**הוי אכלינן פסח מצה ומרור.**לישנא דקרא קא נקיט דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים אבל סדר אכילה כשלא היה בכריכה מצה פסח ומרור כדתניא במכילתא בא פ' ט"ו שמצות הפסח מצה צלי ומרור. והיינו תחלת הסעודה. ולבסוף נאכל כזית פסח באחרונה והוא אפיקומן. ונפקא ליה מדכתי' יאכלוהו ולא עוד. וכדאי' במכילתא שם הפסח נאכל אכילת שובע ואין מצה ומרור נאכלים אכילת שובע. ואם אין לו שני זתים פסח דומה למי שאין לו שני זיתים מצת מצוה בזה"ז. שאוכל כל הסעודה מצה שאינו משומר. ובאחרונה אוכל מצה שמורה. וה"נ בזה"ב אוכל כל הסעודה מצה שאינו משומר ובסוף הסעודה אוכל כזית מצה שמורה ומרור ואח"כ פסח באחרונה. והיינו דכתיב בפסח דורות על מצות ומרורי' יאכלוהו. והדברי' ארוכים ומבואר בפי' המכילתא בס"ד ובקונטרס אמרי שפר על הגדת פסח בס"ד. ושמץ דבר להלן סי' קנ"ד אות ב':

**אמר רבא מצה כו'**כצ"ל:

**אלא במצה דמינטר ליה מחמוץ לשם מצה.**דברים אלו הביא הרא"ש פרק ב' סי' כ"ו והטור סי' תנ"ג. וחסר שם תיבת לשם מצה והוא עיקר הדיוק דפסל רבינו א"י וחשו"ק כדמפרש והולך. ויבואר לפנינו בס"ד. ופירש רבינו זמן השמירה מכי נפלין מיא עלויא. וכ' הטור דס"ל לרבינו שמירה משעת טחינה שקרוב ליפול עליו מים. וע' ב"י שכ' דרבינו ירוחם חולק ופי' משעה שנפלו עליו מים משעת קצירה. ולפי דברי ר"י עיקר מה שחידש רבינו דלא מחויב בשמירה שיהא יודע בברור שלא נפל עליו מים. אלא אי נפל מיא אזי בעי שמירה שלא יתחמץ. ואע"ג שעפ"י דין רשאים לאכלם בפסח אפי' נפל עליה מיא. וכמש"כ הרשב"א בתשובה סי' ק"ב ורדב"ז סי' רפ"ו מטעם חזקה שלא נכנסו מים אלא בשבולין העליונים ואפילו נכנסו שמא לא הספיקו להחמיץ. מכ"מ לאו בכלל משומר הוא אם לא הזדקקו לראות ולשמור שלא יתחמץ. ומש"כ רבינו ירוחם משעת קצירה בא ללמדנו לאפוקי לפני קצירה. דאז אע"ג דאפשר להחמיץ במחובר אם נפל עליהם מים כשהם מבושלים כל צרכן. וכדאיתא בד' ל"ג א' כגון דאחמיץ במחובר. מכ"מ לא שייך מצות שמירה אלא מקצירה ואילך. אבל במחובר אוקמינן אדינא. וכל שמותר לאכול בפסח מטעם חזקה מותר לצאת בהם ידי מצוה. והכי מוכח בגמ' ד' מ' דלרבא דבעי שמיר' לשום מצוה מעיקרא אפילו בעידנא דלא נחית לשמור וקאמר כי מהפכיתו כיפי הפיכו לשום מצוה. מכ"מ לא הזהיר על שמירה דמחובר. וה"נ לדעת רבינו דלא בעינן שמירה אלא משעה שנפל עליו מים. היינו משעת קצירה הוא דבעינן שמור ולא קודם לזה:

והכל יהא לשם מצה דוקא כמבואר בלשון רבינו. וכ"כ רש"י חולין דף ד' א' ד"ה לא בקיאי בשמור. דבעי למיעבד שמור לשם מצה של מצוה עכ"ל. והט"ז סי' ת"ס לא ראה ספרו של רבינו וחלק בין לישה לקודם לה. ואחריו בא בס' חמד משה והקול גם בלישה שלא לשם מצה. וכ"ז אינו. ומה שהביא ראיה מדאי' בריש מס' זבחים דחטאת לשם חולין כשר. וכ' בזה"ל וכן הדין בחטאת ופסח ששחט לשם חולין כשר דאין החולין פוסלין את הקדשים עכ"ל. טעה בתרתי. חדא דמבואר בריש זבחי' ד' ג' הטעם שאין בר מינה לא מחריב בה. ומשום דסתמא לשמה קאי והוי כסתמא. משא"כ בגט אשה אם כתב לשם כותית ג"כ פסול משום דהוי כסתמא. וסתמא לאו לשמה קאי. וה"נ מצה סתמא לאו למצות קיימי. ויותר מזה כ' התוס' ע"ז דף כ"ז דאפי' כתיבת ס"ת ואזכרות סתמן לאו לשמן קאי. שנית. דגם חטאת ששחט לשם חולין דכשר פסק הרמב"ם שאינו עולה לחובה אלא בא נדבה דלא קיי"ל כרבא דמפרש טעם רב דמכשיר חטאת לשם חולין משום דהוי כסתמא. אלא קיי"ל הטעם משום דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל. קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים. ודוקא חלול הוא דאינו עושה. אבל אינו עולה לחטאת. ומש"ה פסק דפסח ששחט לשם חולין פסול לגמרי. ונימוקו עמו כמש"כ בס"ד בסי' קנ"ד אות ב' ואחר שכן ה"ה במצה דבעינן לשם מצה. אי עבד לשם חול אינו יוצא ידי מצוה:

**והיכא דאמטינהו לחטי א"י.**זה הדין הביאו הפוסקים ג"כ בשם רב כהן צדק. וכתבו הטעם משום דבעינן כונה לשום מצה וא"י אדעתא דנפשיה קעביד כמו בגט. וזה מחשב וזה עושה לאו כלום הוא. ור"ה גאון ז"ל כתב דמצה שאפאה א"י לפני ישראל ע"י שמור כתקנה מותרת לישראל לאכילה. וכ' הרא"ש וש"פ דפליגי. אלא דלא ביארו טעמא דרה"ג. והיה אפשר לומר דתליא במחלוקת הרמב"ם והרא"ש בעשיי' ציצית ותפלין דבעינן לשמה. דהרא"ש מכשיר בעשיית א"י וישראל עומד ע"ג. וכ' הטעם בה' ס"ת דלא דמיא לגט דשם בעינן כל התורף לשמה. משא"כ בהני דלא בעינן לשמה אלא בתחלה ודמי למילה. וה"ה מצה. מיהו התו' במס' ע"ג הנ"ל וזבחים ד' ב' כתבו דכל מידי דבעינן לשמה וסתמא לאו לשמה קאי. א"י פסול ע"ש. וכבר רמז ע"ז המ"א ר"ס ת"ס. וע"ע בס' מגן האלף על ה"פ שפקפק בזה. מיהו נראה יותר דפליגי בעיקר דין לשמה גבי מצה. דהא דקיי"ל דבעינן לשמה הוא משום דאי' בד' ל"ח דאמר רבה ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה. יצאת חלות תודה ורקיקי נזיר שאין משתמרות לשם מצה אלא לשם זבח. מיהו רב יוסף מפרש דא"ק שבעת ימים מצות תאכלו מצה הנאכלת לשבעת הימים יצאה זו שאינה נאכלת לז' ימים אלא ליום ולילה ופירשו רש"י ותו' ד"ה חלות תודה דר"י קאי על דרשה דרבה. וס"ל דבעינן שנעשית לשם אכילה של ז' ימים והכריחו התו' לפרש הכי דע"כ בלא הוקדשו מיירי דאי הוקדשו תיפוק לן דבעינן מצתכם דגמרינן לעיל לחם לחם מחלה. ועוד דאי איתא דהוקדשו מ"ט יוצאין בנעשו למכור בשוק אלא ע"כ בלא הוקדשו וא"כ אפי' עשאן. לעצמו נאכלין לכל ז' והא שאין יוצאין בהם הוא משום שלא נעשו לשם אכילה של ז' ימים. כ"ז פרש"י ותו'. אבל פשטא דסוגין לא נראה הכי שהרי מקשה הש"ס ותיפוק לן מלחם עוני כו' ותיפוק לן דאינן נאכלין בכל מושבות משמע דבאמת אינו נאכל באנינות ובכל מושבות דומיא דמקשה עוד ותיפוק לן דהוי מצה עשירה. ותו דבירו' לא הביא אלא דרשה דרב יוסף וא"א לומר דסמיך על דרשה דרבה בבבלי. ע"כ נראה דבנשחט עליהן הזבח והוקדשו מיירי. ואינן נאכלין לז' ימים כמשמעו. ורבה ור"י פליגי בפי' הכתוב ושמרתם אה"מ דרבה ס"ל דבעינן הכוונה לשם מצה. ור"י ס"ל דבעינן שיהא המעשה ראוי לשמירה לאפוקי רבוכה ונילוש במי פירות דאין צריך שמירה שאין בא לידי חמוץ. [והכי מבואר בירו' פ' כ"ש דרבוכה פסול למצה מהאי קרא. וכ' הפוסקים דה"ה נילוש במי פירות והרמב"ם מכשיר במי פירות לדעת רוב נו"כ ז"ל והיינו משום דלא פסק כהירו' אלא כרבה דתלמוד דילן. ואי נילוש במי פירות לשם מצה כי היכי שיהא משומר מחימוץ קיים ושמרתם אה"מ]. ומה שהקשו התו' דאי בהוקדשו מ"ט דעשאן למכור בשוק כשר. נראה פשוט דהן הן תרווייהו לישני שהביא הש"ס בתשובת ר"א. בלישנא קמא השיב ברית הן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני וא"ד ברית הן הן הדברים כו' ולאו טעמא בעי וטעמא מאי אמר רבה כו' והיינו ל"ק כרב יוסף ואין בזה טעם אלא הלמ"מ. ול"ב מפרש רבה לטעמיה. ומה שהקשו התו' תיפוק לן דבעינן מצתכם לק"מ לפי מה שכתב הרמב"ם דמע"ש אף למאי דקיי"ל כר"מ דמעשר שני ממון גבוה הן מכ"מ חייב בחלה ויוצא יד"ח מצה ה"ה דא"א למעט חלות תודה ורקיקי נזיר מלכם דכיון דמותר באכילה ה"ז דומה למע"ש למ"ד מ"ג הוא ומכ"מ יוצא י"ח מצה ולא דמי להא דממעטינן במנחות ד' ס"ז מעריסותיכם עיסת הקדש מחלה דהתם בשעת עריסה לא היה ראוי לאכילה משא"כ במצה היינו לכם. נחזור לענין. דפשטא דשמעתא פלוגתא דרבה ור"י בגוף דרשה דושמרתם אה"מ. אי נ"ל מהאי קרא דבעינן שמור לשם מצה אי לא. והשתא י"ל דרבינו ס"ל כרבה ורב האי גאון פוסק כר"י משום דבירו' סתם כותיה ופסל רבוכה. ותו דר"ל משני אליביה בהא דמקשה ותיפוק ליה דא"נ בכל מושבות. ואי משום כללא דרבה ור"י הלכה כרבה כבר כ' הראשונים דרק בב"ב כייל תלמודין דהלכה כרבה. וע' תו' שבועות ד' מ"ד ד"ה שומר:

כל זה ראיתי לדעת הרא"ש דרה"ג חולק עם רבינו משום דפשיטא להרא"ש דבכל הפסח רשאין לאכול אף שאינו משומר כלל וכ"כ הר"ן וש"פ. והכי משמע לשון רבינו שכ' בסמוך ואי לית ליה למיכל כולא סעודתא מהאיך דמינטרא אכיל ברישא מהאיך דלא מינטרא כו'. והיינו מימרא דר"ה בצקות של א"י אדם ממלא כרסו מהן כו' וכפרש"י שמכיר בהן שלא החמיצו כו'. אלמא דלא נשמרו כלל. וכ"כ הרי"ף שלהי מ' פסחים והרמב"ם פ"ח מה' חו"מ ה' י"ג מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית כשגומר סעודתו ממצה שאינה משומרת כו'. ור"ח כ' בפי' בצקות של א"י שלשה א"י בפנינו במים שלנו וראה שלא עירבבה שאור ואין בינה לבצק של ישראל אלא שלא נעשה בה שימור לשם מצה עכ"ל משמע דשימור מיהא בעי להיתר אכילה אבל הר"ן כ' דהטעם דחיישינן שמא עירב בה הא"י שאור כדרך שהנחתומין עושין. ור"ל דאע"ג דלא מחזקינן איסורא מכ"מ במילי דעבידי שפיר חיישינן כמו שאין לוקחין ימ"ח בח"ג בסוריא כדאי' במס' ע"ג ד' ל"ט וכן הרבה. וזהו כדעתו ז"ל דבלא חשש חימוץ עפ"י דין ודאי דמותר באכילה. ולפי כ"ז מבואר דר"ה גאון ע"כ פליג עם רבינו במצת מצוה. אבל הפר"ח סי' ת"ס כ' דר"ה גאון לא מיירי במצת מצוה כלל. ומכ"מ בעינן שיהא משומר ואין בין מצת מצוה לכל הפסח אלא שמור לשם מצה. אבל בלא שמור אסור באכילה אפי' ודאי אינו מחומץ. ורה"ג דייק וכ' מותרת לישראל לאוכלה אלמא בהיתר אכילה מיירי ור"ח כיון ג"כ לזה. ולענ"ד הכי עיקר שהרי ר"ח דייק וכ' במים שלנו. ואי מטעם הר"ן שמא עירב. מאי בעינן שיהא מים שלנו לענין היתר אכילה. והא הרא"ש כ' דא"י שלש במים שלא לנו ג"כ כשר ע' שלהי פ' כ"ש. הן אמת שהר"ן כ' דמים שלא לנו יש לחוש לחמץ ממש. ולכאורה הכי מוכח לשון בה"ג שכתב דמיא דלא ביתי חבילי ומחמעין ליה לעיסה. אבל תימא הוא לומר דכפושרי' ממש הן. והרי רב יהודה חידש לנו זה הדין. אלא ע"כ דשייך רק למצות שמור. ורצוני שכל שאפשר לעשות באופן היותר טוב והוא לא נזהר בזה אינו משומר מיקרי וכיב"ז תנן בפרה פ"ז מ"ה הממלא לו ולחטאת ממלא שלו תחלה כו' נותן שלו לאחוריו ושל חטאת לפניו ואם נתן של חטאת לאחוריו פסול היו שניהם של חטאת נותן א' לפניו וא' לאחוריו וכשר משום שא"א. הרי דנתינה מאחריו באמת אין בו חשש טומאה. מכ"מ כיון דבעינן שמירה מטומאה כדכתיב למשמרת למי נדה בעינן שיעשה הכל ע"צ היותר משומר כל האפשר. ה"נ כל היותר משומר מן החמוץ בכלל מ"ע ושמרתם. וכל דלא עביד הכי לא קיים מצות ושמרתם אה"מ. ובזה יתבאר עה"נ הא דאיתא בחולין ד' ד' א' ר"א אוסר מ"כ לאכול בפסח שאין בקיאין בדקדוקי מצות כישראל קסבר לא בקיאי בשמור. ורש"י מחקה ע"ש. ונראה דה"פ דקשה האיך שייך לומר שאין מדקדקין במצות כ"כ. עד שאפשר שהיה קרוב להחמיץ. הא עכ"פ משום מצות שמור הוי להו לדקדק. אפי' במה שאינו מחמיץ באמת. אלא שהוא קרוב להחמיץ ג"כ אסור משום שאינו משומר מש"ה קאמר קסבר לא בקיאי בשמור. ולית להו מצות שמירה כלל. ולא חיישי אלא לחמוץ ממש. ובזה אין מדקדקים כ"כ. [וכן בהא דאיתא בירו' פ"ג ה"א ר"א מפקיד לטחניא דלא ליתן קופא אלין על אלין דלא לרתחן ויחמעין. אינו אלא כשאפשר. והוא בכלל שמירה. אבל כשא"א שרי. והיינו דהגהת רמ"א סי' תנ"ג ס"ז וכן יזהר לכתחלה כו' במקום שאפשר. והגר"א ז"ל שם הביא סברא מהמרדכי לחלק בין לתותין לאינן לתותין. ולענ"ד לא נצרכנו לסברא זו אלא להכשיר בדיעבד אף כשאפשר ובאמת הוא טה"ד בביאורי הגר"א ז"ל וצ"ל וכ' הב"י אפשר כו' והוא טעם על שאין נזהרי' כלל בזה ע"ש'. וגם בה"ג לא כוון במש"כ חבילי ומחמעין לעיסה אלא דקרוב יותר שיבא לידי כך ואינו בכלל שימור. ואחר שביארנו דמים שלא לנו אין בהם אלא משום מצות שמור. ע"כ ס"ל לר"ח דבכל הפסח בעינן שמורה דוקא. רק שלא בעינן לשמה. וזהו דעת רה"ג כמש"כ. ורבינו ורי"ף ורמב"ם ז"ל מודו ג"כ דלמצוה בעינן שיהא משומר. וכן לשון ס' המנהיג שאכתוב באות הסמוך. אלא שאם אין לו מה לאכול רשאי במצה דלא מינטר. והכי כתב הרי"ף בפ' כ"ש ומיבעי ליה לאינש לנטורי קימחא מעידן קצירה כו' משמע של כל הפסח. והרמב"ם כתב בפ"ה גבי שעורים שנפלו לתבשיל שאין הדגן שנבלל ולא נתבקע חמץ גמור מה"ת ואילו אלא מד"ס משום שנאמר ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד של חמוץ ע"כ. הרי דאסמכתא זו קאי על כל הפסח ומש"ה סיים וכ' לפיכך צריך להזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבא עליו מים אחר שנקצר כו' אלמא כל אכילת הפסח יש להזהר אלא שאינו אלא מד"ס ולכתחילה. מש"ה מאן דלית לי' למיכל דמינטרא שרי. אבל דעת ר"ה גאון ור"ח ז"ל דודאי כל שאינו משומר אסור באכילה. וע' מש"כ לעיל בשאילתא ע"ה אות י"ב דתליא בהא דאיבעי לן בחולין ד' כ"ב שיאור דר"י לר"י אי בריה הוא או ספק ואי נימא דהוי ספק ניחא הא דאסר ר"י ככל ספקות של תורה. אבל אי נימא דבריה הוא וכשיטת הסוגיא דמנחות ד' מ"ד. ע"כ הא דאסר ר"י נוקשה אי נימא דמה"ת קאסר. היינו מדכתיב ושמרתם אה"מ כמש"כ הרמב"ם. הרי דהאי קרא קאי על כל שבעת הימים שיהא שמורה מיהת. אבל אי נימא דבאמת אינו אלא דרבנן. לא קאי האי קרא אלא בליל ראשון ובזה פליגי גאונים ראשונים ז"ל:

או חשו"קדלאו בני שמור נינהו אי נמי לשה לעיסה כו'. כצ"ל וכ"ה בכת"י. וכן העתיק הרא"ש שם. והבינו הפוסקים דפי' דלאו בני שמור נינהו היינו שאין בהו דעת לשמור וכדאיתא בגיטין ד' כ"ב והא לאו בני דעה נינהו. וא"י אדעתא דנפשיה קעביד. והרא"ש הביא בשם ר"כ צדק לצאת ידי חובה בלילה הראשונה אינה אלא במצה שאפאה ישראל לשם מצה שנ' ושמרתם אה"מ עד שתהא משומרת לשם מצה עכ"ל ולא מיעט אלא א"י ולא חשו"ק. והרשב"א בשו"ת סי' כ"ו האריך בזה אי כונת חשו"ק כונה. והובא בב"י סי' ת"ס וע' ביאורי הגר"א שם. ובעיני קשה לפרש הכי לשון לאו בני שמור נינהו. שהרי א"י בר דיעה הוא אלא דלא עביד אדעתא דישראל. ותו קשה מש"כ בה"ג היכא דלשה לעיסה א"י חשו"ק דלא בני שמור נינהו כו' לא נפיק בה י"ח ועבד ושפחה דלא טבילן אסור למילש עיסה דמצה כו' וכ"כ באזהרות ופיוט דשה"ג. והרי עבד ושפחה אדעתא דמרא קעבדי כמש"כ הרא"ש גיטין פרק ב' בסי' כ"ה דלמ"ד דלא בעינן שליחות בכתיבת הגט. כשר עבד לכתיבה ע"ש. ודוחק לפרש דמיירי באופן דודאי שלא אדעתא דמרייהו עבדי ולא כהא דא"י חשו"ק. ובס' המנהיג ה"פ אות מ"ב כתב בזה"ל וצריכים לעשות ע"י ישראל אותן של מצוה שנ' ושמרתם אה"מ וא"י לאו בני שמור נינהו ולא עבדים וישמעאלים. ובשאר המצות אין לחוש ובלבד שיהא ישראל עומד עליהן ושמרו מחמץ עכ"ל. הרי דעבדים פסולי' מטעם שפסול א"י ותרווייהו מדכתיב ושמרתם בעינן שיהו אתם השומרים אותן של מצוה והיינו מי שנתחייב בשמירה לאפוקי א"י וכמו גבי שחיטת חולין דשחיטת א"י פסול וכתבו התו' חולין ד' ג' ב' ד"ה קסבר שהטעם הוא מדכתיב וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל ה"נ דרשו ושמרתם אתם המצווים ע"ז. ומעתה פי' דלאו בני שמור נינהו כמשמעו בגיטין ד' י' והא לאו בני כריתה נינהו ובמס' ע"ג ד' כ"ז משום דלאו בני מילה נינהו. פי' דלא בני חיוב מצוה זו הוו. וה"נ עבד ושפחה כ"ז דלא טבלי. ופטורין מכל מצות שנשים ועבדים חייבין בהם. והשתא דאתאן עלה יש לנו לפרש מחלוקתן של רבינו ור"כ צדק בחשו"ק בא"א ממש"כ הרשב"א ז"ל. דהתו' גיטין ד' כ"ב כתבו דקטן מיקרי בר כריתות משום דכשיגדיל יהיה בר כריתות. והכי מבואר בגמרא שם ד' פ"ה דקטנה מיקרי בת הוי' משום דכשתגדל אתיא לכלל הוי' וממילא מבואר התם דה"ה חרש ושוטה מקרי בני הוי' שהרי חרשת ושוטה מקבלות גט מה"ת כדאיתא ביבמות קי"ג ב'. ואמאי הא בעינן ויצאה והיתה. אלא ע"כ משום דכשישתפו יהיו בני הויה. ולא דמי לא"י ועבד דלא שכיחי דמיגיירי ומשתחררי כדאיתא התם. איברא קשה מהא דגיטין ד' מ"ה דחשו"ק פסולין לכתיבת סת"מ משום דכתיב וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה והני לאו בני קשירה נינהו. אלמא דלא מיקרו בהכי בני קשירה משום דכשיגדלו וישתפו יהיו בני קשירה. וצ"ל דדוקיא דקראי דרשינן. גבי גט כתיב ויצאה והיתה. והרי הויה קדמה ליציאה אלא קמ"ל דהיא בת יציאה קודם דבת הוי' היא. והיינו קטנה ושוטה. ומוקרי בני הוי' במה שיהיו אחר כן ראוים ועומדים לכך. וגמרינן יציאה מהויה דמיקרי כמו כן בני כריתה במה דכשיגדלו אתיין לידי כך. והיינו שהוצרכו התו' בד' כ"ב הנ"ל להוסיף מד"ע סברא זו ולא הביאו סוגיא מפורשת בד' פ"ה. אלא שהוסיפו דנפקא לן גיטין מקידושין. אבל בתפילין כתיב וקשרתם וכתבתם משמע שיהו תחלה בני קשירה ואח"כ יכתבו לאפוקי חשו"ק. והשתא בכה"ת דבעינן הכי כמו בציצית למ"ד דאשה פסולה ע"ש בתו' ד' מ"ה ובש"ע א"ח ס"י סי"ד יש להסתפק אי יש ללמוד מתפילין או מגט. והמג"א כ' בפשיטות לענין ציצית דקטן דינו כאשה ואולי משום דעיקר טעמייהו דהני פוסקים דנ"ל מתפילין כמש"כ התוס' והגהמי"י. עכ"פ במצה י"ל דפליגי הגאונים ז"ל בזה. ורבינו ס"ל דנ"ל מתפילין. וכ"מ דבעינן שיהא בר מצוה זו פסול מומר וחרש שוטה וקטן. אבל ר"כ צדק ס"ל דנ"ל בכה"ת כולה מגט. וגם התוס' ס"ל הכי. שהרי כתבו במס' ע"ג ד' כ"ז דמומר מיקרי בן ברית וכשר למול וע"כ אפי' מומר להכעיס כשר לדעתייהו ז"ל כמש"כ לעיל סי' י' אות ג' ולא כמו בסת"מ. וה"ה דחרש שוטה וקטן כשרים למצה. ולכאורה קשה לדעת רבינו דס"ל דנ"ל מתפילין והרי בשחיטה דבעינן בר זביחה וחשו"ק כשר. והגאון ת"ש סי' א' סכ"ח נדחק בטעמא דמילתא דמיקרי בני זביחה. שהוא משום שאסור להאכילו נבילה. ולמש"כ הטעם פשוט דנ"ל מגיטין. אבל לדעת רבינו קשה שהרי למדין בכה"ת מסת"מ דבעינן שיהא באותו שעה בר הכי. והישוב ע"ז יבואר בסי' קכ"ד אות ד' בעזרו ית' כי שם מקומו.

**ואי לית ליה למיכל כולא סעודתא מהיכא דמינטרי כו'.**הרי"ף שילהי פסחים העתיק זה הדין. אלא שהוסיף בזה"ל והיכא דלית ליה לכולא סעודתא מהיכא דמינטרא אלא כזית לחוד דמינטר הוא דאית ליה כו'. והיה במשמע דאין לו אלא כזית א' ממש מיירי ומש"ה תמה עליו במאור דאם כן היאך עביד כריכה מהאי דלא מינטר באחרונה. הא בעינן שיהא דמינטר באחרונה. ועי' ברא"ש ובר"ן. אבל מדהעתיק לשון רבינו בסמוך פי' רבינו וכ' מהדר ומייתי כשני זיתים כו' אלמא דכזית אחד דקאמר הרי"ף ה"פ מצות כזית א' וכמש"כ במלחמות ה'. וכ"כ בעל העיטור בזה"ל ורבינו דאמר דלית ליה אלא כזית דמינטרא. דלית ליה כולא סעודתא בעי מימר ולית ליה אלא למצוה בלחוד. ור"ל דמצוה לאכול כזית אחד בפ"ע וכזית אחד בכריכה משום ספק הכל נחשב לכזית א'. אלא שהוסיף הרי"ף ע"ד רבינו משום דקשה ליה לישנא דרבינו מש"כ דלית ליה כולא סעודתא אמאי בעינן כל הסעודה. להכי מוסיף ופירש דלית ליה אלא כזית א'. ור"ל מצוה של כזית אחד. ולמדנו דיותר טוב לצאת ידי מצוה אחת כהילכת' דהיינו לצאת ידי ספק ולעשות כריכה. ממה שיאכל שני זיתים מצה אחד לתיאבון וא' אפיקומן. אבל אם אין לו אלא כזית א' ודאי כ"ע מודו שבטל הכריכה. וכמש"כ הרמב"ם פ"ח מה' מצה וש"ע סי' תפ"ב. ומקור זה הדין דיותר טוב לאכול אפיקומן מלאכול לתיאבון למד הרי"ף מברייתא דהסופגנין והדובשנין כו' אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה והובא בגמרא דף קי"ט. וה"ה דמצי למייתי מהא דרב הונא בצקות של א"י כו'. וכן הביא הגר"א ז"ל שם ס"ק ג'. והרא"ש דחי דהברייתא בזמן הבית מיירי דאיכא פסח אבל בזה"ז יותר טוב לאכול לתיאבון. וקשה טובא אם כן מאי מייתי הש"ס ראיה וקשיא להא דאין מפטירין אחר מצה אפיקומן. הא בזמן הבית לכ"ע אסור לאכול אחר מצה כמש"כ רשב"ם שם. וע"ע תו' ריש פ' ע"פ שהקשו מהא דר"ה על הא דאסור לאכול מבעוד יום משום דבעינן לתאבון. ולמש"כ הרי"ף ל"ק מידי דמיירי ר"ה כגון דלית ליה אלא כזית דמינטר. וע' לשון בה"ג לפנינו שהוא לשון רבינו ממש. ובתשובת גאוני קדמאי הנדפס מקרוב סי' פ"ז כתב על לשון בה"ג שהיה לפניו דבה"ג ס"ל דרבותא קאמר לא מיבעיא תחלה דלתיאבון הוא ושרי אפילו לבסוף שרי וקאמר שם דטעות הוא ודוקא לבסוף. וכ"כ בעל העיטור בזה הלשון ואיפשיט מילין על ר"ש קיירא דאמר אכיל ברישא מהך דמינטר כזית כו' ואמרינן עלה דלא היא כו':

**והדר אכיל כזית כו'.**בנו' כת"י איתא בזה"ל. והדר מברך על כזית לאכול מצה ואכיל מן ההוא דמינטר. ומברך על מרור ואכיל והדר כריך מצה ומרור ואכיל ונפיק ידי חובתיה. וכן לשון בה"ג והרי"ף. וכ"כ בעל העיטור בשמו של רבינו ז"ל. ולמדנו דעת שלשת הרועים ז"ל לברך לאכול מצה. ולא על אכילת מצה וכדאי' בתוספתא שילהי פסחים אקב"ו לאכול הפסח אקב"ו לאכול הזבח. ובאמת הביא בה"ג נוסחת הש"ס ד' קי"ד ב' בדרב הונא ולבסוף מברך על אכילת מרור ובדרב חסדא לאכול מרור. ולא כדאי' בגמ' לפנינו. וכבר הביא הר"ן נוסחת בה"ג ופירש טעם יפה בדבר. וע"כ כך היה נוסחת הרי"ף ולפנינו אשתבש לשון הרי"ף. איברא הרמב"ם ז"ל כתב על אכילת מצה ועל אכילת מרור. וכן על אכילת הפסח על אכילת הזבח. וכבר ידוע שהוא יוצא מן הכלל דכייל לן הרמב"ם בהל' ברכות פי"א דכל מצוה שהיא חובה שמברך לעצמו אפי' מוציא אחרים ג"כ מברך בלמ"ד. והמ"ע כתב בזה טעם יפה. דבא ללמד דמצוה לאכול בחבורה. ולא דמי לשאר מצות מה"ת שאם מברך לעצמו ואפי' מוציא אחרים ג"כ מברך בלמ"ד. דהתם אין המצוה בכך. משא"כ מילי דסדר פסח. מצוה בהלילא דחבורתא כמש"כ הרא"ש פ' ע"פ סי' ל"ב בשם מדרש תהלים. ובחנם השיג ע"ז מרן הכ"מ:

**ואי לית ליה למיכל כו' מחמשת המינים כו'.**לעיל כתב רבינו בדלית ליה מצה שמורה והשתא הוסיף דה"ה בדלית ליה מחמשת המיני' דינא הכי דאוכל הכזית על השובע. והרבותא בזה משום דהא דפסח נאכל עה"ש. לאו סברא דרבנן הוא כמו מצוה דלתיאבון. אלא מצוה מה"ת הוא כדתני' בת"כ והובא תמורה ד' כ"ג ואכלו מה ת"ל מלמד שאם היתה אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת עה"ש. ואכלוה מה ת"ל שאם היתה אכילה מרובה אין אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שלא תהא נאכלת על הגסה. הרי דמצוה במנחה שתהא נאכלת על השובע. ומכאן למדנו לאכילת קדשים. אלא שנחלקו רבינו ורי"ף עם הרא"ש אי למדין אנו מצה ג"כ בזה"ז מפסח או לא. [והא דאיתא בירו' פ"ו תני חגיגה הבאה עם הפסח היתה נאכלת תחילה כדי שיאכל הפסח עה"ש. ולא יאכל הפסח על השבע. ר"י בר בון בשם ר' יעקב שלא יבא לידי שבירת עצם. משמע דמקשה על עיקר הדין אמאי פסח נאכל עה"ש. ונתקשו בזה הבעל המאור פ' ע"פ והתוס' שם ד' ק"כ א' ד"ה מפטירין מהא דאין מפטירין אחר מצה אפיקומן א"כ מאי מקשה על הפסח. אבל פשוט דהכי מקשה אמאי ניכול חגיגה תחלה. לא יהא לו אלא פסח ויאכלנו בכל הסעודה וגם עה"ש. כמו באכילה מרובה דקדשים. ובזה יותר טוב דחגיגה ג"כ מצוה לאכול עה"ש כמו שאר קדשים. ומשני משום שלא יבא לידי ש"ע אינו נאכל אלא עה"ש]. והשתא ס"ד דדוקא מצה של חמשת המינים אלא שאינו משומר הוא דנאכל תחלה דומיא דחגיגה דהוא מין פסח ונאכל תחלה כדי שיהא הפסח נאכל עה"ש. משא"כ מצה של שאר מינים דלאו דומיא דפסח וחגיגה נינהו לא מדמינן לפסח. ועבדינן כהרא"ש דליאכיל לתיאבון. קמ"ל דמכ"מ אכיל שאר המינין תחלה ואח"כ מצה על השובע:

**ברם צריך כו'**וכל הענין. ע' מש"כ לעיל סי' ע"ג אות ח' בס"ד:

**ושני תבשילין מאי שני תבשילין אמר ר"ה סילקא וארוזא.**כ"ה בכת"י: