Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon Sheilta 78
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**והיכא דאפקיד ישראל חמירא גבי חברי' כו'. מזבן ליה לא"י כי הא דאמר כו'**ומה שבנתים ליתא. כן הוא בנוס' כת"י:
**שהכל מצווים עליו לבערו.**זה הלשון מקורו בב"ק ד' צ"ח אמר רבה גזל חמץ ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווים עליו לבערו. והנה זה הדין שכתב רביע כתב ג"כ הטור וש"ע סימן תמ"ג דאם לא מכר הנפקד חייב לבערו בזמן איסורו אפי' לא קיבל עליו אחריות. וכ' הב"י שלמד זה מהא דיוחנן חקוקאה. ואינו מובן דהתם הפקיד קאמר וסתם פקדון בקבלת אחריות מיירי כדתניא בד' ו' הפקידו אצלו זקוק לבער. אבל הוכחת רבינו ברורה. וטעמו של דבר כ' הב"ח ומג"א משום שלא יעבור עליו המפקיד בב"י. וזה הטעם בב"ק שם ודאי ניחא שהרי הגזלן חייב באחריות ומונח ברשותו ועובר בב"י. והא שהוכיח רבינו משם לכאן. היינו משום דלכ"ע המפקיד ביד ישראל שלא קיבל אחריות המפקיד עובר בב"י. ואפי' הרמב"ן בפי' החומש פ' בא שלמד מהמכילתא דהמפקיד ביד א"י אינו עובר. לא פטר אלא בבית א"י אבל ביד ישראל אפילו קיבל עליו אחריות חייב המפקיד וכל שכן כשלא קיבל הנפקד אחריות. והרא"ש פ"א דפסחים כ' יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו אצל א"י או אצל ישראל חבירו וקבל הנפקד עליו אחריות הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד אע"פ שהוא שלו כיון שאינו ברשותו והביאו ראיה ממכילתא דתניא כו' יצא חמצו של ישראל ברשות א"י כו' ומבואר דאותם גאונים ס"ל דהמכילתא מיירי אפי' בבית ישראל רק אם קבל עליו הנפקד אחריות ומש"ה תני בבית א"י משום דמסתם לא יקבל ישראל חמצו של חבירו באחריות ולעבור עליו בב"י. ואין לפרש דעת הגאונים ז"ל דתרתי אמרי ביתו של א"י אפי' בלא אחריות וע"ז הביאו ראיה ממכילתא. ובביתו של ישראל באחריות פטור המפקיד מסברא. אי אפשר לומר כן שהרי הרא"ש כ' ע"ז בזה"ל ונ"ל דדבר פשוט הוא דאע"פ שהנפקד קבל עליו אחריות מכ"מ עיקר הממון של הבעלים הוא כו'. וההיא דמכילתא מיירי בנכרי שהלוה לישראל על חמצו עכ"ל. ואי איתא מאי שייך הא דמכילתא לדלקמיה. אלא כמש"כ דמפרשי המכילתא באחריות ואע"ג דרישא דתני במכילתא שם יצא חמצו של א"י ברשות ישראל כו' מיירי דוקא בלא קבלת אחריות מכ"מ הא כדאיתא הא כדאיתא. ובזה מסולק ק' הט"ז והגר"א על ישוב הרא"ש דמיירי בהלוה על חמצו והקשו דרישא ע"כ לא מתוקמא בהכי. ולק"מ שהרי להגאונים ג"כ לאו בחד גווני מיירי הני תרי בבי. הא מיהא לכ"ע מפקיד ביד ישראל שלא קיבל אחריות עובר המפקיד בב"י. ולא נצרכתי לברר זה אלא משום שהפר"ח בסי' ת"מ לא כ"כ. ולמד מדכ' התו' ד' ו' א' ד"ה יחד דהמקבל אחריו' על חמץ של א"י והחמץ אינו בביתו פטור. דה"ה דחמץ של עצמו בבית אחרים. וה"ה בבית ישראל. ושניהם אינם עוברים עליו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. ולמד כ"ז מהמכילתא הנזכר ומש"ה הוסיף הפר"ח בסי' תמ"ג ודחה דינו של הש"ע דהנפקד חייב לבערו. וכ"ז במח"כ שגגה. והתו' לא הוכיחו זה מהמכילתא. אלא מדכתיב בבתיכם גבי לא ימצא דנ"ל קבלת אחריות דקאי בב"י. ש"מ דקבלת אחריות ואינו בביתו פטור. וכמו שהוכיח הרמב"ן זה הדין בחמץ שלו מהמכילתא. ה"נ הוכיח ר"ת גבי קבלת אחריות ומהברייתא דילן יחד לו ביתו כו'. ומה שהוכיח עוד הפר"ח לעקור זה הדין דהמפקיד עובר בב"י מדאי' גבי הא דיוחנן חקוקאה אר"י כמאן אזלא הא שמעתא כרשב"ג. ואי איתא הא גם לרבנן חייב לבער כדי שלא יעבור עליו המפקיד בב"י. גם הא ליתא דהראי' הוא מדהרשהו למכור בשעה חמשית. אבל בשעה ששית ודאי לכ"ע חייב לבער. ואין אחר דברי רבינו כלום. ובעיקר הא דהמכילתא יבואר עוד לפנינו:
והנה הגר"א ז"ל בסי' תמ"ג העלה דפקדון חמצו של ישראל אפי' בלא אחריות עובר הנפקד בב"י. מדתני' בד' ה' אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ואחרים היינו א"י וכפרש"י. משמע הא של ישראל עובר עליו. וכ"כ הגאון הצל"ח בפסחי' דכ"ט ג"כ מאותו דקדוק. לפי זה הנפקד חייב לבער מחמת עצמו ולא מחמת המפקיד. ולא כן נראין דברי רבינו שכ' הטעם שמחויב לבער שהכל מצווים עליו לבערו. הרי דאין הנפקד חייב יותר מכל ישראל. ומשום איסורא דהמפקיד לחוד כב"ח ומג"א. והא שדקדקו ז"ל מדתני' של אחרים ושל גבוה. נראה פשוט דכשם דלא קשה אמאי לא תני של הפקר אלא משום דרבותא אשמעינן אע"ג דגם בלא קבלת אחריות יש לו להזהר בם שלא יאכלום בני ביתו או בהמתו או שלא יהנה מהקדש. וס"ד דדמי לקבלת אחריות קמ"ל דמכ"מ שרי. אבל חמץ הפקר פשיטא. וה"ה חמץ של ישראל שרשאי לבערו ואם אכלם ג"כ פטור מלשלם. ולא עשה הכתוב כאלו הוא ברשותו אלא לבעל החמץ עצמו אבל לא לאחרים פשיטא שאין על הנפקד שום אסור ב"י ולא איצטריך למתני אלא של א"י דס"ד דאפי' בלא אחריות מכ"מ מחויב להזהר שלא תאכל בהמתו ויהא חייב לשלם. והוא דומה לאחריות קמ"ל וזהו פשוט. וראיתי שהצל"ח הביא ראיה מדאמר ראב"י דלר' יהודה יליף שאור דאכילה משאור דראיה. מה שאור דראיה אינו בשל א"י ה"נ שאור דאכילה. והקשה הגאון ז"ל א"כ אפי' של ישראל חבירו שרי וליתני חמצו שלו אסור ושל חבירו מותר. אלא ודאי דגם בב"י עובר הנפקד. ולדעתי אין בזה שום הוכחה דכבר הקשו התוס' על פירש"י היאך אפשר באכילה אם גזל מא"י הרי חייב באחריותו ולא גרע מחמץ שחייב באחריותו דהוי שלו. וצריך לומר דס"ל לרש"י דאין חיוב אחריות בגזלן כלל בשל א"י. וכמש"כ התו' שבועות דף מ"ד א' סד"ה שומר דאפי' ש"ש לא"י לא מחייב דגבי שומרים כתיב רעהו ואיכא למעוטי א"י כמו הקדש עכ"ל. וה"ה גזלן עיקר חיוב אונסין נ"ל מדכתיב בשולח יד בפקדון אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. ובב"מ ד' מ' איתא דזה ג"כ מיותר אלא נפקא ליה משואל בק"ו. ובכ"ז כתיב רעהו ולא א"י. ולא שייך דין אחריות בשל א"י אלא בקבל בפירוש אחריות על עצמו משא"כ שומר סתם וגזלן. אבל בחמץ של ישראל ודאי אי אפשר לאוקמי היתר אכילה. חדא מחמת אחריות. ותו דהוי כהפקר והוא חמץ שלו ממש. ויש עוד מקום לומר דבאמת פלוגתא דתנאי הוא. דלפי הברייתא השנויה בתלמוד דילן נתמעט חמצו של א"י מדכתיב לא יראה לך. שלך אי אתה רואה כו'. ולפי זה ודאי נתמעט כמו כן חמץ הפקר וה"ה של ישראל שהוא הפקר כמש"כ. אבל במכילתא שהביאו הראשונים ז"ל הכי מיתני' בבתיכם ל"נ לפי שנא' בכל גבולך שומע אני כמשמעו ת"ל בבתיכם מה בתיכם ברשותכם אף גבולך ברשותך. יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות א"י אע"פ שיכול לבערו אבל אינו ברשותו. יצא חמצו של א"י שהוא ברשות ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת אע"פ שהוא ברשותו אינו יכול לבערו. אתה אומר לכך בא או לא בא אלא ללמדך בבתים שבעה ובגבולים לעולם [בנ"א יום אחד] כו' למדנו דברייתא זו לא כברייתא דילן דגבולך מיבעי לרבות בורות שיחין ומערות. אלא להיפך דגבולך היה במשמע כל שבכחך לבער אפי' ברשות אחרים. למדנו מבבתיכם דדוקא ברשותו. ומבכל גבולך למדנו דדוקא שבכחך לבער. ונתמעט מבבתיכם חמצו ש"י שהוא ברשות נכרי. ומבכל גבולך נתמעט חמצו של נכרי ברשות ישראל דאע"ג שהוא ברשותו. מכ"מ הרי אינו יכול לבערו דהא"י מעכב עליו. ולפי זה אפי' קיבל עליו אחריות פטור. שהרי מכ"מ אינו יכול לבערו. ולהיפך חמץ של הפקר או של ישראל חייב לבער שהרי יכול לבערו. זהו דרך תנא דמכילתא. ואנו אין לנו אלא דמיתניא בש"ס דילן. והרבה מצאנו ברייתות במכילתא ות"כ וספרי דמתניין להיפך מש"ס דילן וכיב"ז הראנו לדעת בסי' נ"ד אות א'. ומעתה לאוקימתא דראב"י אליבא דר' יהודה באמת נימא כהברייתא דמכילתא ואנן קיי"ל כאוקימתא דרבא. [אלא שא"כ אינו מדוקדק הא דקאמר בגמרא שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה כו'. ולהמכילתא לא מידרש מלך]:
והשתא שזכינו לכך נתיישב דעת הרמב"ם ז"ל שכ' דהמפקיד לעולם עובר בב"י אפי' הפקיד באחריות. והקשו על זה מהמכילתא. וכמש"כ לעיל. ונ"ל דודאי הוא להיפך מהמכילתא. אבל ס"ל דברייתא דילן פליגא והא דכתב בבתיכם היינו גבי לא ימצא שהוא אזהרה על חמצו של א"י בזה ודאי המופקד בבית ישראל דוקא עובר עליו בב"י וכדתניא ובל יקבל פקדונות מן הא"י וכ"כ הרמב"ם פ"ה מה' חו"מ ה"ג א"י שהפקיד חמצו אצל ישראל אם קבל עליו ישראל אחריות כו' מבואר הא אם קבל ישראל אחריות על חמץ של א"י ולא קבל החמץ בפקדון בביתו אינו עובר. והיינו כמש"כ לעיל בשם ר"ת ז"ל. ואע"ג דלא מפרש הברייתא דיחד לו בית כר"ת כמש"כ באות ג' בס"ד. מכ"מ בעיקר הדין דבבית אחר שרי ודאי לא פליגי וכ"כ המג"א סי' ת"מ ס"ק א'. נחזור לענין שלמדנו מדברי רבינו דישראל המפקיד חמצו אצל ישראל והנפקד לא קבל אחריות המפקיד עובר בב"י ולא הנפקד וכדעת הב"ח ומג"א. ואם קבל אחריות או המפקיד בבית א"י תלוי במחלוקת הראשונים ז"ל. וכבר ישבנו דעת הרמב"ם שלא יקשה מהמכילתא. והא שהוכיח הרמב"ן מדכתיב גבולך. זה יש ליישב דהא מודה הרמב"ם שאם הוציאו לרה"ר נהי שלא קיים השבתה. מכ"מ אינו בב"י וב"י. שהרי רק המפקיד עובר. ולא המוציא למקום הפקר:
**ואילו א"י דאפקיד אצל ישראל אי קביל עליו אחריות כיון דאי פשע ביה ונגנב או נאבד כו'.**דעת רבינו דש"ח עובר עליו בב"י וכ"ה בה"ג וכמש"כ הרא"ש בשמו ולא כתוס' שבועות ד' מ"ד א' ד"ה שומר שכ' בשם בה"ג להיפך. ואפשר דבה"ג של ר"י גאון הוא שהוא קדמניות מה"ג שלפנינו שהוא מר"ש קיירא כמש"כ סי' א' אות כ"ה בס"ד. ויש להוכיח דאפי' ש"ח עובר בב"י. דאיתא בד' ה' ב' הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי כו' ור"ש הוא דאמר הכי בקדשים שחייב באחריותן אפי' מתו ונאנסו חייב להביא אחר. וא"כ אי נימא לחלק בין חיובי אחריות. שמא ג"כ דלר"ש אינו ממון אלא אחריות דאונסין ולא של גניבה ואבידה דוקא. וע"כ צ"ל שאין נ"מ בזה. וכמו דאחריות גניבה ואבידה מיקרי ממון לעבור בב"י כמו שהוכיחו הראשונים מלשון אי מתביד או מיגנב. ממילא ע"כ דה"ה אחריות פשיעה עובר:
והנה מזה הפסק של רבינו מוכח דרבינו ס"ל כהרי"ף. ורמב"ם לענין הא דרבה ורב יוסף בשומר אבידה אי הוי ש"ח או ש"ש דקיימא לן כר"י וכמו שהוכיחו בתוס' שבועות שם דלרבה ע"כ צ"ל דאינו חייב אלא באחריות אונסין. ובאשר שיטת רבינו לפסוק כרב יוסף כדעת כל הראשונים ראיתי לבאר דעתם. וליישב ק' התו' ורא"ש בב"מ ד' כ"ט מהא דקיי"ל כר"נ בפ' המפקיד (בבא מציעא ד' מ"ג) דהמפקיד מעות אצל חבירו אף ע"ג שמותר להשתמש אינו חייב באונסין. ולפי הסוגיא ד' כ"ט אתי רב יוסף כרב הונא דכיון דשרי להשתמש הוי ליה שואל עלייהו. וזו קושיא גדולה. ולענ"ד אדרבה מבואר באותו סוגיא דאוקימתא דר"י אתי כר"נ. דהנה הרי"ף כ' בפ' המפקיד דה"מ היכא דאבדו ועדיין לא נשתמש בהו. אבל אי משתמש בהו הוי הלואה גביה קמו ליה ברשותו ואי אתנסו אתנסו ליה ואפי' ר"נ מודה. וכ"כ רב האי גאון ז"ל עכ"ל. וכ' הרא"ש עלה וסברא נכונה היא והוסיף לפרש דמשום שיש לו רשות עוד להוציא כו'. ואני אומר שאין זה מן הסברא אלא גמרא דזה ברור טעם מחלוקתם דר"נ ור"ה דתלי' אי כ"ז שלא השתמש במעות אלו ובא המפקיד לתבוע מעותיו חייב להחזיר אותם המעות בעין או לא. וכמש"כ התוס' ד' כ"ט א' ד"ה והוי שואל דעיקר הקושי' שהקשה ר"נ ממעילה. משום דלר"ה א"צ להחזיר בעין. ולכאורה היא גופא קשה מנ"ל לר"נ דר"ה סובר הכי אלא משום דע"כ עיקר טעמו של ר"ה לחייב באחריות אונסין עד שלא הוציא משום דמעתה כשלו הן. ור"נ ס"ל דעד שלא הוציא לא זכה במעותיו של חבירו. וא"כ כשהוציא והחזיר מעות אחרים דאז ודאי אינו מחויב ליתן להמפקיד אותם המעות שייחד לו דבמאי קנאן גם ר"נ מודה והיינו טעמו של רב האי גאון והרי"ף ז"ל. והיא היא סוגיא דדף כ"ט. דלרב יוסף דמוקי פלוגתייהו דר"ט ור"ע באונסין. ע"כ אינו מפרש באבידה עצמה. דהא קיי"ל כר"נ. אלא מיירי בדמי אבידה כר' חלבו אר"ה שם ומש"ה הוי כמו הוציא הפקדון. ואינו חייב להחזיר אותם מעות שקבל מהקונה [והא דקאמר הוי ליה שואל עלייהו. כבר נתקשו התו' שם. ובאמת כל מה שנדחקו רבותינו בזה אינו אלא לשיטת ר"ת במס' שבת ר"פ שואל. דסתם שאלה ל' יום כמו הלואה. ואין נ"מ בין שאלה להלואה אלא בהחזרתו בעין. אבל לרש"י וש"פ דשאלה חוזרת מיד ניחא בפשיטות דלהכי קאמר שואל משום דבזה גרע ממקבל בהלואה ממש והיינו שכ' הרא"ש בשם הראב"ד בפ' המפקיד שירא לשלוח בהן יד לקנות בהן סחורה שמא יבא המפקיד וכו' הרי דחייב להחזיר מיד כשואל. אבל אותם המעות ודאי אינו חייב להחזיר בדמי אבידה]. ובזה מיושב שפיר הסוגיא דשם לפיכך דר"ט למ"ל כו' ונתקשו התו' הרבה בזה דמאי קשה לר"י יותר מלרבה. והדברים ברורים כמש"כ דלרבה דמיירי באבידה עצמה ניחא. אבל לר"י ע"כ דמיירי בדמי אבידה וא"כ פשיטא. וכמש"כ רה"ג והרי"ף הנ"ל. ומשני דס"ד דגרע מהוציא לצרכו. שהרי אפשר שאינו רוצה ליהנות מהם כלל. ולא יתחייב באחריות. קמ"ל כיון דשרו ליה רבנן כו'. והסוגיא מחוורת כשמלה לשיטת רבינו והראשונים ז"ל דהלכה כר"י. ואדרבה מכאן ראיה להפסק. מדטרח הגמ' לאוקמי הא דרב יוסף כר"נ דוקא:
**דא"ל הא ביתא קמך. אינו חייב לבער.**בד' ו' איתא יחד לו בית אין זקוק לבער ונחלקו רש"י ותו'. דרש"י פי' שהוא בלא אחריות. והתו' הקשו א"כ ל"ל ייחד לו בית מש"ה פירשו אפי' באחריות. והר"ן הסביר פרש"י דמשום שיחד לו בית הוי ככנוס שורך ברשותך וממילא הוי שלא באחריות. ומש"ה הוי הש"ס למימרא דשכירות קניא כו' ורי"ף ורמב"ם והש"ע השמיטו הלכה זו וע' ביאורי הגר"א סי' ת"מ דכפרש"י ס"ל. ועדיין קשה לכאורה שהרי הוצרך הש"ס ליישב בבא זו שאני הכא דכתיב לא ימצא אלמא דבלא זה לא דמי יחד לו בית לכנוס שורך ברשותך וא"כ רבותא גדולה היא. ואמאי גייזי ליה הפוסקים. אבל מדברי רבינו למדתי ישוב לזה. שהרי התיר אפי' בלא יחד לו בית אלא אמר הא ביתא קמך וצ"ל דבאמת הוא פלוגתא דתנאי בב"ק ד' מ"ז אם הכניס ברשות בעל החצר אי עול ואנטור קאמר או נטור לך קאמר וחצר הוא דארשי ליה וכבר פסק רבינו פ' ויצא סימן כ' כרבי דא"ח עד שיקבל עליו בעה"ב לשמור. וכן פסק רי"ף ורמב"ם וא"כ אפי' לא יחד לו בית אלא הרשהו סתם למינח ליה בבית פטור המפקיד. והאי תנא דבעי יחד לו בית ע"כ כת"ק ס"ל. [אחר כותבי מצאתי בשו"ת פני ארי' כזה. וע' מה שהוספתי בשאילתא כ' אות י"א]. ומשום הכי הוצרך לייחד לו בית דהוי כנוס שורך ברשותך. אבל לפסק הלכה לא הוצרכנו לזה. מיהו שפיר כ' הגר"א דע"כ כפרש"י ס"ל דמיירי בסתם. דאי כר"ת דאפילו קבל אחריות מהני א"כ גם לדידן נ"מ טובא. ולמאי השמיטו הפוסקים ז"ל. ונראה עוד ראיה לפרש"י ז"ל מהא דאיתא בירו' פ"א ה"ג לא יראה לך הוי אמינא הפקיד אצלו יהא מותר ת"ל לא ימצא בבתיכם אי לא ימצא בבתיכם ה"א יחד לו בית אסור ת"ל לא יראה לך. ואי כפירוש התוס' דמיירי באחריות אין שום משמעות מזה הכתוב להתיר. אלא כפרש"י ובא ללמד דבלא קיבל אחריות שרי. ונקיט לשון יחד לו בית דהוי מסתמא בלי אחריות. וכר"פ בתלמוד דילן דלא יליף הש"ס מקרא כלל. ונמצא היתר דיחד לו בית נ"ל מהא דתניא לעיל דף ד' ב' לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה וכהירו'. ורב אשי דפי' ברייתא דילן דיליף מקרא בפ"ע היינו ללמוד דיחד לו בית הוי כלא קיבל אחריות. מכ"מ מודה דהברייתא דירו' יליף מסברא. וראוי לדעת דבעיקר הדין של התו' ז"ל מודה הרמב"ם כמש"כ באות א' בס"ד:
אף שאור דבתים נמי דא"י שרי והא כתיב שאור לא ימצא בבתיכם ולא כתיב לך. אפי' דא"י נמי אסור ויליף שאור דגבולין משאור דבתים דאפי' בגבולין נמי אסור קשו קראי אהדדי ומפרקינןל"ק כ"ה בכת"י:
**ותלתין יומין לקמי פיסחא דרשינן במילי דפסחא.**ע' ר"ן ריש מכילתין שכ' שהוא לענין שואל כענין אבל בה"ג איתא בזה"ל ומקמי פסחא בתלתין יומין מיבעי ליה לישראל למיגמר מילי דפסחא ואגמורי אינשי ביתיה דתניא שואלין בה' פסח וע' פר"ח סי' תכ"ט שהוכיח הכי מסוגיא דסנהדרין פ"א ע"ש. וא"כ בלשון שואלין לחוד נכלל דרישה בה' פסח וכלשון רבינו דרשינן במילי דפיסחא ופי' שואלין. שהדרשן עושה וממציא שאלות כדי להשיב ולברר הלכה על בוריה. וא"צ לגרוס שואלין ודורשין כדאי' בפסחים ד' ו'. אלא כדאיתא בש"מ ובמקורה בתוספתא דמגילה פ"ג. וכן הביא הטור והש"ע שואלין. משא"כ בחג עצמו הביא רבינו בסי' קס"א משה תיקן לישראל שיהו שואלים ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח כו'. והיינו כמש"כ שם בס"ד דרבינו מפרש על שני אופנים. על דרישת עומק הלכה לת"ח. וזה נכלל בשואלין וכאמור. וגם על פי' תרגום וקריאת הפטרה להמון לבאר פירושי המקרא של קרה"ת וענין של המועד ע"ש וכמש"כ לעיל סי' כ"ו אות כ"ח בס"ד. ומש"ה תניא לשון ודורשין. הוספה על החיוב שלפני החג. ומיושב ק' הפוסקים שם. והיינו הך שכ' בחק יעקב בשם הירו' שואלין בה' פסח בפסח כו' ובבית הועד שואלין קודם ל"י. דלפני החג לא שייך אלא לשאול עומק הלכה בבית הועד. אבל ביו"ט דורשים להמון בכ"מ:
ואיכא בתי דקיימין בחותמיהכצ"ל וכ"ה בה"ג וז"ל ומאן דבעי למיזל בספינתא או לדוכתא רחיקא ואיכא בתי דקיימין בחותמיה וליכא אינש דאית ליה רשותא למיעל התם כו' והכוונה שהם מסוגרין ואין הולך לשם. דאי יש שהולך ובא לשם מסתמא יבדוק ג"כ שהרי אם לא יבדוק יהא אסור לילך ולהיות רגיל שם שמא יכשל בחמץ ואי לאו בר בדיקה הוא לעולם צריך בעה"ב לבדוק שלא יכשל אותו האיש. והיינו שכתב ש"ע סי' תל"ו ואינו מניח בביתו מי שיבדוק. ודברי הגאונים המה. וכל שיטת הרמב"ם בהלכה זו שמחולק עם רש"י הכל ממקור מים חיים רבינו וה"ג המה. מש"כ הרמב"ם דמיירי הכל בספק ולענין בדיקה לשון רבינו הוא. ולהלן כתב עוד דליכא למיחש דילמא אשכח ליה ואכיל ליה אלמא דבספק מיירי וצריך למצוא. ומש"כ הרמב"ם דדעתו לחזור היינו לפני הפסח וחיישינן שמא יחזור ע"פ בין השמשות כו' ולא כרש"י שפי' דעתו לחזור בימי הפסח. מבואר בדברי רבינו בסמוך. ומצריכותא דרבינו יש להשכיל על טעמו ונימוקו. שכתב מי אמרינן בשדעתו לחזור בתוך ל' יום הוא דחל עליו חיובא דחיישינן דילמא אתי בעידנא דלא אספיק לבער כו' אבל קודם ל' יום לא חיישינן דלא חל עליו חיובא. משמע משום שהוא דבר שאפש' שלא יהי' כלל. שפיר י"ל דלפני ל"י לא חיישינן. אבל דעתו לחזור בתוך הפסח ממש א"א לאסתפוקי כלל בהכי דלפני ל' יום לא נחוש וא"כ קשה מ"ט דאביי בסוגיין דלא סבירא לי' הכי. אלא ע"כ בשדעתו לחזור היינו לפני הפסח. וע' בפר"ח שהכריע ג"כ כהרמב"ם בזה:
**דליכא למיחש דילמא אתי ומשכח לי' ואכיל לי'**כ"ה בכת"י:
**או דילמא אין דעתו לחזור כו' אבל דעתו לחזור אפי' לפני ל"י חייב לבער זמנין דאתי כו'**כצ"ל וכן הגיה רד"ל ז"ל:
**ת"ש דא"ר העושה ביתו אוצר כו'.**ולא הביא רבינו מימרא דרבא בהא דהמפרש בים משום דרבותא דאוצר אלים מהמפרש בים דלכאורה הוא רחוק לחוש שיפנהו ולא יספיק העת וע' ביאורי הגר"א שם ס"ק ט' ולא הוצרך רבא להא דהמפרש בים אלא משום דקאי על אביי. ובא לאפוקי מיניה:
**הילכך כי מטי זימנא מבטל ליה.**הכי פסק בהגהת רמ"א שם ואוצר חטים שיש חיטים מחומצים בקרקעית הבור אם נעשה האוצר ל' יום קודם הפסח אינו זקוק לבערו אלא מבטלו בלבו ודיו ועיין בש"ש:
משום דאחייב במילי דפיסחא וכד מטי פסח לא בדיק ליהכ"ה בכת"י וה"פ לא בדיק אותו אוצר.