**מצה צריך הסיבה זכר לי"מ הוא.**כצ"ל וכן הוא בכת"י:

**תרי כסי קמאי בעו הסיבה דקא הוי חירות כו'.**בתראי בעו הסיבה דהוי לה חירות. ובכת"י אי' קמאי בעו הסיבה דבההוא שעתא הוינא בני חרי. ופי' דהיינו מתחילים להיות ב"ח. וגם לפי הנו' לפנינו שינה רבינו בלשונו דבקמאי הכוונה דהחירות מתהוה והולך אבל בתראי פי' דהויא מכבר חירות. ובגמרא מבואר הלשון בקמאי איתא בהאי שעתא הוא דקא מתחלא לה חירות. ובבתראי אי' ההוא שעתא דקא הוי חירות. והנה התו' פירשו כל הענין ע"ס הגדה. דבתרי כסי קמאי אומרין ומספרין סדר החירות. ובבתראי כבר אמרו גאולה לפני הסעודה. והכי נראה כונת רשב"ם ד"ה דההיא שעתא משתעי בחירות ע"ש. ומש"ה הקשו התו' על הא דמצה צריכה הסיבה לכ"ע ומתניתין היא לא יאכל עד שיסב. והרי ללישנא קמא מצה דומה לתרי כסי בתראי. ע' בתו' מה שיישבו בכמה סברות. ולי נראה דלא לזה כיון הש"ס. אלא עיקר הסיבה סמכו חז"ל על הא דכתיב בפ' בשלח ויסב אלהים את העם כמבואר בשמות רבה פ"כ ויסב אלהים את העם מכאן אמרו רבותינו אפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב שכך עשה להן הקב"ה שנ' ויסב אלהים. וזה היה בין גאולת מצרים לקריעת ים סוף ועיקר ד' כוסות נתקנו כנגד ד' לשונות של גאולה דכתיב במצרים כמבואר בדברי רבינו בסמוך וארבע כוסות מה"ת מנלן כנגד ארבע גאולות כו' ואע"ג שיש עוד כמה רמזים מכ"מ הוא העיקר וע"ע מש"כ אות ד' וכ"ה בזוהר פ' אמור וכן הרשב"ם במשנה דריש פ' ע"פ לא הביא אלא זה הטעם. וכ"כ רשב"ם ב"ב ד' נ"ח ב' ד"ה רביעית של תורה דלהכי קרי ליה ש"ת משום דאסמכו לד' כוסות על ד' לשונות של גאולה ע"ש. והנה תרי לישני קמאי והוצאתי והצלתי אתכם מעבודתם היה ביציאת מצרים. ונפטרו מעבודת פרך ומשעבוד דשאר עבודות. אבל תרי לישני בתראי וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים ולקחתי אתכם וגו' היה בקריעת י"ס. שאז ראו היד הגדולה. ואז נעשו לעם ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד הם המליכו אותו ית"ש והוא לקחם לעם. ובש"ר פ"ו אמרו ד' לשונות כנגד ד' גזירות שגזר פרעה. ונראה שהן עבודת פרך ומיתת הזכרים ע"י המילדות. והשלכה ליאור. ומניעת התבן. ולא חשב שחיטת הילדים בצרעתו של פרעה שאינו מבואר בכתוב. וכן מבוארים שם בפירוש ג' גזירות בפ' בשלח ריש פ' כ"ו ע"ש וגזירה הד' בפ"ה ע"ש שכ' וזו היא גזירה ד'. והיה לשון שלישי נגד קריעת י"ס והשלכת מצרים לי"ס ג"כ כנגד גזירה שלישית שהיא השלכת ילדי ישראל ליאור. ומעתה פליגי הני תרי לישני אי היה גאולה שלימה מעבדות ביציאת מצרים בשעת אכילת מצה דכתיב ויסב אלהים. והכי משמע בירו' פסחים פ"ה באותו שעה דאכילת פסח אמרו הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה. או עדין היו משועבדים אלא שנפטרו מעבדות פרך לשעה. ועיקר הגאולה היה בקריעת י"ס כדמוכח במגילה ד' י"ד א' ארחב"א אמר ר"י ב"ק ומה מעבדות לחירות אמרו שירה. ופרש"י על הים וזה הפי' עיקר כמש"כ בדרשה דחנוכה סי' כ"ו אות א' בס"ד ולא כהגאון ט"א ז"ל אלמא עדיין היו מוחזקים לעבדים והא דאיתא ברכות ד' ט' הכל מודים כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא בערב כו' לאו גאולה מעבדות לחירות קאמר אלא גאולה מצרות מיקרי ג"כ גאולה כפרש"י מגילה ד' י"ז ב' ד"ה אתחלתא דגאולה לענין ברכת גואל ישראל [ואע"ג דבעל עה"ק חלק העבודה פרקי' חולק ע"ז מכ"מ עיקר כפרש"י ותפלת תענית גשמים יוכיח שמאריכין בגאולה כדאיתא בתעמת ד' י"ו ב' בגואל ישראל מאריך. ומקרא מלא הוא המלאך הגואל אותי מכל רע. וע' ב"ר פצ"ו מה פרנסה בכל יום אף גאולה בכ"י פי' משאר צרות]. ואי נימא דהי' אז גאולה שלימה וכתיב באכילת מצה ויסב שהוא גמר הגאולה א"כ תרי כסי בתראי שהוא ג"כ לאחר גאולה בעו הסיבה משא"כ בתרי כסי קמאי שהיה לפני גמר הגאולה א"א ללמוד ממצה. אבל אי נימא דבשעת אכילת מצה לא נגאלו לגמרי וכתיב ויסב א"כ להיפך בתרי קמאי בעו הסיבה שהיה ג"כ אתחלתא וסימן גאולה כאכילת מצה. משא"כ תרי כסי בתראי שהיו לאחר הגאולה ולא מצינו ראי' מקרא דבעו הסיבה. והנה בגמ' אי' בזה"ל ואמרי לה להאי גיסא כו' קמאי לא בעו הסיבה דאכתי עבדים היינו קאמר ומשמע כפי' התו' דמשום דאומרים עבדים היינו בהגדה. אבל לשון רבינו דאכתי עבדים קא אמרינן. יש לפרש שבשעת כסי קמאי אמרינן שעדיין עבדים היינו במצרים אלא שנתרווחנו מהשיעבוד והצרות. ולשונות של גאולה בעבדות אנו אומרים אותם. ומש"ה תרי כוסות שכנגדם לא בעו הסיבה:

**שנאמר וכוס פרעה בידי.**בירו' ובב"ר סיימו הכתובי' ואשחט אותם אל כוס פרעה. ואתן את הכוס וגו' ונתת כוס פרעה בידו ורבינו קיצר דזיל קרי ב"ר הוא:

**ד' כוסות של תנחומים ואומר כו'.**בירו' פ' ע"פ פי' ה' מנת חלקי וכוסי ואומר כוסי רויה. ואומר כוס ישועות אשא ישועות תרין. ורבינו בחיי בפ' וארא הביא זה הענין בזה"ל וכתיב למען תינקו ושבעתם משוד תנחומיה. והכוונה כוס של תנחומין כדכתיב ולא ישקו אותם כוס תנחומין עכ"ל. והנראה דקשה לרבינו בחיי לפי מ"ש בה"ג ה"פ וכנגדן הקב"ה משקה את ישראל ד' כוסות לע"ל שנא' ה' מנת וגו' ואומר כוסי רויה ואו' כוס ישועו' אשא ישועה אין כתיב כאן אלא ישועות א' לימות המשיח וא' לע"ל עכ"ל. וא"כ אינו ד' כוסות. שישקה לע"ל. וע"כ יש לו עוד מקרא לכוס רביעי לע"ל. וצ"ל דהירו' דמנה כוס ישועות תרין לא מפרש א' לימות המשיח אלא שני הכוסות לע"ל. ומכ"מ קשה להוסיף כ"כ. ואפשר לפרש הא שכתב בה"ג ד' כוסות לעתיד לבא לאו דוקא. והכוונה בזמן הגאולה. ושניהם אינו לע"ל וכן הוא לשון ב"ר פרשה פ"ח א' לימות המשיח וא' לימות גוג. וכצ"ל בה"ג:

**וד' כוסות מה"ת מנ"ל כו'.**לשון זה משונה מכל המקומות ששאב רבינו זה הדרש. דבכה"מ הקדימו טעם זה ולא נאמר עליו שהוא מה"ת. וודאי ד' כוסות מדרבנן. ואי משום דהני קראי דכתיב באורייתא ה"נ ד' כוסות של פרעה. ותו למאי איחר רבינו טעם זה לכל הטעמים שלא כסדר הירושלמי ומדרשים. ונראה דרבינו קאי אגב על ד' כוסות דלע"ל דמנ"ל דודאי רמיזי באורייתא והיינו דכמו שהיה במצרים כמ"כ יהיה לע"ל וכדכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. והיינו ד' לשונות ש"ג הן דכ' לעיל. דעיקר כונה של ד' כוסות הוא כמו השותה כוס יין מטיב גהה ופניו ולבו מצהיבין וכששותה עוד כוס צוהב יותר. וכן שלישי ורביעי מגביה ומרחיב לבו יותר וה"נ ד' לשונות ש"ג במצרים מתחלה והוצאתי מתחת סבלות מצרים שלא ישתעבדו בפרך. ולבם שמח עליהם. ואח"כ מצהיבין יותר כשאמר והצלתי אתכם מעבודתם לגמרי אפי' עבודה קלה. ואחר כך גאולה שלימה שיהיו בני חורין. ואחר כך ולקחתי אתכם לי לעם ויהיו זרע ברוכי ה'. וכך יהיה לע"ל ד' מדרגות של מעלה ושמחת הנפש. ועפ"י זה מיושב ק' התו' שבמרדכי על הטעם דד' מיני גאולות. אמאי תקנו ד' כוסות ולא ד' מיני לחמים ולמש"כ דוקא ד' כוסות יין דומה ממש לד' גאולות. שמשנה תואר הפנים כמו בשתיית יין. נמצא דעיקר הטעם של ד' כוסות דלע"ל תליא בד' גאולות והוא עיקר הטעם כמש"כ אות א'. וראוי לדעת דבנו' כת"י חסר מן וארבעה כוסות של פסח כנגד מי כו' עד פרקדן לא שמיה הסבה:

**ולאו דירכא דנשי למזנא.**זה הטעם תליא בגי' הש"ס. דלפנינו אי' אשה אצל בעלה א"צ הסיבה. והפי' כרשב"ם משום אימת בעלה והכי מבואר בירו' ר' יוסי בעי קומי ר"ס אפי' עבד לפני רבו ואשה אצל בעלה כו'. אבל גי' רבינו והרי"ף אשה אינה צריכה הסיבה משמע אפי' כשהיא בפ"ע וכטעמו של רבינו. והכי מוכח מהא דאשה חשובה צריכה הסיבה. ואי כרשב"ם אטו אשה חשובה א"צ לקבל מרות בעלה ואין לך אשה כשרה אלא שעושה רצון בעלה. כדאי' בתד"א על ודבורה אשה נביאה אשת לפידות שהיתה נשמעת אליו. ועל יעל אשת חבר הקיני. כמש"כ הגמ"י ה' אישות פט"ו אות ס'. אלא מיירי באשה בפ"ע שאין עליה מרות בעל. וא"כ פליגי תלמוד דילן והירו'. וזה דוחק. אבל יותר נראה דפשיטא דמשום מרות בעל לחוד א"א לפטור ממצות הסיבה תדע שהרי רבינו מפרש בסמוך הא דתלמיד לפני רבו מאי מי אמרינן הסיבה מצוה ויקרא דרביה מצוה הידא עדיפא כו' אלמא דלא תליא במה שהוא כפוף ויושב לפני רבו תמיד. אלא השאלה אי מצוה דכבוד תורה ומורא רב עדיף ממצות הסיבה. אבל משום דרך ארץ דעלמא מצוה דהסיבה דוחה. אלא הטעם כמש"כ רבינו דלאו אורחייהו בהכי. ור"ל משום דתדירת דנשי למזגא עם בעליהן. ואז אין מסיבות. מש"ה לאו אורחייהו למיסב אפי' כשהן בפ"ע. והא דאי' בירו' אשה אצל בעלה הכי פי' דהרגלה להיות אצל בעלה בלא הסיבה. אבל אשה חשובה רגילה להסב כשהיא בפ"ע ומש"ה צריכה הסיבה בפסח אפי' בפני בעלה וכמש"כ. וכן בן ותלמיד דאורחייהו כשהן בפ"ע להסב שפיר. להכי מיבעי לן בסמוך אי צריכין הסיבה בפני האב והרב ומטעם שמבואר בסמוך. והכי הסביר רבינו בשוליא דנגרי מהו דתימא הוי כי דלא אורחיה קמ"ל. פי' ס"ד דהוי כאשה קמ"ל דלא דמי שהרי כשיהי' בפ"ע יהי' דרכו למיסב אלא בפני רבו נוהג בו כבוד. ומצות הסיבה עדיפא. ואין חולקין כבוד לרב:

**סתמא דמילתא לא קפיד עליו.**לפי דרכו של רבינו בסמוך דמפרש בשולי' דנגרי. דבכל יומא עביד לי' יקרא ולא מיסב לפניו ג"כ דאי בכל יומי מיסב פשיטא דהשתא ג"כ בעי הסיבה. וא"כ ע"כ בן אצל אביו מיירי באינו מיסב לפניו בכל יום. דאי מיסב בכל יום פשיטא. אלא ע"כ מיירי ביושב לפניו באימה ואינו מיסב בכל יום ומכ"מ בפסח בעי הסיבה וא"כ היאך מפרש בדלא קפיד עליו. הרי קפיד וקפיד. אבל הענין דהא דקיי"ל אב שמחל על כבודו כבודו מחול. דוקא כבודו אבל בזיון לא שרי למחול כמש"כ רבינו פ' משפטים סי' ס' וכי אמרי' אב שמחל ע"כ כבודו מחול ה"מ כבודו אבל הכאתו וקללתו לא. ופירשנו שם דה"ה בזיונו לא וכ"כ בספר ברכי יוסף על יו"ד שמצא בחבור קדמון כ' בשם רבינו דאבל בזיונו הכאתו וקללתו לא וכן הדין ברב כמש"כ סי' קי"ט אות ט' ומש"ה קאמר דאב שדרך שלא להקפיד נמצא במה שהוא מיסב לפניו בפסח אינו בזיון ויכול למחול. ולהכי אף שהוא אינו מוחל מצוה דהסיבה עדיפא ובע"כ בטלה דעתי והוי מחול. כמו שכופין בע"כ על כל המצות לומר רוצה אני. אבל תלמיד לפני רבו שדרך התלמידים לפני רבן בכל השנה שלא להסב ולהקפיד עלייהו ע"ז. נמצא שא"י למחול דהוי בזיון ושפיר מבעי לן אי מצוה דהסיבה עדיפא לדחות מצות מורא או לא ופשיט דמורא רב עדיף דהוי כמורא שמים וכדאיתא בכתובות ד' ק"ו א' אפ"ה עשה דכבוד תורה עדיף:

**ושמש דקאים לפני בעה"ב.**א"נ דקאים לפני בני חבורה. דעיקר רבותא דשמש הוא משום דלא קבע כדאיתא ר"פ שלשה שאכלו ולאו דרכיה למיסב ומ"מ בעי למיסב בפסח. ואשמעינן רבינו תרי מיני שמש. דקאי לפני בעה"ב היינו שמש קבוע ולאו אורחי' תמיד למיסב. ואשמעינן תו דקאי לפני חבורה. והיינו שמש שאינו קבוע. ומיהו סתם בני חבור' דכאן היינו אכילת פסח וכדומה שהוא של מצוה וס"ד משום דמצוה לשמושי פטור. וקמ"ל דאפי' קבוע ואפי' שמש בסעודת מצוה חייב:

**והיכא דאיכא זקן או חולה כו'.**תרי לה והוי פתיתא כו' כצ"ל וכ"ה בכת"י ובה"ג. ומש"כ רבינו ואכיל לה כי לא אתמח. כ"ה בה"ג ורי"ף פכ"ש וש"פ. וכ' הגר"א ז"ל סי' תס"א ראיה לדבר דבעינן דוקא לא אתמח מהא דתניא בד' ל"ה המחהו וגמעו כו' אם מצה אינו יוצא ידי חובתו בפסח. ואע"ג דלפרש"י שם משום דלאו דרך אכילה קאכל לה אין ראיה להכא דקאכיל לה. מכ"מ הגר"א ז"ל נימוקו עמו מהא דאיתא בחולין ד' ק"כ עלה דהאי ברייתא בשלמא אם מצה היא אינו יוצא ידי חובתו בפסח לחם עוני אמר רחמנא והאי לאו לחם עוני הוא אלמא דלאו משום דדרך אכילה בעינן. איברא גם לזה הטעם אין ראיה מכרעת מהא דהמחהו וגמעו לנימוח שלא הגיע עדיין לכדי גמיעה. ובעניי נראה דרבותינו הראשונים ז"ל למדו זאת מסוגיא דברכות ד' ל"ז האי חביצא אף על גב דלית ביה פרורין כזית מברך עליה המוציא אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא וידוע פי' הגאונים דחביצא הוא פת השרוי והכי מוכרח דעת רבינו ובה"ג כפי מה שכתבתי באות הסמוך דמבושל אפי' איכא תוריתא דנהמא סבירא להו דלא יצא י"ח. הרי מבואר דשרוי ונמוח עד דליכא עליה תוריתא דנהמא אינו מברך המוציא אפי' קבע סעודתו עליו כמש"כ המג"א סי' קס"ח ס"ק כ"ח דלאו לחם הוא כלל. ומש"ה א"י בו ידי מצה. והא דקאמר הש"ס בחולין שם דלאו לחם עוני הוא מילתא דפסיקא נקיט כמש"כ התו' שם דהוי מצי למימר משום דלאו דרך אכילה הוא. ה"נ נימא דהוי מצי למימר דלאו לחם הוא לשיטת הגאונים דחביצא הוא פת השרוי. ולפרש"י בחביצא דמיירי במבושל ומשמע דשרוי אפי' ליכא עליה תוריתא דנהמא מברך המוציא. באמת פרש"י פסחי' דאמ' גבי יוצאין ברקיק השרוי כ"ז שהוא קיים שלא נימוח לגמרי משמע דוקא נימוח לגמרי דהיינו המחהו וגמעו וכטעמא דהש"ס דלאו לחם עוני הוא. או כפרש"י דלאו דרך אכילה הוא. אבל לא הגיע לכדי גמיעה אפי' ליכא תוריתא דנהמא יוצא בה י"ח והיינו לטעמיה לענין חביצא. אבל לדעת רבינו וסיעתו לענין חביצא לא נצרכנו לטעם הש"ס.

ונראה להוסיף דגם לשיטת רש"י ז"ל לא נצרכנו לטעמא דהש"ס בנימוח לגמרי ולכ"ע בנימוח לגמרי לאו לחם הוא כלל. שהרי בברכות ד' ל"ח א' אי' טרימא מהו ומסיק הש"ס תמרי ועבדינהו טרימא מברך עלייהו בפה"ע מ"ט במילתייהו קיימי ופרש"י כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק והסכימו התה"ד ורמ"א וש"א דכונת רש"י דמרוסק לגמרי ונשתנה הפרי אין מברכין אלא שהכל כמבואר בסי' ר"ב. והט"ז דחה בקש לומר דרש"י אינו אלא מפרש שם טרימא דמשמעו הכי. ואומר אני דאי משמע לרש"י פי' זה השם הכי ממילא מוכחא דמרוסק לגמרי מברך שה"נב והבו דלא לוסיף על שם טרימא. ומה שהק' הט"ז מהא דקאמר ר"א האי תמרי דתרומה מותר לעשות מהם טרימא ואסור לעשות שכר ולא קאמר דאסור לרסקן לגמרי לק"מ דפשיטא דלקלקל הפירי של תרומה אסור ולא נצרכא אלא אפי' שכר דמעליותא הוא וס"ד דשרי כמו יין ושמן קמ"ל דאסור משום שאינו אלא זיעה והפרי נשחת ונתקלקל. ומה שהק' מנדרים דאסור אפי' במרוסק. לק"מ שהרי שלקות איכא מ"ד דמברך שהנ"ב ומכ"מ הנודר מן הפרי אסור בשלוק או בתבשיל שנשתנה צורתה. ומה שהק' מבשמים מרוסקים פשוט כמש"כ המג"א שם דאורחייהו בהכי. וכן צ"ל בהא דדף ל"ו קמחא דחיטי רב יהודה א' בפה"א רנ"א שהנ"ב כו' ולכאורה הא מרוסק לגמרי אלא משום דאורחא בהכי וטעמא דר"נ דמכ"מ אית ליה עלויא אחריני בפת ועד שלא הגיע לתכליתו מברך שהנ"ב. נחזור לענין. דשיטת רש"י ז"ל דמרוסק לגמרי לאו במילתייהו קיימי. וא"כ פת שנמוח לגמרי לאו לחם הוא כלל. ואינו מברך המוציא אפי' לפרש"י גבי חביצא. וע"כ צ"ל דטעמא דהש"ס בהא דהמחהו וגמעו מילתא דפסיקא נקיט וה"נ לשיטת רבינו וסיעתו דשרוי שנימוח א"י בה ידי חובתו. ג"כ עיקר הטעם משום דבעינן תוריתא דנהמא. וטעמא דהש"ס מילתא דפסיקא הוא:

**נפקא מתורת לחם.**והיינו כסוגיא דפסחים דר' יוסי ס"ל בישול מבטל אפיה וכפרש"י ולא כתו' ד"ה אבל שכ' דלפרש"י צ"ל דמיירי בבלילתו רכה. דאי בלילתו עבה לא נפיק מתורת לחם כפי' לעיל עכ"ל ר"ל לפי שיטת ר"ת בד' ל"ו ב' בד"ה פרט. דבלילתו עבה לעולם מיקרי לחם. בין הדר אפיה בין לא הדר אפיה. והיינו כשיטת ר"ת ד' ל"ז ב' דכל שנתחייב בחלה מברך עליו המוציא. וממילא אפי' הדר ובשליה מיקרי לחם. מש"ה צ"ל דלפי' רש"י דבבישול יצא מתורת לחם דמיירי בבלילתו רכה. [ובזה יישב ר"ת רומיא דתלתא סוגיא בחלוט. דבלילתו רכה אי לא אפיה בתנור לא הוי לחם כלל. ואי הדר אפיה בתנור הוי לחם עוני ג"כ. ובלילתו עבה לעולם בין הדר אפיה בתנור בין לא אפיה הוי לחם. ולא לחם עוני. וע' רא"ש סי' י"ג שהיסב גם דעת רבינו האי גאון ז"ל לדעתיה]. ומשום שדוחק הוא לפרש הא דר' יוסי אבל לא במבושל דוקא בבלילתו רכה. ותו. דסוגי' דברכות דף ל"ח דמדמי לה לשלקות משמע דאפילו בלילתו עבה הבישול מועיל. להכי פי' הר"י דטעמא דר' יוסי משום דהבישול מבטל לחם עוני והוי מצה עשירה ומהא גופא דבישול מבטל מלחם עוני הוא דס"ד דסוגיא דברכות לדמות לשלקות דבישול מבטל מתורת פרי האדמה. ודחי הש"ס משום דבעינן טעם מצה וליכא. ולא משום דמבטל מלחם עוני. וע' תו' סד"ה עולא. כל זה שיטת התו'. אבל רבינו ובה"ג שכ' דסתם לחם שבישל נפקא מתורת לחם ע"כ לאו כר"ת ס"ל אלא כרבינו שמשון במס' חלה פ"א והובא ברא"ש ה' חלה ובפ' כל שעה סי' ט"ז. דלא תליא המוציא בחלה כלל. ואפי' בלילתו עבה אי חלטו. תליא אי הדר אפיה בתנור הוי לחם עוני ג"כ כסוגיא דיבמות ד' מ' והביאו רבינו בסמוך. ואי לא הדר אפיה לא הוי לחם כלל כסוגיא דפסחים ד' ל"ז מאי חלת המסרת זהו חלוט של בע"ב ופטור מחלה. ולא חילקו כלל בין בלילתו עבה או רכה. והא דאי' בד' ל"ו פרט לחלוט ואשישה דהוי מצה עשירה מיירי בחלטיה בשמן או דבש כמש"כ הרי"ף פ' כ"ש וזהו עיקר דעת רה"ג ז"ל. ומש"ה כתב רבינו בסמוך הא דיבמות בסתם ולא פירש דמיירי בבלילתו רכה דוקא. וכ"כ המכריע סי' ס"ג דמשמע מדברי ר' אחא גאון דלא כר"ת לענין חלה. ומעתה י"ל דבישול לאחר אפיה מבטל מתורת לחם לגמרי אפי' בלילתו עבה.

והנה הר"ש והרא"ש כתבו שם עוד ועוד ראיה דלא כר"ת דס"ל דברכה תליא בחיוב חלה מדאמרינן לקמן בפרקין דלר' יוסי אין יוצאין ברקיק המבושל כו' וע' ביאורי הגר"א סי' קס"ח ס"ק ל"ב ול"ח שהשיג על דבריהם שזה אינו אלא ה"א. אבל מסקנת הסוגיא בברכות לענין שלקות אי מבטל פירי והביא הגמ' דתנאי היא יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח דברי ר"מ רי"א יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל. ודחי הגמ' ע"כ לא קאמר ר"י אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא אבל הכא אפי' ר' יוסי מודה וא"כ הא דתניא טחנה ואפאה ובשלה אם הפרוסות קיימות מברכין עליו המוציא אתי ככ"ע וכחיוב חלה. והיה נראה כונת הר"ש והרא"ש ז"ל שהביאו ראיה מסוגי' דפסחי' ד' מ"א דתליא הא דר' יוסי בהא דבשול פסח מבטל הצלי שלפני הבשול. משמע דלר' יוסי בשול מבטל מתורת לחם ממש כפירש"י ומיירי אפי' בלילתו עבה כמשמעו אלמא דלא תליא בחלה דלא כר"ת. וע"כ לסוגיא דפסחים צ"ל הא דטחנה ואפאה ובשלה כו' אתי כר"מ ולא כר' יוסי. והשתא אפי' להמסקנא דברכות דמשום טעם מצה הוא. אינו אלא משום דס"ל דבישול אינו מבטל אפיה דלקמיה. אבל הא למדנו מסוגי' דפסחים דבלא אפיה בתנור פשיטא דלר"י אינו מברך המוציא ודלא כר"ת. ומעין זה כ' הגר"א ז"ל שם ס"ק ל"ז. אבל יותר יש לבאר ע"פ דעת רבינו ובה"ג שכתבו הטעם דר' יוסי דבישול מבטל מתורת לחם וכסוגיא דפסחים. ולכאורה הא בברכות מסיק הש"ס דשלקות מברכין בפה"א והכא משום דבעינן טעם מצה. ובאמת הרי"ף פ' כ"ש כ' על הא דר' יוסי משום דבעינן טעם מצה וליכא. וכ"כ בברכות פ' כ"מ. ויבואר בסמוך. ונראה שדעת רבינו ובה"ג שלא למדחי סוגיא דפסחים כלל. ובשול מבטל לגמרי מתורת לחם וכ"כ בה"ג פ' כ"מ ודוקא צנומה בקערה כיון דשדי רותחין עלה הוי ליה כלי שני. אבל רמא פת בקדירה הויא ליה כלי ראשון כיון דמבשלא אע"ג דאיתא בעיניה נפקא ליה מתורת לחם ומברכין עליו במ"מ דקתני גבי מצה יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח דברי ר"מ רי"א כו' והלכה כר"י עכ"ל. הרי מבואר דהבישול מבטל לגמרי מתורת נחם. ונראה דס"ל לרבינו ובה"ג דכל השקלא וטריא דברכות דמדמי ר"נ דין שלקות לפת מבושל אינו אלא למאי דס"ל דאין נ"מ בין שלקות דמשתני לגריעותא לשלקות דמברכין בחיותן שהנ"ב כדר"ח שם. אבל לפי מה דקיי"ל כר"ח שוב לא דמי פת מבושל אלא לתומי וכרתי דמשתני לגריעותא. והכי משמע סברת הרי"ף שכ' דשלקות בפה"א והביא ראי' מדר"מ ואפי' ר' יוסי לא פליג אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא אבל בעלמא אפי' ר"י מודה דשלקות במילתייהו קיימי כו' אפי' תומי וכרתי כו' אלמא דפת מבושל דמי לתומי וכרתי אלא שפסק בשביל זה דלא כר"ח. ורבינו ובה"ג פסקו להיפך דפת מבושל לאו לחם הוא כלל. הן אמת דהרמב"ם ושארי פוסקים פסקו בשלקות כר"ח ובפת כתבו כהרי"ף אלמא דלא תלוי הא בהא מכ"מ דעת רבינו ובה"ג ורי"ף דדמי' לתומי וכרתי. והשתא מבואר דעת הר"ש כמשמעו דס"ל כהגאונים ז"ל דמבושל לעולם אין מברך המוציא. והברייתא דטחנה ואפאה ובשלה אתי כר"מ. נמצא דעת רבינו ובה"ג ור"ש דמבושל לעולם אין מברכין המוציא ולא כהפוסקים ז"ל:

ודע דמש"כ הרא"ש פ' כל שעה סי' י"ז והיכא דאיכא זקן כו' עד דבעינן טעם מצה וליכא והדר כתב והיכא דרמי מצה בקדירה ובשלה נפקא ליה מתורת מצה ולא נפיק בה ידי חובתיה. כתב בעל הלכות ואי אפייה על טפחא כו'. כ"ז אינו מובן. מה הוסיף הרא"ש במש"כ והיכא דרמי מצה בקדירה כו' היינו דברי הרי"ף הקדומים ותו מה שהביא בשם בה"ג גמ' מפורשת היא ברכות דף ל"ח והובא בסמוך בדברי רבינו וברי"ף שם. אבל האמת דטעות הדפוס הוא וכצ"ל כ' ב"ה היכא דרמא מצה בקדירה ובשלה נפקא ליה מתורת לחם ולא נפק בה ידי חובתיה בפסח ואי אפייה על טפחא כו'. וכן הוא באמת בה"ג. והעיר הרא"ש בזה כדברינו דה"ג ס"ל דלא כהרי"ף שכ' משום דליכא טעם מצה. אלא דלאו לחם הוא כלל וכדברי הר"ש שהקדים. ואף על גב דהרא"ש עצמו פסק בברכות בסוגי' דחביצא כהרי"ף דגם בבישול יש נ"מ בין כזית לפחות מכזית. מכל מקום הביא דעת בה"ג ואגב הביא סיום לשון בה"ג דין המפורש בו מסוגיא דברכות דאפיה על ארעא כו':

**אף על פי שלא נמוח.**וכן הלכתא כר' יוסי ומצה דאפיה ולא בשיל כי אורחיה. אי כד בצע לא מיבצע להדיא. ולא נגדין חוטי מינה לחם מיקרי. ונפיק ידי חובתובה משום מצה כצ"ל וכ"ה בנוס' כת"י:

**יוצאין במצה נא.**כן הוא גי' הרי"ף. ובה"ג אי' וריפתא דלא בשילא שפיר וכד בצע לה מנגדי חוטא מינה אסירא וא"ל שרי. פי' דאי מנגדי חוטין אסור לאכלה משום חמוץ. וע' הגהת רמ"א ומ"א סי' תס"א:

**ומאי מצה נא. אר"י אמר שמואל כל שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה.**כ"ה בכת"י:

**אילו היכא דאפייה עילויה ארעא.**היינו לחמא דארעא שכתב רבינו להלן בפשיטות ובגמרא איתא כובא דארעא. וברי"ף טריתא דארעא והכל אחד. אמנם הפירוש בכ"ז לפי פירש"י לפנינו היינו שעושין מקום חלל בכירה ונותן בו קמח ומים כמו שעושין באלפס ולפי זה לא תליא במחלוקת דר' יוחנן ור"ל דמעשה אלפס דהדביק ולבסוף הרתיח. והכא מיירי אפילו הרתיח הכירה ואח"כ הדביק והרבותא בזה הוא מפני שאינו נילוש ובלילתה רכה מאד כמש"כ המג"א סי' קס"ח ס"ק מ'. ולפי זה שני איבעיות הן שכתב רבינו. והוסיף עוד בחלוט ואח"כ אפה כאשר יבואר באות הסמוך. אבל א"כ הוי ליה לרבינו להביא הספיקות כדרך שהביא הפשיטות. תחלה היכא דאפייה באלפס ואח"כ על ארעא וגם לפנינו איתא בדברי רבינו בסמוך והילכתא כר"י דאיתמר נמי כו'. אלמא חדא מילתא הוא. אלא שקרוב להגיה ואתמר וכ"ה בכת"י. ותו דלשון אפייה על ארעא לא מתפרש שפיר. אלא נראה דהני תרי מילי אפייה על ארעא א"נ באלפס חדא ספיקא הוא. והוא כפירוש הרמב"ם הלכות ברכות פ"ג עיסה שנאפת בקרקע כמו שהערביים שוכני המדבריות אופים כו' וכ"כ תהר"י לדעת רש"י שהיה לפניהם הנוסחא ברש"י על הא דאיתא בגמרא שם טריתא פטורה מן החלה מאי טריתא איכא דאמרי גביל מרתח. על זה פירש"י גביל מרתח. שבכירה עושין גומא ונותנין שם קמח ומים כו'. ומחמת שאין זו דרך גלגול ואין דרך לעשותו לאכילת קבע פטור מן החלה ולא מהני קביעות להמיציא וגבי טריתא דארעא שחייבת בחלה כתבו תהר"י לדעת רש"י היינו שזו עשויה בקרקע כמו שדרך לעשות השוכנים באהלים. רצונם שזה דרך אכילתם בקבע משום הכי אי לא קבעי סעודתייהו אין מברכין המוציא. דמפני שאופין בקרקע אי אפשר לעשות בלילתה כמו שאר עיסות. אבל אי קבע סעודתיה עליה מברך עליה המוציא משום שדרך שוכני אוהלים הכי וממילא חייבת בחלה ויוצא בה ידי חובת מצה. [וסברא זו מוכרחת לפי' התו' ור"ח פסחים ד' ל"ז ב' גבי הדביק מבפנים והרתיח מבחוץ מהו. ופירשו דבתנור איירי ואליבא דר"ל והשיב ר"ז דמכ"מ פטור לר"ל. ואח"כ הוסיף לשאול הדביק בתנור מבפנים ואבוקה כנגדו מהו והשיב דרוב עניים עושין כן וחייבת. והרי אבוקה כנגדו לא עדיף מהרתיח מבחוץ אלא משום דשם אין דרך לעשות כן פטורה לר"ל מה שא"כ כשאבוקה כנגדו ובתנור עושין עניים כן משום שאין להם עצים כפרש"י משום הכי מיקרי דרך קביעות הכי וחייב בחלה לר"ל. והכא נמי מהני סברא זו לתהר"י לר' יוחנן כשאין בלילתה כמו שאר עיסות ומכ"מ כיון דדרך קביעות הכי דשוכני אוהלים עושין כן חייבת בחלה]. וזהו דעת רבינו וס"ל דמאחר שבקרקע מיירי וע"כ אי אפשר להרתיח הקרקע ולהדביק העיסה ותהא נאפית מחמתה אלא ע"כ ממחין העיסה ואופין לפני האש א"א לחייב בחלה אלא אליבא דר"י ומשום הכי פשיט רבינו מהא דלחמא דארעא חייבת בחלה דהלכתא כר"י דלא בעי באלפס הרתיח ולבסוף הדביק. אבל לר"ל לא מהני לחייב [ומפרש סוגיא דפסחים הנ"ל כפי' רש"י דבאלפס מיירי ופשיט דלר"י תרווייהו חייבין ובברכות הוסיפו דאפי' טריתא דארעא שאין בלילתה יפה ואבוקה כנגדו חייבת בחלה. והכל כר"י]:

**אי נמי היכא דחלטיה ברותחין.**כצ"ל וכן בכל הענין וכ"ה בנו' כת"י. והוא בעי' בפ"ע והפשיטות על זה מסוגיא דיבמות. ואין זה שייך לדר"י ור"ל דאפי' ר"ל מודה אי הדר אפה בתנור חייבת. והרי"ף הביא מסוגיא דחלוט השגה על איכא דפסק כר' יהודה דאמר אין לחם אלא האפוי בתנור בלבד אבל מעשה אילפס ל"ש הרתיח ולבסוף הדביק ול"ש הדביק ולבסוף הרתיח אין קרוי לחם כו' ואף על גב דלא מצינו בפי' דר"י ס"ל הכי. מכ"מ כיון דפוטר בחלוט ואחר כך אפה מדכתיב בתנור אחד. אלמא דדוקא כלשון הפסוק ממש. וממילא דוקא תנור ולא אילפס בשום אופן. ומשום הכי שפיר השיג הרי"ף מהא דחלוט על זה הפסק. אבל אין זה שייך למחלוקת ר"י ור"ל כלל. ולא כאשר הבין הגאון ש"ש ז"ל בהגהתו:

**אי לאו מצה היא מצות דכתב רחמנא למה לי קרא ואמרינן לעולם מצה היא ולהכי כ"ר מצות לאפוקי חלוט. אלא מצה היא דקאמרינן למאי הילכתא כו'.**כ"ה הנו' בכת"י: