**אי נמי משכיה ואפיק מרשותיה דמריה.**בכתובות ד' ל"א פליגי ר"א ורבינא. ר"א ס"ל דאין גנב חייב באונסין עד דאייתי ברשותיה דומיא דהגבהה. ורבינא ס"ל דבהוציאה מרשות בעלים לחוד חייב. ורבינו שכתב ואפיק מרשותיה דמריה כרבינא אתי. וכ"כ בנימוק"י על משנה דמרובה דתנן הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חייב. משנתינו משמע דכיון שהוציאו מרשות בעלים חייב אפי' הוציאו לרה"ר כו'. ואין הכונה שבא הנמוק"י להכריע ממשנתינו כרבינא. דאי אפשר לומר כן דא"כ ליקשי הגמ' על רב אחא. אלא כך ר"ל הנימו"קי בזה דאע"ג דמחלוקת אמוראי הוא ר"א ורבינא. מכ"מ מדכתב הרי"ף המשנה כצורתה ולא פי' מידי ש"מ דכרבינא ס"ל שהרי לשון הוציאו מרשות בעלים משמע אפי' לרה"ר והוא דעת הרמב"ם ה' גניבה פ"ג ה"ב שכ' או שגנב כיס בשבת והיה מגררו עד שהוציאו מרשות בעלים שהוא רה"י לרה"ר ואבדו שם כו'. וה"ז אוקימתא דרבינא. ולא כהטור סי' שנ"א שהביא אוקימתא דר"א שצירף ידו למטה משלשה. אבל הרמב"ם וש"ע ס"ל כרבינא וכמש"כ התו' כתובות שם ד"ה וברה"ר. דרבינא מודה לענין קניה דמשיכה לא קניה ברה"ר. ורק להתחייב באונסין פליג. והתו' ב"ק ד' ע"ט א' ד"ה או הוכיחו דא"א לחלק בין קנין לאונסין מדתניא אין לי אלא ידו גגו חצירו וקרפיפו מנין כו' אלמא דבעינן מקום קנין כמו דתני' בגט הכי ונתן בידה אין לי אלא ידה גגה חצירה קרפיפה מנין כו'. וע"כ רבינא ס"ל דבקנין ג"כ לא בעינן סימטא למשיכה. וכיון דקיי"ל דמשיכה ברה"ר אינו קונה וממילא אין הלכה כרבינא. אבל הוכחה זו אינה אלא למה שפירשו בב"ק ד' ס"ה דמיירי ברייתא זו שהכישה במקל מחצירו של בעה"ב ונכנסה לחצירו כו' א"כ הוי משיכה ואפ"ה דוקא כשהכניסה לחצירו נתחייב. ולא כשהיתה ברה"ר אע"ג שמשך בה. אבל אין מוכרח דאפשר לפרש שנכנסה מעצמה או אחר הכניסה לשם. והוא תקפה שם בחצירו. אבל אי משכה נתחייב אפי' ברה"ר. עוד הביא הריצב"א בכתובות שם ראיה שאין לחלק בין קנין לאונסין. מדתנן בב"ק שם בסיפא דמשנה הנ"ל נתנו לבכורות בנו או לבע"ח ולש"ח כו' הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חייב וכפי' ראשון שברש"י דמיירי בבעלים שנתנו. ולענין קנין איירי הרי דהוציאו מרשות בעלים בשני הבבות בשוה. וכ"כ בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל בב"ק בזה"ל. פי' דבעינן שיבוא דבר הגנוב לרשותו. ויקנה אותו באחד מדרכי הקניות כו'. והא דפשיטא להו דסיפא לענין קנין איירי היינו משום דאי' בסוגיא דב"ק שם בעי אמימר תקנו משיכה בשומרין או לא אמר רב יימר ת"ש נתנו לבכורות בנו או לבע"ח או לש"ח כו' מאי לאו שומר ש"מ תקנו משיכה בשומרין. והכי מסיק רב אשי. ומפרש בפי' המשניות שם הא דתקנו משיכה בשומרין לענין חיוב שומרין דלא כהתו'. ופשוט ממשנתינו דמיירי בחיוב שומר שקבל מבעלים. וה"ז כמו לענין קנין. וקתני שהוציאו מרשות בעלים כמו לענין חיוב גנב ברישא. אלמא דחדא מילתא היא והיא כהוכחת הריצב"א. אבל הרמב"ם בחיבורו חזר בו. וס"ל דכל סוגיא זו אינה הלכה ורב אשי שמוכיח ממשנתינו דתקנו משיכה בשומרין הוא דס"ל כרב אחא. אבל אנן דקיי"ל כרבינא. וגם קיי"ל דמשיכה ברה"ר אינו קונה. סיפא מתפרש ג"כ דלא כרב אשי אלא בשומר שקבל מהגנב. וכמש"כ הרמב"ם ה' גניבה פרק ב' דשומר שהוציא בצווי הגנב חייב השומר. וא"כ מפרש סיפא ג"כ בגנב ולחיוב אונסין. וא"כ באמת אזדא ההוכחה ממשנתינו דתקנו משיכה בשומרין. ומש"ה פליגי בזה בב"מ ד' צ"ט. אלא דמכ"מ קיי"ל הכי משום דתניא נמי הכי כו'. אבל משנתינו לענין חיוב גנב או באי במקומו באונסין מיירי ומיושב בזה ק' הראב"ד בהשגות מהא דיש משיכה בשומרין אלמא דלא בגנב איירי משנתינו. והה"מ נדחק לפרש הא דיש משיכה בשומרין בא"א. אבל העיקר דסוגין אזדא כרב אחא ואנן קיי"ל כרבינא. ודעת רבינו מכרעת דהכי קיי"ל. ויש עוד להביא ראיה לזה הפסק. מדתני' בתוספתא פ' מרובה והובא בתו' ב"ק שם נתנו לפדיון בנו או לבע"ח ולכתובת אשה לא עשה כלום. הגביה ונתנו לפ"ב כו' מה שעשה עשוי ולענין קנין דכהן ובע"ח מיירי. ולא קתני שהוציאו מרשות בעלים כמו במשנה. היינו משום דבמשנתינו מיירי לחיוב אונסין. ובברייתא מיירי לקנין. וא"כ יש ראיה לפסק רבינו וסיעתו דהוציאו מרשות בעלים היינו לרה"ר. דאי כרב אחא דפי' הוציאו מרשות בעלים דמשנתינו דומיא דהגבהה דברשות הגנב מיירי ליתני נמי בתוספתא הכי. ועוד ראיה מסוגית הש"ס ב"ב ד' פ"ו א' והרי כיס דבר הגבהה הוא ואפ"ה קני במשיכה. ואליבא דרבינא קאי כמש"כ התוס' שם. וע"ע חי' רמב"ן מ' שבת המכונה אוצר נחמד ד' צ"א ב' שכ' דסוגיא דהתם ג"כ סתמא כרבינא:

**וה"מ דאיתיה וקא כפר ליה אבל אבד ליה כו'.**משמע דוקא ודאי אבד לא נתחייב באונסין אבל אי קיימא באגם היכא דאוקמה חייב ובגמרא שם אי' דאי קאי באגם אינו גזלן ואינו חשוד וכמש"כ הנימוק"י הטעם דמשתמיט שירא שמא נאבד ובב"מ דף ה' ב' מבואר יותר דאתו סהדי ואסהידו ביה כו' והוא ידע א"נ דהוי נקיט ליה בידיה אז הוי חשוד. אבל אי אינו בידו אפשר שירא שמא נאבד. וקשה לכאורה לשון רבינו. אבל לא קשה מידי דגמרא מיירי לענין לפוסלו לשבועה ובודאי אין לפוסלו מספק שמא משתמיט. ואפי' מודה שלא ירא שמא נאבד אינו נפסל ע"י עצמו. אבל רבינו מיירי לענין חיוב אונסין. ונהי שאין ב"ד יכולין לגבות ממנו מספק אבל הוא עצמו חייב אי ידע בנפשיה דכוון לכפור לגמרי ולשון הרא"ש פ' הגוזל קמא סי' כ"ו אינו מדוקדק ויש להגיה ובלשון קיצור פסקי הרא"ש ע"ש ודו"ק:

**והיכא דאיתיה לגזלה בעיניה ואייקר או זול כו'.**מדלא נקיט רבינו רבותא יותר דאשבח או דאכחש. ש"מ דס"ל כדעת הרמב"ם דאפי' השביחה מאליה השבח לגזלן כמבואר בפ"א מה' גניבה הי"א ובפ"ב מה' גזילה ה"ב ולמד מהא דאי' ב"ק ד' צ"ה הגוזל פרה וילדה רחל וגזזה כו' ר"י אומר גזילה חוזרת בעיניה. ומפרש ר"פ דשבח שע"ג גזלה דגזלן הוי. וס"ל להרמב"ם דה"ה נתפטמה השבח לגזלן אפי' נתפטמה מאליה. וכ"ז דלא כהרמ"א ח"מ סי' שנ"ד ס"ד דנתפטמה ממילא הוי כאילו הוקרה. ומשום דסבירא ליה כשיטת רש"י ורמב"ן דגיזה ולידה הוי שינוי מיהת לולד וגזיזה. ע"ש ש"ך ס"ק ד'. ובהא סבירא ליה לר' יהודה ד' צ"ה הגזילה חוזרת בעיניה. ומפרש הש"ס דאפי' שבח שע"ג גזילה לגזלן אבל בפטום ממילא לא. ודוקא השביחה הוא הוי תקנת השבים כר"ש ב"א שם ד' צ"ד א'. וכדאיתא בדף ס"ה אנא מפטימנא ואת שקלת וכמש"כ באורך במלחמות ה' פ' הגוזל קמא. אבל כ"ז לטעמייהו דגיזה ולידה הוי שינוי. אבל הרמב"ם ס"ל דלא הוי אלא כפטום והא דר"י ס"ל גזילה חוזרת בעיניה משום תקנת השבים הוא כפי' התו'. ולא משום דר"י ס"ל דשינוי אינו קונה כהא דלצבוע לו אדום וצבעו שחור וכמש"כ התו' דודאי דוחק לומר הכי שהרי לא מנה דר"י בתנאי דס"ל שינוי אינו קונה וכקושית ר"ת. אלא משום דגיזה ולידה לא הוי שינוי. ומכ"מ ס"ל לר"י משום תקה"ש דהכל לגזלן. וה"ה כל שבח מאליה. זהו שיטת הרמב"ם. איברא קשה טובא מסוגיא מפורשת שם דף צ"ה בדר"מ דמיבעי ליה אי ס"ל לר"מ שינוי במקומו עומד כו' אלמא דגיזות וולדות הוי שינוי. ובלא זה. ג"כ קשה היאך אפשר לומר דהולד והגיזה אין שינוי. וכי גרע מטלה ונעשה איל דקיי"ל דהוי שינוי. והא דאיתא במס' ע"ג דף מ"ז לענין יש שינוי בנעבד לל"ב דעובר לא הוי שינוי דדשא היא דאחידא באנפיה לא משום דלא מיחשב שינוי לענין גזל אלא משום דלענין איסור בעינן שנוי דלא הוי צורתה עליו וכמבואר בה' ציצית סי"א ס"ח [וע' מ"א והגר"א שם שיישבו בזה קושית התוס' במס' ע"ג שם ד"ה היינו. ואני אומר דודאי התו' מודי לזה. תדע דסיימו שהרי נשתנה ע"י טויה. ולא אמר ע"י גיזה אלא משום דלענין איסור פשיטא דלא מהני שינוי דגיזה. ורק טויה ס"ל דנשתנה צורתה ג"כ. והא דמקשי בד' מ"ו ב' ד"ה כל. מהא דנגבי אם אינו שינוי בנרבע ולגבי גזל הוי שינוי לפי דעתם ז"ל. ולא יישבו דאיסור שאני. היינו למר זוטרא דבעי למיפשט מהא דולדות דהוי שינוי ולא בעינן שינוי צורה א"כ ליקשי ליה דהאם ג"כ יהיה מותר. אבל לפי האמת ודאי לא דמי להדדי. ומיושב בזה קו' התו' ב"ק ד' ס"ה ב' ד"ה הן. דמאי קאמר הש"ס דדין שינוי קונה תליא בדרשה דהם. והא מאשר גזל נפקא לן. ותו וכי אפשר דהני אמוראי דס"ל דשינוי אינו קונה ס"ל כב"ש באתנן ומחיר דלא דרשי הם ולא שינוייהם. ולי עוד קשה הא דאי' בב"ק ד' צ"ד דאביי אמר דב"ש סברי שינוי א"ק מדאסרי באתנן ומחיר. ורבא דחי ע"כ לא קאמרי ב"ש התם אלא משום דאמאיס לגבוה. ותיפוק ליה לרבא דהכא קרא איכא דשנוי קונה בגזלן וכמו שאמר רבא בתמורה דף ו' דמדכתיב אשר גזל נ"ל כעין שגזל דוקא. וכן הא דקאמר רבא בב"ק שם ע"כ לא קאמר ר"י אלא לענין פיאה כו' וכ"ת ליגמור מינה. והיאך אפשר ליגמור מינה הא קרא קא דרשינן. ונראה ליישב הכל למש"כ דאפשר לומר דמקרא דהם ולא שנוייהם לא ידענו אלא שנוי צורה ממש. כמו חטים ונעשה קמח. וא"כ אתי קרא אשר גזל להוסיף אפי' שנוי בעלמא קני. ולב"ש דלא דריש הם. א"כ י"ל דאשר גזל לא מיעט אלא שנוי צורה אבל טלה ונעשה איל לא קני. והכי סברי הני אמוראי דלא דרשי אשר גזל כלל ומכ"מ מודו דבשנוי צורה קני מדרשה דהם ולא שנוייהם. ולא פליגי אלא בשנוי בעלמא. ואביי בב"ק דף צ"ה אמר דלב"ש דלא דרשי הם ממילא אפי' דרשי אשר גזל בעינן דוקא שיהא שנוי צורה. וכן ר' ישמעאל. ואמר רבא דע"כ לא אמרי ב"ש אלא לגבוה דמאיס. בזה ניחא להו למדריש מגם דשנוי אסור דמסתבר הכי. אבל בגזלן מודי דשנוי צורה קונה גם מסברא וכיון דכתיב אשר גזל ממעטי שפיר כל שנוי דלא הדר. וה"ק רבא בדר"י וכ"ת לגמר מפיאה. וא"כ אתי אשר גזל למעוטי שנוי צורה דלא נילף מפיאה. וא"כ שנוי בעלמא מנלן. וע"ז אמר דמפיאה א"א למילף. ולא אתי אשר גזל אלא לשנוי בעלמא. ובדרך פלפול י"ל דאביי ורבא לטעמייהו אזלי בתמורה ד' ו' בהא דפליגי בכל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד אי מהני. וס"ל לאביי דמהני ורבא אמר דלא מהני ומקשה והרי גזל דרחמנא אמר לא תגזול ותנן הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזילה תיובתא דרבא אמר לך רבא שאני התם דא"ק אשר גזל כעין שגזל. ולאביי האי אשר גזל מיבעי על גזילו שלו מוסיף חומש ואינו מוסיף חומש על גזילו של אביו. ולכאו' תמוה לאביי דקסבר דאם עבד מהני מנלן דשנוי קונה אם לא מדרשה דאשר גזל כעין שגזל. דבלא דרשה מהיכא תיתי דקונה. והרי רבה רביה דאביי קאמר ב"ק ד' ס"ו שנוי קונה כתיבא והשיב את הגזילה אשר גזל אם כעין שגזל יחזור כו' וכי אביי פליג על רבה. להכי נראה דלא מקשי ש"ס אלא משנוי דעביד הגזלן בידים. והרי שנה ונשתרש בחטא גזילה כי היכי דלקני. ולרבא מנלן דקני ודילמא שנוי אינו קונה אלא היכא דנעשה ממילא או ע"י אחרי' והוא לא עביד מידי. והרי תנן הגוזל עצים ועשאן כלים כו'. ומשני דמש"ה כתיב אשר גזל ולא כתיב אשר נגזל אלא לדרוש אשר גזל בעצמו לאפוקי אם עשה שנוי אפי' בעצמו קנה. ואביי מודה ג"כ לדרשה דרבה. אלא דקדוק אשר גזל אתי על גזילו שלו מוסיף חומש ולא על גזילו של אביו. ומעתה אזלי לשיטתייהו. דלרבא ע"כ נפקא לן מאשר גזל שנוי בעלמא אפילו בלא דרשה דהם ולא שנוייהם. דאי איתא דרק מיתורא נפקא לן דשנוי בעלמא קונה. דילמא אכתי דוקא שנוי צורה כמו באתנן ומחיר קונה. והא דכתיב אשר גזל לרבות אפי' עשה בידיו השנוי דאע"ג דא"ר לא תעביד אם עביד מהני. אלא ודאי שנוי צורה ממש לא בעינן קרא. ולא אתי אלא לשנוי בעלמא. ואביי סבירא ליה דרק מדכתיב הם ולא שנוייהם ידענו דאשר גזל לשנוי בעלמא ולרבות אשר עשה בעצמו לא בעינן] הא מיהת דודאי גיזה והוולד הוי שנוי. והא דהרמב"ם ס"ל דלא קני משום שנוי היינו משום דעיקר הגזילה לא נשתנית כמ"ש הרמב"ן במלחמות שם. ומש"ה גם הולד וגיזה לבעלים ע"פ דין. אלא משום תקנת השבים לגזלן. וממילא ה"ה השביחה מאליה. וכ"ז לר"י אבל ר"מ דס"ל לצבוע לו אדום וצבעו שחור נותן לו דמי צמרו. ואינו מחזיר הצמר ש"מ דקסבר דעיקר הגזילה נגרר אחר השבח וה"נ לענין גיזה וולד. ומסתפק שפיר הש"ס אי סבר ר"מ שנוי לא קני כלל והא דאינו מחזיר הצמר משום דהצבע לא נתכוין בעל הבית לקנות ונגרר הצמר אבתרא. ומש"ה בגיזות וולדות ממילא לבעלים דאי שנוי קונה היה נגרר גם הבהמה אחר הגיזה וולד. או דילמא שנוי קונה והכא משום קנס. זהו דעת הרמב"ם ז"ל דלר' יהודה לא מחשב ולד וצמר שנוי להבהמה ומכ"מ גזילה חוזרת בעינה ומשום תקנת השבי'. א"כ ה"נ פטום דממילא. וזהו דעת רבינו. והיה נראה דא"כ לא קיי"ל כלל כרשב"א דאמר השביחה נוטל שבחו. וכן היה נראה לכאורה דעת הרי"ף שלא הזכיר אלא הא דר"י. מיהו דעת הרמב"ם דתרווייהו איתנהו והא דר' יהודה מיירי לאחר יאוש. אבל השביחה בידים אפי' קודם יאוש לגזלן והיינו דרשב"א:

כשעת גזילה משלם או כשעת מיתה ואכילה משלם. מי אמרי' כו' או דילמא כיון דבשעת מיתה ובשעת אכילה בר מיהדר לבעלים הואכצ"ל וכ"ה בכת"י:

אמאי קא מחייב ליה מר אגזלה קמאוכ"ה בכת"י: