Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon Sheilta 70
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**ואי אישתלי ועבר על שבועתיה בר קרבן שבועה הוא.**ידוע דלא משתעי רבינו אלא בדינים הנהוגים בזמן הזה. ומש"ה לא הביא חיוב קרבן לא בשבועת העדות בשאילתא הקדומה ולא בחלב ודם ובכ"מ. אלא בא רבינו כאן ללמדינו דכל עיקר האיסור באזרוק ולא אזרוק מקרבן הוא דלמדנו. דאי לא אתרבי לקרבן לא הוי נפיק ממשמעותא דלאסור אסר על נפשו לא יחל דברו אלא מידי דהרעה והטבה. אבל השתא דאתרבי לקרבן. ע"כ איכא בי' איסורא. ולא איסורא לחוד אלא אפי' אזהרה למלקות כמש"כ התו' ד' ד' א' ד"ה אבל. דלא אזרוק וזרק חייב לכ"ע. והכי מוכח מגוף הסוגיא דשם דלא משכחי לפרש הא דתנן זהו שבועות בטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן. אלא לאפוקי אוכל ולא אכל. ולא קאמר דבא לאפוקי אזרוק ולא אזרוק. אלמא פשיטא להש"ס דאיכא ביה אזהרה וע"כ משום דליכא קרבן בלי אזהרה. דאע"ג דקרבן עולה ויורד לא בעי כרת ומיתה וכדאי' שם ד' ז' א' מ"ד אשמיעת קול ובטוי שפתים כו'. מכ"מ לאו מיהא בעינן. והכי משמע נמי שם ד' ט"ז ב' טומאה בעזרה מנלן [דחייב כרת ומלקות] אר"א כתוב כו'. וכתבו התו' ד"ה מנה"מ. דמהא דגמירי שהיה לא שמעינן לא מלקות ולא כרת אלא איסורא בעלמא. ולכאורה הרי במשנתינו לא נזכר אלא קרבן. ומנליה להש"ס באמת דאיכא אזהרה וכרת. דילמא על איסורא בעלמא חייב קרבן עו"י. אלא פשיטא להגמ' דבלא אזהרה ליכא קרבן. איברא ראיה זו אינה אלא לשיטת רש"י ותו' דגמירי היינו הל"מ. והכי פרש"י במשנה דשם ד"ה חייב כו' ושעורין הללו הל"מ כו'. אבל לשיטת הרמב"ם דגמירי אינו אלא קבלה איש מפי איש ולא הלמ"מ כמש"כ בקדמת העמק הראשון אות ב'. א"כ טרח הש"ס שפיר מנלן עיקר האיסור בתורה. וגם לפי' השני בתו' ד"ה מנה"מ. דמעיקרא לא בעי כלל לענין אזהרה אלא לענין כרת. וע"כ לא משום דתנן חיוב קרבן שקיל וטרי אלא משום דמרומז חייב כרת במשנתינו. והדברים עתיקים ואכ"מ ואזדא ההוכחה מכאן. ויש עוד להוכיח דקרבן בעי אזהרה מהא דתניא בת"כ והובא בב"ק ד' ק"ה ב' ונשבע על שקר עונש שמענו אזהרה מנין [ובת"כ לפנינו יש חסרון בדפוס. ובסמ"ג ל"ת רמ"ב הובא בשלמות] ומפרש הש"ס דעונש זהו קרבן. הרי דקרבן בעי אזהרה. ואע"ג שכ' התו' שם בזה"ל דבשלמא בעונש שבועה דהיינו קרבן שייך לומר דבעי אזהרה. דבפסח ומילה ליכא קרבן משום דלית בהו לאו אף ע"ג דאיכא כרת עכ"ל. משמע דמפרשי הברייתא אליבא דרבי דס"ל דחטאת קבועה בעי אזהרה משום דנ"ל מג"ש דעליה עליה כמש"כ התו' ביבמות דף ט' ובכ"מ. אבל לרבנן דרבי דלא בעינן אזהרה לקרבן חטאת קבועה. ה"ה דאפשר דלא בעינן אזהרה לקרבן עולה ויורד. אבל א"א לומר כן שהרי הברייתא דת"כ ויקרא תניא אשר לא תעשינה יכול דברים שזדונם כרת ושאין זדונם כרת ת"ל תורה אחת יהיה לכם איתקש כל התורה לעבודת כוכבים כו' הרי סתם ת"כ דלא כרבי. אלא צ"ל משום דקרבן שבועה דליכא כרת בעי אזהרה מיהת. ולא דמי לחטאת קבועה דמביאים על חיוב כרת. מיהו עיקר ההוכחה לא נראה כלל שהרי כמו כן תניא ברישא וכחש בה עונש שמענו אזהרה מנין כו' והכחשה בלא שבועה אינו אלא עונש ממון. והרי עונש ממון ודאי לא בעי אזהרה וכמו שכ' התו' הנ"ל. אלא ודאי אורחא דברייתא הכי תני וכמו כן תני' בפ' קדושים פ"ב ה"א לפי שנ' גניבה ישלם עונש שמענו אזהרה מנין כו' ובבאור הספרי נשא פיסקא א' וקרח פי' א' הארכתי בזה. ואכ"מ. נחזור לענין דמדברי רבינו מיהא למדנו זה שאין משמעות אזהרה דלאסור אסר ע"נ במילי שאין בה הרעה והטבה. ומדאתרבי לקרבן למדנו דאיכא אזהרה זו גם על הני מילי. כמו שהוכחתי מסוגיא דשבועות ד' ד'. ולא תקשה א"כ דקרבן עו"י בעי אזהרה מהא דשקיל וטרי במכות די"ג מנלן דאזהרה שבח"כ איכא מלקות דילמא אתי לקרבן. ומשני דקרבן לא בעי אזהרה. ולפי דברינו ק' אזהרה דשבועת בטוי מניין דלקי עלה ודילמא אזהרה אתי לקרבן הא לק"מ דוליטעמיך לרבי דס"ל דחטאת קבועה בעי לאו. מנלן דאיכא מלקות אלא צ"ל דהאמת משני לר"ע דמיירי אליביה התם ולר"ע חטאת קבועה לא בעי אזהרה. כמבואר שבת ד' ס"ח ב' דר"ע אית ליה דרשה דתורה אחת ולא כדרבי דדריש ג"ש דעליה עלי'. אבל גם בל"ז אפשר ליישב בא"א. ואולי משום דפשיטא דאזהרה אתי גם לשוגג ולקרבן גם למזיד ולמלקות:
ממוצא דברי רבינו שכתבנו דחיוב קרבן מגלה על פי' אזהרה עמדנו על פרש"י מכות ד' כ"ב דאי' שם וליתני שבועה שלא אחרוש ביו"ט ומשני התם לא חיילא עליו שבועה מושבע ועומד מה"ס הוא ופרש"י הוי ליה נשבע לבטל אה"מ ונ"ל מלהרע או להטיב בשבועות ד' כ"ו שאין זו שבועה עכ"ל. ולכאורה תמוה הרי אפי' אי אתרבי לקרבן. מכ"מ אזהרה למלקות ליכא משום שאין איסור חל על איסור. אלא ודאי היה פשיטא לרש"י דאי אתרבי לקרבן כמו לריב"ב בשבועות ולפרש"י שם דאפי' נשבע לקיים איסור שבתורה חייב קרבן. ממילא א"כ הוי בכלל לאסור אסר ע"נ לא יחל דברו. וכ"כ התו' שם ד' כ' ב' סד"ה דכי לא נדר. דלריב"ב חלה שבועה על ל"ת וה"ה בנדרים ופי' דהוי בכלל לאסור אסר ע"נ וגו'. [ולא תקשה ממש"כ תוס' שם ד' כ"ד סד"ה אלא כדרבא. דלמלקות לא בעינן חיוב קרבן. ואע"ג דליכא בלאו והן מכ"מ איכא מלקות. אלמא דלאו הא בהא תליא. לק"מ דהתם ודאי דמשמעות הכתוב דאזהרה חל על האיסור ג"כ בכולל לא בעינן חיוב קרבן כמו לשמואל דבעי לחיוב קרבן שיהא להבא ולשעבר כדאיתא בד' כ"ה מכ"מ מלקות איכא בלשעבר לחודא. דכיון דאזהרה מלא תשבעו בשמי מלשקר נפקא לן מה לי אי איכא קרבן אי לא וה"נ כיון דחל האיסור בכולל לא איכפת לן בקרבן. וסברא זו מוכרח יותר לפרש"י מסוגיא דמכות שם דמקשי תו וליתני שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט דמגו דחיילא שבועה בחול חיילא נמי ביו"ט. והקשו התו' דאכתי ליתא בלאו והן כו' ויישבו דמשכחת לה בהן כגון עפר תיחוח כו'. וזה הישוב אינו אלא לפי' התו' שבועות ד' כ"ד הנ"ל דבשלא אוכל נבלות ושחוטות משכחת לה בהן בנבילה סרוחה אע"ג שאינו בר אכילה. ה"נ בחרישה דעפר תחוח. אבל לפרש"י דשם דבנבילות ושחוטות באמת לא משכחת בהן ה"נ לא מתיישבא אלא משום דהכא מיירי למלקות ולא שבעינן לאו והן. והכי מפרש רש"י הא דשבועות ד' כ"ד ב' אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שלא אוכל תאנים וענבים מיגו דחייל אענבים חייל נמי אתאנים. ופי' למלקות. אבל קרבן פטור משום שאינו בלאו והן. ומה שהקשו התו' שם ד"ה הנ"ל מהא דדף כ"ח ב' דבקרבן איירי. לק"מ לרש"י דהגיה שם בד' כ"ח הנוסחא שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שבוע' שלא אוכל תאנים וברור דמשום הא גופא הגיה. ולא כמש"כ התו' שם ד"ה שבועה. נחזור לענין דלרש"י בדאיכא כולל חייב מלקות אע"ג דליכא קרבן ומטעם שכתבנו. דכיון דמשמעות אזהרה איכא. לא איכפת לן בתנאי קרבן. ובאמת לדברי התו' במכות הנ"ל דמשמע דס"ל דכל דליכא קרבן ליכא אזהרה אפילו באופן דמצד הסברא חייל אזהרה בכולל. קשה טובא מהא דשבועות דף כ"ה ב' לשמואל במילתא דליתא לשעבר ולהבא. וכבר ידוע קושיא זו. ונראה דהתו' במכות ס"ל דהא דאין שבועה חל בנשבע שלא אחרוש בי"ט לחוד. לאו משום שאין איסור חל על איסור כמו בכה"ת כולה. אלא משום שאין במשמעות לאסור אסר על נפשו אלא אסור חדש ולא שכבר אסור. וכ"כ הר"ן שבועות דף רצ"ה א' בזה"ל דכי אמרינן נדרים חלים ע"ד מצוה ה"מ ביטול מ"ע אבל בקיום מצות ל"ת לא וטעמא דמילתא דכי נדר לבטל מצוה הרי נדרו חידש עליו אסור כו' אבל נדר לקיים מצות ל"ת אין זה אסור חדש עליו מחמת נדרו שיחול ע"ד תורה כו' עכ"ל. וכש"כ לדברי הרמב"ן במלחמות ה' לענין נשבע לקיים מצוה שאין חל באזהרה. שכתב בזה"ל. ואילו בשבועות אינו כן שאפי' לקיים מ"ע אינו חלות לא לקרבן ולא למלקות. דלא יחל דברו כתיב וחפצי שמים אינו בכלל. ואימעוט מלאו דשבועה כו' עכ"ל. והוכיח כ"ז מדברי רבינו כמש"כ לעיל סי' נ"ג אות ט' בס"ד [ובזה פליג הר"ן נדרים ד' ח'. וס"ל דבכלל לא יחל דברו הוי. וא"כ אינו תלוי בקרבן כמו בלהבא ולשעבר]. הא מיהא ס"ל דלקיים מצות ל"ת אינו במשמעות הכתוב כלל. וא"כ מאי מהני לה כולל דמגו דחיילא על היתר חיילא על איסור. הא איסור אינו בכלל לאסור אסר. ובשלמא אי הוי רבוי לקרבן ע"כ הוי בכלל אזהרה זו דלאסור אסר אע"ג שאינו במשמעות. אבל כיון שאינו בלאו והן וליתא בקרבן. ממילא אינו באזהרה. זהו דעת תוס' הנ"ל. ודעת התו' בשבועות ד' כ"ד וכן לפרש"י אינו כן אלא דהאוסר על עצמו האסור כבר הוי ג"כ בכלל לאסור אסר ע"נ. וכפרש"י בשבועות ד' כ'. דנדר חל על שלא אוכל ביוה"כ. ולא אימעוט בשבועה אלא משום אין אסור חל ע"א. ובנדר ליתא זה הכלל כמש"כ הר"ן ושארי ראשונים בשם הירו' פ"א דנדרים. דנדרים חלין על האסורים. ומפרשי לה בכל איסורים אפי' באסורי תורה. וא"כ דהוי בכלל משמעות לאסור אסר. שפיר גם בשבועה חל בכולל. וניחא הכל בעז"ה]. וראוי לדעת דלמש"כ בדעת רבינו מוכח דס"ל כפירש"י ושארי ראשונים ז"ל בשבועות דף כ"א במימרא דרבין אר"א כו' דעל שבועת בטוי אין מוזהרין אלא משום בל יחל דברו וא"כ שפיר איצטריך הוכחה לאזהרה באזרוק ולא אזרוק מהא דקרבן. משום שאין אלו במשמעות לאסור אסר על נפשו. אבל להרמב"ם פ"א דהלכות שבועות והסמ"ג ל"ת ר"מ דכל שבועת בטוי בין לשעבר בין להבא. בכלל לא תשבעו בשמי לשקר. וז"ל הסמ"ג שם נשבע על אחת מאלו ושיקר כגון שנשבע שלא יאכל ואכל. או נשבע שאכל ולא אכל ה"ז שבועת שקר כרבין אר"א עכ"ל. והא דאמר רבין דאוכל ושלא אוכל משום בל יחל. היינו משום בל יחל נמי הוא דאיכא. והרי הא דרבין לאו בפירוש איתמר אלא מכללא. ומכללא אינו מוכח אלא דלשעבר הוא משום לא תשבעו בשמי לשקר הוא ולא משום שוא. אבל בלהבא לא פליג אדרב דימי וא"כ אפי' לקיומי מצוה ולא אזרוק ואזרוק הכל בכלל לא תשבעו בשמי לשקר. א"כ לא בעינן לכל אלו הוכחה לאזהרה מקרבן. שהרי משמעות האזהרה הכי הוא:
**סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל תפילין כו'**כצ"ל וכ"ה בכת"י. והכי מסיק לה אבל בסוכה ולולב ותפילין כו':
**ומנ"ל דלא מיתסר דתני ר"כ אר"ג אמר רב ורב טביומי מתני אר"ג א"ש דכתיב כו' כצ"ל.**וכ"ה בגמ'. ובכת"י ומנלן דלא מיתסר. רב כהנא מתני אר"ג אמר רב. ואמרי לה רב טביומי מתני אר"ג א"ש. ובה"ג יש עוד נ"א:
**הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו.**לא נאמרה כאן זו המימרא. אלא עיקרה בחגיגה ד' י'. ואין לומר דגי' רבינו הכי הוא דתרווייהו דרשי כחדא אתאמרן. שהרי בחגיגה חדתא איתמרא משמא דשמואל. ואשתבוחי בהדא דטבא פלפלתא חריפא ע"ש. והכא מתני רב כהנא משמא דרב. אלא ודאי טעות המעתיק הוא. וכן בכת"י ליכא. וכן בה"ג ריש הל' שבועות הביא לשון רבינו. ולא הביא דרשה זו דאחרים מוחלין לו. וממוצא דברינו נשמע דמש"כ הרא"ש והר"ן נדרים ד' פ"א ב' ד"א לא יחל דברו מכאן לחכם שאינו מתיר נדרי עצמו. וכדדרשינן הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו משמע דהאי תנא כיון לדרשה דשמואל. וא"א לומר כן שהרי דרשא דשמואל חדתא היא. ולא נזכר בברייתא אלא האי תנא סובר התרת נדרים מאינך דרשי דאיתנהו בסוגיא דחגיגה. אלא היה ס"ד דכמו כן יש ללמוד שת"ח מתיר נדרי עצמו. וכענין הנדרש שם אשר נשבעתי באפי וחוזרני בי. להכי דריש מדכתיב לא יחל ולא כתיב לא יוחל דברו אלא שהוא עצמו לא יחל בשום אופן אבל היתר שיהיה אחר מתיר אינו נדרש מכאן. אלא שמואל הוא דקא דייק לה והרא"ש ור"ן הכי קאמרי כמו דדרשינן שם והוא אינו מיחל. הכי נמי דייק התנא כאן הכי.
**כיון דאמ' שבוע' שאוכלנה.**התחיל רבינו בלשון שבועה שאוכל ככר זו וכלשון המשנה. וסיים דאמר שבועה שאוכלנה. ש"מ שאין בין אלו הלשונות שום נפקותא. ולא כמו בלשון שלא אוכל. דאין משמעות שלא אוכל ככר זו ושלא אוכלנה שוין. דל"א ככר זו משמעו כזית ממנו. ושלא אוכלנה משמעו שלא אוכל כולה. משא"כ בשאוכל משמעות שני הלשונות שוין שאוכל כולה. ולא כמש"כ הרא"ש פ"ג סי' ט"ז והר"ן דכן הדין באומר שבועה שאוכל ככר זו מקצתה נמי במשמע וחייב לאכול את כולה. ואם נשרף מקצתה חייב לאכול את השאר כדי לקיים שבועתו אבל אם אמר שאוכלנה ונשרף מקצתה אין חייב לאכול את השאר דעל אכילת כולה נשבע ואין אכילת מקצתה מוציאתו מידי איסור שבועה עכ"ל. הרי שלמדו לשון שאוכל מלשון שלא אוכל. ומש"ה חלקו בין האומר שבועה שאוכלנה להאומר שאוכל ככר זו. בנשרף מקצתה. וא"כ לא הוי לרבינו לסיים בלישנא דלא פתח בה. אלא ס"ל לרבינו דלשון שאוכל ככר זו ג"כ משמעו שוה לשאוכלנה והכי דעת התו' ד' כ"ט ב' בד"ה שבועה שכ' בזה"ל ושמא יש לחלק בין אוכל לשלא אוכל עכ"ל ור"ל שאין חלוק בשאוכל. בין אוכל ככר זו לשאוכלנה. ולא כמו בשלא אוכל. וכן הבין הגר"א סי' רל"ח ס"ק י"ח יעו"ש. [ולא כמו שהבין הגרע"א בתוספת עה"מ שם פ"ג אות כ"ב יעו"ש] וסברת התו' דאילו היה במשמעות שאוכל ככר זו כזית. לא היה הדין נותן שחייב בכל זית אלא כזית א' סגי. כמו באומר שבועה שאוכל היום. שא"צ לאכול כל היום אלא כזית א' סגי. ה"נ אי הוי במשמע אוכל ככר זו כזית ממנו. לא הוי צריך לאכלו כולו. וא"כ באומר אח"כ שבועה שלא אוכלנה לא הוי ש"ש. אלא ע"כ דפשיטא דשאוכל ככר זו משמעו כולה דוקא כמו שאוכלנה. ויש להוכיח דעת הרמב"ם הכי. שכ' בה"ש פ"ד ה"ט שבועה שלא אוכל ככר זו או שלא אוכל אותה כיון שאכל ממנה כזית חייב. שבועה שלא אוכלנה כו' הרי דס"ל דשלא אוכל אותה דומה לשל"א ככר זו. ואי דומה לשון שאוכל לשלא אוכל. וכדעת הרא"ש. ולפי זה ע"כ יש נ"מ בין אוכל ככר זו לשאוכלנה בנשרף מקצתו כמש"כ. וא"כ ה"ה באומר שבועה שאוכל אותה אע"ג שחייב לאכול כולה. מכ"מ אם נשרף מקצתו חייב לאכול המותר. וא"כ הא דתני' בת"כ צו פסקא ב' הי"א מצות תאכל במקום קדוש לפי שנאמר יאכלוה אין לי אלא כולה מנין אף מקצתה ת"ל תאכל אפי' כ"ש. פי' אם נשרף ונשאר כ"ש חייב לאכול המותר. ולמד מיתור בעלמא. קשה תיפוק לן מדכתיב כל זכר בכהנים יאכל אותה. ומשמעות יאכל אותה להרמב"ם הוי כמו יאכל ככר זו. ואפי' נשרף מקצת חייב לאכול המותר. אלא ודאי שאוכל ככר זו ג"כ משמעו שיאכל כולה דוקא ואם נשרף מקצתו פטור. וה"ה בלשון יאכל אותה אצל מצוה. ואין לומר דבאמת אם נשרף מקצתו ונשאר כזית פשיטא שחייב לאכול המותר מלשון יאכל אותה. ולא נצרכא רבוי דמצות תאכל אלא לכ"ש והוא אפי' פחות מכזית. שהוא ג"כ מצוה. הא ליתא דודאי אם אין שם אלא פחות מכזית אין בו שום מצוה כמבואר בהא דר"פ טרף בקלפי דלאחר שמעון הצדיק שהיה בחלוקת לחה"פ מגיע לכל א' כפול. היו הצנועין מושכין את ידיהם. ולא חשו למ"ע דאכילה דמוטל על כל א' מבית אב שיהו הכהנים אוכלין כמו מצות כל בני חבורה דפסח. אלא ודאי משום שלא היה בזה שום מ"ע. וכ"כ בת"י שם וז"ל אומר רבי דדוקא מגיעו כפול אבל בכזית לא היו מושכין ידיהם כי דימו לקיים מצות אכילה. אבל כאן לא היה מצות אכילה לגמרי כיון שאין שם אלא כפול ולא היו שבעין. וא"ת היכא דמגיעין כפול ושביעין כדאמרינן בריש פסחים. [ר"ל בזמן שמעון הצדיק ג"כ היו כהנים שמגיעין להם כפול כדמוכח מריש פסחים דהני תלתא כהני שא' אמר הגיעני כזית וא' אמר הגיעני כפול כו' אלא שכולם היו שבעין. והכי פרש"י ביומא שם ד"ה וכל כהן מגיעו כפול כו' ובימי שמעון את מי שמגיעו כפול כו'] איך מקיימא מצות אכילה. [ור"ל א"כ היה לאותם הכהנים ליתן לאותם שהגיע להם כזית כדי שיתקיים בהם מצות אכילה. בשלמא לאחר שמעון שנשתלחה מאירה ולא היה מגיע לשום א' אלא כפול ל"ק מידי שהרי זה היה המארה שלא יתקיים מצות אכילה כלל. אבל בימי שמעון שרק מי שלא זכה כ"כ לא הגיע לו אלא כפול. קשה שהיה לו ליתן למי שזכה]. וי"ל דלא בעי כזית לגמרי אלא כזית עדיף וחשיבא אכילה עכ"ל. [ר"ל כיון דמשבעת מיקרי אכילה. אלא כזית עדיף דחשיב]. הרי מבואר דדוקא בזמן שהיו שבעין היה מתקיים מצות אכילה. ולא אחר שמעון הצדיק וכמש"כ בתחלת דבריהם דלהכי משכו ידיהם מכפול משום שלא היו מקיימין מצות אכילה לגמרי. והא שדקדקו לגמרי. היינו דמכ"מ היה מצוה שלא יבא לידי נותר. אבל מ"ע דאכילה לא נתקיים כלל. נחזור לענין. דע"כ הא דתניא בת"כ אפי' כ"ש. היינו כזית וקמ"ל דאפי' נשרף מקצתו חייב לאכול המותר. והדרא הקושיא תיפוק לן מדכתיב יאכל אותה. אלא ודאי דדמי האי לישנא ליאכלנה. וא"כ ה"ה אכל ככר זו להרמב"ם ז"ל:
**הילכך ראשונה בעי לקיומי.**פי' אומרים לו שיאכל לקיים המצוה. ולא ישאל כלל. כי אין נ"מ בשאלתו. שהרי כבר יצא שבועה שניה לשוא ומקור דברים אלו הוא מהירוש' הביאו הרי"ף שבועות פ"ג כיצד עושין אומרים לו שיאכלנה כו'. וקשה לי מהא דאי' בד' כ"ז ב' שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת. וקאמר רבא שאם נשאל על הראשונה. חלה שניה תחתיה. ופשוט להריטב"א בחי' שה"ה בנשבע שבועה שניה להיפך מהני שאלה על הראשונה שתחול שניה. וכ"כ הש"ך והגר"א סי' רל"ח ותמהו על הש"ע סעי' י"ז שנסתפק בדבר. וא"כ דמהני שאלה על הראשונה הרי יותר טוב שישאל על הראשונה ולהוציא השניה משבועת שוא. עוד קשה לכאורה מהא דאיתא בד' כ"ט על הא דתנן שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה ש"ב והשניה ש"ש אכלה עבר על ש"ש לא אכלה עבר על שבועת ביטוי. הוי הש"ס השתא משום ש"ב מחייב משום ש"ש לא מחייב הרי יצאה שבועה לשוא. ואי כהריטב"א דמהני שאלה לנשבע להיפך. אמאי ילקה בלא אכלה הרי בידו עוד לשאול על הראשונה וא"כ אינה שבועה לשוא עד שאכלה. אלא שלזה יש ליישב ע"פ פרש"י בד' כ"ה ב' גבי שלא זרק פלוני דליתא בלהבא. ופירש"י יזרוק פלוני או לא יזרוק אין זה ש"ב אלא ש"ש שהרי אין פלוני ברשותו כו' הרי דאע"ג שיקיים השני כפי שנשבע מכ"מ הוא נשבע לשוא ולקי. וה"נ אע"ג שישאל על הראשונה. הרי הוא לא היה בידו שיזדקקו לו להתיר ונמצא נשבע שניה לשוא. אבל מהירוש' ורבינו ורי"ף עדיין קשה. שהרי מכ"מ ודאי ראוי להשתדל שישאל על נדרו. כמו שראוי להשתדל שיזרוק פלוני כמבואר בש"ע סי' רל"ו. וכש"כ הוא עצמו צריך לקיים שבועתו אם אפשר אע"פ שבתחלה היה ש"ש. וכמש"כ בהגהת רמ"א שם. וא"כ אמאי לא יאמרו לו שישאל על הראשונה ולא יקיימה. ואע"ג שלכתחלה אין שואלים על השבועה. כמש"כ סי' ר"ג וכמש"כ לעיל סי' כ"ג אות ב' מלשון רבינו. מכ"מ כל שאפשר לתקן שלא יהא שבועה לשוא עדיף. איברא ודאי דינו של הריטב"א תליא באשלי רברבי. דגם מה שהקשיתי בהא דסוגין ד' כ"ט אינו מיושב אלא לפרש"י בד' כ"ה דס"ל דיזרוק פלוני או לא יזרוק הוי שבועת שוא אבל שיטת הרמב"ם אינו כן בפ"ה מה' שבועות דכיון שאפשר שיזרוק פלוני לא הוי ש"ש. ובאור דבריו המוקשים האיר עיניני הגר"א ז"ל סי' רל"ו והיוצא מדבריו דבשעת שבועה אינו לוקה. שמא באמת לא יהא לשוא. ואח"כ כשפלוני אינו זורק הוי לאו שאין בו מעשה. ולפי זה הדרא קושיא דילן להריטב"א ז"ל על קושיית הש"ס אמאי לא מחייב בשלא אכלה. ומאי קושיא בשלמא כשאכלה נעשה שבועה שניה במעשה לשוא. מש"ה לוקה על שניה. אבל כ"ז שלא אכלה אינו לשוא שמא ישאל עה"ר. ואע"ג דעדין משכחת בלא אכלה וחייב שתים. כגון שהאבידה וא"א בשאלה על הראשונה שהרי כבר אבדה ואין כאן שיור ועבר על שבועתו. וגם מלקות ליכא עה"ר וא"כ א"א בשאלה כדאית' שם ד' כ"ח א'. מכ"מ אכתי מאי קשיא. דילמא הא קמ"ל דכשלא אכלה והיא קיימת אינו עובר על שבועת שוא משום דיכול לישאל על הראשונה. וכדרבא. ותו הא לשיטת הרא"ש פ"ג סי' י"ז דכל שיש עליו עונש אפי' בידי שמים כמו במזיד ולא אתרו ביה אפשר לישאל. א"כ כשאבדה ועבר על שבועה הראשונה משום בטוי אפשר לישאל אפי' אין בזה מלקות. ודוקא אכלה שקיים שבועה הראשונה וא"א לישאל עליו מש"ה לוקה על השניה משום שבועת שוא. ובאמת היה נראה דמש"ה לא הביא הרי"ף הא דרבא כלל דנשאל על הראשונה ושניה חלה. משום דסוגין דילן דלא כרבא. אבל הרי הרמב"ם פסק כרבא וכסוגיא זו וא"כ קשה. אלא ודאי הרמב"ם לא ס"ל כהריטב"א. ולא אמר רבא דמהני שאלה עה"ר אלא כשנשבע כמו הראשונה. ולא יצאה לשוא. שהרי באה לזרז את הראשונה. כדתניא בתוספתא פרק ב' שבועה שלא אוכל ולא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת שלא אמר אלא לזרז את הראשונות. והא דלא חלה ממש. הוא משום שאין איסור חל ע"א. מש"ה כשנשאל עה"ר חלה שני' תחתיה. משא"כ כשנשבע להיפך והרי יצאה לשוא. שוב לא מהני שאלה עה"ר. וכ"ת א"כ היאך אמר רבא דלהכי תנן שבועה שלא אוכל שלא אוכל. ללמדינו דאם נשאל עה"ר חלה שניה תחתיה. והרי אינה בהן שיהיה בהפוך מן הראשונה. הא לא קשיא דבאמת לא קאמר אלא דהא שבועה איכא ולמלקות דלא בעינן שיהא בלאו והן. כ"ז שיטת הרמב"ם. והיא שיטת רבינו ובה"ג והרי"ף שהביאו הירוש' הנ"ל. אבל רש"י שפי' בהא דרבא דלהכי חלה שניה תחתיה משום דחכם עוקר השבועה מעיקרו. ואי לענין לאו ומלקות אפי' בהפרת בעל נמי אמאי לא תחול השניה הא בכל איסור שאינו חל ע"א כי משכחת רווחא חייל כדאי' ביבמות ד' ל"ב. וע"כ משום חיוב קרבן פי' הכי. דאי מיגז גייז ונמצא שבועה שניה בא לקיים את המצוה. שהרי באותו שעה היה מצוה. ונשבע לקיים אה"מ פטור. מש"ה פי' דחכם עוקר מעיקרו. וא"כ אינו נשבע שניה לקיים אה"מ וכ"כ הגאון רע"א ז"ל בחי' יו"ד סי' רל"ח בכוונת רש"י ז"ל. והרי ס"ל לרש"י דמהני הא דרבא לענין קרבן. וע"כ צ"ל דמהני הא דרבא ג"כ בנשבע להיפך משבועה ראשונה דבל"ז ליכא קרבן משום שאינו בהן. וה"ז כשיטת הריטב"א ומכ"מ לא קשה הסוגיא דדף כ"ט הנ' וכמש"כ דרש"י לטעמיה בפי' שבועת שוא. ונמצא פסק הריטב"א תליא במחלוקת רש"י ורמב"ם. ולדעת רש"י וריטב"א אתי הירו' דלא כרבא והיינו שכ' בש"ע שם דיש להסתפק בדין הריטב"א. ואזיל תמיהת הש"ך והגר"א ז"ל:
**ואי קיימה לראשונה לקי כו' ואי קיימה לשניה כו'**כצ"ל. וכ"ה בכת"י ובה"ג:
**אי אמר כו' אמין א' לא תבעי לך כיון דשרי בשאר מינין בשתיה נמי שרי.**לכאורה שפת יתר הוא. ומאי קמ"ל פשיטא אי אמר שלא אוכל פת דכשם שמותר בלפת ה"נ מותר ביין. אבל רבינו הוסיף בזה דאפי' משקה הבא מאותו אוכל שאסר ע"ע שרי. ולמדנו מדברי רבינו דוקא במין א' הא אם אסר ע"ע אכילה סתם אסור בשתיה הנמחה מאוכלין ג"כ. ולאו דוקא שתיה דמשקה ממש. וא"כ קשה למש"כ התו' חולין ד' ק"כ א' ד"ה לרבות השותה דמקרא לא נ"ל אלא מילי דשתיה כמו יין ושמן. אבל דבר הנמחה מאכילה לא הוי בכלל אכילה בלישנא דקרא. ודוחק לומר דרבינו מיירי באומר של"א ענבים וזתים. דמין א' סתמא משמע. אפי' שאין היוצא ממנו משקה. ותו דא"כ מאי קשיא לרבינו בסמוך. ומאחר דקרא סברא למ"ל כו' נימא דסברא אשמעינן אפי' משקה הנמחה מאוכל. דודאי בלשון ב"א הכל בכלל. אלא מוכח דעת רבינו דמקרא ג"כ יש ללמוד דלעולם שתיה בכלל אכילה ודלא כדעת התוס'. וע' תשובת הגאון רע"א ז"ל שהקשה ג"כ על דברי התו' הנ"ל מסוגי' דילן דמאי מקשה אביי על שמואל שאמר דהאומר שלא אוכל ושתה חייב דשתיה בכלל אכילה כי אמר שלא אשתה אמאי חייב אילו אמר שלא אשתה תרי זימני מי מחייב תרתי. הא מהנה שלא אשתה באוכל שנמחה. וממילא חייב בכולל על שתיה ממש. ומיהו זה יש ליישב דמש"ה בעינן תרתי סברא וקרא. דמקרא לא ידענו אלא משקה ממש ומהני סברא דפשוט דהכל בכלל. ואי משום סברא לחוד כבר כ' התו' ד"ה אב"א דאין הסברא פשוטה כ"כ וקרא משמיענו הסברא. מיהו באוכל הנמחה הסברא פשוטה שהוא בכלל אכילה. והשתא קאמר שמואל דבכל שתיה חייב אב"א סברא והיינו אוכל שנמחה. אב"א קרא בשתיה ממש. והיינו דדייק הש"ס אב"א קרא שתיה בכלל אכילה דאמר ר"ל כו' והוא שפת יתר וכבר עמד על זה הגאון בתו"ח. ולמש"כ דייק הש"ס דוקא שתיה ממש. ואביי דמקשה אינו חולק על אוכל שנמחה דפשיטא דבלשון ב"א היא מאכל ממש. ולא מקשה אלא ממשקה ממש. וס"ל דבנדר ושבועה דאזלינן בתר לשון ב"א. לא נ"ל מקרא דמשקה ממש נמי בכלל אכילה. והיינו דדייק אביי ג"כ אלא מאי שתיה בכלל אכילה כו' ובשלמא בלא שמואל ניחא דחל השבועה על משקה ממש. וממילא חל על משקה שנמחה מאוכל מחמת כולל. אבל לשמואל קשה. ועפ"י מש"כ ניחא הא דאמר רב אשי מתניתין נמי דיקא שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שא"ר לאכילה ומשקין שא"ר לשתיה פטור הא ראוין חייב. ולכאורה קשה ומאי הוסיף ר"א להוכיח מסיפא יותר מדרישא שהביא רבא דתנן שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת. ותו לאביי קשה הא דרישא. אבל למש"כ ניחא. דמרישא י"ל דמשקה ממש אינו בכלל אכילה והא דאכל ושתה אינו חייב אלא אחת. מיירי באוכל הנמחה. ומש"ה הוסיף ר"א להוכיח מסיפא דתנן ושתה משקין שא"ר לשתיה ומשקין לא משמע אלא משקה ממש ולא אוכל שנמחה. כ"ז היה נראה ליישב לשיטת התו' אבל דעת רבינו דאוכל שנמחה בכלל משקה דקרא הוא ורבינו לא הביא בהא דאב"א קרא שתיה בכלל אכילה דאמר ר"ל כו'. אלא אב"א קרא דאמר ר"ל ומדרשה דקרא ידענו הכל:
**תא ניזיל וניכול.**לפנינו אי' ונטעום מידי וע' בתו'. ונוסחת רבינו מיושרת.
ולאמיקרי אינשי הכי קמ"ל דקרו כצ"ל וכ"ה בכת"י. ואמטו להכי קא מסייעינן וקא פרכינן עלה דשבועה פי' דבכ"מ בש"ס הובא הא דר"ל ולא מקשי ומפרק מאומה מהני מתניתין זולת לענין שבועה ואמאי אלא משום דלענין שבועה תליא בלשון בני אדם. ולהכי לא פסיקא להש"ס כ"כ דשתיה בכלל אכילה ודברי רבינו אלו הביא הר"ן בשם בה"ג. והא דלא קשה לרבינו כיון דאיכא סברא קרא למ"ל. י"ל דפשיטא דיש מקומות שאין לשון ב"א ידוע בזה. וגמרינן מלשון תורה כמש"כ התוס' ריש פסחים ובכ"מ וקרוב דלזה כיוונו התוספ' שבועו' שם ד"ה אב"א ע"ש. וע' בשאילת שלום. ומש"כ בחג של שמ"ע כבר ביארתי בזה בסי' ח' אות י' בס"ד: