דכתיב כל חלב. ובפ' ויקרא איפכא תני. דלאחר שמיעט חלב דפנות מעונש ואזהרה מארבעה את החלב המכסה אה"ק. תני דעוד איצטריך למעט מהקרבה. וכבר נדחקו המפרשים בכ"ז ע"ע. והנראה לי דודאי לא איצטריך לן למעט מהקרבה חלב דפנות של כל הבהמה. שהרי הכתוב מפרש והולך את העולה לגבוה. והברייתא דפ' ויקרא לא אמר למעט אלא חלב דפנות שכנגד הקרב ואי לא כתיב אלא את כל החלב אשר על הקרב. ה"א דכל שלמעלה מן הקרב קרב אפי' בדפנות להכי כתיב את החלב המכסה אה"ק למעט מה שלמעלה מהמכסה מעונש ואזהרה והקרבה. אבל שאר חלב דפנות אימעוט מעונש ואזהרה מאשר יקריב לה']. נחזור לענין דדעת הגאונים מיושב שפיר. ולפי מה שביארנו דברי רבינו אפרים היה אסור חלב הדבוק לריש מעיא ולהמסס ובה"כ כמו בדבוק לכרס. וא"כ מהתימא על הגהת רמ"א סי' ס"ד שבמחלוקת ר"א ור"י בחלב הדבוק לכרס לא הכריע ותלה במנהגי מדינות. ובחלב הדבוק לריש מעי' פשיטא ליה שמותר. וכבר הרעישו העולם הגאונים הנזכרי' לעיל לאסור. והגאון פלתי ז"ל החזיק להתיר ע"פ דעת רש"י ז"ל שכ' דחלב שעל הקרב שקורים טילא מחובר בו. והחלב הדבוק אינו מחובר. אבל רבינו אפרים כתב דבעי גרידא משמע חלב הדבוק ומזה עיקר הוכחתו. ונדחק הגאון לבאר דברי ר"א ע"ש. והוסיף עוד שאין חלב תותב על הדקין וכבר כתבתי שהוא נגד דברי הגאונים הראשונים ז"ל. מיהו ודאי יפה כ' הגאון פלתי דחרפה היא לנו לומר שאבותינו אכלו חלב והרמ"א לא דקדק באיסור כרת ח"ו וכ"כ ביש"ש פ' גה"נ סי' ז' שאין צריך להסיר רק החלב העליון. אבל לי נראה להוסיף עוד במה שנתעצמו הראשונים ר"א ור"י בדעת רש"י ז"ל וכל א' ראייתו מכרעת מאוד. דר"א הביא מש"כ רש"י בד' צ"ג א' ד"ה חות בי' טפי דחלב שעל דד הטחול חייבין עליו שהוא מחובר שם לכרס ולחלב. אלמא דחלב הדבוק לכרס חייבין עליו שאפי' קרום שעל הטחול אסור בגינו. וזה ראיה שאין עליו תשובה. ור"י הביא גם הוא מש"כ רש"י בד' מ"ט א' ד"ה עובי בה"כ כו' ושומן מחברן. אלמא דקרי לה שומן ואני אוסיף מד"ה חלב טמא א"ס כגון כרס או המסס שניקב וחלב המכסה אה"ק סותמן כו' הא חלב הדבוק כשר וסותם. לבד פרש"י בעיקר תותב קרום ונקלף שאינו כפי' ר"א. להכי נראה דעת רש"י דפי' חלב אשר על הקרב הוא הדבוק כר"א. תדע שהרי בד' מ"ט בד"ה חלב. שעל הדקין כ' דמשום שהוא מחובר לטילא הכתוב מרבהו בכללו. ובד' צ"ג א' ד"ה המסס ובה"כ כתב ג"כ ולא זהו עיקר חלב המכסה אה"ק אבל אותו חלב המכסה אה"ק דבוק לחלב שעל המסס ובה"כ משמע דלא אסירי אלא משום שנכללו בחלב המכס' אה"ק. וא"כ מהו חלב שעה"ק. אלא זהו חלב הדבוק לכרס. וא"כ יש שני חלבים אסורים בכרס ומפורשים בתורה. המכסה והיא עצמו תותב קו"נ. ואשר על הקרב וזהו הדבוק לכרס. ואתרבי מואת כל החלב הדבוק לא' משני חלבים אלו. או הדבוק להחלב הדבוק והיינו שעל דד הטחול. או הדבוק להמכסה והוא המסס ובה"כ. [והגאון רד"א תמה על פרש"י ורא"ש שכתבו דחלב הדקין אסור משום דבוק. והרי גם בעצמן הם תותב קו"נ. ונדחק בזה הרבה. ולק"מ דגם הרבוי לא בא אלא מה שטפל לקרב ומהני המ"מ דלא אסור משום דבוק אלא בדומה לו וזה פשוט] והא דלא תניא בברייתא דר"ע ור"י ברבוי דכל לק"מ כמו דלא תניא דאקשתא דלכ"ע אסור. וכן דד הטחול. וע"כ איתנהו בכלל הא דתניא מה חלב המכסה את הקרב תותב קו"נ כו' ובא שמואל ופירשה דהיינו המסס ובה"כ. וכן דאקשתא. ובברייתא אחרת מפרש במאי דפליגי ר"י ור"ע. דר"ע הוסיף עוד לרבות חלב הדקין אע"ג שאינו תותב כ"כ כמש"כ לעיל. וא"כ חלב הדבוק לכרס פשיטא דזהו עיקר החלב שעה"ק. ולא מהני המ"מ מה חלב המכסה אה"ק כו' למעט אלא הדבוק במכסה ואסור בגינו אבל המסס ובה"כ וכן הדקין שאין חלבן אסורין אלא משום הדבוק בחלב המכסה. מהיכא תיתי לאסור חלב הדבוק בהו. נמצא כל הדבוק בחלב המכסה אה"ק ה"ה בכלל קו"נ ואסור משא"כ חלב הדבוק בדקין והמסס ובה"כ שהם תחת התותב ואינו בכלל קו"נ שהרי הקרום הוא על החלב התותב מש"ה שרי. ויש לזה ראיה ע"פ מש"כ לעיל סי' כ"ד אות ט"ו בדקדוק לשון הש"ס ד' קי"ג אין מחזיקין דם בב"מ תרגומא אכרכשא ומעי' והדרא דכנתא. ולא קאמר קיבה וכרס. וכתבתי משום דלכתחילה צריך למלוח לפי דקדוק פרש"י שם אינן בחזקת דם לאסור אם לא נמלחו. מבואר דלכתחילה בעי מליאה. מיהו אם נמלח על הצד הפנימי אסור משום שומן שבצד החיצון שלא נמלח. ומש"ה נקיט הני דיש שומן כשר מבחוץ משא"כ קיבה וכרס. הרי דחלב הדבוק לכרס אסור. והא שכ' רש"י בד' מ"ט ב' ד"ה חלב טמא א"ס כגון כרס או המסס שניקב וחלב המכסה אה"ק סותמן דמשמע הא חלב הדבוק כשר וסותם. לא קאי המכסה אלא על המסס לחוד. אבל כרס כל חלבו הוא טמא ואינו סותם. משא"כ רבינו דס"ל חלב הדבוק לכרס ג"כ טהור. גריס באמת בד' קי"ג תרגומא בהדרא דכנתא כמש"כ שם. ולא פרט הש"ס אלא זו כדי לאשמעינן לאפוקי כנתא עצמה כמש"כ שם. ובכת"י שם איתא תרגומא הדורא מעיא וכרכשא וצ"ל דס"ל כר"ת דלאפוקי קיבה וכרס שמחזיקין בהם דם. נחזור לענין דפסק רמ"א ומנהג ישראל שנהגו אבותינו כהמכריע הגדול הוא רש"י ז"ל הוא תורה. ועוד יש לזה סמך בגמ' כמש"כ הב"ח בפי' הטור דבכולהו איתא בגמ' לשון אסור. ובריש מעיא אי' בעי גרירה לנוסח' דילן ללמדנו שאינו אסור אלא העליון והוא נגרר. ובחנם דחה זה הגאון רד"א ז"ל. וגם המחמיר כר"א אין מזניחין אותו:

**והלב שעל הקיבה כו'.**וכל הענין עד והכא נהגו בו אסור. ויש כאן טה"ד דעל יתרא וצ"ל דאייתרא וזה פשוט. והנה בגמ' איתא הכי דאקשתא כ"ע לא פליגי דאסור כ"פ בדאייתרא א"ד בדאייתרא כ"ע לא פליגי דשרי. כי פליגי באקשתא כי הא דאמר רב אויא א"ר אמי מקמצין. ופרש"י דלל"ק בני בבל ובני א"י לא פליגי באקשתא. שהוא תותב קו"נ ולכ"ע אסור. כי פליגי בני בבל ובני א"י באייתרא. ופליגי אי הלכה כר"ע או כר"י. ולל"ב כ"ע ס"ל דהלכה כר"ע ופליגי באקשתא לר"ע. וכי הא דרב אויא קאי אל"ק. ור' אמי מערבאה הוה ומביא ראיה דמקמצין היינו מאייתרא. אבל לל"ב הרי דאייתרא אפי' לבני בבל שרי. ומאי הביא מדר"א. ולפי דאי' בספרו של רבינו לפנינו דאקשתא כ"ע לא פליגי דאסור כי פליגי דאייתרא כו' הרי כל"ק. ומדכ' רבינו והכא נהגו בו איסור משמע שלא ע"פ דין אסרו בני בבל. וכפסק הרי"ף ורמב"ם דהיכא שלא נהוג איסור באמת שרי. וכבר כ' הר"ן וש"פ טעמם משום דס"ל דבני בבל לאו מדינא אסרי אלא ממנהגא. ובמנהג לא גררינן בתרייהו. והוא דלא כפרש"י בל"ק דבני בבל ס"ל כר"י. וגם לא כהרא"ש דס"ל דגם במנהג יש לנו להיות ניגרר בתר בני בבל. איברא כד דייקת לשון רבינו כי פליגי דאייתרא והיינו פלוגתא דר"י ור"ע כו' משמע דבני בבל כר' ישמעאל ס"ל בדינא וכפרש"י. וא"כ אמאי כ' רבינו והכא נהגו בו איסור וכפסק הרי"ף ורמב"ם כמש"כ הא בדינא לכ"ע יש לפסוק כבני בבל. עוד קשה לשון רבינו דאייתרא רב אוויא כו' הא מיירי באייתרא. ותו לפי דאי' בספרו ש"ר ר"א אמר רב מקמצין אזיל פרש"י. שהרי רב בבלי הוא ולל"ק לבני בבל אסור. וצ"ל שהוא טה"ד וצ"ל ר' אמי. וכ"ה בה"ג בזה"ל חלב שעל הקיבה דאקשתא אסור דאייתרא איויא אמר ר"א מקמצין והכא נהוג בו אסור. אבל בכת"י אי' ג"כ איויא אמר רב. והנה בכת"י אי' הנוסחא בכל הענין הכי וחלב שעל הקיבה דאקשתא אסור והיינו פלוגתא דר"י ור"ע כו' דאייתרא אויא אמר רב מקמצין והכא נהוג בו אסור. ונראה דנוס' זו עיקר. ופסק כל"ב וכבני בבל. ומפרש דאייתרא לכ"ע שרי אפי' לר"י. ומחלוקת ר"ע ור"י באקשתא. וב"ב ובני א"י פליגי כמאן הילכתא. וקיי"ל כבני בבל. והביא הגמ' ראיה לל"ב מהא דאמר רב מקמצין. הרי דלבני בבל ג"כ שרי. וזה הפי' מרווח מפרש"י שכ' דהראיה קאי לל"ק. ואינו כסוגי' הש"ס. איברא אע"ג דאמרי' לל"ב בדאייתרא כ"ע לא פליגי דשרי. מכ"מ ודאי היו מקומות שנהגו איסור גם באייתרא כדמוכח מהא דפסחים ד' נ"א. אבל זה ודאי אינו אלא מנהג. והיכא דנהוג נהוג היכא דלא נהוג לא נהוג. ומש"ה כ' רבינו ובה"ג והכא נהגו בו איסור. וכ"כ הרשב"א דבגלילות אלו נהגו איסור. ולפי פי' זה אתי הא דרב נחמן שאמר אינהו מיכל אכלי לדידן מיסתם נמי לא סתים כתרתי לישני. ונקדים דגם בזה אינו מובן כ"כ פרש"י דלפירושו צ"ל דאפי' קי"ל כר' ישמעאל דאסור ע"פ דין מכ"מ להכי מחזקינן בחלב טהור להיות סותם כו'. ואמאי הא לר"י חלב טמא הוא שחייבים כרת ככל חלב טמא. ואנן גמירי לן דחלב טמא א"ס הא לר"י גם זה בכלל ומה לי אסור לאו או כרת. אבל רש"י מוכרח לומר הכי לפי פירושו דלל"ב ליתא כלל דברי ר"נ. אבל לפי דברינו בדעת רבינו פי' ל"ק דפליגי באייתרא אינו פלוגתא דר"י ור"ע. אלא כ"ע כר"י ס"ל דלר"ע אפי' דאקשתא שרי. כדמשמע מדלא מרבי אלא שעל הדקין. ופליגי אי יש להחמיר באייתרא מדרבנן. ולל"ב פליגי בפסק היאך קיי"ל כמש"כ. ובאייתרא כ"ע דשרי מן הדין. אלא דתליא במנהג מקומות בבבל. ורב נהיג במקומו להיות מקמצין. והשתא אתי הא דר"נ כתרתי לישני. לל"ק שאע"ג שהחמירו בענין איסור כרת מדרבנן. מכ"מ כיון דאינהו מיכל אכלי אלמא דפשיטא דר"י מודה שאינו בכלל רבוי ממילא גם לבני בבל סותם. ולל"ב קאי לדידהו למנהג מקומות שנהגו אסור. לדידן שלא נהגנו אסור סותם. אבל חימצא שהוא אקשתא ודאי למאן דפסק כר"י ג"כ אינו סותם כמש"כ. ואחר שזכינו לזה נבא לשיטת הרי"ף ורמב"ם ז"ל. דודאי ס"ל דקיי"ל כב"ב. אלא דקי"ל כל"ב דפליגי באקשתא. ובאופן אחר מדכ' רבינו. אלא דכ"ע קי"ל כר"ע ור' ישמעאל משום רבותיו. ופליגי בני בבל ובני א"י אי מודה ר"ע באקשתא וקי"ל כבני בבל דאסור. אבל באייתרא ודאי שרי אפי' לבני בבל וכרב דאמר מקמצין. ובאמת בה"ג כ' בקיצור מוחלט דאקשתא אסור. היינו משום דיש לפרש הכי והכי:

**היכא דליפן אטמהתא.**כ"כ בה"ג ורי"ף והרמב"ם המ"א פ"ז. ורש"י כ' בזה"ל עצם קטן הוא מונח על עצם שקורין הנקא ומחובר לחולית האליה מלמעלה ועליו יש חלב תחת ראש המתן שקורין לונביל עכ"ל וכ"פ הר"ן. וכבר כ' בהגמ"י שם אות ג' והטור סי' ס"ג דפליגי עם הרמב"ם ורבותיו ז"ל ור"ל דעיקר חלב שעל הכסלי' הוא מקום חבור לבד בעיקרי הירכים כלשון הרמב"ם. אלא דלשיטת רש"י גם המתפשט הלאה בכלל חלב זה. וכ"כ הר"ן בזה"ל דהא דאמרי' בתרבא דאקליבוסתא וזהו חלב שעל הכסלים היינו לומר שאף זה מחלב שעל הכסלים עכ"ל. ולשיטתייהו אזלי דרביע מפרש ל' הגמ' בהא דהמסס ובה"כ זהו חלב שעל הקרב כמשמעו ורש"י מפרש דעיקר חלב שעל הקרב הוא חלב הדבוק לכרס כמבואר לעיל ומפרש זהו חלב שעה"ק דגם זה בכלל. ה"נ מפרש גבי חלב שעל הכסילי' דר"א בא להוסיף דגם תרבא דאקליבוסתא בכלל. והרמב"ם ז"ל מפרש כאן כרבינו. ואע"ג דאוסר חלב הדבוק לכרס כמ"ש לעיל בשם המרדכי. אפשר לומר דלא מטעם רש"י אלא דס"ל דהוא בכלל המכסה. אבל חלב שעה"ק אינו אלא המסס ובה"כ וזהו ותו לא:

דאמר ר' אבא אמר רב יהודא אמר שמואלכצ"ל. וכ"ה בכת"י:

**אלא מדקאמר רחמנא כל חלב שור וכשב ועז ל"ת.**דבר השוה בשור וכשב ועז אמרתי לך אבל אליה שרי לענין אכילה. כיון דבשור ועז להקרבה לגבי מזבח לא חזיא דת"ר כו'. וכ"ה בנוס' כת"י. ובה"ג יש קצת בנ"א והיינו הך:

**המשה חוטי איכא בהיותא.**ע' מש"כ פ' וישלח סי' פ"ד אות י"ד בס"ד:

ובעי למישלפינהו לכולהוכצ"ל וכ"ה בכת"י:

**ואי פסק להו נמי מידב דייבי.**בגמ' אי' אי חתכי להו ומלח להו ש"ד. ופלפלו הראשונים אי לצלי בעינן חתיכה. ע' תוס' ורא"ש ותה"ב להרשב"א ז"ל. אבל לשון רבינו מידב דייבי משמע צלי. כמו בהא דאיתא להלן באומצא ביעי ומיזרקי. אי תליא בשפודא מידב דייבי וכן הרבה שם. ומש"ה לא פי' רבינו ומלח להו. אלמא שיטת רבינו כהתו' ורשב"א דגם לצלי בעינן חתיכה. וע' מש"כ סי' צ"ב אות ט' דמבואר הכי:

**מי מעברינן ליה אם לא.**את"ל כיון דאחטיא רבים לאלתר מעברינן ליה מיהו שיעוריה בכמה בכזית או בכשעורה הכי נוס' כת"י. וכ"ה לפנינו בסי' צ"ב וע' מש"כ שם אות ב' בס"ד:

והלכתא להלקותו בכזית לעברו בכשעורהכצ"ל. וכ"ה בכת"י. ולפנינו סי' צ"ב. ובגמרא ובה"ג שס בה' חלב. ומסתבר הכי דמלקות בכזית:

**יכול אף דם בן.**א"א לפרש בלי הגה"ה שהרי בפסה"מ קאי וחלב ואו"ב ג"כ נוהג בהו. וצ"ל יכול אף הם כן. ור"ל פסהמ"ק ת"ל רק את דמו ל"ת. והוא אוקימתא דרבא בבכורות. וביאר הש"ס למאי כתיב בלשון דם ע"ש. ובה"ג ה' דם הביא כל זה הענין עד ברם צריך. והביא בדרשה זו לשון הסוגיא עה"נ:

**לדם הקזה שהנשמה יוצאה בו.**הכי הוא בסנהדרין. ובה"ג ה' דם איתא למאי אתי לדם הקזה ולא זכר שהנשמ' יוצאה בו. ולכאורה קשה על רבינו הא במניינא דלאוי קאי ולא איצטריך אלא לפרש דהא דכתיב רק חזק וגו' בדם הקזה שלא למדנו עדין אלא דם זביחה כפרש"י שם. בשלמא על הגמר' ל"ק דמפרש הא דכתיב בהאי קרא כי הדם הוא הנפש דמינה דרש רחב"ג על דם מן החי דאסור משום אבמה"ח ורבנן ס"ל דאתי לחייב כרת על דם הקזה. וכן בפסחים דף כ"ב איצטריך לן להא דהקישא דם לאבר מן החי דקאי באיסורו בכרת כמו אמה"ח באיסורו ואע"ג דלא נזכר כאן אלא לאו. מכ"מ מהקישא נ"ל דגם זהו דם הנפש שכתוב בו כל אוכליו יכרת וכדתנן בפ' דם שחיטה אכל דם שחיטה כו' דם הקזה שהנשמה יוצאה בו חייבין עליו ובכרת מיירי כפרש"י. שהרי בסיפא פליגי ר"י ורבנן בדם התמצית. וכ"ע מודי דבאזהרה איתנייהו. אבל רבינו לא בא אלא לבאר דקאי בדם הקזה ולמאי איצטריך להסביר שהנשמה יוצאה בו. ונראה דס"ל לרבינו כפרש"י בסנהדרין שם שכ' בזה"ל אף דם מן החי מוזהר עליו משום דם ובלבד שיהא דם הנפש. אבל דם הקזה שאין הנפש יוצאה בו אינו קרוי דם כו' משמע שאין מוזהרים עליו כלל משום דם וא"כ אצטריך רבינו לפרש דהאי לאו קאי על דם הקזה שהנפש יוצאה בו. ולא על השותת לפניו ולאחריו. אבל הרמב"ם כתב בה' מ"א פ"ו ה"ג שדם השותת בתחילת הקזה קודם שיתחיל לקלח ודם השותת בסוף הקזה כו' והרי הוא כדם האברים כו'. ובדם האברים מבואר שם ה"ד שלוקה בכזית וזהו דעת בה"ג ג"כ. ורש"י ורמב"ם לשיטתייהו אזלי. דרש"י ס"ל דדם שחיטה ג"כ אין חייבין כרת אלא בדם שהנפש יוצאה בו כמש"כ פסחים דף ס"ה ב' לר' יהודה שמודה שאינו מכפר אלא דם הנפש ופרש"י בד"ה דם שהנפש יוצאה בו דם קילוח וה"ה שאינו חייב כרת לרבנן דר"י וכ"כ התו' בכריתות ר"פ דם שחיטה בד"ה דם הקזה. וה"ה בדם שחיטה ונחירה ועיקור בעינן שהנשמה יוצאה בו כו'. אלא שיש נ"מ בין הקזה לשחיטה. דבהקזה יש דם השותת מתחלה לפני המקלח. משא"כ בשחיטה תיכף מקלח שהרי קבלת הדם תיכף לשחיטה כמבואר ביומא ד' ל"א ב' ופרש"י בד"ה ומירק כו' וצריך למהר ולקבל כו' והיינו שדקדק רש"י בכריתות ד' כ"ב א' שמונה והולך חמש דמים והתחיל בזה"ל דם הקזה בתחלה שחור כו'. שדקדק דוקא דם הקזה ולא דם שחיטה היינו משום שבשחיטה תיכף מקלח. אבל לאחר קלוח נשתוו הקזה לשחיטה. עוד יש נ"מ בין הקזה לשחיטה לפרש"י סנהדרין שם ובחולין ד' ל"ו א' ד"ה פרט לדם קילוח. דבהקזה אין הנשמה יוצאת אלא בדם המשחיר אחר קילוח ופטור בכל דם הקלוח וכבר הקשו התו' שם שהוא דלא כר"י ור"ל בכריתות שם דר"י אמר כ"ז שמקלח ור"ל אמר מטיפה המשחרת ואילך ומבואר בכל הסוגיא דר"ל מיירי בשחור שלפני הקלוח אבל הקילוח לכ"ע חייב. וצ"ל דרש"י ס"ל דלפי המסקנא בכריתות שם דתנאי היא ותדר"י ודם חללים ישתה פרט לדם קלוח כו' מעתה א"צ לפרש מה שאמר ר"ל מטיפה המשחרת ואילך בשחור ראשון שלפני קלוח. אלא בא לומר דוקא המשחיר שאחר קליח ותדר"י כותיה אזלא. וכ"ז בהקזה משא"כ בשחיטה לכ"ע הקילוח הוא שהנפש יוצאה בו ושארי דמים אין חייבים כרת. הא בזה שוה דם שחיטה שאין חייבין אלא על שהנפש יוצא בו וא"כ למאי איצטריך למעט בהקזה דם שאין הנפש יוצאה בו. הרי אפי' בשחיטה אינו חייב כרת אלא בהכי ולא הוי למכתב אלא רק חזקלבלתי אכול הדם ולא תאכל הנפש עם הבשר. אלא ע"כ דייק קרא ללמדינו דבהקזה לא מיקרי דם שאין הנפש יוצאה בו דם כלל כל זה שיטת רש"י. אבל הרמב"ם כתב אין חייבים כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמימות ועל דם הכנוס בתיך הלב ועל דם הקזה כל זמן שהוא מקלח ויוצא אבל דם השותת בתחלת הקזה כו' מבואר דבשחיטה ונחירה והתזת הראש שהבהמה מתה באלו לעולם מחייבין. זולת לאחר שכבר יצא הנפש ונעשה דם התמצית וכמש"כ הלח"מ שם. ואין חילוק בין דם המקלח לדם השותת שאחריו ולטעמיה קאי שכ' בהל' טומאת אוכלין פ"י ה"ג דם שחיטה אינו מכשיר את הזרעים אלא דם השותת אחר קילוח. אבל קילוח אינו מכשיר שעדיין חיים הם והכי מפרש הא דתדר"י ודם חללים ישתה פרט לדם קילוח כו' דקאי בשחיטה ולא בהקזה לחוד. הרי דדם קילוח ג"כ אין הנפש יוצאה בו ומכ"מ חייבין עליו כרת. וכשר לכפרה כמ"ש לעיל מהא דיומא. וע"כ משום שגורם לכך מיקרי לענין זה שהנשמה יוצאה בו. והא דכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר אינו אלא לאפוקי דם המשחיר שאינו אלא דם האברים. וממילא ה"ה ניתז הראש וניחור דהתחלת יציאת הדם למיתה הוא והכל בכלל דם הנפש. משא"כ דם הקזה שאינו למיתה לא מיקרי דם הנפש אלא המקלח שהנפש יוצאה בו בהקזה. וא"כ י"ל דגם על דם הקזה שאין הנפש יוצאה בו חייב מלקות. והא דכתיב כי הדם הוא הנפש בהקזה. לפטור דם השותת מכרת:

**אבל היכא דלא פריש שרי מיכליה באומצא.**כבר ידוע הוראה זו בפוסקים בשמו של רבינו. ובמרדכי חולין סי' תשל"א נחלקו הראב"ן וחתנו בדעת רבינו אי נתבשל החתיכה בלא מליחה ויש ששים בקדיר' אי הותר גם החתיכה עצמה. ובאשר שאין משמעות לשון רבינו מלמדינו בזה. דלא מיירי אלא בהיתר לכתחילה. ע"כ לא ראיתי להאריך ולבאר בזה:

דאמר רבי אבא אמר שמואלכצ"ל וכ"ה בכת"י:

**והיכא דקא בעי למירמי בישרא בקדירה אסור עד דמלח ליה.**זה הלשון אי' גם בה"ג ומסיים עד דמלח ליה ומחוור לי' שפיר דאמר שמואל כו'. לשון למרמי בישרא בקדירה. משמע לכלי ראשון. כלשון בה"ג ה' ברכות פ' כ"מ אבל רמא פת בקדירה הוי ליה כלי ראשון כיון דמבשלא אע"ג דאיתי' בעיניה נפקא ליה מתורת לחם הרי דלא בבישול מיירי אלא השלכה לרותחין הוי כבישול. וע' מה שכתבתי להלן סי' ע"ו אות ט' בס"ד. ומוכח דפשוט אצלם דא"א לבשל בשר כי אם בהשלכה לרותחין תחלה. ומכאן נראה שלמד במגדול עוז בה' מ"א פ"ו הל' י' דבה"ג ס"ל כרמב"ם דגם אחר מליחה אסור ליתן הבשר לפושרין אלא משליכו מיד לתוך מים רותחין כו'. ובלא ספק שהרמב"ם לא כתב אלא מדעת רבותיו הגאונים והרי"ף ז"ל. ואף כי בדבר הנהוג בכל יום. והיינו שדקדק הכי מלשון רבינו ובה"ג. וכבר כ' הה"מ שם ה"ט שדעת הגאונים כן שאין המלח מפליט כל הדם ויבואר עוד לפנינו. וגם הרמ"ך הודה שבתשובת הגאונים מצא כן. אלא שלא מצא מקור הדבר בגמרא. וע' מש"כ לעיל סי' כ"ד אות י"א דגרסי בחולין ד' צ"ג חתכיה ומלחיה ואדחיה ואפיל לקדירה וש"ד. ונוס' דילן אפילו לקדירה. נתקשו רבותינו בעלי התו' הרבה. שהרי עיקר הענין לא מיירי אלא לקדירה. אבל גי' רבינו ואפיל. ולשון ואפיל ולא ויהיב משמע לרותחין דלא מצי למיהב בנחת. והא פשיטא דמש"כ הרמב"ם ומשליכו מיד לתוך מים רותחין אין הכוונה אחר מליחה מיד ולאסור ציר היוצא ממנו אחר מליחה והדחה. דודאי אאל"כ דאי איתא למאי מהני מליחה בימי הגמרא שהיו בקיאים בחליטה לחלטיה מראש. ותו דלמש"כ הרמב"ם דאסור לאכול חי עד שמולחו ומדיחו יפה. וס"ל דדם שלא פירש אסור. א"כ למאי נ"מ במה שנמלח הרי אכתי יש בו דם שלא פירש. אלא מודה הרמב"ם דאחר מליחה והדחה נסתמו נקבי הדם וא"א לצאת עוד מעצמו אלא ע"י פושרין. ומש"ה לפני מליחה אסור דכל הראוי לפרוש אסור אע"ג שלא פירש כמ"ש הכ"מ שם הל' י"ב אבל דוקא הראוי לפרוש מעצמו ולא ע"י פושרין דכל שע"י פעולה לא מיקרי ראוי לכך. וכמ"ש התו' בכורות ד' ל"ח ב' ד"ה וסימניך דמום שעובר ע"י רפואה לא מיקרי מום עובר. אלא זה שמתרפא מעצמו. וע' מ"ש סי' קכ"ה אות א' וסי' קנ"ג אות ח' בס"ד. מש"ה אחר מליחה שרי לאכול חי. ואחר שכן הרי אין לחוש לציר היוצא מאליו אחר מליחה והדחה שזהו ודאי אינו דם. דאי נימא שהוא דם א"כ מיקרי ראוי לצאת ואסור אפי' חי. ומש"כ הרמב"ם ומשליכו מיד היינו מיד שרוצה לבשל. ושיטה זו מחוורת שהרי כבר נתקשו הראשונים ז"ל בהיתר מליחה והרי ידוע שעוד יש בה דם. הר"ן פ' כה"ב כ' שהקילו בדבר משום שדם שמלחו ובשלו מדרבנן. וידוע שאין כן דעת הרמב"ם ז"ל כמש"כ הב"י יו"ד סי' פ"ז. ובבד"ה בית ג' שער ג' כתב טעם ההיתר משום שהמלח פולט בכדי שאין כח במים פושרין להפליטה יותר ומשבאו לכלל רותחין אין לחוש שהן חולטין אותה כו'. אבל יותר מחוור דעת הגאונים דברור שלא מהני המליחה אלא שלא יצא מעצמו דם אלא מוהל וציר. אבל פושרין מוציא דם וצריך לרותחין דכל"ר. ואף ע"ג שאין אנו בקיאין בחליטה לחוד וכמש"כ הרמב"ם שם לענין כבד. מכ"מ לזה מהני חליטה דילן:

והגה הה"מ וריב"ש סי' קס"ה כתבו לדקדק מלשון הרי"ף שכתב גבי מולייתא דדוקא לצלי אבל לקדירה לא. ואינו מובן דמאי קמ"ל דבלא מליחה אסור. [וע' ברא"ש סי' י"ג שהעתיק לשון הרי"ף ופי' אם לא נמלחו שניהם ואחר שנתמלא מלח החיצון אסור לקדירה. ולמד זה הרא"ש לבאר לפי דרכו מאי דקמ"ל הרי"ף] אלא דאפי' מליחה לא מהני משום דהרותחין לא מהני לבשר הפנימי ומכאן הוציא הרמב"ם מש"כ שם בה' י"ז עופות שהניחם שלמים ומלא חללן בשר וביצים ובשלם אסורות שהרי דם יוצא לתוכו ואע"פ שמלחם יפה יפה. ולכאורה ק' לשון רבינו בסמוך ברם צריך מולייתא מי צריך למימלחיה לבשרא דשדי בה או לא מי אמרינן כיון דקאי בגוה כקדירה דמי ואסור הרי דאי מימלחא ודאי שרי אפילו אי נימא דכקדירה דמי ולא כדעת הרמב"ם. אבל כד דייקת שפיר במש"כ הרמב"ם שם דעופות שמלא חללן בשר וביצים והפליטה מהחיצון לפנימי. והרי סוגיא דמולייתא להיפך דהחשש שיפלוט מפנימי לחוץ אם לא נימא כבולעו כך פולטו. וכמו שסיים הרמב"ם עצמו ואם צלאן הרי אלו מותרות אע"פ שהבשר שבתוכן חי. ור"ל ואינו חושש במה שיפלוטו לחוץ וא"כ הכי מבעי ליה למימר דעופות חלוטין שמלאן חללן בשר אפי' מליח אסור. אלא ודאי משום דע"כ מיירי שהשליכן לרותחין כדין בשול מש"ה אינו אסור אלא אם העופות אינן מוחלטין מצד הפנימי מחמת שממולאין בד"א וכמש"כ הה"מ שם שהרתיחות שמצד החיצון מועיל להפליט לפנים עד שלא שלט שם כח החליטה מבחוץ. אבל אי הוי להיפך שהעופות היו מוחלטין יפה תחילה אלא שהבשר שבתוכו מלוח לבד כשר משום שעד שבא החמימות להפליט בשר פנימי נחלט יפה ואינו מפליט שוב. ומנ"ל להרמב"ם כ"ז. אלא שלמד מדברי רבינו דאי הוי מימלח בשר הפנימי דשדי בה פשיטא דאפי' אי הוי כקדירה ש"ד. הרי כל דברי הרמב"ם ברורין ומדוקדקין מלשון רבותיו ז"ל. וכבר כ' בס' העיטור ח"ב דבדמשק וכל סביבותיה נהגו כהרמב"ם ז"ל. אלא שבמדינות אלו כבר כ' הרמ"א בד"מ סי' ס"ט שלא ראה ולא שמע מי שחשש לזה. וכ"כ הש"ך בשמו שם ס"ק ע"ח שאין לחוש לכך כלל. והיינו משום שפשט המנהג להיתר. מכ"מ יש לבאר עוד בזה:

דהנה שיעור מליחה כתבו בשם הגאונים שהוא שיעור מיל. ובעל העיטור שם כ' הכי בשם רב אחא. וז"ל ושיעור מימלח בשרא כל שאינו נאכל מחמת מלחו ובעי לשהויי במלחו כשעור טויה וכ"כ הרב. ורב אחא אמר כשיעור מיל וסברא נינהו ולא מגמרא דהא גרסינן במנחות כיצד הוא עושה מביא את הבשר ונותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעליהו. ואמר וכן לקדירה. וגבי קדשים לא היו משהין לשעה. ופי' בנדרים [בירו' פ"ב ופ"י] מן מה דתנן הרי עלי כבשר מליח הדא אמרת מליח לשעה מליח הוא איזה מליח לשעה כההוא דתנן כיצד הוא עושה נותן את האברים ע"ג המלח והופכן [פי' א"כ למדנו דשעור מהלך ט"ז אמה בעינן מיהת שהרי מליחת בשר קדשים היה מחצי הכבש ולמטה כדתנן בתמיד פרק ד'. והמזבח היה מהלך ל"ב אמה והיינו דקאמר איזהו מליח לשעה כו']. א"ר אבא מרי שני' היא שאם היה משהה אותן היו נמלחין [פי' אם לא היה מעלן מיד היו נמלחין הרבה. ואפשר שלא מיקרי לענין נדרים מלוח אלא בכה"ג. וכ"פ הפ"מ ולא כקה"ע] ור"א אמרה לדא כו' עכ"ל בעל העטור. ומש"כ שעור טויה כ' הראשונים בשם בה"ג. וכ' ה"ה בשם הרמב"ן דהיינו הך שעור מיל ולא שעור טויה שיהי' ראוי לאכילה קאמר כמו שהבינו האחרונים ומש"ה העלו שעור שעה מסוגיא דפסחים ר"פ תמיד נשחט בשה שלם. אלא שיעור צליה להיתר אכילה שהוא כמאכל ב"ד כמש"כ הר"ן והביאו הט"ז שם ס"ק נ"ד. ומאכל ב"ד נחלקו רש"י ורמב"ם אי הוא חצי בישול או שליש בישול ופסק הטור להחמיר גבי דם חצי בישול. ע' ב"י יו"ד סי' קי"ג. וס"ל לבה"ג דשעור טויה לאכילה מחתיכה אחת שני חלקי שעה. וחצי בישול שליש שעה. והוא שעור מיל בקרוב. וזהו שיעור מיל שכ' העיטור בשם רב אחא והוא רבינו. איברא כבר כ' הר"ן בזה"ל גבי דגים ועופות שמלחן זע"ז דגים אסורין לגמרי ולית להו תקנתא במליחה. וכ"ת אמאי לא. איכא למימר משום שאין המלח מפליט כל דם שבחתיכה שכבר כתבו הגאונים ז"ל דשעור מליחה כדי הלוך מיל ואנו רואים שהמוהל היוצא מן הבשר אחר שעור זה יותר מאדים מן הראשון הילכך ודאי אין מליחה באה אלא להוציא הדם שעל פני הבשר והסמוך לו הא לדם הבלוע בחתיכה לא חיישינן דהוי ליה דם האברים ושרי וזהו דעת הרמב"ם ולפיכך הוא מצריך שלא לתת הבשר בקדירה עד שיהיו המים רותחין שאח"כ אין מפליטין. אדרבה חולטין הבשר ומונעין הדם שלא יצא. ואעפ"כ צריך למולחו כדי שיצא הדם שעל שטח הבשר והסמוך דאי לא חיישינן שמא קודם שתרגיש הבשר בחום המים תפלוט מן הקרוב לשטח כו' עכ"ל הר"ן. הרי דהקושי דבהיתר מליחה אינו אלא ע"פ פסק הגאונים דבצרי שיעורא לשעור מיל וכ"כ הרמב"ם שם. אבל האחרונים דנקטי שעור שעה שלימה ודאי קרוב לומר שיצא כל הדם ולא נשאר אלא מוהל. ומעתה מנהג ישראל תורה היא. אע"פ שהוא נגד דעת הגאונים ורי"ף ורמב"ם עמודי ההוראה. היינו משום שהנהיגו להחמיר. בשעור שעה. אבל מי שאירע לו שעת הדחק שמקילים בשעור מליחה כדעת הגאונים והרמב"ם ז"ל כמבואר בסי' ס"ט ס"ו בהגהת רמ"א. לא מצינו מקום לנקוט תרי קולי דסתרי אהדדי ואף שדעת הר"ן שם וש"פ ליישב הדבר אפילו בשעור מיל וכמו שכתוב לעיל. מכל מקום מאחר שלא שייך מנהג במילתא דלא שכיחא. כמו שכתב הרמב"ם בהלכות שחיטה פי"א הי"ג שדבר שאינו מצוי אין בו מנהג ודאי קשה להקל נגד פסק הגאונים והרמב"ם ורבינו בראשם. וגם תליא בנוסחת הש"ס כמש"כ לעיל. וצריך להשליך לרותחין בתחלת בשול:

**בחיוורתא דמיקדרא.**פי' מלשון קודר אדם כו' ביצה ד כ"ט. והיינו שנוקב בחללי הקמח ונכנס לעומקו ואינו פולט ולפנינו איתא בחוורתא דשריר. ועי' פירש"י:

**אבל כבדא לא.**והא דתנן בפ' כיצד צולין בפסח נותן את בני מעיו לתוכו ובכלל בני מעים גם הכבד. כבר יישבו התוס' שם. ועי' מש"כ סי' כ"ד אות ו' בס"ד:

**אי נמי חתיכה אחת כו' ואשכחן דאחמיר קוב"ה כו'.**משמע דס"ל לרבינו דמביאין אשם תלוי על חתיכה אחת. ופלוגתא דאמוראי היא בכריתות ד' י"ז ובכמה סוגי' הש"ס. והכי דייקו התו' נזיר ד' כ"ג א' מהא דאמר ר"ע ומה מי שנתכוין לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן אמרה תורה ונשא עונו כו' וכתבו התוס' דר"ע ס"ל חתיכה אחת באשם תלוי קאי וכמו כן יש לדקדק מלשון רבינו. וא"כ מוכח דרבינו בשיטת הרשב"א קאי דספק דאורייתא מה"ת להחמיר ולא כהרמב"ם שכ' שהוא מדרבנן ואפי' בספק איסור כרת כמש"כ האחרונים וע' חוות דעת ס"ס ק"י ולא כמרן הכ"מ ה' טומאת מת פ"ט הי"ב יע' בסמוך. וכן הוכחתי בסי' פ"ו אות ב' ובסי' צ' אות ד' ובסי' קס"ה אות ג' דרבינו בשיטת הרשב"א קאי. והכי דעת התוס' חגיגה דף ד' א' ד"ה אלא שכ' דממילא הוה פטרינן לטומטום משום דלא לייתי חולין לעזרה. ולא פי' כמשמעו דספק מ"ע פטור מן התורה. אלא ס"ל דמה"ת חייב מספק. ורק בראיה פטור מספיקא משום דא"א להביא קרבן ראיה. מיהו גם הרמב"ם ז"ל בתר רישא אזיל הן המה בה"ג ורי"ף פ' ר"א דמילה שכתבו בזה"ל לגבי אשת אח דחייב כרת הן אחמירו בה רבנן ולא נייבם אשת אח מספיקא דכל ספיקא דאורייתא לחומרא כו' ולשון אחמירו בה רבנן משמעו שאינו אלא מדרבנן כמבואר במס' ע"ג ד' נ"ו א' שאני יי"נ דאחמירו ביה רבנן. וכבר הקדימני בראיה זו הגאון ר"ז מרגליות בספר ב"א חלק יו"ד. ומה שיש עוד לדקדק מלשון בה"ג ורי"ף מבואר בארוכה בסי' קס"ז אות י"ז ברצות האל הגומר עלי:

**כי היכי דנבדלי מיניה.**ור"ל שעל הודאי משים האדם החטא אל לבו ודואג ומתחרט עליו אבל על הספק עושה סברות ואומר אותה חתיכה מותרת. מנימוקי תהר"י ריש פ"א דברכות. אלא שהם כתבו משום שלא יקל עליו חטא העבר. ורבינו כתב בשביל דליבדול להבא. ולא יקל עליו לעבור עה"ס: והק"א בת"כ ויקרא פ' י"ב הלכה ח' כתב בזה טעם אחר ואין דבריו נראין כלל:

**ואילו היכא דשחט ומספקא ליה אי שהה כו'.**דתניא זה מעשה היה ואמרו כל ספק כו' ומפרש הש"ס שם לאתויי ספק שהה כשיעור:

**ואשכחינון בביתא דישראל.**משמע אפילו בבית חבירו ולמדנו דאפי' נגנב ג"כ שרי וכמש"כ התוס' בשם התוספתא ומשום דבתוספתא מיירי בנמצא בשוק או כדומה כאשר יבואר מש"ה הוצרך לפרש הרי שאבדו או שנגנבו. אבל רבינו מפרש שנמצא בבית ישראל ממילא מבואר דנגנב שרי וע' מש"כ סי' קכ"ד אות ח':

**ושדו באשפה כיון דמנבלא.**פי' מיטנף מסתמא אטרוף ושדי לכלבים. ובגמ' דחולין מפרש דפליגי באשפה שבבית. והא דכ"ע מודו היינו באשפה שבשוק אבל רבינו כ' סתם ושדו באשפה משמע אפי' דבית דומיא דישראל דלעיל. ובהא ג"כ כ"ע מודו דאסור. והכי מפרש בסמוך דפלוגתא הוא דמשתכח בדוכתא דמיטנפא ולא מיטנפא. משמע ולא בבית ולא באשפה דבית. אלא באיזה מקום מן הצד. והנראה דרבינו ס"ל דסוגיא דב"מ ד' כ"ד דקאמר בגדי שמצא ר"ח בדרך בין טבריא לצפורי שהתירו משום שחיטה כר"ח פליגא על סוגיא דחולין. וכבר עמדו התו' בב"מ ע"ז ויישבו דדרך דומה לאשפה שבבית. והיא סברא שאינו פשוטה כ"כ. הן אמת דשוק ודאי דומה לאשפה שבבית והיא סברא מוכרחת בגוף סוגיא דחולין מדקאמר בבית כ"ע ל"פ דשרי ובאשפה שבשוק כ"ע ל"פ דאסור מכלל דשוק גרע מבית ועדיף מאשפה שבו ופליגי. אבל בדרך לא שמענו שדומה לאשפה שבבית וס"ל לרבינו שהוא עדיף ומקרי מטניף ולא מטניף. וע"ז אמרו בסוגיא דב"מ דפליגי אלמא דההיא סוגיא ס"ל דבאשפה שבבית דמיטניף כ"ע מודי דאסור. וממילא ה"ה בשוק שהכל דורסים ודומה לאשפה דבית. והכי פסק רבינו שהרי לא הביא אלא סוגיא דב"מ ועפי"ז מבואר פסק הרמב"ם פ"ד מה"ש ה"ח שפסק דבשוק ובאשפה שבבית אסור. והא שלא ביאר דבדרך מותר היינו משום שהעתיק לשון התוספתא אבד לו גדי כו' ואי נמצא בדרך חוץ מעירו ע"כ נגנב. והרמב"ם ס"ל דמומר לד"א צריך בדיקת סכין. ולא כהתוספתא בזה דתניא או שנגנבו [ומזה גופא ראיה דמומר לד"א צריך בדיקת סכין מדלא הביא הש"ס או שנגנב ] ולא קיי"ל דשרי במוצא אלא באופן די"ל דבני ביתו לא נזהרו בו ומש"ה פירש הרמב"ם מצאו בשוק אסור שמא נתנבל לפיכך הושלך. ולא כתב שמא נתנבל והושלך ללמדינו דדוקא בשוק או באשפה דודאי הושלך משום דמיטנף אסור. אבל בכ"מ שאפשר לומר דלא הושלך שרי. והיינו פלוגתא דר"י ור"ח מיהו בדרך אסור מטעם אחר דלא קיי"ל דנגנב שרי וע' מש"כ בסי' הנז' שם עוד דקדוק מסוגיא דגמרא:

ואמר רבי אמיכצ"ל:

**ודאי אייתי עורב בישרא ושדא כו'.**משמע דרבינו פוסק בשר שנתעלם מן העין מותר דלמ"ד אסור אוקי לה בנמצא ביד א"י כדאיתא בחולין ד' צ"ה אבל קש' לומר כן דהא הה"מ פ"ח מה' מ"א כ' בשם הגאונים דס"ל כרב דבשר שנתעלם מה"ע אסור. וכ"כ הרשב"א בס' תה"ב בית ד' סוף שער ב' וכשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל. ותו הא עיקר פסקא דרש"י והמאור דבשר שנמה"ע מותר אינו אלא דלא חיישינן לעורבא אבל אי חזינן דאתי' עורב פשיטא דאסור וכך איתא בב"מ שם בעובדא דדיה וכמש"כ הר"ן פ' גה"נ וא"כ רבינו דמפרש ודאי אייתי עורב בשרא כו' קשה טובא לומר שמיקל עוד יותר. אלא צ"ל דרבינו דינא קאמר דמן הדין אפי' באייתי עורב שרי וכמש"כ הרמב"ם שם הי"ב דלפי ד"ת שרי בין בנמצא בשוק ביו בנמצא ביד א"י. אבל לחומרא דרב אסור אפי' נמצא ביד א"י. וכבר תמהו על הרמב"ם דמנלי' דרב אסר אפי' נמצא ביד א"י דלא כסוגין דחולין. וגם הרי"ף שהביא ישוב הש"ס בנמצא ביד א"י ומשמע דפוסק הכא דשרי והה"מ כ' דפסק כהירוש'. ותמה בפלתי ע"ז היאך עקר סוגיא דתלמודין בשביל הירושלמי. אבל יש להוכיח דעת רבינו הכי דלמאי נקיט דין דפריש מרובא פריש באייתי עורב ושלא למעשה וכד"ת. ולנקוט בנמצא ביד גוי. אלא ס"ל דמצד חומרא דרב לעולם אסור וא"א לישב הברייתא בנמצא הלך אחר הרוב אלא במן הדין וא"כ אפילו אייתי עורב שרי והא שיישב הש"ס בנמצא ביד גוי ע' פלתי סימן ס"ג וסי' ק"י סק"ט. ואנא אמינא דודאי להס"ד דרב דינא קאמר ור"ל דכיון שנמצא שלא במקומן הראויה דהיינו שנפל חיישינן גם לדבר הרחוק כמו בהא דחייש רב הונא לשני שווירי בסוגיא דב"מ ד' י"ח ואע"ג שלא ידענו סביבותינו שוירי אחרת וע"פ רוב הבא משוירי דידוע וסמוך לפנינו מכ"מ כיון דנפל חיישינן וכמש"כ התו' סד"ה חיישינן. ולא משום דאתרע שטרא כהא דדף י"ב דהני שטרא ריעי וחיישינן למזוייף וכדומה דהא לא שייך בגט שנמצא דודאי כשר הוא אלא דלא ידעינן אם שלו הוא. וע"כ כונת התו' ד' י"ח דכיון שנפל ונמצא שלא במקומו הראוי לו. יש לחוש לכל דבר וכיוצא בזה כ' התוס' מס' ע"ג ד' ל' ד"ה פי תאנה ע"ש. והיא היא סברת רבא חולין ד' ט' דחוששין גם באיסורין שמא במקום נקב נקב דכיון שנולד ריעותא יש לחוש לכ"ד. וכמש"כ בארוכה בביאור סוגיא זו בסי' קס"ז אות ט"ו. ה"נ היה סברת רב הונא בגט שנפל לחוש לשני שוירי. וכ"ת א"כ מאי ראיה הביא אביי ביבמות דף קט"ו בסוגיא דיצחק ר"ג שבא מקורטבא לאספמיא ושכיב. דחיישינן לתרי קורטבא מהא גיטא דאירכס. ודילמא שאני גיטא דאירכס שנפל. הא ל"ק דאדם שמת שלא במקומו ג"כ דמי לנפל וכמש"כ בחי' רמב"ן גיטין פ"ג ובמלחמות יבמות פרק האשה שלום. וז"ל ואביי השיב לא דמי דהכא כיון שנפל אתרע ליה ואיכא למיחש לעלמא כו' עכ"ל כ"ז הי' ס"ד בסוגי' דבשר שנתעלם מן העין דרב דינא קאמר ובנפל דוקא. אבל נמצא ביד א"י שרי דמקומו הראוי לו הוא. שדרך א"י לקנות בשר במקולין. אבל להמסקנא שמביא הגמ' דרב משום עובדא דהוה הוא דאסר וחומרא בעלמא הוא. כמש"כ התוס' ד"ה אמר רב לשיטתם ז"ל אבל עפ"י ד"ת שרי אפי' נמצא בשוק משום דאזלי בתר קרוב מה"ת והכא לא שכיח רוב יותר מקרוב דניזל בתר רוב כמבואר להלן אות כ"ו שהרי לא שכיחי דלישקלי עורבים מרובא דעלמא להכא. וא"כ דהא דרב דאסר הבשר אינו אלא משום חומרא אפי' נמצא ביד א"י אסור. וכיוצא בזה איתא בירושלמי גיטין פ"ג ויבמות פ' בתרא ר' עזרא בעי קומי ר' מנא למה הוא פסול אני אומר אחר היה שם והיה שמו כשמו. הגע עצמך שבדקו כל אותו מקום ולא מצאו שמו כשמו. אלא משום חומר הוא בעריות [פי' משום הכי חוששין שמא הגט מעיר אחרת שאינה ידוע לנו] והא תנינן הלכו ולא מצאו אדם שם והלכו והשיאו את אשתו כו' א"ל ר' מנא כן א"ר שמואל בר"א האיש הזה כו'. הרי שהקשה על הא דחייש לשני מקומות ששמותיהן שוות ממשנה דא' העיד בראש ההר שפלוני ב"פ ממ"פ מת. ולא חששו שמא שני פלוני ב"פ ומקום פלוני בזה השם. ולא נחית לחלק דבגט שנפל חיישינן משא"כ כאן שאחד העיד שפלוני מת במקומו ואין לחוש לשני שוירי. אלא ודאי כיון שאמר חומר הוא בעריות שוב אין נ"מ בדבר. וה"נ אחר דמסקינן דרב משום חומרא אשר בשר שנתעלם מה"ע. שוב אין נ"מ בדבר ואפי' נמצא ביד א"י אסור:

**ואילו חיותא דדרסה דובא או אריא אסירא.**מפורש דעת רבינו דדוב יש לו דריסה דלא כהרא"ש פא"ט סי' מ' וכבר הסכימו הכי רוב הפוסקים והש"ע:

**דהויא ליה ספק דרוסה בזכר אסור כל י"ב חודש.**מבואר כשיטת הפוסקים והש"ע דאפי' ראינו שנדרסה מיקרי ספק דרוסה דמהני י"ב חודש כמש"כ הש"ך סי' נ"ז ס"ק מ"ב. ומה שהקשה בשה"מ ה' מקואות מזבחים ר"פ התערובות דקמקשי הש"ס על הא דתנן כל הזבחים שנתערבו בטריפה ה"ד אי דידע לישקלה. אי דלא ידע מנא ידע. ולישני שנתערב ספק דרוסה שלא שהה י"ב חודש עם ספק דרוסה ששהה י"ב חודש. יפה יישב דא"כ אמאי תנן ירעו עד שיסתאבו נמתין עד י"ב חודש ואם ימות א' מהם הותרו כולן שהרי נתברר שהיא הטריפה. ואם לא ימות כלל כולן שריין. ומה שחזר והרשה הכי גם לאוקימתא דהש"ס שנתערב ספק דרוסה בנקובת הקוץ. או שנתערב בספק נפולה אמאי ירעו עד שיסתאבו נמתין עד י"ב חודש. לק"מ די"ל דמיירי בזבחים דבעינן בן שנתו דוקא אבל אי נוקי כקושיית שעה"מ שנתערבו בהני שכבר שהו שנים עשר חודש וע"כ מיירי בקרבנות דלא בעינן בני שנה אם כן ימתין שנים עשר חודש. מיהו מזה נוכל לדקדק די"ב חודש דזכר הוי שנה שלמה כמו ב"ש דקרבן ולא כהפר"ח שם. דאלת"ה אכתי איכא לאוקמי בהני דבעינן ב"ש:

**ואי איערוב ספק דרוסה אפי' ברבוא כולן אסורות.**דעת רבינו דספק בתערובות אינו כס"ס. וכן פסק הש"ע יו"ד סי' ק"י. ולא כר"ת בתוס' ריש מס' ביצה והטור סי' נ"ז בשם סמ"ג. וכבר ידוע הוכחה לדעת רבינו מהא דזבחים פ' התערובות בסוגי' הנ"ל דמשני דאיערוב נקובת הקוץ בדרוסת הזאב. והרי דרוסה אינו אלא ספק אי מטא לבית החלל. ול"מ לשיטת רבינו וסיעתו דאפי' לודאי דרוסה מהני בדיקה ואפי' לשיטת הריב"ם דלא מהני בדיקה. היינו משום דפעמים מאדים הבשר וא"י לכוין יפה. אבל מכ"מ אינו אלא ספק. ומכ"מ אוסר תערובות אפי' א' ברבוא. וכבר הוו טובא בישוב שיטת ר"ת ז"ל. ולפי מש"כ סי' פ"ו אות ג' מחלוקת אמוראי הוא ולק"מ ור"ת לטעמי' קאי יעו"ש:

ודאיאיבדור מנהון רובא לחדא דוכתא ומיעוטא כצ"ל וכ"ה בדפוס וויניציא ובכת"י והכי העתיק הרשב"א בתה"ב בית ד' ש"א וב' והרא"ש פ' גה"נ כל הענין. והנה דעת רבינו דלא כר"ת שהביאו התוס' ר"פ התערובת ובכ"מ דשרינן לכבשינהו דליניידו ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע ונימוקו של ר"ת יבואר לפנינו. אבל כ"ז לפי הנוסחא החדשה בסנהדרין ד' ע"ט בשור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים שנגמר דינן. מבואר דאי נתערב בשוורים מעליא אפשר לבדרינהו וכר"ת. אבל עיקר נוסחא זו א"א לקיים אלא לשיטת ר"ת דס"ל דשור הנסקל מותר בהנאה מחיים כמבואר בתוס' שם. וכבר הוכחנו בסי' קל"ג אות ג' דרבינו ס"ל שה"נ אסור בהנאה מחיים. וע"כ עיקר הנוסחא הישנה שנתערב בשוורים אחרים. ובמעליי מיירי. ונקטינן כסוגיא דזבחים דגזרינן שמא יקח מן הקבוע. עוד פסק רבינו דלא כהר"י בעל התו' שם דאפי' פירש מאליו גזרו שמא יקח מן הקבוע. ורבינו ס"ל דלא גזרינן אלא דלא נכבשינהו בידים. אבל אי פירש הרוב מאליו אפי' המיעוט הנשאר שריין. ומשמע אפי' לא נתערבו שנית. והקשו הראשונים ז"ל מהא דאיתא בזבחים ד' ע"ד אמר רב טבעת של עבודת כוכבים שנתערב במאה ופירשו ארבעים למקום אחר אין אוסרות. הא אינהו בפ"ע אסורין. ובמשמרת הבית שם כ' דרבינו קאי על ספיקא דלעיל ובספיקא שנתערב ופירש א' מהן שרי כמו שהוא. והב"י סי' ק"י נדחק לפרש דברי הרשב"א שכתב ג"כ לשון רבינו דאפי' הן עצמן שריין. דהא דאמר רב אין אוסרות לאו דוקא ע"ש. והנראה שלא ראה הב"י ס' משה"ב. איברא בעיקר ישוב דברי רבינו נראה דוחק גם מש"כ הרשב"א במשה"ב. ועיקר הישוב הוא כמש"כ הרשב"א בתה"ב שער ב' והביאו הגר"א סי' ק"י ס"ק י"א דמימרא דרב מיירי בפירש לפנינו. ורבינו מיירי בפירש שלא בפנינו. ויפה כתב הגאון פלתי שם ס"ק ט"ו דהתו' ורא"ש ס"ל דפירש לפנינו הוא קבוע מה"ת [ר"ל היכא דניכר האסור במקומו. וממילא היכא דלא ניכר האסור במקומו רבנן עשו אותו כקבוע כמש"כ התוס' שם ד"ה אלא]. וכיון שאין נ"מ בין פירש א' לפנינו ללא פירש כלל. א"כ א"א לפרש הא דרב בפירש לפנינו. דבהאי גוונא אפי' נתערבו אסור. ורבינו ס"ל כמש"כ הר"ן פ' גה"נ ד' רצ"ג דפירש לפנינו אינו קבוע מה"ת אלא מדרבנן. ומש"ה אפשר לפרש הא דרב בפירש לפנינו. ומכ"מ הקילו בנתערב. זהו דברי הגאון פלתי ז"ל. ויש להוסיף דתליא בנוסחא בתוספתא טהרות והובא בר"ש שם פרק ה' מ"א. ט' שרצים וצפרדע א' ברה"ר ונגע בא' מהן וא"י באיזו מהן נגע ספיקו טהור. [משום דרבוע כמחצה על מחצה וברה"ר טהור] פירש א' מהן לרה"י ספק וטמא. לרה"ר ספיקו טהור. ובנמצא הלך אחר הרוב. וכ' הר"ש דפירש היינו פירש לפנינו. והוי קבוע וטהור ברה"ר. הרי מבואר דפירש לפנינו הוי קבוע מה"ת אף להקל. והוא ראיה שאין עלי' תשובה. ויפה הקשו התוס' ורא"ש על רבינו מהא דרב. אבל הגר"א בס' טה"ק שעל התוספתא טהרות הגיה ומחק בבא זו דפירש א' מהן ברישא. ורק בסיפא מיתני הכי. ט' צפרדעים ושרץ א' ברה"י ספיקו טמא. פירש א' מהן ברה"ר ספיקו טהור. ברה"י ספיקו טמא. ובנמצא הלך אחר הרוב. והוא לחומרא. וזהו דעת רבינו ורשב"א ור"ן:

ודע דמכ"מ נחלק רבינו עם הר"ן בפי' סוגיא דר"פ התערובת. בהא דנכבשינהו דניניידו. ומפרש רבינו דמניידו שלא בפניו כפי' התו' שם. ומשני דגזרינן שמא יקח מן הקבוע. ולמד רבינו מכאן דבמשקל חוטרא אסור בדיעבד אפי' שלא בפניו. וא"כ אין זה הגזירה נוגע להא דטבעת דרב דמיירי בפירש מעצמו לפניו. וגזרה אחרת היא שעשו אותו פירש כקבוע. אבל הר"ן שם הוסיף לפרש קושית הגמרא נכבשינהו דניניידו והוי פירש בפניו. ומשני גזרה כו' ומכאן למדנו לגזור בפירש בפניו משום קבוע. וא"כ היינו הך דטבעת דרב. ונ"מ בזה דלשיטת רבינו שלמד מסוגיא זו דגזרה שמא יקח מה"ק דגם בדיעבד אסור. א"כ ממילא למדנו דאפי' נבדור כולהו בחוטרא אסור בדיעבד מטעם גזרה זו. והיא דעת המחבר סי' ק"י ס"ו. אבל לדעת הר"ן י"ל דלא מוכח מזו הסוגיא דמשום גזרה אסור בדיעבד. ולא למדנו לענין בדיעבד אלא מטבעת דרב. אם כן י"ל דוקא באבדור מקצתו שנשאר הקבוע במקומו אמר רב דאסור בדיעבד כמו כשהן בעצמן. אבל אבדור כולהו דדמי לשלא בפניו לא מצינו דאסור בדיעבד [וכבר מצינו ביומא ד' פ"ד ב' נ"מ בין פירש כולהו ולא נשאר הקביעות במקומו לפירש מקצתייהו והקביעות נשאר במקומו כמבואר שם ברא"ש ור"ן לדעת הרי"ף ע"ש]. וזהו דעת רבינו שכנא שהביא הרמ"א שם וכמש"כ הש"ך. אלא דמכ"מ קשה ישוב רבינו שכנא על הטור שפסק כר"י דפירש ממילא ג"כ אסור. ובסי' ט"ז גבי או"ב ובסי' נ"ז גבי ספק דרוסה פסק כר"ת דשרי לבדור לכתחילה. והרי לשיטת הר"י מיירי הסוגיא דניכבשינהו דניניידו מאליו ושלא בפניו ומכאן למדנו דאסור בדיעבד. ולא מסוגיא דטבעת דרב. וא"כ אפי' פירשו כולהו אסור כמו לרבינו בבדרינהו בידים. איברא יש ליישב דכמו להר"ן דמפרש דפירש בפניו אינו מוכיח דאסור בדיעבד אלא מהא דטבעת. ה"נ להר"י דמפרש שלא בפניו לא מוכח מכאן דאסור בדיעבד אלא מהא דטבעת דמיירי ג"כ שלא בפניו כמש"כ לעיל. וא"כ אפשר לחלק בין נשאר הקביעות במקומו או לא. וא"כ י"ל דבדיעבד אפי' אבדור בידים כולהו שריין לשיטת הר"י. וממילא באו"ב שרי לבדור לכתחילה כמש"כ בפלתי דכאן לא שייך גזרה שמא יקח מה"ק שהרי יש לו מתירין למחר. ובס' דרוסה לא גזרו ג"כ. אבל באבדור מקצתו אסור בדיעבד מהא דטבעות דרב. וכ"ז להר"י והר"ן. אלא דלהר"י מיירי שלא בפניו ולהר"ן מיירי בפניו. אבל לשיטת רבינו דסוגין מיירי שלא בפניו והא דטבעת מיירי בפניו. וס"ל דמסוגיא זו עצמה למדנו אסור בדיעבד. א"כ אפי' אישקיל חוטרא ואבדיר כולהו אסור בדיעבד. וכהמחבר:

עוד הקשה הרא"ש פ' גה"נ על רבינו דקשרי בפירש ממילא. מהא דתנן ר"פ התערובות דקרבן שנתערב בפסולי המזבח ירעו עד שיסתאבו. ואמאי הא אם יפרשו מעצמן יהא כשר לקרבן ג"כ. והגר"א שם כתב בשם הרשב"א דכיון דתחלת המרעה הוא במתכוין אסור. ולענ"ד נראה דמשנתינו אתי כמ"ד בע"ח נידחין והשתא כיון שאין בידו לאפרשינהו בידים הרי נדחו ואינם נראין עוד. ואדרבה מזו הסוגיא מוכרח דפירש ממילא שריין דאי' שם אמר רבא השתא דאמר רחמנא לא נקריב אי הקריב לא מרצה ומותיב הש"ס ממשנה דקנין ומשני הא כמ"ד בע"ח נידחין הא כמ"ד בע"ח אין נדחין. והדר מותיב מהא דתנן ר"א אומר אם קרב ראש של אחד מהן יקרבו כל הראשין. ומשני הוא דאמר כחנן דס"ל אפי' דם בכוס אינו נדחה. והדבר מובן דה"נ מוכרח ליישב הא דתנן בתערובת דמים אם לא נמלך ונתן כשר. ולא אמרינן שכבר נדחה. ואתי הכל כחנן ודלא כהילכתא. ומנליה לרבא כ"ז הדוחק נימא דבספיקות לא שייך לומר דין דחוי. ולכ"ע אם הקריב מרצה. אלא ודאי רבא ס"ל כדעת רבינו דפירש ממילא שריין בשאר אסורין. וא"כ אמאי ירעו עד שיסתאבו. וצ"ל דמשום דחוי שוב אינן נראין וכרבא. מיהו א"כ אינו מובן לכאורה הא דאיתא שם ד' ע"ד א' אמר רב טבעת של ע"ג שנתערב ונפל א' מהם לים הגדול הותרו כולן. מתיב רבא לר"נ אפי' אחת ברבוא ימותו כולן. ופרש"י וכיון שמת א' מהן ליתלי ביה ונימא דאסורא מית והנותרים יקרבו. ולפי מש"כ מאי מקשה האע"כ משנתינו ס"ל בע"ח נידחין. אבל באמת לק"מ. ואפי' למ"ד נדחין שפיר מקשה לרב. דלכאורה קשה בל"ז הא רב נפל מעצמו קאמר ולא שהפיל בידים. ומשנתינו ימותו תנן שנצרך להמיתם בידים דלא ליתי לידי תקלה. ובהא גם רב מודה. וע"כ צ"ל דדוקא בהא דטבעות דאסור לזרוק לים כדי שיהיו האחרי' מותרין דהוי כמבטל איסור מש"ה בעינן דוקא נפל מעצמו. אבל כאן דכך הדין שימותו בידים. וכיון שהמית א' מהן שוב הותרו כולן. ומעתה אפי' למ"ד בע"ח נדחין שפיר מקשה שהרי בידו להמית אחד מהן. וזה כלל ידוע דמה שבידו אינו נדחה:

עוד יש לנו לבאר דלפי דברינו כל משניות דתערובות דמים אתי כחנן המצרי דדמים אינן נדחין. והיאך פסק הרמב"ם אם לא נמלך ונתן כשר. ובל"ז קשה ג"כ דהרמב"ם פסק כרב בהא דטבעת שנפל אחד מהם ליה"ג הותרו כולן. והרי הש"ס אוקי הא דרב דאתי כר"א דאמר אם קרב ראש של אחד מהן יקרבו כל הראשין כולן ודלא כמשנתינו. והלכה מרווחת כמשנתינו. וכבר עמדו ע"ז נו"כ והגר"א ז"ל ועוד לא התחילו ליישב קושיא הראשונה אמאי אם לא נמלך ונתן כשר הרי נדחה ושוב אינו נראה. אבל נראה ברור דהסוגיא דזבחים פליגא עם סוגיא ביומא ד' ס"ד א'. דבזבחים ד' ע"ז הביא ברייתא דתניא א"ר יהודה לא נחלקו ר"א וחכמים על איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה שיקרבו. ברובע ונרבע שלא יקרבו על מה נחלקו על איברי עולה תמימה שנתערבו באיברי בע"מ שרא"א יקרבו כו' וחכ"א לא יקרבו. ומפרש הש"ס טעמא דר"א דכתיב כי משחתם בהם מום בם. בעינייהו הוא דאינן מרצין אבל ע"י תערובות מרצין ודוקא איברי בע"מ ולא שארי פסולין. ומדהעלה הש"ס זה הישוב לדעת הברייתא דס"ל לר"א דתערובת בע"מ יקרבו לכתחילה. מבואר הא לדעת המשנה שם דתנן אברין באברין בע"מ רא"א אם קרב ראש א' מהן יקרבו כל הראשין כו' וחכ"א אפי' קרבו כולם חוץ מא' מהן יצאו לבית השרפה. לא נצרכנו לשום דרשה. ולא פליגי אלא בדין תערובת אסור. דר"א ס"ל כרב בהא דטבעת שנפל א' מהם לים. וחכמים פליגי. ולפי זה אין בין תערובת איברי בע"מ לתערובת איברי רובע וכו' לתנא דמשנתנו. ומשום הכי אוקי הגמ' משנתנו דימותו כולן דלא כרב. אבל ביומא דף ס"ד אי' דהא דתנן רא"א אם קרב ראש אחד מהן יקרבו כולן. היינו מדרשא דמום בם ודוקא איברי בע"מ ולא איברי רובע כו'. ובכל שארי פסולין לא מהני שום הכשר אחרי שנתערב באופן שאינו בטל מתחלתו. וכבר כתבו התו' שם דגם רבנן ס"ל דרשה זו לענין אם עלה לא ירד. אלא דלא התירו לכתחילה בקרב א' מהם. ולא כסוגיא דזבחים הנ"ל דרבנן לא דרשי כלל הא דבם. ובהא גופא תליא. דלפי סוגיא דזבחים דמוקי דרשה זו להברייתא. דר"א ס"ל דבתערובת בע"מ יקרבו לכתחילה ולא נדחו כלל. וע"כ לרבנן דפליגי ואסרי ליקרב. הוא משום דלית להו כלל דרשה זו דבם דאי אית להו אמאי אסרי ליקרב. אבל לסוגיא דיומא דר"א ג"כ לית ליה היתר דתערובת בע"מ מהאי קרא אלא בשכבר קרב אחד מהם. ודאי י"ל דרבנן ג"כ אית להו דרשה זו ולענין אם עלה שלא ירד כמש"כ התו' שם. וכ"ז בבע"מ אבל בשארי הפסולין אפי' בדיעבד אם קרב א' מהן אינו מרצה. [אלא א"כ הקריב כולן דע"כ הקריב הכשרין. וזהו שכ' הרמב"ם ה' פסה"מ רפ"ו ואם הקריב מרצה. פי' כולן אבל הקריב א' מהן אינו מרצה בין פירש בין מה"ק. ולא כהלח"מ] והשתא לסוגיא דיומא לא קשה כלל על רב בהא דטבעות מהא דימותו כולן. דשאני תערובות מזבח דכתיב בבע"מ מום בם. דדוקא בהם הותרו כיוצא בזה ולא בשארי פסולין. וכל סוגיא דזבחים אזיל בשיטה אחרת ומיושב תמיהת התוס' שם ד"ה רב דאמר כר"א מהא דביומא מפרש טעמא דר"א מדרשה דקרא מום בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובות ירצו. ולק"מ דסוגיין דזבחים פליג בהא. ובזה יתיישב אוקימתא דר' ירמיה בד' ע"ד ב' דהא דתנן ובטריפה אתי כר"א. ולכאורה קשה הא משנתנו דלא כר"א לפי סוגיא דטבעות. דלר"א אם קרב א' מהן יקרבו כולן. ולמש"כ ניחא דר' ירמיה ס"ל כסוגי' דיומא. דר"א דו"א בבע"מ ומדרשה דקרא. אבל בשארי פסולין לכ"ע אפילו קרב א' מהן לא יקרבו. וכ"ת אכתי קשה על רב בהא דטבעות. דנהי דלסוגיא דיומא לא אשתריין ליקרב במיתת א' מהן מגזה"כ מום בם. מכ"מ אמאי ימותו כולן. הא כיון דמת אחד מהן ירעו הנותרים עד שיסתאבו ויפדו. אבל באמת לק"מ. דזה ודאי לא אמרינן שימות א' מהן וגס יפדו וכיוב"ז כתבו התוס' שם ד' ע"א א' לשיטת ר"ת. והכי דייק פרש"י ד' ע"ד א' ד"ה ואמאי ימותו כולן. מכיון שמת א' מהן שמא דאסורא מית והנותרים יקרבו עכ"ל הרי דמפרש הקו' על רב שיקרבו ולא כהגאון בעל פנים מאירות בחי' זבחים שלא כ"כ. נחזור לענין. דלסוגי' דיומא יש לפסוק כרב בטבעות וכמשנתינו דימותו כולן. ולא סתרי אהדדי. דשאני פסולי מזבח דמיעט רחמנא מדכתיב בבע"מ מום בם הוא דמרצין בתערובות ולא שארי פסה"מ ומעתה אין אנו נצרכים לומר כרבא דספק בתערובת מיקרי דחוי. ומשנתנו דתערובת דמים אתי כחנן דלא כהילכתא. אלא לכ"ע אם הקריב מרצה. והא שהכריח רבא דזה מיקרי דחוי מדלא מהני פירש א' מעצמו. כמש"כ לעיל אינו הוכחה כלל. דבקדשים לא מהני שום הכשר מדרשה דמום בם כמש"כ. וכ"ת א"כ אינו מוכח דקיי"ל כגזרה זו שמא יקח מן הקבוע. ודילמא לא גזרינן בחולין כלל. ומשנתינו אסור מן הדין. הא ל"ק דמהיכא תיתי נימא לחלוק על סברא זו שגזרו בהכי. הרי לא מצינו בזה הכרח להיפך. ושפיר יש ללמוד מסוגיא דזבחים דיש מקום לגזור הכי. וממוצא דבר תשכיל על שיטת ר"ת שהבאתי לעיל דלית ליה באמת גזרה זו כלל ושרי לבדרונהי בידים. וכתבו התו' בשמו דס"ל לחלק בין חולין לקדשים. ולאו בפי' איתמר משמיה דר"ת זה הישוב אלא מכללא. שהרי הרא"ש פ' גה"נ כתב בזה"ל דלשיטת ר"ת צריך לחלק כו'. ובאמת זה החלוק תמוה. דמה"ת נגזור בקדשים שהוא מקום זריזין יותר מבחולין. ותו א"כ היאך עביד הש"ס בזבחים שם צריכותא ממשנתנו דזבחים עם משנה דמס' ע"ג דאוסרין בכ"ש. והרי גם אין הדין שוה. דבחולין תערובת בע"ח שרי לבדורי משא"כ בקדשים. וכבר עמדו ע"ז המפרשים. אבל העיקר כמש"כ דר"ת ס"ל ג"כ דלפי סוגיא דיומא לא נצרכנו לעיקר גזרה זו. והרי יש לו הוכחה מסוגי' דסנהדרין ד' ע"ט דלית לן גזרה זו ובהוכחה זו פליג רבינו ז"ל כמש"כ לעיל. ונתקיימו כל דברי הראשונים ז"ל. ומצאתי ראיה לשיטת רבינו או ר"ת ז"ל מנוסחת הש"ס בתמורה ד' כ"ח א' בהא דקעביד צריכותא ממשניות דפ' התערובות ומשארי משניות דתנן דדבר חשוב לא בטל. ומקשה ובחולין נמי תנינא ואלו אסורין ואוסרין בכ"ש יי"נ ועבודת כוכבים כו' ומשני דאי אשמעינן התם דאסורי הנאה נינהו לא בטלי אבל הכא ליבטלי. והוא תמוה שהרי משנה דנתערב בחטאות המתות או בשוה"נ ג"כ אסורי הנאה נינהו. וכבר הגיה הרש"ק הנוסחא. והעמיד לשון הסוגי' דזבחים ע"ש. וחלילה להגיה. וידוע דנוסחא ישנה לא דבר ריק הוא. והיינו כמש"כ. שהרי הדין נותן שירעו עד שיפרוש אחד מהן ויהא שרי לחולין כשיסתאבו. ורק למזבח אסור משום דחוי כרבא. או משום דרשה דמום בם כמש"כ. ולר"ת אפשר לבדור בידים ויפדה כשיסתאבו. וכיון דפירש אחד מהם אינו בכלל אה"נ. או אם ימות א' מהן יצאו כולן מכלל אסורי הנאה כהא דרב בטבעות. ואימא ליבטלי לרעות עד שיסתאבו ויפדו. קמ"ל וכמש"כ התוס' בזבחים דתרווייהו לא אמרינן וכמש"כ לעיל. אבל לפי' ר"י והתו' ורא"ש. הא בפירש א' מהן אסור בכל אה"נ. וכן מת אחד מהן כולן אסורין למשנתנו והוי בכלל אה"נ. ואין מקום לפרש נוסחא זו:

אי נמי. איכא רובא כו' או דילמא רוב וקרוב כי הדדי נינהוכצ"ל וכ"ה בכת"י:

**סברא היא דרבא שכיחא יותר מקרוב.**בגמרא ליתא. אלא אפ"ה רובא עדיף. והוכיחו התו' דר"ח קמ"ל אפי' קורבא שמוכח אזלינן בתר רוב. איברא לטעם שכ' רבינו דרובא שכיח יותר מקרוב א"א לומר כן שהרי ודאי קרוב דמוכח שכיח יותר. דהא מוכחא. ונראה דודאי ס"ד דהש"ס אפי' בקורבא דמוכחא אזלינן בתר רובא. ומש"ה בדף כ"ד א' בההיא חצבא דחמרא דאשתכח בפרדיסא דערלה ושרי רבינא. ס"ד דהש"ס דמשום דר"ח שרי לה. ואע"ג דהוי קורבא דמוכח. שהרי כאן נמצא באותו כרם. וכמש"כ התו' ד"ה רוב. אבל להמסקנא דרבינא שרי לה משום דאי מיגנב מינה לא הוי מצנעא בגוה. ומסיק הש"ס עוד אבל עינבי מצנעי. אלמא דהכי הילכתא כמש"כ הרמב"ן בחי' לפי דרכו. ויבואר בסמוך. א"כ בקורבא דמוכח באמת הולכין אחר קרוב. או עכ"פ רוב וקרוב הוי ספק. וי"ל דהא תלוי באשלי רברבי דלרש"י ולבעה"מ דס"ל בשר שנתעלם מן העין מותר. והא דמקשי הש"ס בב"מ ד' כ"ד בעובדא דדיה משום דחזינן דדיה שדי' וכמש"כ לעיל אות כ"א בשם הר"ן. אלמא דס"ל דבהאי גוונא עפ"י דין אסור משום דחיישינן לרובא דעלמא. אע"ג דקורבא דמוכח בי טבחי דמתא דרובא דישראל. אלמא דס"ל דבכה"ג ספיקא דאורייתא. אבל רבינו דס"ל דאפי' שדיי' עורבין שרי מד"ת כמש"כ שם. אלמא דס"ל דבכה"ג אזלינן בתר קורבא. דסברא הוא דקורבא דמוכחא שכיחא יותר מרובא. והנה בסוגיא דב"ב מקשי בהא דעגלה ערופה. וניזיל בתר רובא דעלמא. ומשני ביושבת בין ההרים. ורבינו הביא בסמוך קושיא זו ומשני אלא כגון דאשתכח בדוכתא דלא שכיחי דאזלי ואתו אלא הני בני עיירות. ומשמע אפי' באינה יושבת בין ההרים שהיא כמעט מסוגרת אלא דלא אזלי בני רשות הרבים להתם. והיינו כמש"כ דהסוגיא אזדא לס"ד דאפי' בקורבא דמוכחא אזלינן בתר הרוב. ולהכי אוקי ביושבת בין ההרים. אבל להמסקנא לא חיישינן לרובא דעלמא אלא בשהשיירות מצויות מעיירות רחוקות. אבל כל שאין השיירות מצויות לא חיישינן לרובא דעלמא. דאזלינן בתר קורבא דמוכחא. דהני שכיחי. והני לא שכיחי. ועפי"ז יש לבאר פסק הרמב"ם שלא הביא בה' רוצח הא דיושבת בין ההרים ע"ש בכ"מ פ"ט. והיינו משום דאזיל בכ"ז בשיטת רבינו כמבואר ג"כ בה' מאכלות אסורות פ"י לענין ערלה וכמש"כ הלח"מ שם. ומש"ה לא בעינן שתהא יושבת בין ההרים. והא לא איצטריך לפרש שאין בני הרבים של עיר רחוקה הולכות לשם. דזה פשיטא ומוכח מדכתב לעיל בזה"ל אבל אם היה אלו שברחוקה מרובין על אנשי הקרובין ממנה הולכין אחר הרוב והמרובין מביאין העגלה עכ"ל. וממילא יש ללמוד דאי ליכא רחוקה וגדולה מהקרובה. אלא יש הרבה עיירות קטנות שבכללן מרובין על הקרובה וכולהי שכיחי ואזלי להכא. א"א להביא עגלה ערופה כלל. ובל"ז אין דרכו של רבינו להביא אלא המבואר בגמרא. והכא נטה מדרך הסוגיא דאזיל לפי הס"ד [וע' בספר תורת חיים שפקפק לגמרי ע"ד התו' וס"ל דבקורבא דמוכח יותר מרובא ודאי מודה ר"ח דהולכין אחר קרוב] אבל דעת הפוסקים וש"ע דבקורבא דמוכחא ג"כ הולכין אחר הרוב אפי' להקל וכמבואר ביו"ד סי' קכ"ט סי"ח. אם לא שיש לתלות במקומו אמרינן כאן נמצא וכאן היה. וכמש"כ הש"ך שם. והט"ז שם סי' רצ"ד ס"ק י"ז. והסמ"ע ח"מ סי' רנ"ט סק"ו. ומקור הדברים דבמקומו שאני מבואר בחי' רמב"ן ב"ב שם דלהכי קאמר הש"ס אבל עינבי מצנעי דמשמע דלהלכה אמר הכי ולא כט"ז יו"ד סי' קכ"ט ס"ק י"ז וח"מ שם. והא דפסק בש"ע יו"ד סי' ס"ג כהרמב"ם דמן הדין אפי' מצא בשר בשוק כשר ברוב מוכרים ישראלים. ולא חיישינן לרובא דעלמא שהביא א"י מעלמא. ג"כ מזה הטעם דתולין בא"י של אותו העיר במקומו הלך ואבד. אבל שדי עורבי' באמת אסור מה"ת שהרי עורבים הביאו ממקולין ודילמא הביאו מרובא דעלמא. משא"כ א"י של אותו העיר ודאי לא הביא אלא ממקולין דאותו עיר. ולא"י דעיר אחרת ל"ח מטעם הנ"ל וכמש"כ הסמ"ע שם. ולכאורה ק' לשיטה זו הא שהקשה הט"ז בח"מ שם מהא דהני זיקי דחמרא דאשתכחן בי קופאי ואכשרינהו רבא ומקשה הש"ס לימא לא ס"ל כר"ח. ואי איתא דבמקומו שאני אפי' לר"ח מקומו הוא. אבל אשתמיטתי' במח"כ פי' הערוך ותו' דבי קופאי היינו מקום. ולא כפרש"י שהוא כרמים. והכי מבואר בש"ע סי' קכ"ט סי"ט מצא נאדות מושלכים בדרך כו'. וא"כ אינו מקומו אלא קורבא דמוכח' כמש"כ התו' שם. איברא רש"י ז"ל שפי' לבי קופאי כרמים. ודאי לית ליה האי כללא. ואפילו במקומו הולכין אחר הרוב ואינו מדקדק הא דקאמר אבל עינבי מצנעי כהרמב"ן ז"ל [ויש ראיה דשיטת רש"י דלא כהרמב"ן. מהא שפרש"י ב"מ דף כ"ד ב' ד"ה אימא מישראל נפל. לפיכך חייב להכריז ולא אמרינן יניח כדאמרינן לעיל ברוב א"י לרבנן עכ"ל. והוא תמוה שהרי הש"ס מיישב גם לרשב"א וכבר עמד מהרש"א ע"ז ע"ש. אבל דעת רש"י דלא קיי"ל כרשב"א אלא בטעם דברוב א"י מייאש מש"ה לא זכה המוצא. אבל בהא דתולין האבידה בא"י לא קיי"ל כרשב"א. וא"כ אמאי נצרך הש"ס לומר כיון דישראל סכרי ליה אימא מישראל נפל. הא כיון דלא מייאש אין הלכה כרשב"א וחוששין למיעוט ישראל מש"ה פי' דאפי' לרבנן דחיישי למעוט ישראל מכ"מ יניח וא"צ להכריז. ולכאורה מנ"ל לרש"י שאין הלכה כרשב"א לענין תולין ברוב א"י. אלא שקשה ליה ק' הט"ז דא"כ מאי משני דכיון דישראל סכרי ליה אימא מישראל נפל. אכתי יש לילך בתר הרוב אפי' בקורבא דמוכח ומקומו. אלא משום דקיי"ל כרבנן דחוששין למיעוט במציאה. וכיון. בלא זה לא זכה. הצריך שפיר משום קורבא להכריז ג"כ]. ולשיטת רבינו לכאורה ק' בהא דהני זיקי דרבא בב"ב שם. ממ"נ אי הוי קורבא דלא מוכחא מהיכי תיתי ס"ד דאזלינן בתר קרוב אפי' להקל. ואי הוי קורבא דמוכחא הא משקינן דאפי' ר"ח מודה. ולק"מ דלפי לשון רבינו ברם צריך כו' מבואר דהספק דאפשר דהולכין בתר קרוב דוקא אפי' אינו מוכחא ומביא הא דר"ח אפי' בדלא מוכחא כמבואר בפשיטות של ת"ש דתני ר"ח כו'. וק' התו' כבר יש תרוצים אחרים שם. נמצא ג' שיטות בדבר. רבינו. והש"ע. ופרש"י: