**על התרומה.**בתוספתא וירו' דברכות פ"ט אי' להפריש תרומה. וכן כתב הרמב"ם פ"ה מה' בכורים גבי חלה להפריש חלה. ובש"ע יו"ד סי' שכ"ח להפריש תרומה. וכן בדין לפרש בקיצור עיקר המצוה. ואולי טעמו של רבינו משום דבאמת יש בתרומה וחלה שני מצות ההפרשה והשריפה שמצוה על בעל הבית לשרוף חלה ל"מ בחלת ארץ ישראל דאסור לכהן קטן. אפי' במקומו של רבינו שהוא בחוץ לארץ. מכל מקום היכא דליכא כהן קטן היה ראוי לברך על השריפה. בשלמא שריפת נותר ותרומה טמאה בזמן שהיה אפשר לאכול בטהרה. ניחא דאין מברכין. משום שהוא מצוה הבאה בעבירה בלאו דלא תותירו ועשה דמשמרת תרומותי. וכמש"כ באבודרהם שם. אבל בזה"ז דתחלת ההפרשה לשריפה. היה ראוי לברך על השריפה כמו על בעור חמץ. אלא הטעם משום שהוא נגד עיקר המצוה ליתן לכהן בטהרה. מש"ה אין מברכין. מכ"מ י"ל דכייל רבינו כל המצות שבחלה בלשון ברכה אחת. וכיוב"ז כ' הרא"ש פסחים פ"א על הא דמברכין על בעור חמץ ולא על בדיקת חמץ כדי לגרור ע"ז הלשון מעשה הבטול שלאחריו עד למחר ע"ש. וע"ע מש"כ סי' קמ"ה אות י"ז. וכ"ז בזה"ז. אבל בזמן שהכהנים אכלו חלה כדין. היה הכהן מברך על האכילה כמש"כ הרמב"ם שלהי ה' תרומות וביו"ד סי' שכ"ב דעבודה מיקרי. וע"ע מש"כ בפי' המשניות להר"מ אהלות פי"ח מ"ד בזה"ל אבל אכילת תרומה אין בה זולת מ"ע שכל אכילת קדשים מ"ע היא עכ"ל. מש"ה יש לברך בשעת הפרשה בלשון ברור להפריש תרומה. והא שאין מברכין על הנתינה לכהן. כבר יישב הר"י אבן פלט והובא בתשו' המיוחסות להרמב"ן ושו"ת הרשב"א סי' ח':

**התרומה.**בה"ג ה' חלה אי' חלה וכ"כ הרמב"ם. ובש"ע הביא שני הנוסחאות. והגר"א ז"ל הסכים לברך להפריש תרומה כלישנא דקרא. ולא חלה כלשון המשנה. והוכיח לזה מדתנן ברכות פ"ו רי"א בורא מיני דשאים כלשון מקרא ולא ירקות כלשון המשנה. ולולי דברי רבינו הגר"א ה"א דשם בדיוק נקיט דשאים ולא ירקות. דירקות כולל גם העלה של כל המינים הנאכלים. גם מיני ירק שהוא עיקר הפרי זולת זרעים ומיני קטניות. ור"י מודה שעל עיקר המאכל מברכין בורא פרי האדמה. תדע דהרי בד' מ"א א' ס"ד דהא דתני' היו לפניו צנון וזית מברך עה"צ ופוטר את הזית. דמיירי אפי' באין הזית טפל. אלא שברכת הצנון פוטר אה"ז. ור"י מודה בשארי מינין זולת ז' מינין. וע"כ מיירי דמברך בפה"א. וברכת פרי העץ בכלל פרי האדמה. אבל בבורא מיני ירקות ודאי לא נכלל פרי העץ. אלא כמש"כ דבעיקר הפרי מודה ר"י דמברכין בפה"א. ולא פליג אלא על העלה שנקרא דשא. ומש"ה הוצרך לפרש דשאים כדי לחלק ממין ירקות דעיקר הפרי כמו מיני לפתות וכדומה דודאי מברך בפה"א. אבל יש להביא ראיה לדעת הגר"א דראוי לומר בלשון המקרא מדמברכין המוציא לחם מן הארץ ואומרים המוציא כדי שלא לערב ראשי אותיות כדאי' בירו' ברכות שם. ולא מברכין בורא לחם כמו בכל המינין. אלא משום דלישנא דקרא הוא. הרי כדברי הגר"א ז"ל. ועדיין אני אומר דכ"ז אינו אלא לענין נוסח שאין בו לשון ב"א. אבל היכא דלשון ב"א בלה"ק משונה מלשון המקרא. נקטינן כלשון ב"א. והוא עיקר גדול בתפלה וברכות דע"פ דין נאמר בכל לשון. מכש"כ דטוב לומר בלשון ב"א שבלה"ק וכמש"כ בארוכה פ' לך סי' ח' אות י' בס"ד. ומש"ה מברכין להניח תפלין. לקבוע מזוזה. על נטילת לולב. שאין זה לשון הקודש באמת. אבל בלשון ב"א הכי משמעות לשה"ק. ובזה ניחא נוסח הגדה לפיכך אנחנו כו' דתנן במשנה דערבי פסחים לעלה ולקלס. והכי היא הנוסחא בברכת נשמת. והרי לקלס אינו לשון מבורר לשבח בלשון המקרא. ומשכחינן זה השורש גם לגנאי. וכבר ערער אבן ירחי בספר המנהיג על מנהגים שאומרים בקדיש ויתקלס מזה הטעם שיש בו משמעות של גנאי. והיה לפניו נוסח המשנה דע"פ כנוסחת הירו' דאיתא לנצח תחת ולקלס. וע"ע נו' הרי"ף ורמב"ם. אך מכ"מ עלינו לפרש נוסחא דילן ג"כ. אלא ודאי משום דבלשון ב"א פשוט דקלוס הוא לשבח וקוליס הוא לגנאי. כמש"כ התו' מס' ע"ג ד' נ' ד"ה אבני ב"ק. ובאמת הכי לשון חז"ל קלוס לשבח. כמו שבת ד' פ"ט ב' עד שאתם מקלסי' לי קלסו להקב"ה. ובסוטה ד' מ' מיני ומיניה יתקלס עלאה. ובב"ר פ"א בנוהג שבעולם מלך ב"ו מתקלס במדינה כו'. וכן הרבה בלשון חז"ל. מש"ה אין שום חשש לומר זה הנוסח בתפלה וברכות. והא שהביא הב"י או"ח סי' נ"ו בשם ר"י גאון שאין אומרים ויתקלס לפי שאנו מוצאים אותו בלשון גנאי. היינו כלפי שכ' רה"ג שהגון לומר ויתקלס משום שיש בו משמעות לשון זיון. וכובע נחושת מתרגמי' וקולסא דנחשא. הא בל"ז אין ראוי לומר אלא שבעה לשונות של שבח כמש"כ הטור שם. אלא משום משמעות דזיון. ע"ז שפיר כ' בשם רי"ג דאי דרשת לשון המקרא. א"כ יש בו לשון גנאי ג"כ. אבל בלא"ה ודאי אין לחוש כלל אלא ללשון ב"א. וכן הא שערערו המדקדקים על לשון והמקיץ נרדמים בברכת נשמת. כמבואר בס' מחברת הערוך לר"ש פרחון בערך קוץ. משום דהקצה הוא פועל עומד ולא יוצא לאחרים. וכ"כ הרד"ק. אבל מכ"מ אין חשש בזה. דאחר שנהגנו להשתמש הכי בזה השורש בין אדם לחבירו כשמדברים בלה"ק לא גרע מלשון ב"א. ונוכל לומר כן בתפלה. נחזור לענין דבברכת הפרשת חלה תליא בלשון המדינה. באתרא דקרו לחתיכה שמפרישין מן העיסה חלה כמו במדינת אשכנז ורוסיא ראוי לברך להפריש חלה. ובאתרא דלא קרי לה בלה"ק כלל אלא מלה ערבית וכדומה. ולא תקנו בברכות לשון נכר לגמרי. מש"ה ראוי לברך בעיקר לשון תורה להפריש תרומה. וכיוב"ז אי' בנדרים לענין נודר מן התירוש. דבזמן המשנה היו קורים כל מיני מתיקה תירוש. מש"ה תניא בברייתא דהנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה. והשתא שאין מבינים הכי. ומיני מתיקה נקראו בלשון לועזית. נשאר לשה"ק על לשון המקרא שהוא גפן כמבואר ביו"ד סי' רי"ז סי"ו. וע"ל סי' ט"ו שכ' דלשון ברכה משתנה ממדינה למדינה. וע"ע סי' קע"א אות ג'. וע"ע בכ"ז בפרדס הגדול לרש"י ה' ברכות מש"כ גם בלשון על:

**והדר לימא תהוי חלה.**לכאו' דין זה פשוט ומוזכר כ"פ בש"ס קריאת שם. ובמשנה תרומות פ"ג המתכוון לומר תרומה כו' ובנדה פ"י ומקפת וקורא לה שם. והיינו דתניא בתוספתא ברכות פ"ו מאימתי מברכין עליהן משעה שמפרישין. ולכאור' קשה הא בעינן עובר לעשייתן. אלא צ"ל משום שעדיין לא קרא שם. וה"ז פשוט. והנה הראב"ד ה' בכורים פ"ה כ' בזה"ל כ' רב אחא ז"ל וקורא לה שם ואומר ה"ז תרומה עכ"ל. ובל"ס כך היה הנוסחא לפני הראב"ד. אבל קשה על מאור עינינו הראב"ד שנצרך לדברי רבינו בזה. איברא יותר קשה על מנהג ישראל שלא לקרות שם כלל. אלא מפרישין בלבד. אבל באמת יש לחלק בין הזמנים בתרי טעמי. ומתחלה יש לבאר דלכ"ע יוצא מידי טבל בהפרשה לחוד בלי קריאת שם. ל"מ לשיטת התוס' בכורות דף נ"ט ושבועות ד' כ"ו בד"ה משום. דתרומה ניטל במחשבה לחוד. אלא אפי' לפירש"י דבעינן דבור. מכ"מ כיון שמברך ואח"כ מפריש ודאי מהני וכדתנן במע"ש פ"ד הפודה מע"ש ולא קרא שם רי"א דיו. והטעם כיון שעוסק באותו ענין כמש"כ הר"ש שם מסוגיא דקדושין דף ו'. ה"נ כיון שבירך ע"ז אין לך עוסק באותו ענין יותר מזה. וזה ברור ג"כ דאע"ג שיוצאים מידי טבל בהפרשה לחוד. מכל מקום לענין שיחול קדושת התרומה כדבעי. יותר טוב ומובחר שיאמר בפירוש הרי זה תרומה. שהרי קדשי המזבח דודאי מהני גמר בלבו כדאיתא בשבועות שם וכדכתיב וכל נדיב לב עולות מכ"מ מצוה לענין הכשר הקרבה שיאמר ה"ז קרבן לה'. והכי מוכח מדהקדים הכתוב קרבן לה' ותניא בת"כ והובא בנדרים דף י' דצריך שיקדים לומר קרבן קודם. כדי שלא יוציא ש"ש לבטלה. אלמא דבעינן למצוה דבור ממש. ואפי' בכור שקדוש מרחם ס"ל לרבנן בערכין ד' כ"ט שמצוה להקדישו בפה. וכן שעיר הפנימי דיוה"כ שהגורל שקובעו לשם עושהו חטאת כדאי' יומא ד' מ"א א'. מכ"מ תנן התם ואומר לה' חטאת. [ור' ישמעאל דפליג בערכין בבכור שקדוש מאליו. ה"נ דפליג בשעיר הפנימי ואמר לא היה צריך לומר חטאת אלא לה'] הא מיהא דאף ע"ג דמהני מחשבה מצוה לומר בפה. וה"נ תרומה וחלה. וז"ל הזוהר פ' במדבר. ת"ח כל מילי דבעי למתיישבא בדוכתיה לא מתיישבא עד דמדכר בפומא כו' וכן בכ"מ. וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' קנ"ד ע"ש. ומעתה יש לנו לומר משום דע"פ ד"ת אסור לאבד תרומה וחלה אפי' טמאה כדכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי אמרה תורה בשעת ביעורה תהני ממנה וכדאי' בשבת ד' כ"ה א'. וכשם שמצוה לאכול טהורה כמש"כ לעיל אות א' כך מצוה ליהנות בטמאה. ובזה מתיישב קו' התו' בד"ה כך על רש"י דס"ל דתרומ' טמא' אפשר לבער בכל דבר אפי' שלא בשריפה. מהא דחשי' סוף תמורה תרומה טמאה בהדי הנשרפין ותנן הנשרפין לא יקברו. ולמש"כ ניחא וה"ט שלא יקברו משום שמצוה ליהנות. אבל לזרוע באמת שרי ע"פ ד"ת אלא שאסור שמא ישהה ואתי לידי תקלה והכי מבואר בשבת ד' י"ז ב' שגזרו על גידולי תרומה משום תרומה טמאה ביד כהן דילמא משהי לה גביה ואתי לידי תקלה. ולא קאמר דהזריעה עצמה אסור:

נחזור לענין דלאבד אסור מה"ת. וא"כ בזמן שההכרח לאבדה יותר טוב שלא להקדישה כ"כ אלא כדי לפטור מן הטבל. והיינו דתנן בפסחים פ' אלו עוברין כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט רא"א לא תקרא לה שם עד שתאפה כו' רי"א מפרשתה ומנחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה. ויש לדקדק אמאי לא תני ר"י ג"כ מפרשתה וקורא לה שם ומניחתה כו' כמו שאמר ר"א לא תקרא לה שם. אלא כמש"כ דלר"א שנשארה במצה והכהן יהנה ממנה כמצותה מש"ה ראוי לקרוא לה שם. [ואע"ג דאי' בירו' דלר"א אין רודה החלה כלל אלא מניחה לישרף ומפרש הטעם דאי יקרא שם לפני רדי' אסור לרדות משום מוקצה. ואי ירדה תחלה ואח"כ יקרא שם שמא יאכל קודם שיתן לכהן. הרי משמע שמניחה לישרף ואינו נותן לכהן. אבל אאל"כ דודאי מצוה מיהת ליתן לכהן אפי' טמאה. אלא ע"כ ה"ק דבשעת הנחתה בתנור קורא לכהן ומזכה לו. וה"נ נהנה הכהן ממנה כ"ש. אבל אם ירדה תחלה ואח"כ יקרא שם אפשר שישהה בידו עד שלא יתן לכהן וחיישינן שמא יאכל] משא"כ לר"י דמניחתה עד שתחמיץ וע"כ ישרוף בלי שום הנאה. מש"ה אינו קורא שם. ומעתה בזה"ז תליא במחלוקת הפוסקים. רבינו ס"ל כשיטת הגאונים להאכיל חלה לכהן קטן כמש"כ הרי"ף פ' א"ע וכדאיתא להלן סי' ק"ח. להכי כתב להקדיש בפה כדין. אבל אנו נוהגין כמש"כ רמ"א א"ח סי' תנ"ז שאין מאכילין כלל. מש"ה המנהג שלא לקרות שם. כדי שלא יהא בחומר הקדושה. ובזה יתיישב שנוי המנהג גם בזמן הברכה. דבתוספתא תני' משעה שמפרישין דמשמע לאחר הפרשה. והשתא מברכין ואח"כ מפרישין. דלפנים דלא נעשה חלה עד שקרא שם. טוב להפריש תחלה ולברך קודם לקר"ש. והשתא דההפרשה מקדשתה. יש לברך עובר למעשה הפרשה. ויש עוד טעם לשנוי המנהג דבזמן שהיה חיוב חלה מה"ת והיו צריכין ליזהר הרבה שלא ישאר פרור מן החלה בעיסה להכי מפרישין ואח"כ מקדשין בשם. משא"כ בחלת חו"ל דנאכלת עם הזר על השלחן ולא חיישינן לפרור להכי מברכין תחלה ובהפרשה נעשה קדוש בלי קריאת שם. ולזה הטעם בא"י גם כהיום ראוי לעשות כדאיתא בתוספתא. והשתא ניחא מה שנצרך הראב"ד ז"ל להתלות באילן גדול רבינו. דאפי' בזה"ז שאינו נעשית כמצותה ממש מיהת להאכיל לכהן גדול טהור כדין. מכ"מ קוראין שם. ואע"ג שאין מברכין על אכילתה וכן על שריפת טמאה. משום דאע"ג שהוא מצוה. מכ"מ אינה עיקר המצוה. בכל זה אומר תהוי חלה.

אתסוריבחדש לא מיתסרי אלא בחמשת המינים. מ"ט אתיא לחם לחם. כצ"ל וכ"ה בכת"י. ובמנחות אי' ואסורין בחדש מלפני הפסח מנה"מ אמר ר"ל אתיא לחם לחם ממצה. ופרש"י מה מצה בה' מינים ולא אורז ודוחן אף חדש נמי כו'. והתו' השיגו דא"כ הוי למידק הני אין אורז ודוחן לא כמו לעיל. להכי פירשו דאיצטריך ג"ש דלא נימא דוקא שעורים דמייתי עומר מינה אסור בחדש ותו לא. והנה רבינו מפרש כרש"י דהג"ש הוא דלא ניתסר אלא ה' מינים. ובאמת ק' על התו' מדתניא בת"כ אמור פ"י ה"ט אילו אומר קלי וכרמל לא תאכלו הייתי אומר יכול אף הקטניות בכלל ת"ל לחם. הרי דס"ד דכל המינין אסור. ותו דבכריתות דף ה'. עביד הגמ' צריכותא מלחם וקלי וכרמל. ואמר אי כתיב כרמל ה"א מה לכרמל שכן לא נשתנה מברייתו. וק' נימא מה לכרמל שכן מביא עומר כרמל. וכן להלן אי' עוד מה לקלי וכרמל שכן בעינייהו. ולא קאמר שכן הווין בעומר. ואין לומר משום דבחד מינא אין סברא לעשות חלוק מזה הטעם. שהרי גם עתה עביד צריכותא מחד מינא. אלא ע"כ הא שמפרישין העומר לא אריא לומר דרק זה המין אסור. ולא תקשה מהא דתניא בת"כ והובא מנחות ד' פ"ד מנחה חדשה אין לי אלא חדשה של חיטין של שעורין מנין כו'. ופרש"י של חטין דומיא של שתי הלחם שהן חטין כו'. אלמא דמסתבר שהאיסור מעין המתיר. לק"ע דהתם בפי' כתיב בכורי קציר חטים וס"ד שלא קדמה שתי הלחם אלא לביכורים של חיטים כדתניא התם בסמוך. ולא נצרכנו לפרש"י אלא להסביר אמאי יש מקום לחלק בין חיטים לשאר מינין. וכיון דאיצטריך לרבות ביכורי שאר מינין. איצטריך לרבות ג"כ ביכורי שעורין. וכן לענין קצירה קרא קדריש בד' ע"א א' לחלק בין מקום שאתה מביא למקום שא"א מביא. וה"נ ס"ד לחלק בין קצירה דשעורים לקצירה דשאר מינין כמבואר בסמוך אות ו'. אבל בל"ז אין מקום לחלק. איברא סברא זו דרש"י ותו' תליא במחלוקת תנאי דריש פ' כל קרבנות הציבור דאי' דר"י בר"י ס"ל עומר בא מחו"ל מדאסור חדש בחו"ל מה"ת. וכיון דמדאורייתא אסור אקרובי נמי מקריבינן. ואנן תנן עומר אינו בא אלא מן הארץ והרי סתמא דמשנה ערלה החדש אסור מה"ת בכ"מ אלא ע"כ לא קיי"ל כר"י בר"י בהוכחה זו. וה"נ לר"י בר"י בעינן ג"ש דלחם לחם לאסור שאר מינין וכפי' התוס'. דשינוי המין והמקום שוין כמבואר בד' ע"א לענין קצירה. וסתמא דסוגיא דכריתות דלא קאמר שכן מביא עומר מכרמל אתי כרבנן דהילכתא כוותיהו דלא תניא הקרבה באיסור. וכן פסק רבינו שהביא הלכה זו סתם. [ומכאן ראיה לדחות מש"כ הגאונים האחרונים ז"ל לתלות טעם היתר חדש בחו"ל עפ"י דתנן עומר אינו בא אלא מה"א וכסבר' ר"י בר"י שהרי סוגיא דכריתות מוכיח דלא קיי"ל כסברא זו דר"י בר"י. ובאמת הוא מחלוקת אמוראי במנחו' ד' ס"ח ב' דר"פ ור"ה בר"י אכלי באורתא דשיתסר ולא חיישי לספיקא דיומא משום דס"ל חדש בחו"ל דרבנן ורבנן דר"א לא אכלי ומפרש הש"ס דקסברי חדש בחו"ל דאורייתא והרי לא הוצרך הש"ס לזה הטעם. דאפשר לומר דכ"ע ס"ל דחדש בחו"ל מדרבנן אלא משום דחדש הוא דבר שיל"מ כידוע. ור"פ לטעמיה ביצה ד' ג' דלית ליה ספקא בדשיל"מ אסור. ורבנן דרב אשי כרב אשי ס"ל דדבר שיל"מ אפי' בדרבנן ל"ב ואפי' ספיקא אסור כפרש"י שם. וע' מש"כ לעיל סי' מ"ז אות א' בס"ד. אלא ע"כ צ"ל דהש"ס מפרש האמת דרבנן ס"ל חדש בחו"ל מה"ת. הרי מכאן ראיה דאסור. והכי דעת רש"י סנהדרין ד' י"ב א' ד"ה של בית כו' דקסבר מביאין תבואה מחו"ל לא"י מאותה שחרשו וזרעו בשביעית והתירה עומר של שביעית עכ"ל. הרי דבעי עומר להתיר תבואת חו"ל. וזהו דעת רבינו כאשר יבואר בסמוך]. נחזור לענין דרבינו כפרש"י ס"ל. וזהו סוגיא דהש"ס והא שהקשו התו' הנ"ל אמאי לא קאמר בחדש הני אין אורז ודוחן לא. למש"כ דפליגי בזה הסברא תנאי ניחא דקאמר סתם מנה"מ לישנא דמשתמע לתרי אפי. לר"י בר"י כפי' התו'. ולרבנן כפרש"י. ורבינו פי' השאלה כרבנן. עוד י"ל קושית התו' דמשום דבריש הסוגיא דשם דבעי לענין חלה הני אין אורז ודוחן לא מנה"מ. וקאי זה הלשון על כל המשנה. ומפרש והולך כסדר המשנה.

**במקום דחזי להביא עומר מינה.**לאפוקי בית השלחים ובית העמקים כדתנן מנחות ד' ע"א. וה"ה חו"ל וכ"כ הרמב"ם פ"ז מה' תו"מ אסור לקצור בא"י כו' ומכאן נראה דלא כפרש"י שכ' דהני שרי משום שמפסיד מהר וע"ש תו' ס"ח א' שצדדו לומר דמדרבנן אסור במקום דליכא פסידא. אבל רבינו לא פי' באיזה מקום שרי ומבואר דבכ"מ דלא חזי לעומר שרי לקצור אפי' מדרבנן. ומדלא פי' רבינו באיסור אכילה ג"כ באיזה מקום אסור כמו בקצירה ש"מ דס"ל דאסור מה"ת בכ"ע וכמש"כ לעיל וכטעמי' שכתבתי באות הקדום:

**לא אסיר למקצר אלא ה' מינים כו'.**הכא ודאי שפיר איתא בגמ' ד' ע"א ואימא ממין שאתה מביא אי אתה קוצר כו' כמו שנתמעט מאיסור קצירה מקום שאי אתה מביא ה"נ ס"ד דמין שא"א מביא רשאי לקצור וכמש"כ אות ד'. ורבינו דנקיט לשון אלא ה' המינים היינו משום דשגירא דלישנא דאיסור אכילה קא נקיט:

**מ"ט ראשית קצירכם כתיב ואתיא ראשית כו'**כצ"ל. וכ"ה בנו' כת"י:

**וש"ש ושיפון.**במשנה דפסחים תנן ושיפון וש"ש. אבל בריש מס' חלה ובמנחות פ' העומר אי' כנוסחת רבינו. וע' בס' חמד משה סי' תנ"ג סק"א. ולפי דברי הגאונים חק יעקב שם והתבואות שור ביו"ד סי' ו' ס"ק א' אין בזה נ"מ ולא אמרינן דכל המוקדם במשנה מוקדם למצוה כמו דאמרינן במרור וכמש"כ הגהמ"י ה' מצה פ"ז אות כ' ומג"א סי' תע"ג בשם מהרי"ל. והכי מוכח בגמרא ד' ל"ט א' והא חזרת תנן ע"ש. דמשמע דכיון דנשנה בראש ש"מ דקדים למצוה וה"ה הבאים אחריו. אבל כ"ז במרור יש סברא לזה. דמצותו שיהא תחלתו רך וסופו קשה. וכל מה שנכלל יותר בזה הפרט מוקדם למצוה. והא דפליגי תנאי. דמתניתין תני הסדר חזרת תמכא חרחבינא עולשין ומרור. ובברייתא תניא עולשין תמכא חרחלין וחרחבינא וחזרין. י"ל דתליא בפי' תחלתו רך וסופו קשה. דרש"י פי' בד"ה מרור סופו קשה. הקלח שלו מתקשה כעץ. ובירו' פ"ב דפסחים איתא מה חזרת תחלתו מתוק וסופו מר כך עשו המצרים לאבותינו בתחילה במיטב הארץ הושב וגו'. ואח"כ וימררו את חייהם וגו'. [ונראה דתלי' במחלוקת ר"א ורשב"נ סוטה ד' י"א ב' בפי' בפרך הראשון דכתיב בתורה אי בפה רך אי בפריכה. דלמ"ד בפה רך מפרשינן הדמיון בתחלת עבודה מתחלה רך וסופו קשה כמשמעו. וא"כ א"א לומר תחלתו מתוק. דלא היה מתוק אלא העבודה היה רך ונוח. משא"כ למ"ד דמתחלת העבודה התחילו בפריכה. וע"כ הדמיון היינו תחלת הביאה למצרים. שאמר פרעה במיטב הארץ וגו' וזה תחלתו מתוק ממש]. ובהא פליגי הני תנאי וקים להו דלפי זה הכונה יאות זה הסדר יותר ולפי הכונה השניה יאות סדר אחר. ודברי הגהמ"י קיימין ולא כמו שדחה בשו"ת מקום שמואל סי' ס"ו ע"ש. אבל כ"ז ניחא במרור משא"כ במצה. והא דחטי קדים למצה כמש"כ מהרי"ל וברמ"א סי' תנ"ג. היינו משום חשיבותן שראויין יותר למצוה וכל שכן למש"כ הרא"ש פ' ע"פ סי' ל' דמצות מצה זכר ללחמי תודה שבא מחטין. אבל שארי מינין אין נ"מ. וא"א לומר דהא דחטין קדמי היינו משום שאין ממהרות להחמיץ כ"כ ומשומר יותר. וא"כ נימא הכי בשאר מינין אין דומין בטבען. אבל א"א לומר כן שהרי פליגי בד' מ"ה בשעור עיסה דחטי ושערי ר"י בנו של ריב"ב אומר בחטין קביים ובשעורין ג' קבין רנ"א משום ר"א חלוף הדברים ומפרש בירו' פ' א"ע טעם מחלוקתן בזה"ל אית תנויי תני בחטין ג' קבין ובשעורין ד"ק. אית תנויי תני בחטין ד' קבין ובשעורין ג' קבין מ"ד בחטין ג"ק שיש בהם שמנונית. בשעורין ד"ק שאין בהם שמנונית [כצ"ל פי' משום שהחטים שמנים יותר והשמנונית הוא מי פירות וממהר להחמיץ כידוע]. ומ"ד בחטין ד' קבין דאינון קשין ובשעורין ג"ק דאינון רטישין [כצ"ל פי' משום שחטין קשין ואין ממהרות להחמיץ]. הרי פליגי בזה אלא ע"כ כמש"כ. ובשארי מינין אין נ"מ בקדמות הנוסחא להקדים למצוה כמש"כ הגאונים הנ"ל:

דלא סתם לןתנא כרבנן עבדינן כרבנן ולא עבדינן כריב"נ כו' ולא חיישינן כו' וכ"ה בכת"י. לכאורה קשה. הא האי קולא בחומרא תליא דכל דבר שבא לידי חימוץ יוצא ידי מצה וכן להיפך. ותו הא סתים במשנ' דמס' חלה שאין חיוב בחלה אלא חמשת המינים. הרי היא קולא דלא כריב"נ. ולא עוד אלא לענין חמץ ג"כ תנן בחלה שם האוכל מהם כזית מצה יוצא בה ידי חובתו כזית חמץ חייב בהכרת. הרי תנן הני ותו לא. והיאך כ' רבינו בסי' ע"ה מדסתם לן תנא במצה כדתנן ולא סתם לן בחמץ כו' הא סתם לן במס' חלה. וי"ל משום דתני ריב"נ אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ. ואיבעי להו אי קרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ א"ד קרוב להחמיץ וחמץ גמור לא הוי ופשיט דתניא אמר ריב"נ אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו י"ח בפסח. ואי נימא דאינו חמץ גמור י"ל דאינו יוצא בו י"ח בפסח דלא איתקש מצה אלא לחמץ גמור שחייב כרת עליה. והיינו שהביא הקישא מקרא דלא תאכל עליו חמץ וגו'. ולא קרא המוקדם כל מחמצת ל"ת בכל מושבותיכם וגו' וכבר עמד ע"ז בצל"ח. ופשוט כמש"כ דמכל מחמצת לא נפקא לן אלא לאו כדאיתא ר"פ א"ע [והכי משמע מדקאמר מתני' דלא כריב"נ דא' אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא כו' ולמאי הקדים הש"ס דלריב"נ חייבין על חימוצו כרת והרי עדיין לא אפשוט מברייתא זו שהביא דחייבין כרת אלא בתר דקפשיט מברייתא אחריתי. אלא משום דאי לאו מחייב ריב"נ כרת אתי מתני' שפיר כותיה להכי הקדים דס"ל לריב"נ שחייבין ע"ח כרת. והיינו כדמסיק והולך דאיבעי להו ומיפשט הכי] והא דאסור באכילה מה שאינו חמץ גמור היינו דדמי לנוקשה לר"מ דמרבינן ריש פ' א"ע מכל מחמצת. וכיון שאין יוצא ידי מצה אינו חייב בחלה דג"ש דלחם לחם ממצה הוא דנ"ל. וא"כ ס"ד דרבינו אע"ג דסתם במצה וחלה וחמץ דלא כריב"נ היינו דלא הוי חמץ גמור לחייב עליו משום כרת אבל לענין איסורא אפשר דחיישינן לריב"נ. ובאמת הביא הח"י בסימן תנ"ג בשם השגות הראב"ד שס"ל דבאורז ודוחן איסורא איכא. ותמה מהא דסילקא וארוזא. וכתב בחמד משה שם שס"ל דהוי חלוט רק אי הוי איסור כרת הוה חיישינן שמא יהא חמץ. ולאיסור לאו לא חיישינן וכמש"כ התוס' בפרק כל המנחות לענין מי פירות. ובזה מדוייק הא דאיתא לפנינו ש"מ לית דחש להא דריב"נ דתניא אורז חייבין על חימוצו כרת כו' ולא הביא ברייתא ראשונה. ש"מ דלאיסורא חיישינן שפיר לריב"נ. איברא רבינו גריס לית דחש להא דריב"נ. ולהלן שלהי סי' ע"ו סיים להא דריב"נ דאמר אורז מין דגן הוא. ותו לא מידי. וממילא אזדא כל דברי הראב"ד. ובאמת לפי דאי' שלהי פ' כל שעה לא ליחלט אינש תרי חיטי בהדדי דילמא יתיב חד בצריא דחבירתא וש"מ דוקא חיטין חיישינן ולא שארי מינים דלית להו צריא כ"כ כמו חטי. וא"כ ע"כ לא היה חלוט ודלא כריב"נ לגמרי. והוי קים לר"א איך הוי רב הונא עביד דלא הוי חלוט. ונראה לי כוונת הראב"ד ז"ל דנוקשה אין הכונה כמו נוקשה דחמש מינין דאסו' להשהות ג"כ אלא אינו אסור רק באכילה וכפסק הרמ"א שם. והנה תרי בישולי אלו חד זכר לצלי דפסח ראוי לעשו' דבר שאינו נאכל כמו שאנו נוהגים חד צלי או גרמא או דג וביצה שעליו ואין הביצה לאכילה רק לנוי. ור"ה לקח סילקא וארוזא. והיה אורז זכר לצלי דפסח. ולמד מכאן שאינו נאכל:

**של צפורי.**וכמה ועוד כדתנן רא"א תרומה עולה בא' ומאה ר"יא במאה ועוד. ועוד זה אין לו שיעור. ותני משהגדילו המדות אמרו חמשת רביעים קמח חייבין בחלה ר' יוסי אומר ה' פטורין ה' ועוד חייבין ורבנן כו' כ"ה בכת"י:

כיון דמשהו הוא לא יהבי ביה רבנן שעורא וכמה ועוד קב מדבריתוכ"הע. האי וכמה ועוד שכתב רבינו קאי על ועוד הראשון דתני' שבעה רביעים קמח ועוד כו'. ומפרש שהוא ביצה וחומש. ובכת"י ליתא כאן האי וכמה ועוד. וקאי רבינו על כלל חשבון שעור חיוב חלה. שהם מ"ג ביצים וחומש. והוא עשירי' האיפה שהוא תל"ב ביצים כמבואר החשבון לכל מבין עם תלמיד וגם בבה"ג אתפרש יפה. איברא בועוד דר' יוסי לא פירש רבינו מאומה. ולא כתב אלא שהוא משהו. והנראה דלא ס"ל כפירש"י שבת דף ט"ו דס"ל א' מכ' בביצה לכל ביצה וא"כ לר' יוסי מ"ה ביצים ועוד חייב בחלה ופליגי טובא גם התו' כ' דלר"י בעינן שיהא אחר הפרשה שעור חלה. והוא ג"כ שעור מסוים לפי המקום והענין כידוע. ותו א"כ פליגי רבנן בדין. וס"ל דשעור החיוב בחלה הוא קודם הפרשה. ומה זה שכ' רבינו כיון דמשהו הוא לא יהבי רבנן שיעורא. אלא רבינו ס"ל כפירוש הראב"ד עדיות פ"א דר"י ות"ק לא פליגי בדינא ולכ"ע מ"ג ביצים ועוד שעור חלה. ולא פליגי אלא במדה צפורית היאך הוסיפו ע"ש. וכעין זה פירש רבינו דלא נחלקו כלל. אלא דרבנן לא דקו במשהו. והיינו דלכ"ע אין כל הששה ירושלמיות נכנסין בחמש צפוריות. ונשאר משהו. ורבנן לא דקו במשהו ולחומרא ור' יוסי דקדק על חשבון מכוון ומצומצם:

**ברם צריך אילו היכא דלש פלגי פלגי שיעורא כו'**כצ"ל וכ"ה בכת"י ובה"ג אי' היכא דאפה פלגי פלגי דקפיזא ונסחינון כו'. ואין הלשון מדוקדק כל כך:

**או דילמא כיון דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ וכו'.**מבואר דעת רבינו דר"א דאמר הסל מצרפן לחלה מה"ת הוא וקרא קדריש וכ"כ הרי"ף פ' א"ע והרמב"ם ה' ביכורים וא"כ מהני אף לקולא כגון עיסה שהיתה שעור בלישה ואח"כ צירפה בסל עם עיסה פחות מכשעור יכול להפריש מקטנה על הגדולה. וכדעת הב"י או"ח סי' תנ"ז. והכי מבואר בתו' ביצה ד' ט' סד"ה גלגל כו' ומיהו אם ירצה דבר קל יעשה מצה אחת ויצרפם כו'. והרי במצה אחת ודאי אין שעור חלה. ובעיסה יש שעור. אלמא דמהני צרוף סל גם לזה. וכ"כ הטור שם דאם יש עיסה שלא היה כשעור ויש עיסות כשעור מהני צרוף סל. וכ"ז דלא כהמנהיג שכתב דצרוף סל אינו אלא להחמיר. אלמא דס"ל דאינו אלא חומרא דרבנן ואולי באמת לריב"ל דאמר בדף מ"ח ובירו' חלה פ"ב דדוקא נושכות אפשר דדוקא משום דדמי ללישה א' החמיר ר"אי דאי מדרשה דקרא מאי אריא נושכות הא לחם כתיב סתמא. אלא ס"ל שהוא מדרבנן. אבל אנן דקיי"ל כר"ח דאפי' כעכין פשיטא דמה"ת הוא. מיהו מדברי רבינו משמע דאפי' לרשב"ג דבעי נושכות הוא מה"ת וה"ק קרא לחם דומיא דעיסה:

והנה בפסחים שם אי' בהא דתנן כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט רא"א לא תקרא לה שם עד שתאפה בן בתירא אומר תטיל בצונן קפליג רבי ורי"צ דרבי א' הלכה כר"א ור' יצחק א' הלכה כב"ב. וכ' הרי"ף דהלכה כרבי דהא דר"א מישך שייכי בהך אחריתי דר"א דאמר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה וחד טעמא הוא. וכבר פסק שמואל הלכה כר"א דאר"י א"ש הלכה כר"א ואמר ר"ח אפי' כעכין דאין נושכות זו בזו עכ"ל הרי"ף ונתקשו הרא"ש והר"ן בכוונת הרי"ף. ולפי דבריהם כתבו בדעת הרי"ף שאפי' שעור חלה בעי צרוף סל ומש"ה השיגו עליו. ובאמת דבר תימא הוא. ורבינו כ' ג"כ בסמוך וה"ק קרא או בעידן לישה או בעידן לחם. אלמא דאו זה או זה סגי. אבל האמת יורה דרכו של הרי"ף דלא בא כאן אלא לפסוק כר"א לגבי ב"ב. וצריכין אנו להבין עיקר מחלוקותן. והתו' כתבו דכ"ע ס"ל דמהני הטלה בצונן ואם אירע שקרא שם תטיל בצונן לכ"ע. והוסיף הרא"ם דס"ל לר"א שלא יקרא שם אולי לא יזהר יפה בהטלותו לצונן ואוסיף לבאר דודאי הכי דינא דאסור למיעבד מילתא דבעי לתקן אח"כ ואולי לא יתקן. וכמש"כ הבעה"מ ריש מ' חולין. ומקור הדין הוא במ' כלאים פ"ב היתה שדהו זרועה כלאים כו' נטועה ונמלך לזורעה לא יאמר אזרע ואח"כ אשרש אלא משרש ואח"כ זורע. וא"כ מ"ט דב"ב. ואין לומר דס"ל אסור לאפות. א"א לומר כן דכיון דס"ל כר"א שעובר על ב"י מדבעי הטלה לצונן. וא"כ אית ליה הואיל אי בעי מתשל וממילא לשרי לאפות ביו"ט ג"כ משום הואיל. דאע"ג דהסוגיא בד' מ"ה לא הכריע דר"א אית ליה הואיל. כ"ז להס"ד דר"א ס"ל טה"נ ממון ומש"ה ס"ל דעובר בב"י. וא"כ אין ראיה דר"א אית ליה הואיל מהא דס"ל שעוברים על ב"י. אלא מהא דמתיר לאפות ובהא דחי שם שפיר. אבל להפסק דס"ל להרי"ף טה"נ אינו ממון וכדעת הרמב"ם. וע"כ הא דר"א ס"ל שעובר בב"י הוא משום הואיל. והיינו עצם טענתו של הרי"ף לפסוק כרבה דאמרינן הואיל מדר"א דס"ל שעובר עליו בב"י. והר"ן במח"כ לא ירד לס"ד הרי"ף משום דנמשך אחר דעת עצמו ז"ל דס"ל שלהי פ"ב דקידושין טה"נ ממון. וכסבור שגם הרי"ף ס"ל הכי. וליתא. והיינו מש"כ הכ"מ בשם ר"ש המעילי דס"ל להרי"ף כהרמב"ם דטה"נ א"מ. וא"כ כאן דס"ד דהלכה כב"ב ע"כ לא משום דס"ל דאסור לאפות ביו"ט דלית לן הואיל. הא כיון דעובר עליו בב"י וטה"נ א"מ ע"כ אית לן הואיל ומ"ט אסור לאפות. אלא ע"כ טעמא אחרינא הוא. דאסור לאחר ההפרשה משעת מצותה כמו דמצוה להפריש פיאה בשעת קצירה דוקא. ומעשרות בשעת מירוח. ה"נ חלה בשעת שנתחייבה ומקרא מלא הוא. ראשית עריסותיכ' חלה תרימו בשעת עריסה דוקא. וא"כ אין תקנה אלא להטיל בצונן אע"ג דמה"ד אסור לסמוך על התיקון הבא כמש"ה. אבל כיון דא"א באופן אחר הוי כדיעבד. ור"א ס"ל דאע"ג דראוי להקדי' מצות ההפרשה בשעת עריסה שהוא חיוב הראשון מכ"מ בשעת לחם הוא ג"כ זמן החיוב. שהרי אז מצטרף מה"ת וכיון דזמנה ג"כ בשעת לחם ודאי טוב יותר להפריש לאחר שיאפה משיסמוך על התיקון. והיינו שכ' הרי"ף דהא דר"א שייכא בהך אחריתי דר"א דאמ' אף הרודה כו' ומש"ה הוסיף עוד להביא הא דר"ח אפי' כעכין כלומר דמה"ת הוא ולא חומרא בעלמא כמש"כ לעיל. אלא דרשה דקרא. וכיון דאיפסק התם הלכה כר"א ממילא אסור להפריש ולסמוך על התיקון של הטלת צונן. זהו כוונת הרי"ף. ואחר כותבי ראיתי שקדמני בס' קהלת יעקב בזה. והשתא נימא דגם רש"י בד' מ"ח ב' ד"ה א"ל כר"א כו' אלא עושה חררה קטנה אצל גדולה ואופה שתיהן וכשהוא רודה נותן לכלי והוא מצרפן כו' ומשמע דה"ל לרש"י דשעור לישה בעי צרוף סל. והשיגו ע"ז בתו' דמ"ו ד"ה הואיל. ונראה דגם רש"י לא כיון להא. ופשיטא דאפשר לפטור בהקפה בעלמא כמו כל תו"מ שלא הפריש בשעת מירוח מפריש והולך אפילו עבר ולש וכן בפיאה כדאיתא בפרק הגוזל קמא. אלא משום דמכ"מ לא עבד שפיר. שהרי לא הפריש בשעת החיוב להכי כ' שיניחם בכלי שיהיה עוד זמן חיוב אחר. דה"ק קרא או בשעת לישה או בשעת לחם יהיה כשעור. וממילא אז הוי זמן מצוה:

**מצטרף בסל מ"ט בסל קא גמרא כו'**וכ"ה בכת"י:

**קא גמרא מילתא דלחם.**ור"י כו' מ"ט בתנור קא גמרא והוי לחם. פי' ר"א ור"י פליגי אימת נקרא גמר מלאכה דלחם אי בתנור אי ברדיה ונתינה לסל. דאז מתקשות ונעשות ראוין לאכילה. ובכת"י הנו' בדר' יהושע מ"ט בתנור קא הוי לחם. ולפי זה לא פליגי מתי הוי גמר אלא ר"א ס"ל דתלוי בגמר מעשה הלחם. ור"י ס"ל דתליא בשם לחם דמיקרי משנקרם בתנור כמו לענין שתה"ל ולחמי תודה כדתנן מנחות פ' התודה. עכ"פ מבואר דפי' הכתוב והיה באכלכם מלחם הארץ דדרשי' דבשעת לחם ג"כ זמן חיוב אינו אלא בשעת גמר מלאכה. ולא צרוף סל אחר זמן מרובה. וכדדייק ר"א ותני הרודה ונותן לסל כו'. ורבינו הוסיף והעתיק להלן הא דר"א הרודה פת חמה ונותן לסל כו' דוקא פת חמה שאז נגמר בסל כמש"כ. ושמעתי שלזה דייק רש"י נדה דף ח' א' ד"ה הסל מצרפן לחלה כשרודין מן התנור עכ"ל והוא מיותר ולא בא רש"י אלא ללמדנו דוקא מיד אחר רדיה מן התנור. וכ"כ החינוך פ' שלח בשם רבותיו ז"ל. מיהו ברא"ש ביצה פ"א ס"ס י"ג שכ' ואם יבאו אח"כ לידי צירוף כו' משמע דמהני צירוף אחר שנצטנן ג"כ. וכן לשון הרמב"ם ה' בכורים פ"ו הל' ט"ז עשה עיסה פחותה מכשיעור ואפאה ונתן הפת לסל. וחזר ואפה פת אחרת ונתן לסל אם נתקבץ בסל שעור חלה הסל מצרפן לחלה כו'. משמע דכבר נגמר מעשה פת הראשונה ונצטנן מכ"מ מהני צירוף להשני:

רשב"ג ס"ל כר"א דאמר אפי' בסל כו' קא סבר בעינן לחם דומיא דעיסה כו' הני נשי דידן נהוג למיפא קפיזא קפיזא בפסחאכצ"ל וכ"ה בכת"י:

א"ר יוחנן. לפי זה יהא מוכח דקיי"ל כר' יוחנן לגבי דריב"ל אבל בכת"י הנוסח' א"ר חנינא והכי איתא בגמרא: