**ואף על גב דהאי קרא בהיכא דאשבעי' בי דינא ולא מסהיד ליה הוא דכתיב ה"מ כי כתיבא שבועה לאחיובי קרבן הוא דכתיבא שבועה. אבל כו'**כ"ה בכת"י:

**אבל למיקם באיסורא כי לא מסהיד נמי בלא שבועה קאים באיסורא.**כ"ה בכת"י. עיקר הדין גמרא מפורשת ב"ק ד' נ"ו א' והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו. במאי עסקינן אי לימא בבי תרי פשיטא דאורייתא היא אם לא יגיד ונשא עונו. איברא בישוב קושיית רבינו כתבו התו' ד"ה פשיטא דנ"ל מאם לא יגיד כפשטא דגמ'. וה"ק קרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד היה נושא על ידו עון אז יביא קרבן כו' וע' בסמ"ע ריש סי' כ"ח הסבר על הוכחת התו' ואכ"מ. אבל רבינו יישב דמנפש כי תחטא נ"ל דה"ק קרא דכי תחטא ואח"כ ושמעה קול אלה. והדר מפרש קרא מהו החטא היינו אם לא יגיד. וצריך טעם הא כמה פרשיות לא מיפרשן הכי כמו נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' וכן פ' דאשם תלוי ומנלן לפרש פרשה זו באופן אחר. ונראה דמשום דנ"ל בשבועות ד' ל"ד תחטא תחטא לגז"ש מאשם גזלות דבעדות ממון מיירי. וממילא מתפרש כמו התם דודאי הכי הוא דמשעה שגזל או כחש בדבר שבממון חטא. ואח"כ הוסיף למעול בה' בשבועה לשקר. וא"כ ה"פ דקרא דאשם גזילות. נפש כי תחטא. ואח"כ ומעלה מעל בה' ומפרש הפסוק מהו החטא וכחש בעמיתו בפקדון וגו'. והמעל הוא שנשבע על שקר. ויותר מזה מבואר בשאילתא ק"ג אות ב' בס"ד. ונ"ל מגז"ש דתחטא דכמו כן מתפרש הכא. ונפש כי תחטא ואח"כ ושמעה קול אלה. ומפרש מהו החטא אם לא יגיד. [ובמ"ר ויקרא פ"ו מפרש ג"כ הכי ריב"ח מפרש קריא בסוטה ונפש כי תחטא היא שחטאה על בעלה כו' ע"ש:

**ותניא מנין שאם אתה יודע כו'.**רבינו מפרש ברייתא זו לכל עדות אפי' בממון. וכ"כ הרמב"ם בסה"מ מל"ת רצ"ז בזה"ל וכבר אמרו שמי שכובש עדות תכללהו ג"כ זאת האזהרה. כי הוא רואה ממון חבירו והוא יכול להחזירו אליו באמרו האמת. וכבר בא בזה הענין ג"כ אם לא יגיד ונשא עונו. ולשון ספרא מנין שאם אתה יודע לו עדות כו' עכ"ל. וכ"כ בס' החינוך. ולפי זה ה"ה להיפך דאזהרת אם לא יגיד ונ"ע קאי ג"כ על כל עדות שבעולם. כמו שמוזהרין על ל"ת דלא תעמוד וגו' וכ"כ באמת בסה"מ מ"ע קצ"ה שצוונו להעיד בב"ד בכל מה שנדעהו בין מי שיהי' בו מיתתו מי שהעדות עליו או הצלתו או הפסד ממונו. והנה הביאו ראיה על חיוב הגדת העדות מאמרו ית"ש והוא עד או ראה או ידע והעובר על מ"ע ויכבוש עדותו ענשו גדול והוא אמרו אם לא יגיד ונ"ע וזה דבר כללי. ואם היתה העדות שכבש אותה עדות ממון וכחש בה. ונשבע על שקר חייב קרבן עולה ויורד כו' עכ"ל. מבואר דמ"ע זו קאי על כל מיני עדות. זולת הקרבן אינו אלא בד"מ. ומשנה מפורשת היא בסנהדרין פ"ד שמא תאמרו מה לנו לצרה הזאת כבר נאמר אם לא יגיד ונשא עונו. והיה נראה דלפי זה ה"ה לא תבעו בד"מ עובר על אם לא יגיד ונ"ע. וכמו בשאר מיני עדיות. וכ"כ בס' משכנות יעקב ח' ח"מ דלפי ברייתא דת"כ מוזהרים אפי' לא תבעו. ולכאורה ראיה מסוגיא דר"פ הכונס דמקשה על הא דתניא היודע עדות לחבירו ואינו מעיד חייב בד"ש. פשיטא דאורייתא היא ומשני בעד אחד. ולישני בלא תבעו ומרווח יותר. דעד א' הוא במחלוקת בדבר הגורם לממון אי כממון דמי ובאזהרה. ג"כ קאי. אלא מוכח דאפי' לא תבעו מוזהר משום אם לא יגיד וכמו כן בל"ת דלא תעמוד על דם רעך. והכי משמע דעת רבינו ג"כ שהרי לא הזכיר תבעו כלל. אבל הרמב"ם בה' עדות וכן הטור וש"ע ח"מ סי' כ"ח כתבו שאין עוברים משום אם לא יגיד אלא כשתבעו בד"מ. וכמו לענין קרבן כמש"כ הב"י וכ"מ ע"ש וכן החינוך שכ' עה"פ אם לא יגיד דכולל כל מיני עדות. ומכל מקום הצריך בד"מ שיתבעם בב"ד. וצ"ל דס"ל דלהכי איתקוש אם לא יגיד ונשא עונו להקרבן. דבד"מ אינו עובר בלא שבועה משום אזהרה אלא באופן שמתחייב קרבן כשנשבע. והא דלא משני בר"פ הכונס בלא תבעו לק"מ דפשיטא להש"ס דא"כ אפי' מדיני שמים פטור. ומכאן הוכיחו העור וש"ע שם דאפי' לצאת ידי שמים בעי שיתבענו בב"ד. ולכאורה תמוה. הא לא נתמעט מדרשה דאם לא יגיד אלא מאזהרה דמ"ע. אבל לצאת י"ש מנלן דפטור. והרי זה דומה כמו השבת אבידה. אלא כמש"כ שהוכיחו מדלא משני הכי ש"מ שאינו בכלל השבת אבדה גם כן וכמש"כ הנמוק"י בשם הרא"ה דלילך להעיד אינו אלא גמ"ח ומש"ה בעינן קרא בפ"ע דאם לא יגיד ולא נכלל באזהרה דהשבת אבידה. והא דאי' בשבועות ד' ל' דזקן ואינו לפי כבודו פטור אפי' כשתבעו. לא משום דהעדאת עדות בכלל השבת אבידה. אלא משום דנ"ל ממונא מממונא. וע' מס' ברכו' רפ"ג. והא דלא משני בב"ק שם דמיירי בעדות קרקע או בקנס דליכא חיוב שבועה. לק"מ דא"כ הוי כד"נ ושארי דברים דלעולם מוזהרים באם לא יגיד ונ"ע. ורק בד"מ דבר קרבן אמעוט דהיכא שאין שם קרבן אינו מוזהר ג"כ. ועדין צ"ע שלא הזכיר הרמב"ם בה' עדות שהכובש עדותו בד"מ עובר גם משום לא תעמוד על דם רעך כמש"כ בסה"מ והמקום יאיר עיני לעמוד ע"ד הרמב"ם ז"ל:

**דא"ר אם לא יגיד כיון שלא הגיד לא יגיד.**פי' להכי כתיב בלשון עתיד אם לא יגיד. דשוב לא יגיד וכ"כ התו' ב"ק ד' נ"ו א' ד"ה פשיטא כו' ודווקא בב"ד כו' והיינו אם לא יגיד דקרא. ומש"כ עוד וממילא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. כ"ה בה"ג ה' שבועה. וסברא אלימתא היא. דמה שמגיד השתא לא הגיד מעיקרא. וא"כ לא הגיד ושוב אינו חוזר ומגיד. ורש"י סנהדרין ד' מ"ד ב' ד"ה כיון הסביר לה קצת בא"א ע"ש. וראוי לדעת דה"ג הביא שם כל דברי רבינו עד ברם צריך ש"מ כו':

וממילא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגידכ"ה בכת"י וכצ"ל:

וא"ל האיך. לא מנית לי וכה"ע. והכי' אי' בה"ג. בברייתא דריה"ג שהביא ה"ג שבועות ד' ל"ג ב' הכי אית' ראי' בלא ידיעה כיצד מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו זהו ראי' בלי ידיעה. ופרש"י הם ראו שמניתים לך אבל לא הודעתים אם הם מתנה או הלואה או פרעון. וא"ל הלה יבואו פלוני ופלוני ויעידו שמניחים לך בפניהם ואני פורע לך. עכ"ל. מפרש הברייתא שהנתבע מתחייב משום קבלה. ודין שכ' רבינו שהוחזק כפרן הוא מימרא דאמוראי שם בד' ל"ד יתיב ר"י וקמיבעי לי' מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני ועדים רואין אותו מבחוץ מאי א"ל רב המנונא והלה מה טוען אם אמר להד"ם הוחזק כפרן. אבל הברייתא לא מיירי בהכי אלא בהודאת וקבלת עצמו והכי מבואר בתוספתא ראי' שאין בה ידיעה תן לי מאתים זוז שיש לי בידך אין לי בידך. לא מניתי לך במעמד פלוני ופלוני. יאמרו ואני אתן זו היא ראי' שאין עמה ידיעה. וכ"ה בירו' בידיעה שלא בראי' בממון היכי עבידא תן לי מאתים זוז שיש לי בידך אין לך בידי ולא הודית לי בפני פלוני ופלוני יאמרו ואני אתן זהו ידיעה שאין עמה ראי' אתון ואמרין אין דאודי לי' ואין דגזלי' לית אנן ידעין ואין דאוזפי' לית אנן ידעין. בראי' בלי ידיעה בממון היכי עבידא תן לי מאתים זוז שיש לי בידך אין לך בידי ולא מניתי לך במישב פו"פ יאמרו ואני אתן זו היא ראיה שאין עמה ידיעה. אתון ואמרין אין מנה ואין דגזליה לית אנן ידעין כו'. ה"ז כפירש"י בהא דריה"ג. אבל הראשוני' לא פירשו הכי. היינו הר"י מיג"ש כ' בפי' הברייתא בזה"ל ואם ראו העדים שנתן לו מנה ואע"פ שאין יודעים אי לשם הלואה או לשם מתנה או לשם ד"א מכ"מ עדות היא דהא היכא דכפריה הנתבע לתובע לא נתת לי מעולם כלום ומייתי הני סהדי ומסהדי דראינוהו שנתן לו מנה הוחזק הנתבע כפרן ולא מצי אמר כבר פרעתיך דהא קיי"ל כל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי דמי עכ"ל. וע"ע להלן. וכ"כ הרמב"ן בפי' עה"ת עה"פ והוא עד ולכך פירשו רבותינו כו' בידיעה בל"ר כיצד מנה הלויתי לך בפני פו"פ וטוען להד"ם יבואו ויעידו עכ"ל. והרשב"א וריטב"א הקשו על פירש"י דאי משום קבלה אין אנו מחייבין אותו מדין עדותן של עדים אלא מפי עצמו שמחייב עצמו בכך מדעתו ואין זה עדות ידיעה בל"ר. והריטב"א המתיק הקושיא דא"כ בכל תנאי נמי כגון אם תצא חמה או אם יאמר פלוני כך וכך. ויישבו ז"ל דכוונת רש"י דכשיבאו עדים ויעידו אתן כדין עכ"ל והכוונה שאומר אני איני זוכר ואיני מאמין שמנית לי מעות. אך אם יבאו עדים שמנית מודה אני שלא היה פרעון שמעולם לא לוית ממני. וכן אינו מתנה שאין לי הכרת אהבה עמך. וע"כ היה הלואה ואשלם מן הדין. וממילא מיושב קושי' השני' של הרשב"א שהקשה דא"כ אמאי קאמר הגמרא ש"מ קסבר ריה"ג משביע עדי קנס פטור דאי ס"ד ראי' בלא ידיעה מי לא בעו למידע בתולה בעל או בעולה בעל כו'. ואי איתא כפרש"י הא משכחת בקבלה. ומעתה לק"מ דבקנס לעולה אינו מתחייב בדין כי אם על פי אשר ירשיעון אלהים ע"פ עדים לחוד. [והריטב"א כתב דהירושלמי מחייב בקנס בקבלה מדאיתא בירושלמי שם קנס אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי מימי ועדים מעידין אותו שאנס או פיתה ולית אנן ידעין אם ברתיה או איתתא אוחרי. ומסיק הריטב"א אליבא דהילכתא בזה הלשון דכל שהוא חייב עצמו בב"ד כראוי שאם יבאו עדים שאף בקנס הוא חייב ואפי' לא הוחזק כפרן. אבל כל שלא חייב עצמו והוא מתחייב מטעם דהוחזק כפרן בממון חייב ובקנס פטור עכ"ל הריטב"א. ואני תמה שהרי מוכח בירו' דבקנס מיירי בכופר ולא במודה ומקבל. שהרי מפרש בקנס ידיעה בלי ראיה תן לי קנס בתי שהוא בידך והוא אומר לא נתחייבתי קנס מימי והעדים מעידין שנתחייב קנס ולינן ידעין אין קנס ברתיה או קנס אוחרי. פי' שתובע שכבר נתחייב בב"ד אחר קנס אונס. והוא אומר לא נתחייבתי קנס מימי והעדים מעידים שיודעים שנתחייב קנס ולא ידעו מה. ה"ז ידיעה בל"ר. ולא מפרש הירוש' יאמרו ואני אתן. אלא שמכחיש כמשמעו. והוחזק כפרן וא"י לומר קנס אחר שהוא פחות מחמשים דאונס. והדר מפרש ראיה בלי ידיעה אנסת ופיתת כו'. א"י לומר אנסתי בת אחר ולא שלך. והטעם שנתחייב בתרווייהו. דברישא כבר נתחייב קנס בהעדאת עדים לחוד שנתחייב בב"ד אחר. וכן בסיפא בהעדאת העדים שבעל בתולת ישראל כבר נתחייב קנס אלא שא"י למי יתן. מש"ה מהני לחייב במה שהוחזק כפרן כמו בממון. ויוכל להיות דבקבלה בכה"ג פטור. רצוני שאם יאמר איני זוכר שאנסתי כלל. ואם יבאו עדים שאנסתי. אודה שבתך היתה. משום שלא היה לי עסיקין אלא עם בתך. מכ"מ פטור שהרי התחיל החיוב בהודאת עצמו. משא"כ בכופר והוחזק כפרן. אנן סהדי עפ"י העדים שאנס בתולת ישראל שהיא בתו של התובע ונמצא מתחייב הכל עפ"י עדים. ובזה ניחא הא דלא משכח הש"ס בקנס ידיעה בל"ר. משום דלא פשיטא להש"ס אכתי דין דהוחזק כפרן. ומפרשי להברייתא כפרש"י. וא"כ ודאי בקנס א"א. אבל הירו' פשיטא ליה דין דהוחזק כפרן ומשכחת בקנס נמי. כך נראה לולי דעת הריטב"א] והרשב"א עצמו הקשה על פירושו לשיטתו דמיירי בכופר. דלהלן בהא דבעי רב יהודה מנה מניתי לך בפני פו"פ כו' אמאי לא פשטא מסא דריה"ג וע"ש שלא העלה ישוב נכון לדבר. הן אמת דהר"י מיג"ש שכתבתי לעיל שפי' דהוחזק כפרן לענין שא"י לומר פרעתי משום דכל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי משמע דאכתי לא פשיט ליה דין דהוחזק כפרן לענין טענה אחרת שהיה מתנה או פרעון חוב שהיה מגיע לי. ובא הר"י מיג"ש ליישב בזה קושית הרשב"א ז"ל. אלא דלכאורה ק' א"כ אמאי מיחייבי העדים ק"ש בכה"ג הא אכתי אינו ממון כיון שיכול לפטור עצמו בטענה אחרת. והוי כהא דבעי הש"ס בדף ל"ג א' משביע עדי קנס מהו לרבנן דס"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור משום דאי מודה מיפטר. לאו ממונא הוא. והכי קיי"ל דפטור. וה"נ אי טעין מתנה או פרעון מיפטר. לאו ממונא הוא. אלא ודאי ס"ל לריה"ג שהוחזק כפרן לענין כל טענה וכרב המנונא. הא ל"ק שהרי אפי' נימא כרב המנונא. ק' דאכתי קודם שהעידו העדים בב"ד יכול לחזור ולטעון טענה אחרת לפטור וכמש"כ הר"י מיג"ש בב"ב פ' חזקת גבי זה אומר של אבותי ואפי' ראה עדים ממשמשים ובאים כדאי' בח"מ סי' ע"ט ס"ט בהגה"ה וסי' פ'. וא"כ מאי מהני במה שהוחזק כפרן והרי מיירי אפי' השביעם שלא בפני התובע ובפני בית דין. וכדמוכח גם כן מפירוש הרשב"א על יבואו עדים ויעידו. שהיינו לשון התנא. הרי דלא מיירי כפירת הנתבע והשבעת העדים ביחד לפני ב"ד. אלא צ"ל דהר"י מיג"ש ס"ל דוקא בעדי קנס פטור מזה הטעם שיכול לפטור עצמו. והכי הסביר הר"י מיג"ש באותה סוגיא בזה"ל משביע עדי קנס מהו פי' מי אמרינן כיון דאילו מודה הנתבע היה פטור לאו עדות [צ"ל ממון] הוא דקא כפרי ליה דאילו הוי ליה ממון ממש לא הוי מיפטר בהודאתו ומדאיפטר בהודאתו כמאן דלית ליה גביה מידי דמי. דהא לא ממון ממש אלא חיוב בעלמא הוא ולא הוי ממון עד דמטי לידיה כו' עכ"ל. ועוד האריך להסביר זה הטעם. אבל במה שאין העדים מחייבין כי אם בצרוף כפירת הנתבע לא איכפת לן. דמכ"מ הרי תובע ממון שכבר נתן לו. והעדאת עדים מועיל אם לא יחזור ויטעון טענה אחרת. וא"כ הדר פי' הר"י מיג"ש למקומה. דלר"י מפרשינן הברייתא דהוחזק כפרן לענין טענת פרעתי דגרע. אבל הרשב"א ז"ל מפרש הא דעדי קנס כמשמעו. דכיון שאין בהעדאת עדים חיוב ברור לא מחייבי ק"ש. והכי נראה דעת הרמב"ם ז"ל שהרי בפ"ט מה"ש הי"ג כתב בזה"ל הנה למדת שאין העדים חייבין בשבה"ע אלא עפ"י עשרה דברים ואלו הן כו' ושיתחייב הנתבע לשלם בעדותן לבד אם העידו הרי דלא פי' דמיירי בקנס. אלא כל שלא נתחייב בעדותן לבד פטורין מקרבן שבה"ע. וא"כ א"א לפרש כהר"י מיג"ש. שהרי אכתי יכול לפטור עצמו בטענת מתנה ופרעון. אלא צ"ל דגם בזה הוחזק כפרן. ושפיר הקשה הרשב"א ז"ל. וכ"ת אכתי ק' גוף הברייתא שהרי מצי לחזור בו לפני העדאת עדים וכמש"כ. בזה י"ל דהרשב"א כהרמ"ה בפ' ח"ה ס"ל שכתב גבי זה אומר של אבותי שאין טוען וחוזר וטוען בלא אמתלא אפי' קודם שבאו עדים לבטל טענה ראשונה והביאו הטור סי' פ'. וא"כ משכפר שוב אינו יכול לטעון שום דבר ובהעדאת עדים לחוד מתחייב שפיר. משא"כ משביע ע"ק. אכתי עד שלא יבאו לב"ד יכול הנתבע לפטור עצמו בהודאה. ואין חיוב העדאת עדים ברור. ממוצא דברים אלו יש לנו לעמוד על שיטת הרמב"ם בפי' ברייתא זו. שהרי בזה ס"ל כהרשב"א דבכל דבר שאין בהעדאת העדים חיוב ברור פטורין משבה"ע וכמש"כ. ובמחלוקת הר"י מג"ש והרמ"ה ס"ל בפ"ז מה' טוען כהר"י מיג"ש. דאפשר לפטור עצמו באיזו טענה עד שלא באו עדים. וא"כ א"א לפרש הברייתא כהר"י מיג"ש ורשב"א. דא"כ קשה גוף הברייתא שאינו ממון וע"כ מפרש הברייתא כרש"י. ובזה ניחא מה שלא הביא הרמב"ם ברייתא שהעדים חייבין משום שבה"ע בידיעה בל"ר. ובראיה בל"י. והרי לשיטת הר"י מיג"ש חידוש דין הוא דאפי' אין חיוב עדותן ברור מיחייבי כמש"כ. אלא ס"ל להרמב"ם כפרש"י. והרי קבלה זו הודאה ממש כמש"כ לעיל ודומה לחיוב עדים שיעידו שאמר אתם עדי שחייב אני לו. דפשיטא שחייבין ע"ז משום שבה"ע. שהודאתו של הנתבע לפני השבועה ה"ז כמו גוף המלוה. וה"נ בידיעה בל"ר לפרש"י. ולא נצטרך ריה"ג לאשמועינן החיוב בקרבן אלא להוכיח מזה דהפרשה מיירי דוקא בממון שיש בזה חיוב ידיעה בל"ר וראיה בל"י. אבל חידוש דין אין כאן:

ותדע עוד שזהו דעת הרמב"ם והרי"ף דהיה לפי דאי' לפנינו בגמרא בהא דרב יהודה מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני ועדים רואים אותו מבחוץ מהו וא"ל ר"ה והוא מאי קאמר אי אמר להד"ם הוחזק כפרן. ודקדקו האחרונים בלשון הגמ'. הרש"ל והסמ"ע סי' ע"ט כתבו דוקא שהתובע אמר מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני לאפוקי אם אמר סתם מנה מניתי לך והוא אמר להד"ם. והב"ח והביאו הש"ך ס"ק י"א דקדק בא"א דוקא שאמר מנה מניתי לך והוא אמר להד"ם נמצא שאמר לא מניתי מעולם. אבל אם אמר התובע מנה הלויתיך והוא אמר להד"ם. יכול לומר אח"כ שמה שאמר להד"ם היינו שלא היה בתורת הלואה אלא פרעון או מתנה. והגיה הב"ח לשון הטור ע"ש. ובאמת אם יש סברא נחלק הבו דלא לוסיף שהרי רב יהודה בעי ליה אם אמרינן כלל הוחזק כפרן. ומה"ת נימא יותר מהמבואר בש"ס. אבל הרי לשון הרמב"ם בפ"ו מה' טוען מבואר דלא כן הוא. וז"ל ראוהו עדים שמנה לו מעות ולא ידעו מה הן ותבעו בדין ואמר לו תן לי מעותי שהלויתיך ואמר מתנה נתת לי כו' ה"ז נאמן. אמר להד"ם ואח"כ באו עדים שמנה כסף הוחזק כפרן. ובתר רישא אזיל הוא הרי"ף שבועות פ"ד שכ' בזה"ל והיכא דמנה זוזי לחבריה באפי סהדי ולא ידעי הני סהדי אי הלואה יהיב ליה או פרעון או מתנה יהיב ליה. וא"ל הב לי מנה דילי דיהבית לך א"ל אידך להד"ם הוחזק כפרן ומחייב לשלומי כו' דאמרי יתיב רב יהודה וקמבעי ליה מנה לו מנה בפני פלוני ופלוני ועדים רואין אותו מבחוץ מהו כו'. הרי שלא הזכיר בטענת התובע שהלוה בעדים. ודלא כרש"ל וסמ"ע. וגם אמר הב לי מנה דילי שמשמעו הלואה. ומכ"מ לא מפרשינן טענת הנתבע להד"ם שלא היה שלך אלא או פרעון או החזרת פיקדון. אלמא דלעולם משמעות להד"ם שלא מנה לו כלל. ובאמת מבואר ברי"ף שגירסתם היה בהא דרב יהודה מנה לו מנה בפני פלוני ופלוני. ולשון הגמרא הוא. ולא לשון התובע. וא"כ אזיל כל הדקדוקים של האחרונים ז"ל. נחזור לענין הברייתא דריה"ג. דא"כ ע"כ מפרשי כרש"י דבקבלה מיירי דאי כהר"י מיג"ש וסיעתו. הרי מוכח מדקדוק לשון הברייתא מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני דלא כר"ה דס"ל דבכל לשון הוחזק כפרן. בהא נחתינן דדעת הרי"ף ורמב"ם כפרש"י. והכי משמעות התוספתא והירו'. ולא כדעת ר"י מיג"ש ורמב"ן ורשב"א דהבריית' היינו דר"ה. ולמש"כ תליא בנוסחא אי גרסי' בהא דבעי רב יהודה מנה מניתי לך. א"כ י"ל דהיינו דבריי'. ואי גרסי' מה לו מנה העיקר כפרש"י.

ועתה נחזור לדברי רבינו ובה"ג. שכתבו כל זה הלשון על ראי' בלא ידיעה. דמשמע שכיונו לפירוש הר"י מיג"ש וסיעתו. דהברייתא מיירי בכפירת הנתבע. ומה שהקשה הרשב"א מדבעי ר"י ולא פשיט מברייתא זו. ראיתי ליישב באופן פשוט ע"פ לשון הרי"ף שם עוד א"ל רב המנונא והלה מה טוען אי דאמר להד"ם הוחזק כפרן ואי דאמר במתנה נתתם לי כי אתו עדים מאי הוי אלמא יכול למימר מתנה נתת לי עכ"ל. למדנו תרתי דגי' הרי"ף היה שלא כדאיתא לפנינו ואי דאמר אין שקלי ודידי שקלי דמשמע פרעון חוב. אלא ואי דאמר במתנה נתת לי. עוד למדנו מדסיים הרי"ף אלמא יכול למימר כו'. משמע דס"ד דטענה זו עצמה גרוע הוא. שאין דרך אדם ליתן מעות לחבירו במתנה. ולא מהימן אלא במגו דפרעון או להד"ם וכדומה. מש"ה קאמר דיש ללמוד מדבעי ר"י בעדים רואין מבחוץ. די"ל דגם הנתבע הרגיש בהם. וירא לטעון להד"ם או פרעון חוב שהיה ניכר לעדים אופן הנתינה. ואין לו טענה אחרת כי אם מתנה. מכ"מ נאמן. ומעתה י"ל דגם גירסת רבינו הכי הוא בדר"י ור"ה. ורב יהודה לא פירש ספקו ובאמת ידע דאי טען להד"ם הוחזק כפרן. ולא נסתפק אלא בטוען מתנה היה. וזה עצמו הוא שנסתפק אי מצי למטען מתנה נתת לי. והא דקאמר ועדים רואין מבחוץ הוא כפי' התו' דמש"ה לא ידעי איך היה הנתינה. זהו הנראה ליישב אי נימא דרבינו ובה"ג כהר"י מיג"ש וסיעתו. איברא אין מוכרח כ"כ. דאכתי י"ל דרבינו ובה"ג לא. נחיתו לדין קרבן שאינו נוהג. אלא לאשמעינן דין חיוב עדות ידיעה בלא ראיה ולא נצטרך להשמיענו בקבלת הבע"ד שהוא כהודאה כמ"ש לעיל בישוב להרמב"ם דפשיטא דמהני. וקמ"ל דין דהוחזק כפרן שאמר ר"ה. ולא הביא הברייתא כצורתה וכמשמעה. והנה לפי לשון רבינו וא"ל האיך לא מנית לי ובסמוך כ' עוד כיון דהוא קא אמר ליה לא מנית לי ועדי' ראו דמנה לי' משמע כדיוק הב"ח דאי א"ל תן לי מנה שהלויתיך וא"ל להד"ם. אפשר לומר דה"ק מעולם לא הלויתני אלא מתנה או פרעון חוב הי'. וכן דקדוק רש"ל וסמ"ע דוקא שאמר לו בפני פו"פ. לאפוקי מנה מניתי לך סתם. והב"ח דחה מדמיירי ועדים רואים אותו מבחוץ הרי לא ידע בהו. והרי רבינו באמת לא כתב הכי. ושפיר אפשר לדקדק הכי:

**ואמר לו לא כו'.**גם בזה לפי פרש"י מיירי שהנתבע אומר יאמרו ואני אתן. ומיירי ג"כ שאתן כדין וכמש"כ לעיל. ור"ל שמודה שאין דרכו להשטות ולא להשביע א"ע. אלא שאין מאמין שהודה כלל. ואם יבאו עדים שהודה בודאי חייב וישלם. ולפי דרך רבינו מיירי בכופר שלא הודה כלל. ולאביי בסנהדרין ד' כ"ט שאמר ל"ש שאמר משטה אני בך אבל אמר להד"ם הוחזק כפרן. א"כ מתפרש כמשמעו. ואפי' לא אמר אתם עדי. ואף על גב דלענין חיוב קרבן שבה"ע אינו ברור. שהרי יכול לפטור עצמו הנתבע בטענת משטה ושלא להשביע וכמש"כ לעיל. מכ"מ אנן לענין חיוב ממון משתעינן. אבל קיי"ל כרבא דאמר התם כל מילי דכדי לא דכירי אינשי. וע"כ מיירי הכא באומר אתם עדי כמו שמפרש רבינו בסמוך. וה"ה דמשכחת בלא תבעו והודה בפני עדים בדרך הודיה לחוד אפילו לא אמר אתם עדי. וכמבואר באות הסמוך שא"י לומר להד"ם. אלא רבינו נקיט חד גוונא:

**א"ר יהודה אמר רב וצריך שיאמר אתם עדי כו' א"ל משטה אני בך.**עיקר מימרא זו דרב קאי על המשנה דפ' ז"ב הוא אמר לי שאני חייב לו לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו. וע"ז מפרש הש"ס בשם רב וצריך שיאמר א"ע. ומשמע דמשום שלא להשביע א"ע מפרש רב הכי. דבזה מיירי המשנה. חדא מדמיירי שלא בפני התובע דלא שייך השטאה לדעת רוב הפוסקים וכש"כ לדעת רבינו דס"ל שלא שייך משטה אלא בתובע כאשר יבואר אות ח'. ותו דלטענת השטאה לא שייך לשון לא אמר כלום. דודאי עדותו עדות עד שיטעון. וגם משביעין אותו לאחר שתקנו היסת וה"ז כמו עדות שהלוה בפניו. ואע"ג דמצי למטען פרעתי. מכ"מ עדותם עדות מיקרי. אלא משנתנו מיירי בטענת השבעה דאין טענינן ליה. ובזה מבואר לשון הרמב"ם ריש פ"ז מה' טוען וש"ע סי' פ"א ס"ח אמר בפני שנים דרך הודיה ואע"פ שאין התובע עמו ה"ז עדות גמורה ומשלם על פיהם והקשה הש"ך ס"ק כ"א לדעת המחבר דשלא בפניו ליכא השטאה. וא"כ אפי' שלא דרך הודיה הוה עדות. וגם משום השבעה א"א לפרש. שהרי אפי' דרך הודיה מצי למטען לדעת הרמב"ם וש"ע. ולק"מ דודאי משום השבעה הוא. ובזה מיירי הרמב"ם ריש פ"ז דוק ותשכח. וכיון שבדרך הודיה אין טוענין לו. אע"ג דמצי למטען מיקרי עדות. ואחר שכן דמתניתין משום טענת השבעה תנן דבהוא אמר לי כו' לא אמר כלום וא"כ מימרא דרב לכאור' ג"כ מיירי בהכי. וכן פי' הרא"ש שם סי' כ"ה. אבל רבינו מפרש משום השטאה וביאר טעמו ונימוקו בסי' נ"ה דמשום יתורא הוא דלמדנו דיש טענת השטאה וכמש"כ בס"ד בארוכה שם אות ה'. דהלכתא גברוותא שמעינן מזה:

והנני להוסיף דבר. דעפ"י דברי רבינו יש להוכיח דעת בעל המאור וראב"ד ורבינו אפרים בשם גאון דבפני עד א' לא מהני הודיה אע"ג דאמר אתה עד. ואע"ג דבסי' הנזכר אות י"ב הוכחתי דבפני עד א' מהני לדעת רבינו. היינו שלא בפניו ומשום טענת השבעה. ודעת בעה"מ ורמב"ן אלו ואלו דברי א"ח וכאשר יבואר. והנה טענת בעה"מ חזקה לדקדק מדתנן ברישא הוא אמר לי. ובסיפא מסיים בפנינו הודה. ש"מ דוקא בפני שנים. [ובפרש"י שם ד' ל"ז משמע שגורס גם ברישא הוא אמר לנו. וא"כ יש לפרש לכל א' מאתנו. אבל לא כן נוסחת כל הראשונים ז"ל] והרמב"ן ז"ל טען גם הוא לדקדק מרישא להיפך מדתנן הוא אמר לי. ש"מ בהודה בפני מהני. איברא לא מיבעי לשיטת הטור בדעת הרא"ש דשלא בפניו לא מהני א"ע. וא"כ צריך לפרש משנתינו לא מיבעי קאמר. ל"מ הוא אמר לי לא"כ. אפי' הודה ואמר א"ע לא"כ עד שיאמר בפני התובע א"ע. וכההיא דגיטין דף ע"א במשנה נכתוב גט לאשתך כו' כמ"ש בסי' נ"ה אות ה'. וא"כ ה"נ יש לפרש לא מבעיא הוא אמר לי ואפי' הודה בפני לא אמר כלום. עד שיאמר בפנינו [ובאמת נראה שדעת רש"י בד' ל"ז כדעת הטור שכ' בד"ה הוא אמר לנו המחויב א"ל שאני חייב לו אבל לא בפני התובע אמר לנו כן לא הוי הודאה: הודה לו. שניהם היו שם עכ"ל. ואינו מובן למאי דייק אבל לא בפני התובע כו'. אלא מפרש דכל החלוק שבין רישא לסיפא. הוא דברישא שלא בפני התובע לא מהני הודאה. ואפי' אמר אתם עדי. לא מיקרי הודאה ואינו אלא אמירה בעלמא. עד שיאמר בפניו. ורב הוסיף דמכ"מ בעינן א"ע]. ולפי זה אזדא קושית הרמב"ן. דודאי י"ל דבפני עד א' אפי' הודה ואמר אתה עד אינו אלא אמירה. ואפי' לדעת רוב הפוסקים דמהני א"ע ואפי' שלא בפניו ואין המשנה מתפרש בלא מיבעי קאמר. ונשאר דקדוק הרמב"ן דרישא. מכ"מ הרי לא נתיישב קושית הבעה"מ עדיין. ודיוק הסיפא עדיף מדרישא כמש"כ הגר"א או"ח סי' תל"ג סקי"ז. ולא נשאר לנו אלא ישוב הרמב"ן דבסיפא רבותא אשמעי' בלישנא דבפנינו. דאפי' אחד אמר בפני הלוה ואחד אמר הוא הלוה לו כו'. והרי זה נסתר מדברי רבינו. דא"כ לאו יתורא הוא למידק מזה טענת משטה בתבעו. אלא ע"כ אין בזה כדי ישוב. עוד הוכיח הרמב"ן מהירוש' בפ' זה בורר ואם נתכוין למסור לו עדות. עדותו עדות. ופי' דקאי אהוא אמר לי. ועדין לא נתיישב הוכחת בעה"מ מסיפא. ותו יש להקשות על הירו' דמשמע דמסירת עדות אפי' בלא אתה עד מהני. והכי דעת רוב הפוסקים. והרי תניא ואפי' הכמין לו עדים אחורי הגדר כו' וא"ל מתיירא אני שמא תכפיני בדין למחר א"ל משטה אני בך פטור. ואין לך מוסר דברים יותר מזה וכמש"כ הר"ן ונימוק"י. ובאמת נראה דמש"ה פי' הרא"ש פ' חזקת ססי' ל"א הירו' שאמר לו אתה עד. אבל לא הודו לזה רוב הפוסקים. וא"כ קשה על הירו'. ולא עוד אלא דבירו' גופא אי' א"ר אבהו בשם ר"י המכמין עדים אחורי גדר לא עשה כלום. אלא נעשה אזנינו כאפרכסת לשמוע מש"כ הר"ן בחי' בשם הר' דוד [והוא תלמידו של הרמב"ן] וז"ל שדברי רמב"ן נכונים וברורים. וכמו שהוכיח מהירו' ומיירי בהודאת הלוה שלא ע"י תביעת המלוה. ובכה"ג איכא טעמא דאדם עשוי שלא להשביע א"ע וכיון דמוסר. ההודאה הודא' גמורה. וטעמא דהשבעה לא שייכא אלא במודה שלא ע"י תביעת בע"ד. וטעמא דהשטאה ליתי' אלא כשתובע המלוה. והוא אומר הן ומצי למימר ליה משטה אני בך. וטעמא דמילתא דאחר שתובע לו שלא כראוי אף הוא השיבו בשטותו. ובכה"ג אפי' הודה לו בפני עד א' וא"ל אתה עד אינו כלום כדברי הר"ז הלוי ז"ל דמצי למימר משטה אני בך. דמילי דכדי ענהו דעד א' אינו חשוב עכ"ל. והנה אמת והנה נכון. אלא שהוא ז"ל כתב כן לפי שיטת התו' ורא"ש ובעה"מ ורמב"ן במלחמת ה' שלהי ב"ב דטענת השבעה ישנו אפי' בפניו כל שלא תבעו משום דגרסי במשנתינו עד שיאמר בפנינו הודה לו. שמשמעו בפניו. וע"ז קאי רב ור"י דצריך שיאמר אתם עדי. ומפרשי משום השבעה כהא דרישא וכמש"כ הרא"ש שם. [ומש"ה היסב הרא"ש לשון הרי"ף שלהי ב"ב דמחלק בין בתורת הודאה בין שלא בתורת הודאה. דר"ל היינו תבעו ולא תבעו ע"ש סי' מ"ז. אבל באמת לא לזה כיון הרי"ף שהרי הביא ראיה מהא דמוסר דבריו קיימין]. אולם כן יש לחלק גם לדעת רבינו והרמב"ם דהשבעה אינו אלא שלא בפניו. אבל מכ"מ השטאה אינו אלא כשתבעו כאשר יבואר אות ח'. וא"כ ה"ז כמש"כ הר' דוד ז"ל דמאחר שתובעו השיבו בשטותו ולא מהני מוסר דברים. ועד א' אינו אלא כמוסר דברים אפי' אמר לו אתה עד. ואפי' אי נימא כהש"ך דהשטאה שייך אפי' בלא תבעו. מכ"מ הרי אין שיעור לליצנות ואונאת חבירו. וכל דבריו הנראה כמוסר הכל לליצנות. עד שיאמר לשני עדים א"ע והיה לו לירא מעדותם. משא"כ טענת השבעה שאינו אלא כמפליג בדברים ומאחר שמסר דבריו ולא כמפליג עדותו עדות. ובזה נתיישב רומי' דהירו' אהדדי לענין מסירת דברים. דמתחלה מיירי בגוף המשנה בטענת השבעה ולזה מהני מסירת דברים וה"ה בעד א'. ואח"כ מיירי בטענת משטה ובתבעו שהרי הכמין לו עדים. ובזה לא מהני ע"א. וה"נ מה שמבואר ברמב"ם והמחבר דע"א מהני הכל מיירי שלא בפניו ובטענת השבעה. ועדיין לא נתיישב קושית הבעה"מ בדיוקא דמשנתינו דמיירי בטענת השבעה. אבל לדברי רבינו ניחא שפיר. דהסיפא אינו אלא יתורא ולהשמיענו טענת השטאה בזה בעינן ודאי דוקא בפנינו הודה:

והנה כבר ביארנו בסי' הנ"ל שם שדעת הרמב"ם דאפי' שלא בפניו ואמר בדרך הודיה דמהני לטענת השבעה. מכ"מ אינו מועיל אלא שלא נטעון אנן. אבל אי טען שלא להשביע אמרתי נאמן בשבועה כדין טענת משטה בתבעו. ובדברי רבינו אין לזה הוכחה. ואדרב' יש מקום להוכיח להיפך מדלא אוקי יתורא דסיפא ג"כ בשלא בפניו וקמ"ל דאפי' בדרך הודיה דעדותו עדות מכ"מ אי טען שומעין לו עד שיאמר בפנינו הודה לו. אלא ס"ל שאין שומעין לו. אבל מתורת הרי"ף למד הרמב"ם הכי מדכתב שלהי מס' ב"ב שאין טוענין ליורשים טענת השבעה כשהוא בתורת הודיה מהא דתניא בברייתא אם כמוסר דבריו קיימין. ותיפוק לן דאפילו הוא לא מצי למטען. ואיך נטעון אנן. וע' תו' שבועות ד' מ"א ב' ד"ה כל האומר כו' וי"ל כו' [ואל תשיבני ממש"כ התוס' שם ד"ה וכי מה בין זה כו' לענין טענת אשתבע לי. שי"ל דהיתומי' משביעין יותר מטענת הבע"ח. דשאני התם דתקנת חכמים הוא ע"ש] אלא ס"ל להרי"ף שהוא בעצמו אם טען שומעין לו. ומכ"מ אין טוענין ליורשים וגרע מטענת משטה דטענינן ליורשים. ומש"ה הוסיף הרמב"ם ז"ל לחלק בטענת להד"מ דבשתבעי שומעין אפי' לטענת להד"ם וכרבא בסנהדרין שם דסבר דהוי מילי דכדי. וכשלא תבעו ואמר בתורת הודיה אם טען להד"ם אין שומעין לו. והיינו משום דבלא תבעו ומסר דברים ודאי לא הוי מילי דכדי שהרי אין טוענין ליורשים טענת השבעה. איברא מנליה להרי"ף ז"ל כל זה. ודילמא באמת גם הוא אם טען אין שומעין לו ומש"ה אין טוענין ליורשים. אבל הכל באמת תלוי בנוסחא שביארתי שם בסוגיא דסנהדרין שם. דגירסת הרי"ף בדר' יוחנן וצריך שיאמר אתם עדי ולא כדאיתא לפנינו במימרא דר"י טענת משטה והכי נוסחת רבינו ומפרש הכי מימרא דרב. דמשום משטה ובתבעו צ"ל א"ע. אבל לפי נוסחת הרי"ף ודאי רב ור"י משום טענת השבעה והכל שלא בפניו דלא גרסי במשנה בפנינו הודה לו כמש"כ אלא בפנינו הודה. והא דמיותר בבא זו בא להשמיענו דאפילו מוסר דברים דעדותו עדות. מכ"מ צריך שיאמר א"ע לפני שנים. דבלא זה נהי דעדותו עדות לענין טענת להד"ם משום שאינו מילי דכדי. מכ"מ אם טען שלא להשביע שומעין לו. ואכתי י"ל דרבינו מודה לזה אלא מכ"מ שפיר מוכח טענת משטה כשתבעו. דמצד הסברא אלים טענה זו מטענה שלא להשביע בשלא בפניו ואמר בתורת הודיה. וכדמוכח בהא שאין טוענין ליורשים. ואיך שהוא דעת רבינו בזה. שיטת הרי"ף ורמב"ם ברור. ופי' המשנה כמין חומר אם אמר הוא אמר לי לא אמר כלום. שאין בעדותו עדות כלל שהרי אנן טענינן ליה דשלא להשביע אמר כן. אבל אם כמוסר דבריו עדותו עדות. ומכ"מ אם טען שומעין לו. מש"ה צריך שיאמר אתם עדי והיינו בפנינו הודה. ועד א' אינו כלום. וה"ז דומה לטענת משטה כשתבעו. ואל תתמה על מה שחלקתי בין טענת משטה כשתבעו לטענת השבעה בל"ת והרי בעה"ת שער מ"ב כתב דגם לטענת משטה מהני דרך הודיה. וכך ראיתי בחי' הר"ן פ' זה בורר. ורמז לדברי הרמב"ם ה' עדים פ' י"ז ה"ז שכתב אחד המודה בפני עדים ואמר דרך הודיה זה יש לו אצלי כך וכך או שאומר אתם עדי או שאמר הוו עלי עדים בין שאמר הלוה בין שאמר המלוה ושתק הלוה דרך מאמין לדבריו הרי אלו עדים עכ"ל [ואם שאיני רואה הכרח. ועדין אפשר לפרש דהא דדרך הודיה מיירי שלא בפניו כמשמעות לשון יש לו אצלי מכ"מ הרי דעתי בטלה] מכ"מ הרי שוברו עמו בחי' הר"ן שם דזה אינו אלא במוסר דברים בדרך הודי' לפני שני עדים. וה"ז דומה ממש לאומר א"ע. שא"א להשטות לפי שמתיירא מן העדים. אבל בפני עד אחד אין לו לירא כלל. וממילא בבוא עד השני אינו כלום כיון שהשטה בראשון. וממילא יכול לשטות גם בשני. ולא כן בטענת השבעה. והדברים מחוורים כשמלה:

**אמר רבינא כו'**כצ"ל:

**ואי בעי דליכתבו לי' הני סהדי שטרא אע"ג כו' כצ"ל.**וכ"ה בנוסחת כת"י.

שטרא עליה דליתזליה נכסיהכצ"ל:

**והיכא דאודי בבי דינא כותבין.**פירוש בבית דין קבוע. ולפנינו בגמרא איתא עד דקבעי לדינא ושלחי ומזמני להו לבי דינא. ופירושו שבית דין שולחים אחר הנתבע לדין. והוא עיקר בזה הענין כמו שכתב הרמב"ם פרק ז' מהלכות טוען. ובח"מ סי' ל"ט. אבל רבינו לא הביא כ"ז. ומשמע דגריס בגמרא עד דקבעי דוכתא ומזמני להו לדינא. ולא שיהא התובע מזמינן לאותו דבר. אלא שהמקום ואנשים מזומנין לכך. וכ"ה לשון הר"ן בחי' על הא דמר בר"א. וא"ת והא בפ"ק דמציעא ופ"י דב"ב אמרינן שאם עמד בדין דינו כשטר שגובה מהמשועבדין. י"ל דהתם כשתבעו לדין והודה. אבל זה שהודה בפני ב"ד בלא תביעה אינו בדין שתהא הודאתו גובה מן המשועבדין הואיל ולא אמר להם שיכתבו עד שיהו הדיינין קבועין והיינו דאמרינן עד דקבעו דוכתא ומזמני לדינא כלומר שדרכן בכך עכ"ל הר"ן ואחריו בא הנמוק"י כדרכו בקודש. וגם הוא העתיק לשון הש"ס דקבעי דוכתא ומזמני לדינא. והיינו כנוסחת רבינו. ובחנם תמהו ונדחקו האחרונים ז"ל על הנימוק"י כמבואר בש"ך סי' ל"ט סק"ח [ומש"כ הנימוק"י משום דבמוד' מעצמו איירי. ר"ל דבגמ' קבע דינין אלו אחר טענת שלא להשביע. ותלי' בלא תבעו לשיטתו כידוע] והנה הרי"ף ב"מ פ"א הקשה על הא דאמרינן שם דעמד בדין הוי כמודה בשטר. מהא דאי' התם בד' י"ז בין א"ל צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו כו' ואם בא לכתוב אין כותבין. ויישב הרי"ף בזה"ל הני מילי היכא דלא צאית דינא. א"נ צאית דינא ואיתברר דלא פרע. אבל היכא דצאית לדינא ונפיק ליה מבית דין אדעתא דקבלי' עליה לדינא. וחזר ואמר פרעתי נאמן. ואם בא לכתוב אין כותבין ונותנין לו דחיישינן דילמא פרע ליה עכ"ל. וכבר נחלקו בפי' לא צאית דינא כמבואר בש"ך שם ס"ק כ"ה. ואיך שהוא קשה מנליה להרי"ף דאפי' צאית דינא כ"ז שלא יצא מב"ד כותבין. ואין לומר דסברא הכי הוא. ליתא שהרי הש"ך והתומים החליטו להיפך ובאמת הסברא הוא שאין כותבין דלא ניחא ליה להטריח לפרעו בעדים. אלא נראה דגם הרי"ף גריס כנוסחת רבינו. וכדמוכח מנוסחת הר"ן ונימוק"י שלא ראו גירסת הרי"ף לפנינו. אלא שלטו בו ידי מגיהים ע"פ נוסחת הגמ'. אבל באמת אינו כן. ומפרש הרי"ף דמיירי בתבעו לדין והודה אי נתחייב וצאית לדינא. ומש"ה בעינן ב"ד קבוע במקום וכותבין כ"ז שלא יצא. אבל כשיצא ודאי נאמן לומר פרעתי כיון דצאית לדינא ואין כותבין והיינו דב"מ ד' י"ז. וכ"ז כשהב"ד קבוע. ונמצא תלתא בבי. בלא צאית דינא אין נאמן לומר פרעתי ולעולם כותבין. והיינו דפ"א דמס' ב"מ דעמד בדין כמלוה בשטר. ובצאית דינא תליא בב"ד קבוע כהא דסנהדרין פ' ז"ב ודוקא בלא יצא. אבל יצא היינו דב"מ ד' י"ז. מיהו הרמב"ם היה לפניו נוסחא דילן ושלחו. וגם היא נוסחת איזה גאון הוא. וקיים הרמב"ם ואחריו המחבר לשני הנוסחאו'. ובזה יתיישב לשון הרמב"ם והמחבר שפיר שנתקשו האחרונים ז"ל. דהרמב"ם הל' ג' וש"ע שם ס"ז כתבו ב"ד של ג' שהיו יושבין מעצמן במקו' הקבוע להן ובא התובע וקבל לפניהם ושלחו שליח אצל הנתבע ובא והודה לפניהם ה"א כותבין ונותנין לבע"ד. אם לא היו קבועין ולא שלחו לו אפי' קבץ אותם והושיבם והודה בפניהם ואמר להם הוו עלי דיינים אם בא אח"כ התובע ואמר כתבו לי הודאתו אין כותבין לו שמא יתן לו ונמצא זה תובע אותו בשטר. הרי מבואר דאפי' ודאי לא פרעו אין כותבין. ובהלכה ה' וסעיף ט' כתבו אבל שנים שבאו לדין ותבע אחד מהם את חבירו וא"ל מנה לי בידך וא"ל הנתבע הן בין כו' ויצא ואמר פרעתי נאמן כו' לפיכך אם חזר התובע לדיינים ואמר כתבו לי הודאתו אין כותבין שמא פרעו. הר אי ודאי לא פרעו כותבין. וע' סמ"ע וש"ך וש"א. וגם אינו מבואר לשון אם לא היו קבועים. דהרי עיקר החילוק תליא אי שלחו אחריו או לא. אבל למש"כ הדברים מבוארים. דתחלה כתב דבלא קבועים ולא שלחו אחריו ג"כ אלא הודה בעצמו לעולם אין כותבין אפי' לא יצא. ואם קבועים ושלחו אחריו כותבין אפי' יצא. והיא נוסחא דילן בסנהדרין. ושוב לא נצרך לדינו של הרי"ף דבלא צאית דינא כותבין דכש"כ הוא. ואח"כ כ' דבקבועים לב"ד ובא והודה כותבין כ"ז שלא יצא. והיא נוסחת רבינו. אבל אם יצא ודאי אין כותבין שמא פרעו. והנראה שלזה כיון הט"ז שם אלא שקיצר בדבריו ביותר. וכבר ראיתי שהר"ן והנימוק"י פירשו נוסחא זו בא"א. ואנו אין לנו אלא פסק הרמב"ם והמחבר:

**שלא בפני מלוה לא איבעי לן כו'.**מבואר דעת רבינו דטענת השבעה אינו אלא שלא בפני התובע. וכהרמב"ם ז"ל. וכבר ביארנו בסי' נ"ה טעמו ונימוקו של רבינו בזה. ומש"כ עוד רבינו אלא כי קמיבעי לן דטעין מלוה ומודה ליה לוה כו'. מבואר שיטת רבינו דמשטה אני בך לא שייך אלא כשתבעו וכדעת המחבר סי' פ"א. ולא כהש"ך שם ס"ק י"ג. ובאמת לשיטת רבינו דרק מיתורא דמשנתינו למדנו דיש טענת משטה כמש"כ שם ולעיל אות ו'. והרי לא למדנו אלא במסתבר יותר והוא כשתבעו וכלשון הברייתא והבו דלא לוסיף עלה. ומה שהביא הש"ך ממה שכתב הרמב"ם סוף פרק ו' מהלכות טוען. צדקו דברי הסמ"ע דלצדדין קאמר כמו לענין טענת השבעה. ומה שהביא הש"ך עוד ממש"כ ריש פ"ז אמר בפני שנים דרך הודיה ואע"פ שאין התובע עמו ה"ז עדות גמורה אלמא דבלא דרך הודיה אינו עדות. וע"כ משום טענת השטאה. אלמא דאפי' לא תבעו מהני. אין בהוכחה זו כלום. דהתם לא מיירי אלא בטענת השבעה וכמש"כ לעיל אות ו' דמשום טענת השטאה לעולם עדותו עדות. עד שיטעון ויאמר משטה הייתי בך. וגם ישבע אחר שתקנו היסת אלא ע"כ משום טענת השבע' דאנן טענינן דבדרך שיחה אמר הכי. ומש"ה אין בעדותן עדות כלל עד שיאמר דרך הודיה ושוב אין טוענין לו ב"ד מעצמם ומש"ה עדותם עדות. עד שיטעון שלא להשביע אמרתי והודיתי. ומה שהקשה הש"ך מסוגיא דר"פ הנושא. חייב אני לך מנה כו' אי באמר אתם עדי פשיטא דחייב וכו' הרי דבעינן אתם עדי אפי' בלא תבעו. כבר נתיישב בדברינו סי' נ"ה אות ה' דהרמב"ם לטעמי' בה' מכירה פי"א דמפרש חייב אני לך מנה במחייב עצמו במה שלא הלוה. ולא כהרמב"ן דאע"ג שגם הוא מפרש כל הסוגיא במחייב מכ"מ להס"ד חייב אני לך מנה באתם עדי. לא פירש במחייב עצמו. ולטעמיה קאי דכל שלא תבעו אפי' בפניו שייך טענת השבעה. אבל הרמב"ם דס"ל דבפניו ולא תבעו ליכא שום טענה. וחייב אפי' בלא אתם עדי. מפרש סוגי' זו כולה במחייב עצמו. וכבר הביאו הנמוק"י דעה זו דבמודה בפניו ולא תבעו ליכא שום טענה. ודחה משום דלישנא דמתניתין לא דייק הכי. דקתני לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו. ומתניתין כללא כייל דלעולם לא מהני אפי' במודה לבע"ד כו'. איברא לנוסחת רבינו במשנה דגריס בפנינו הודה. ולא גריס לו. וא"כ כל המשנה מיירי שלא בפניו ורק מיתורא קאתי לאשמועינן דמשכחת עוד טענה בפניו אבל ודאי זה הטענה אינו אלא כשתבעו וכמש"כ. או לשיטת הרי"ף שכתבנו באות ו' דבאמת מפרש הסיפא רק משום טענת השבעה והכל שלא בפניו. וטענת משטה מהברייתא שמענו. ומבואר בה שאמר לו מנה לי בידך. וקבלת רבינו תכריע. ודע מדברי רבינו למדנו שלא כהשגת בעל המאור שלהי ב"ב דס"ל דלפי המסקנא לא אמרינן שלא להשביע את בניו בהודאה כלל ע"ש:

**אדם משטה בשעת מיתה כו' או דילמא אין אדם משטה בשעת מיתה כו'**כצ"ל וכ"ה בכ"י:

**או דילמא לא פליגי רבנן.**משמע דס"ל אי לא בעינן כתובו. היינו משום דדמי למתנה. שחשו שלא יטרף דעתו. והנה בגמרא לפנינו אי' בעי רבא ש"מ שהודה צ"ל אתם עדי. או א"צ לומר א"ע. צריך לומר כתובו או א"צ לומר כתובו. אדם משטה בשעת מיתה או אין אדם משטה בשעת מיתה. וכתבו התו' בד"ה ודברי ש"מ כו'. האי ככתובין לא הוי ככתובין דלעיל פ' מי שמתו. דהתם קאמר שהם ככתובין דלא בעי קמן. אבל הכא לא בעי למימר דדוקא ככתובין וכמסוריין אלא אלימי טובא כדברים הכתובין. הילכך הוי כאילו אמר כתובו כו'. ור"ל דלא ככתובין באופן שלא יוכלו לומר פרענו כמו בקנין דלכתיבה עומד. אלא אלים טובא דלא יוכל לומר משטה. והכל חדא מילתא הוא. ומפרשי גם באיבעי דרבא הכי צריך לומר אתם עדי כו' כדי שלא יהא אפשר לטעון עוד משטה. צריך לומר כתובו כו' ג"כ כי היכי דלא יוכל לטעון משטה. ופשיט הש"ס דככתובין דמי שא"י לטעון משטה אבל פרענו יכולין לטעון. וגם אין כותבין אם לא שאמר כתובו. ומה שנדחקו התו' לפרש הכי משום שהרי בפי' איתא לעיל בסוגיא דבלא נקיט שטרא אינו גובה מהיורשים לרב ושמואל דס"ל מלוה ע"פ אינו גובה מהיורשים. ואמאי הא כקנין דמי דלכתיבה עומד וגובה מן היורשים. ומש"ה כתבו התו' ד"ה ורב ושמואל. לחלק בין מתנה למלוה. דבמלוה לא שייך סברא דטריפת הדעת. והכי מוכח עוד במימרא דרבה שם ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומין פרענו נאמנין כו' וע"כ האי ככתובין כפי' התו'. והכי משמע ל' הש"ס צריך לומר כתובו כו' אדם משטה בשעת מיתה או לא. הרי דקאי סברא דמשטה על בעיא דצ"ל כתובו. וגם ברמב"ם וש"ע לא נזכר זה הדין דהודאת שכיב מרע כותבין ונותנין. אבל דעת רבינו דודאי כותבין ומשום שמא יטרף דעתו וא"כ מהני שלא יוכלו לומר פרענו ויהא לכתיבה זו דין שטר. וגריס בגמ' כמו שיש ברי"ף צ"ל אתם עדי כו'. אדם משטה בשעת מיתה כו' צריך לומר כתובו כו'. ולא קאי סברא דמשטה אלא על בעיא דא"ע. וליישב הסוגיא צ"ל כמש"כ הנמוק"י שם. וז"ל ואסקינא דבהודאת ש"מ אין צריך לומר כתובו ומיהו אין כותבין אלא בחייו דהא כהודאת בריא הוא. ואם עמד אינו חוזר כו' ואם מת בטל שליחותו על הכתיבה. ואין כתיבתם אלא מזכרת בעלמא כו' עכ"ל. ודבר גדול דיבר הנימוק"י. דכל שאינו יכול לחזור וה"ה כמתנת בריא. דנין אותו כש"מ לחוש על טריפת דעתו כ"ז שהוא חי וכמש"כ הרשב"ם ותו' לעיל ד' קנ"ו ב' בהא דקונין קנין אפי' בשבת שמא תטרף דעתו עליו דאפילו במתנה במקצת הכי הוא. וה"נ כותבין בחייו. ואין תכלית הכתיבה למזכרת. אלא שיהיה לזה דין שטר. אבל אם לא כתבו עד שמת לא הוו ככתובי' והוי כמלוה ע"פ ויכולין לומר פרענו וע' מש"כ לעיל סי' ל"ג אות ג' וד' דרבינו ס"ל דאפי' במתנה במקצת שייך סברא דטריפת הדעת. ומש"ה הסביר רבינו פירוש עמוק בחשש טריפת הדעת שמיוחד במתנה בכולו דמש"ה תקנו דלא בעי קנין. וא"כ כשם שיש חשש טריפת הדעת במתנה במקצת. ה"נ יש אותו חשש בהודאה שאינו חוזר. אבל כ"ז אינו אלא כל זמן שהוא בחיים. משא"כ אם כבר מת ולא נכתב. אינם ככתובין. ומיושב הא דרבה ודרב ושמואל דבדלא כתבו מחיים איירי. אבל הרמב"ם וש"ע פירשו הא דקונין בשבת דוקא במתנה בכולו כמבואר בש"ע סי' רנ"ד [ודברי הש"ע סי' רנ"ג ס"כ צריכין באור דסותר לכאורה למש"כ בסי' רנ"ד ואכ"מ] וא"כ הכא בהודאה דדינו כמו בריא לא חיישינן לטריפת הדעת. ואין תועלת הכתיבה אלא למזכרת בעלמא. אפילו בחייו:

**וכשבועת הדיינים דמי.**אין לזה באור ובאמת טעות המעתיק הראשון הוא. ועיקר הנוסחא הוא בכת"י. דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי וכן הילכתא.

דרשה שבועת הדיינים וכ"ה בפי' כת"י דרשה שבועת העדות. וכידוע הרבה זה הלשון בספרו של רבינו. וכן נמצא כמה ציוני דרשות בכת"י מה שאינו בדפוס הראשון. ועיין מש"כ בפתח העמק בזה: