**ואפילו איערוב נמי כחצי זית מצה כו'.**תרי רבותי קאמר. תערובת. והיתר מצטרף לאיסור. דתערובת א"א לחייב אלא כשנתערב כזית חמץ שהרי לא חמיר מבעיניה. אבל משום היתר מצטרף לאסור חייב אפי' על חצי כזית חמץ שנתערב בחצי זית מצה. והכי איתא בד' מ"ד דלר"א בחמץ בפסח נמי היתר מצטרף לאסור. ויש עוד להאריך בזה אלא שאכ"מ:

**כגון כותח הבבלי כו'.**דכתיב כל מחמצת לאתויי עירובו כצ"ל. ואע"ג שגם בכת"י ובפי' כת"י הביאו הכתוב כי כל אוכל וגו' מכ"מ הוא טעות דאי איתא מהאי קרא לחייב כרת ג"כ. אלא האי כל לרבות נשים כמבואר בגמ':

**דלא דרשי כל לא קאי עליה בלאו כו'.**והרי"ף ר"פ א"ע כתב בזה"ל. ואע"ג דאמור רבנן עירובו בולא כלום מלקי הוא דלא לקי אבל איסורא איכא וכי אמרין רבנן נמי דלא לקי ה"מ דליכא בהו כזית בכדי אכילת פרס אבל היכא דאיכא בהו כזית בכדי א"פ אפי' לרבנן לקי עכ"ל הרי"ף ויש בזה עיקר גדול. דהרמב"ם ה' מ"א פ' ט"ו כ' דכל איסורי תורה אין חייבים כרת אלא על בעין ולא על תערובות אפי' כזית בכדי א"פ וכ"כ בה' חמץ פ"א אין חייבים כרת אלא על עצמו של חמץ אבל על עירוב חמץ כו' אם אכלן לוקה ואין בו כרת שנ' כל מחמצת לא תאכלו בד"א שאכל כזית בכדי א"פ כו' וכ' הגר"א א"ח סי' תנ"ג דס"ל דלפי המסקנא דרבנן ס"ל כזית בכדי א"פ מה"ת אין צריכין לומר דלא דרשי כל לעירובו. אלא דרשי כל וקאי על כזית בכדי א"פ ותלי במימרא דר' יוחנן במס' ע"ג ד' ס"ג א' כל שטעמו וממשו לוקין ומפרש הרמב"ם בה' מ"א פ' ט"ו ה' ב' ג' טעמו וממשו. היינו חלב שנפל לגריסין ונימוח אלא שיש בו כדי א"פ. ודייק עוד הגר"א ממש"כ הרי"ף דהיכא דאיכא כזית בכא"פ לקי. ולא כ' חייב אלמא שאין בו כרת אלא מלקות. וע"כ משום דדרשי כל מחמצת ע"ז לטעם שאין האיסור ניכר בעין אלא ממוח ולא נתרבה אלא למלקות ולא לכרת. והיינו דגייז הרי"ף מדברי רבותיו דרבנן לא דרשי כל. אבל רבינו ובה"ג לא ס"ל הכי ובפי' כ' בה"ג דרבנן דרשי כל מחמצת לנתחמץ ע"י ד"א. וכ"כ הרמב"ן בסה"מ מצות ל"ת קצ"ח שהה"ג והשאלתות חולקים בזה על הרמב"ם ז"ל. וכבר נחלקו רבינו עם הרמב"ם בזה הדקדוק עוד כמש"כ סי' קל"ב אות ז' בס"ד. עוד יש לדקדק מדכ' רבינו דהא כל אסורין שבתורה מדרבנן מיסר אסירין דתני' קדירה כו'. דס"ל לרבינו טעם כעיקר מדרבנן אסור. ואע"ג שהביא מקדירה שבשל בשר לא יבשל בה חלב. ובבב"ח לכ"ע טעם כעיקר מדאורייתא. כבר כתבנו בסי' כ"ד אות ז' דקדירה שבשל בה בשר דומה לכל האסורים. וכ"כ הגאון ח"ס יו"ד סי' פ"ו. הן אמת דבכת"י איתא בזה"ל דהא כל אסורין שבתורה מיסר אסורין וכ"כ בה"ג. מכ"מ אין ההכרח להיפך מדכתוב בפי' בנו' דילן. וגם מדהביא ההוכחה מהא דתני' קדירה כו' ומשם אין ראיה דאסור מה"ת. אלמא דבאמת ס"ל טעם כעיקר מדרבנן. וכ"כ בהגמ"יי ה' מ"א פ' ט"ו אות ב' דבה"ג ס"ל טעם כעיקר מדרבנן. [ולא תקשה מהא דאיתא בזבחים ד' צ"ז ברייתא זו והא דתני' בסיפא קדירה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנ"ט. ומביא הש"ס מזה הוכחה דתרומה טעון מריקה ושטיפה מה"ת. אלמא דהברייתא באסור תורה מיירי. הא ל"ק דהכי קאמר מדאסרו לבשל חולין בקדירה ש"ת. אלמא דמה"ת טעון מו"ש. מש"ה אסרו חכמים בדיעבד בנ"ט. אבל אי מדאורייתא אינו טעון מריקה ושטיפה. לא היו אוסרין חכמים בדיעבד בנ"ט. ויותר מתבאר עפ"י מש"כ בסי קל"ז בס"ד דעת רבינו ושארי גאונים ואחריהם הרמב"ם ז"ל דתרומה גם להמסקנא קיל משאר איסורין ואינו טעון הגעלה. רק מו"ש הוא מהבעין שסביב הקדירה. ובהא שקיל וטרי הש"ס התם וס"ד דגם הא אינו צריך משום דדמי להא דתנן וכן חבית של תרומה שנשפכה אין מחייבין אותו להיות מטפח. אלא נוהג בה כדרך שהוא נוהג בחולין. ושפיר מקשה הש"ס א"כ אמאי תניא קדירה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין כו'. אלא ע"כ דבעין שסביב הקדירה חמור. אבל הא ודאי אפשר לומר דהא דבדיעבד בנ"ט אינו אלא מדרבנן]. והרי"ף גייז כל זה. ונראה דשני דברים אלו שדקדקנו בדעת רבינו ובה"ג תליין הא בהא. דהנה במנחות ד' כ"ג פליגי רב חסדא ור' חנינא לר' יהודה דס"ל מין במינו לא בטיל. אי בתר בטיל אזלינן או בתר מבטל. ומקשה הגמרא מדתניא תבלה בקצח בשומשמין ובכל מיני תבלין כשרה מצה היא אלא שנקראת מתובלת בשלמא למ"ד בתר בטל אזלינן כו' אלא למ"ד בתר מבטל אזלינן תבלין מי הוי מצה. ותמהו התו' מאי מדמי לעיל שהטעם שוה להך דהכא שאין הטעם שוה. דכיון שיש בתבלין טעם מצה ראוי לצאת י"ח כדאמרי' בזבחים ד' ע"ח עשה עיסה מן החטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייב בחלה ואדם יוצא בה י"ח בפסח. וצ"ל דהך שמעתא פליגא אהך דהתם עכ"ל התו'. ולא ביארו רבותינו במאי פליגי. והא סוגיא דזבחים טעמא קאמר דמשום דנ"ט ברוב דאורייתא. מש"ה יוצא בה י"ח. הן אמת שהרמב"ן בה' חלה והביאו הרא"ש שם כ' דאי משום טעם לחוד אינו יוצא י"ח אם לא שיש בזה בכדי אכילת פרס. ומפרש סוגיא דזבחים דדוקא חטין ואורז ומשום גרירה וכדאיתא בירושל' שאין לך גורר אלא החטין את האורז. אבל מצה בתבלין לא מהני בטעמא לחוד כל שאין בו כדי א"פ. שהרי לא נתהפך העיקר להטעם מצה שיש בו. ולפי זה נתיישב לכאורה רומיא דהנך סוגיות. אבל עדין קשה סוגיא דמנחות. ממ"נ אי מיירי שהמצה היה בתבלין בכדי א"פ הדרא קושית התוס' לדוכתא כיון שנ"ט וגם יש בה כדי א"פ ודאי יוצא בה י"ח. ואי אין בה כדי א"פ מאי מהני למ"ד בתר בטל אזלינן והוי כמין במינו דלא בטיל מכ"מ הא לא נתהפך התבלין להיות מצה ואמאי יוצא בה י"ח. וגם עיקר פי' הרמב"ן ז"ל בסוגיא דזבחים דוחק. דמשמע דמשום נ"ט יוצא י"ח ולא משום גרירה כלל. רק משום שיש בה כדי א"פ ונ"ט הוא כעיקר מש"ה יוצא י"ח. וא"כ נוקי גם הא דמצה בתבלין כה"ג שיש במצה כדי א"פ ומש"ה יוצא י"ח בנ"ט. אלא ודאי הסוגיות פליגי כמ"ש התו'. ויש לבאר במאי פליגי. ונקדים דכבר כתבנו בסי' ע"ג אות ח' דהא דכייל לן הש"ס דכל שחייב עליו משום חמץ יוצא י"ח מצה. דוקא חיוב כרת קאמר. ולא לאו בעלמא כמו שדקדקנו לעיל מסוגי' דפסחים. וכש"כ בתערובת דסברא נמי הוא אם אינו חייב כרת ע"ז התערובת אלמא שאין החמץ כמו בעין גמור. ה"נ לענין מצה לא יצא בתערובת כזה ידי מצה שהרי אין המצה כמו בעין גמור. וכמו שדקדק רש"י בזבחים שם בהא דקאמר רבא טעם של משנתינו בחטים ואורז משום מין בשא"מ בטעמא. ופרש"י בזה"ל שהטעם ניכר בו בטעמא מיחייב ולקי מה"ת כו'. ור"ל שלא תאמר איסורא בעלמא מה"ת הוא. דא"א לומר כן דא"כ עדיין אינו ראוי לצאת בזה ידי מצה. אלא לקי מה"ת וכיון דאי הוי חמץ כה"ג חמץ גמור. ה"נ לענין מצה. אלא רש"י לא דקדק לחלק בין מלקות לכרת. ואנן נימא דה"ה אינו יוצא י"ח מצה אלא א"כ כה"ג חמץ לענין כרת. ומעתה בזה פליגי הסוגיות. דרבא בזבחים ס"ל דכל שיש בו נ"ט וגם כזית בכדי א"פ חייב כרת. ומזה הטעם יוצא בו ידי מצה. ושפיר דייק מכאן דנ"ט דאורייתא. אבל סוגיא דמנחות ס"ל דאפי' נימא נ"ט מה"ת וגם יש בו כדי א"פ מכ"מ אינו חייב כרת שאינו דומה כמו שהוא בעין רק למלקות אתרבי מכל מחמצת והיינו דר' יוחנן במכות הנ"ל. וא"כ לא אתי ברייתא דתבלה בקצח אלא לר"י דס"ל מין במינו לא בטל ובתר בטל אזלינן. והא דחטים ואורז. ע"כ משום גרירה וכהא דירו' ולא כסוגיא דזבחים. וכיב"ז כ' הגר"א ישוב על הא דהרמב"ם מפרש משנתינו דחטים ואורז משום גרירה ולא כסוגיא דזבחים. היינו משום דהרמב"ם לטעמיה אזיל שלא מיחייב אלא באוכל כל הפרס ומשנתינו דחטים ואורז לא משמע הכי מש"ה מפרש משום גרירה. זהו דברי הגר"א ז"ל. ועדיין לא נתבאר היאך מפרש הרמב"ם המשנה נגד סוגיא דזבחים. ולפמש"כ היא כסוגי' דמנחות דפליג על רבא. וע"כ מפרש הא דחטים ואורז משום גרירה. ולמש"כ יש להוסיף בפי' סוגיא דזבחים ד' ע"ט א' דקאמר ופליגא דר"א דאמר ר"א כשם שאין מצות מבטלין זא"ז כך אין איסורין מבטלין זא"ז. ופי' רש"י דקאי על ריש לקיש דקאמר איסורין מבטלין זא"ז. ולפי דברינו קאי על רבא דלקמיה ג"כ. דרבא אמר דחולין ומצות ג"כ אין מבטלין זא"ז. דאורז אין מבטל את המצה. אבל ר"א אינו סובר כן אלא איסורין ומצות אין מבטלין זה את זה. משא"כ חולין ואיסורין וחולין ומצות מבטלין זא"ז. משום שאין כרת בטעם הניכר בחולין. וה"ה שאין יוצא בכיב"ז ידי חובת מצה. ועפי"ז מיושב שפיר הא שהקשו התו' ד' ע"ח א' ד"ה אלא מהא דאיתא בפסחים לא לכרוך אינש מצה ומרור בהדדי דילמא אתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא. אלמא דאין יוצא בטעם מצה. והשתא ניחא שהוא משום דלא קיימא לן כרבא. כ"ז שיטת הרי"ף ורמב"ם ז"ל. אבל רבינו ובה"ג לא ס"ל דרבנן דרשי כל מחמצת לתערובת שאינו ניכר. ואם כן אי הוי טעם כעיקר מה"ת. היינו משום דנ"ל מגיעולי עבודת כוכבים ואהדריה לאיסורא קמא כמש"כ התו' במס' ע"ג ד' ס"ז ב'. וממילא חייב כרת ג"כ. ולא פליגי סוגיא דזבחים ומנחות אלא בעיקר דין טעם שאינו ניכר בעין. ורבא בזבחים ס"ל טעם כעיקר מה"ת אפילו שאינו ניכר כהא דחטין ואורז וכמש"כ התו' שם ד"ה אמור רבנן בטעמא. דחטין ואורז הוי טעם לחוד. וממילא חייב כרת ויוצא י"ח בפסח. וסוגיא דמנחות ס"ל טעם כעיקר מדרבנן. והא דחטים ואורז הוא מטעם גרירה וכמש"כ. ומוכח שפיר דתבלה בקצח אתיא כר"י דס"ל מב"מ לא בטיל. והכי קיי"ל דטעם כעיקר דרבנן:

ובאשר שדעת רבינו כפירש"י בחולין דף צ"ח שפסק טעם כעיקר מדרבנן. יש לנו לבאר טעמו ונימוקו ז"ל. דהתו' בזבחים ובכ"מ תמהו עליו על מש"כ בחולין דאביי ורבא ס"ל טעם כעיקר מדרבנן. והרי בפירוש אמר רבא בזבחים טעם כעיקר מה"ת והוכיח מהמשנה דחטים ואורז שיוצא בו ידי חובת מצה. אבל באמת דקדק רש"י בחולין שם בד"ה דמדאורייתא ברובא בטיל כו' ברובא הוי לן לבטולי כדכתיב אחרי רבים להטות. וכ"כ בנדה ד' מ"ז א' ד"ה חייבת בחלה. אלמא דעיקר הדין דטעם כעיקר דרבנן משום דקים להו דאחרי רבים להטות קאי גם על תערובות. מיהו כ"ז לר' יהודה דס"ל מין במינו במשהו. ע"כ קאי האי קרא דאחרי רבים להטות אמין בשא"מ. ובהכי מיירי בסוגיא דחולין דאמר אביי לא נצרכא אלא לר"י דאמר מין במינו לא בטיל. וכן רבא דאמר לא נצרכא אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור קמ"ל דהכא שרי. אליבא דר"י מיירי דכוותיה ס"ל לרבא כפירש"י ד' ק"ט א' דאביי ורבא ס"ל מין במינו לא בטיל. וע' בר"ן בסוגיא דזרוע בשלה. ומש"ה ע"כ פי' מקרא דאחרי רבים להטות על מין בשא"מ דבטל ולא חיישינן לטעמא. אבל בסוגיא דזבחים מקשה רבא על ר"ל דקאמר הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין על חברו ויבטלנו. ומיירי בין במינו בין שלא במינו. וכמבואר באמת במס' ע"ג ד' ע"ג ב' דר"י ור"ל ס"ל כרבנן דר"י דמין במינו בטל ברוב מה"ת. ועל זה מקשה רבא שפיר דלדידהו אפשר דמקרא אחרי רבים להטות קאי על תערובת מין במינו. אבל בשא"מ נ"ט דאורייתא. והביא עוד ראיה לזה ממשנה דחלה בחטים ואורז. ואליבי' אמר רבא עוד להלן אמור רבנן בטעמא. וכ"ז הוא לר"ל דס"ל כרבנן דר"י. אבל רבא מוקי משנתינו כרבנן דר"י. ולי' ס"ל כר"י דע"כ טכ"ע מדרבנן מדכתיב אחרי רבים להטות כמש"כ. [ולא תקשה עלי מהא שפירש"י במס' ע"ג ד' ס"ז הא דא"ר אבהו א"ר יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. משום שטעם כעיקר מדרבנן. והרי ר' יוחנן ס"ל מין במינו בטל כרבנן דר"י. ואמאי לא מקשה רבא על רבי יוחנן. הא לא קשיא. דאפשר דתרי אמוראי נינהו אליבא דר"י. וס"ל לר"א דר' יוחנן ס"ל מין במינו כר' יהודה. ואע"ג דמימרא דמס' ע"ג. ד' ע"ג סתמא היא משמיה דר"י. מכ"מ אפשר דאמוראי הוא כשיטת רש"י בכתובות ספ"א לענין תרי אמוראי היא אליבא דרב. אבל לר"ל שפיר מקשה דקאמר דפיגול ונותר וטמא דמשמע בין במינו בין שלא במינו בטל. ושפיר מקשה ממשנה דחלה]. כל זה הוא שיטת רבא בזבחים דלרבנן דר"י ודאי טעם כעיקר מה"ת. אבל סוגיא דמנחות ס"ל דאפילו לרבנן טכ"ע מדרבנן וקרא דאחרי רבים להטות קאי על כל תערובות. משום הכי מוקי הגמרא ברייתא דתבלה בקצח כר' יהודה. והכי פסק רבינו דמין במינו בששים וטעם כעיקר מדרבנן. וכתרי מימרי דר' יוחנן. היינו סתמא דר' יוחנן ור"ל דא"ת כו' במס' ע"ג דף ע"ג. וכר' אבהו אר"י דטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. ומפרש כרש"י דכשאין האסור ניכר בעין אינו אלא מדרבנן. ומשנה דחלה הוא משום גרירה ורק בחיטים ואורז. ובענין מין במינו יבואר עוד בסמוך:

**דליכא למיקם אטעמא בששים.*זהו פסק רוב הפוסקים. זולת הרי"ף בע"ז שפסק דמב"מ במשהו כרב ושמואל ומסיק בזה"ל ומסתבר' כוותייהו דהא פלוגתא דאביי ורבא בחמירא דחטי וחמירא דשערי ברב ושמואל שייכא עכ"ל ויבואר דיוק דבריו לפנינו. וכ"כ רש"י חולין ד' ק"ט בזה"ל שמעינן לאביי ורבא דבתראי הוו דקמו כרב ושמואל דאתמר אלא לגו חמרא במס' ע"ז כו'. והתו' שם ד' צ"ו השיגו ע"ז וז"ל וההיא דחמרא לגו חלא וחמרא חדתי בעינבי אומר ר"ת דאיכא לאוקמי בטבל ויי"נ דמודה בהו ר' יוחנן כדאי' בע"ז ד' ע"ג עכ"ל. והנה הביאו התו' דברי רש"י שלא בלשונו ממש. אלא שנו והוסיפו והיינו משום דבאמת לשון רש"י לפנינו חלא לגו חמרא הוא תמוה. דמבואר בע"ז שם דהוא לד"ה בנ"ט. מש"ה שנו חמרא לגו חלא דפליגי שם אביי ורבא. בריחא חלא וטעמיה חמרא אי חלא הוי והוי מין במינו במשהו או לא. ותו קשה להתו' למאי הביא רש"י מחלוקת אביי ורבא השלישית ולא ראשונה ושניה דפליגי אביי ורבא בחמרא חדתא בעינבי. ובחלא דחמרא וחלא דשיכרא וחמירא דחטי וחמירא דשערי אי הוי מין במינו ובמשהו או לא. מש"ה הוסיפו חמרא חדתא בעינבי והיא מחלוקת ראשונה. אבל הרי רש"י לפנינו דייק והביא חלא לגו חמרא לחוד. לכן נראה ברור דיש טעות סופר קטן בלשון רש"י וצ"ל חלא דחמרא. והיא מחלוקת השניה. והביא ראש המחלוקת וכוון על הא דחמירא דחטי וחמירא דשערא השנויה בהדה. ודקדק בזה לסתור ישוב ר"ת. דאיכא לאוקמא ביי"נ. והא דחמירא מיירי בטבל. דהנה ידוע דהא דטבל במשהו איכא תרי טעמי. חדא מפרש בגמרא דילן במס' ע"ג ד' ע"ג ב' משום דכהתירו כך איסורו. ובירו' וכן איתא בנדרים דף נ"ח הטעם משום דטבל הוי דבר שיש לו מתירין. והנה פשוט לרש"י דאביי ורבא לית להו דדבר שיש לו מתירין אף באלף לא בטיל כפשטא דשמעתא ביצה ד' ל"ח ב' דמקשה הש"ס וניבטל מים ומלח לגבי עיסה לענין תחומין ומשני אביי גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות ורבא אמר משום דתבלין לטעמא עבידא ורב אשי אמר משום דהוי דבר שיל"מ. ומדלא יישבו אביי ורבא הכי ש"מ דלית להו דדבר שיל"מ לא בטיל. וכבר ידוע שיטת הרמב"ן דר' יוחנן ג"כ לית ליה האי כללא. ומש"ה מפרש הש"ס במס' ע"ג הנ"ל טעמא דר"י דטבל לא בטיל משום דכהתירו כך איסורו. וס"ל לרש"י דגם אביי ורבא ס"ל הכי. וכ"כ בפירוש הריטב"א בחי' ע"ז שם. וא"כ אין לנו רק הטעם דכהתירו כך איסורו. וזה הטעם לא שייך אלא בדבר שיכול לתרום מזה על זה. דמשום דפוטר מזע"ז בחטה אחת. ה"נ אוסרו במשהו. משא"כ חמירא דחטי וחמירא דשערא דהויין שני מינים לענין תרומה. ולכ"ע אין תורמין מזה על זה. וא"כ אמאי איפליגי אביי ורבא. וס"ל לרבא דבתר שמא אזלינן והוי מין במינו ובמשהו. הא לא שייך כאן טעמא דכהתירו כך איסורו. אלא ודאי ס"ל בכל איסורין מין במינו במשהו. ולפיכך הביא רש"י מחלוקת השניה דפליגי בחמירא. משום דממחלוקתם ביין ודאי איכא לאוקמא ביין נסך. אבל מחמירא ההוכחה מכרעת שפיר. והיינו שהרי"ף הנ"ל הביא ג"כ ההוכחה מחמירא דחטי וחמירא דשערי. ומה עמקו דברי הרי"ף ז"ל שדקדק בדבריו הקצרים הרבה. ואע"ג שעדיין יש לאוקמי בתקרובות עבודת גלולים. מכ"מ דוחק הוא וגם להכי נקיט הש"ס תרי אופני חלא וחמירא. ואי בתקרובות היינו יי"נ. אלא מיירי בטבל או שארי איסורין. וכיון שטבל לאביי ורבא הוי כשאר האיסורין כמש"כ. שפיר הוי ראיה דקיי"ל מב"מ במשהו. [ומכ"מ חזר בו הרי"ף כמש"כ הראב"ד בהשגותיו על בעל המאור בפסחים פ' כיצד צולין וכן הרמב"ן ורא"ש וש"פ מס' ע"ג פ"ה. וצ"ל דמיירי בטבל ומשום דבר שיל"מ. והא דביצה פירשנו לדעת הרי"ף סי' מ"ז אות א' בס"ד] ועיקר זה הפסק דמין במינו תליא גם בנוסחא במנחות ד' מ"ב ש"מ טעימה פסולה כו' וש"מ טעימה פסלא. ופירש"י טעימה פוסלת אם עירה צבע נסיון ביורה פוסל את כל היורה עכ"ל. והא דטעימה פסולה היינו פורתא דטעמינן ביה. הרי דמעט של הנסיון דפסול פוסל את כל היורה. ומשום דמין במינו במשהו. וכן לעיל דף מ' דגזרו על סדין בציצית משום קלא אילן. ומקשה ולבדקינהו ומשני גזירה משום טעימה. ופירש"י אי מצרכינן לבדוק כל יורה אתי לשפוך הנסיון בכל היורות ואמרינן לקמן אם שם נסיון ביורה פסל לכל היורה עכ"ל. הרי דסתמא דגמרא ס"ל דמין במינו במשהו. אבל הרמב"ם בה"צ פירש הא דטעימה פסולה היינו הצמר שטעם. וטעימה פוסלה. הוא מעט צבע שנשאר בטעימה אבל תערובות כשר בדיעבד. ובד' מ' גריס אלא משום טעימה. ופי' פעמים שימכרו תכלת של נסיון שפסול מה"ת. וזה א"א לבדוק. וא"כ לא גריס גזירה משום טעימה אלא ה"ג אלא משום טעימה וכן הביא רש"י שם גירסא זו. נמצא דדין של מין במינו במשהו תליא בשנוי נוסחא דסוגיא במנחות. [ ונראה למש"כ מו"ח שי' בדעת רש"י ז"ל דרבא לית ליה האי כללא דדבר שיל"מ לא בטיל. אתי בזה רש"י לטעמיה בשבת דף קנ"א דמפרש הא דחלילין שהביא א"י בשבת אסור לעולם. וא"כ לרב דאוסר מספק ע"כ אין הטעם משום ספק דבר שיל"מ כמ"ש הרמב"ן ז"ל שם. שהרי לפירש"י ז"ל לעולם אסור. וא"כ קשה לפירוש קמא דרש"י ז"ל שם דמייתי ראיה לרב ממרחץ ומאי ראיה הא גבי מרחץ אינו אסור אלא בכדי שיעשו וא"כ הוי דבר שיל"מ ומש"ה אסור אבל גבי חלילין לא. וכבר הקשה כן הגרע"א ז"ל ונשאר בקושיא אבל זה מבואר בחי' הרשב"א ז"ל וכן בהר"ן ז"ל בשבת שם שהיה לפניהם הגירסא שם אמר רבא דיקא כו'. וא"כ כיון דמרא דשמעתא הוא רבא ולפירש"י ז"ל רבא לית ליה דשיל"מ לא בטיל וא"כ ה"ה דספק דבר שיל"מ לדידיה שרי ומיושב קושיית הגרע"א ז"ל [מיהו מ"ש בחי' הריטב"א ז"ל למס' ע"ג שם דהא דפ"ק דביצה דמשני רב אשי משום דבר שיל"מ ולא תירצו כן שארי אמוראים היינו משום דל"ל דשיל"מ לא בטיל דלא כר"ש עיי"ש. הוא תמוה דהא להדיא אמרינן בביצה שם אי אמרת בשלמא ספק יו"ט ספק חול הוי דבר שיל"מ כו' אלמא מעיקרא נמי הוי ס"ל דשיל"מ לא בטיל. וע"כ צ"ל הא דלא תירצו מעיקרא כר"א. הוי משום דבדרבנן לית ליה דשיל"מ לא בטיל וצ"ע]. אמנם נראה דאין אנו צריכים לומר דרבא לית ליה כלל דבר שיל"מ לא בטל. דהנה התוס' בביצה דף ל"ח הקשו על הא דמקשינן שם וליבטול מים ומלח לגבי עיסה. הא הוי דבר שיל"מ ולא בטיל ע"ש. והשעה"מ פ"ב מה' יו"ט הקשה עליהם הא בביצה ד' ד' איכא מחלוקת שם אי דבר שיל"מ לא בטיל דוקא בדאורייתא או אפילו בדרבנן. וא"כ י"ל דכל הני אמוראי שהקשו וליבטל מים ומלח לגבי עיסה ס"ל דדשיל"מ בדרבנן בטל עכ"ד ז"ל. וכן הקשו שארי אחרונים ז"ל. ולכאורה היה נ"ל דדעת התוס' בביצה כדעת הרמב"ן ז"ל במלחמות ה' פרק שואל דספק תחומין אזלינן לחומרא והביא ראיה לזה מעירובין ד' מ' ומ"ז דקאסר רבא שם מספיקא אלמא דאזלינן לחומרא. וכתב שם הרמב"ן ז"ל הטעם משום דהוי דשיל"מ ואסור אפי' בדרבנן ע"ש. וא"כ מוכח לפ"ז דרבא סבר דאפי' בדרבנן ספק דשי"למ אסור. וא"כ שפיר הקשו התוספות בביצה הא הוי דשיל"מ ול"ל כמה שתירצו האחרונים ז"ל דכל הני אמוראי דמקשו וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ס"ל דבדרבנן דבר שיש לו מתירין בטל. דהא רבא בביצה שם מתרץ הך קושיא דוליבטול מו"מ לגבי עיסה ואיהו ס"ל דבדרבנן נמי דשיל"מ לא בטל. כן היה נראה לכאורה. אבל אי אפשר לומר כן דהא התו' בביצה ד' כ"ד ד"ה ולערב כתבו להדיא דספק תחומין להקל דלא כהרמב"ן ז"ל. ועי' פסחים ד' נ"ו א"ל רבא והא מוקצות נינהו וע"ש בתוספות ודו"ק. לכן נראה לתרץ דהתוס' לטעמיה בגיטין ד' מ"ז. דס"ל דלמ"ד אין ברירה היינו די"ל דחלקו בא ליד חבירו וחלק חבירו בא לידו ע"ש. והקשה הגאון ש"א סי' צ' לפ"ז מ"ט אסר ר' יוחנן בביצה ד' ל"ז בחבית ובהמה הא איכא למימר דכל אחד בא חלקו לידו וא"כ הוי ספיקא דרבנן ולקולא ותירץ משום דהוי דשיל"מ ע"ש. וא"כ מוכח דס"ל לר' יוחנן דדשי"למ אסור אפילו בדרבנן ומעתה שפיר הקשו התו' בביצה ד' ל"ח הא הוי דשיל"מ. ואין לומר כתירוצן של האחרונים ז"ל דס"ל דשי"למ בדרבנן בטל דהא ר' יוחנן בביצה שם מקשי נמי הך קושיא דוליבטול מים ומלח לגבי עיסה ואיהו מוכח דס"ל דאפי' בדרבנן דשיל"מ אסור מדאסר בחבית ובהמה. מיהו כ"ז התוס' לטעמייהו דסבירא ליה דלמ"ד אין ברירה היינו די"ל דנתחלף בחלק חבירו אבל לפירש"י ז"ל בגיטין שם דלמ"ד אין ברירה היינו דבכל חטה וחטה מעורב חלקו וחלק חבירו. א"כ לדידיה אינו מוכח כלל דר' יוחנן סבר דבר שיל"מ אסור בדרבנן דחבית ובהמה בלאו הכי אסור דבכל חתיכה וחתיכה מעורב חלקו וחלק חבירו וכמש"כ הגאון ש"א שם. [וע' רש"י שם ד"ה אפילו חבית אסורה ואכמ"ל]. ומעתה ודאי מצינו למימר כתירוצן של האחרונים ז"ל דכל הני אמוראי שהקשו וליבטל מים ומלח לגבי עיסה ס"ל דבר שיל"מ בדרבנן בטל. ומצאתי ראיה לזה בירושלמי שבת פ"א ובביצה פ"ג דס"ל לר' יוחנן שם דספק הכן מותר. והתם מיירי בספק צידה אלמא אפי' גבי צידה דחמיר' ס"ל לר' יוחנן דספק מותר אע"ג דהוי דבר שיל"מ אלמא דס"ל ספק דבר שיל"מ בדרבנן מותר. אלא שי"ל לדעת התוס' דהירושלמי לטעמיה אזיל. דהנה כבר ביארתי בס"ד לעיל בשאילתא כ"ו אות ד' דהירושלמי ס"ל אליבא דר' יוחנן דתחומין הוי מה"ת ע"ש. ומעתה שפיר ס"ל להירו' דר"י סבר ספק דבר שיל"מ בדרבנן אזלינן לקולא. ולא קשה להירושלמי מהא דקסבר ר"י דחבית ובהמה אסורה. דכיון דר' יוחנן ס' תחומין מה"ת א"כ הוי ליה ספק דאורייתא ומש"ה אזיל לחומרא. אבל לפי גמרא דילן דר"י סבר תחומין מדרבנן כמ"ש שם בס"ד. אם כן ודאי מוכח מדאסר ר"י בחבית ובהמה ש"מ ס"ל דספק דבר שיל"מ בדרבנן אזלינן לחומרא. ומשום הכי שפיר הקשו התוס' בביצה וכמ"ש. ועיין ירושלמי ביצה פ"ה הל' ו'. ובירושלמי חלה ספ"ג ודו"ק ואכמ"ל. ועי' ירושלמי פרק ג' דעירובין הל' ה' ששם איתא הך מחלוקת דחבית ובהמה ולא נזכר שם דעת ר' יוחנן וא"כ בלא"ה א"ש. [ובזה אמרתי לבאר מאי דאיתא בשבת ד' קנ"ז ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח כו' והקשה הגרע"א ז"ל בדו"ח סוף עירובין מאי אולמא דהאי סתמא מהאי סתמא כדפרכינן בכמה דוכתי ותירץ דב"ה עדיף מסתמא ע"ש. ותמהני על הגרע"א דכ"כ מדעת עצמו ולא זכר דכבר הקדימו אותו בראיה זו התוספות בבכורות ד' ל"ב בד"ה פסק ע"ש. וכ"כ הרא"ש ז"ל בבכורות שם. אמנם רש"י ז"ל בשבת שם כתב להדיא דב"ה חשיב כסתמא. וא"כ לדידיה תיקשי קושית הגרע"א ז"ל. וכבר הקשה כן המע"מ בבכורות שם ע"ד רש"י אלו. ומה שתירץ הגרע"א ז"ל עוד משום דכיון דמוקצה דרבנן היא. לא אמרינן מאי אולמא דהאי סתמא מהאי סתמא. דכיון דספיקא היא אזלינן לקולא בדרבנן. ואף על גב דהוי דבר שיל"מ. הא כתב הפר"ח דבספיקא דדינא אזלינן לקולא אף בדבר שיל"מ עכ"ד ז"ל. אמנם לשיטת רש"י ז"ל עדיין אינו מיושב דהא דעת רש"י ז"ל בעירובין ד' ל"ט דלא כהפר"ח. וכבר ראיתי מי שכתב להוכיח כן מדברי רש"י ז"ל אלו דלא כהפר"ח. אמנם עפ"י דברינו א"ש דרש"י ותוס' אזלו לטעמיהו דלדעת התוס' דר' יוחנן סבר דבר שיל"מ בדרבנן אזלינן בספיקו להחמיר. ומש"ה שפיר הקשו מאי אולמא דהאי סתמא מהאי סתמא דהוי ליה למיזל לחומרא כיון דהוי דבר שיל"מ ומשום הכי הוצרכו לומר דב"ה עדיף מסתמא. אבל לפרש"י ז"ל דר"י סבר דבדרבנן אזלינן לקולא אף בדבר שיל"מ א"כ בלא"ה א"ש דכיון דמוקצה דרבנן היא אזלינן בספיקו להקל. ואף דרש"י ז"ל אית ליה בריש ביצה דמאן דאית ליה מוקצה הוי מה"ת. ה"מ למאן דס"ל הכנה דרבה אבל למאן דלית ליה הכנה דרבה מודה רש"י ז"ל דלא הוי רק מדרבנן ור"י אזיל לטעמיה שם ד' ד' דלית ליה הכנה דרבה. וע' רש"י חולין ד' י"ד. וע' ירושלמי פרק ו' דדמאי ובתוס' הגרע"א ז"ל שם ודו"ק ואכמ"ל]. ומעתה כיון דלפי' רש"י ז"ל מצינן למימר דכל הני אמוראי דהקשו וליבטל מו"מ לגבי עיסה ס"ל דבר שיל"מ בדרבנן בטל וא"כ מוכח לפ"ז דרבא דמתרץ שם הך קושיא ס"ל דבר שיל"מ בדרבנן בטל וע' נו"ב קמא חלק א"ח סי' כ"א. וא"כ מיושב קושית הגרע"א ז"ל על פרש"י ז"ל בשבת ד' קנ"א הנ"ל דכיון דמרא דשמעתא הוא רבא ורבא ס"ל בדרבנן ספק דבר שיל"מ מותר. ואם כן ל"ל דטעמא דאסור במרחץ הוי משום דבר שיל"מ דהא התם איסורא דרבנן הוא ולא אסרינן בזה משום דבר שיל"מ. וא"כ שפיר הוכיח רבא דבלאו דבר שיל"מ אסור בספק וע' לח"מ פרק ב' מה' יו"ט ה' ו' ודו"ק. ומכ"מ אע"פ שביארנו דלפי' רש"י ז"ל ס"ל לרבא נמי דבר שיל"מ לא בטיל רק בדרבנן ס"ל דבטל מ"מ צדקו דברי מו"ח שי' שכתב דלרבא אין האיסור בטבל משום דבר שיל"מ. דהא רבא ס"ל במגילה ד' י"ד ובערכין ד' י' דכיון שגלו חזרו להכשירן הראשון. והגאון ט"א במגילה שם כתב דמאן דאית ליה הכי ע"כ ס"ל קדושה ראשונה לא קדשה לע"ל ע"ש. וא"כ מוכח דס"ל לרבא קדושה ראשונה לא קדשה לע"ל. וע"כ ס"ל לרבא דטבל בזה"ז הוי מדרבנן ובדרבנן הא ס"ל לרבא דבר שיל"מ בטל וא"כ ע"כ לרבא האיסור בטבל לא הוי משום דבר שיל"מ. [ובזה מיושב קושית השעה"מ בפ"ח מה' מ"א על הר"ן ז"ל דס"ל דס"ס בדבר שיל"מ אסור מפסחים ד' ט' ע"ש. וע' מסכ' ע"ג ד' מ"א ובנדה ד' ט"ו וביבמות ד' פ"ב ודו"ק ואכמ"ל]. אלא שלפי פרש"י ז"ל ביבמות ד' פ"ב דס"ל די"ל דאף על פי שקדושה ראשונה לא קדשה לע"ל מ"מ קדושה שניה דעזרא קדשה לע"ל. דלא כמה שפירשו שם התוס' בשם ר"ח ז"ל. א"כ אינו מוכח דרבא סבר תרומה בזה"ז מדרבנן דהא י"ל דקדושה דעזרא קדשה לע"ל. אלא שמ"מ יש להוכיח דרבא סבר תרומה בזה"ז מדרבנן מכתובות ד' ל"ו דקאמר שם להדיא דתרומה בזה"ז מדרבנן. דקאמר שם ע"כ לא קאמר ר' דוסא התם אלא בתרומה דרבנן כו'. אלא שלפמ"ש בש"מ שם בשם הרא"ש ז"ל אינו מוכח משם דרבא סבר תרומה בזה"ז מדרבנן. מיהו רש"י ז"ל לטעמיה אזיל דמפרש שם להדיא דסבר תרומה בזה"ז מדרבנן. וע' ביאורי הגר"א ז"ל ביו"ד סי' של"א ס"ק ו' ואף על פי שגירסתינו שם רבה מכל מקום מדברי התוס' שם ד' י"א ד"ה אביי מבואר להדיא דגירסתם היה רבא ע"כ ועיין נדרים דף ע"ג ובפירוש המפרש והר"ן ז"ל שם ודו"ק. כ"ז מחתני הרב ר' רפאל שפירא שי']:

**דהא חמיר איסורו דקאי' עלייהו בב"י.**וכ"כ בה"ג. ורש"י כ' הטעם שחמץ בכרת ולא בדיל מיניה. וכ"כ סמ"ק וש"פ וע' רא"ש פ' כ"ש ושלהי מס' ע"ג. ונ"מ בחמץ נוקשה במשהו. דלרש"י יש לצדד להקל. כמש"כ המ"א סי' תס"ז סק"ה. אבל לטעם רבינו ובה"ג תליא במחלוקת אי עוברים על חמץ נוקשה בב"י וע' ביאורי הגר"א סי' תמ"ז סק"מ וסי' תנ"ג סק"י. וא"כ אפי' נוקשה במשהו. ולא דמי לתערובות בשש שעות דבנ"ט דאז ליכא ב"י. ובאמת היה נראה מדכ' רבינו בסמוך את"ל בזמנו כו' לאחר זמנו מאי כו' משמע דלא אסתפק ליה לחלק אלא לאחר זמנו שהוא מדרבנן. אבל לפני זמנו דאסור בהנאה מה"ת ה"ה כבתוך זמנו. ואע"ג שאינו עובר בב"י לדעת הרמב"ם וכמה פוסקים ז"ל. אלא שאפשר לדחות דדוקא לאח"ז שכבר עבר בב"י מיבעי לן דאפשר דקנסוהו גם במשהו. משא"כ לפני זמנו. הא מיהא בנוקשה תליא במחלוקת הראשוני' ז"ל. ואע"ג דעדות הפוסקים דרבינו ס"ל חמץ בפסח בנותן טעם ויבואר בסמוך מ"מ נ"מ לדידן דקיי"ל במשהו. והרי בה"ג ס"ל הכי ומכ"מ נקיט טעמא כרבינו. וגם דעת רבינו ז"ל עצמו לא ברירא כמבואר בסמוך:

ואפי' ע"י תערובו' נמי או דילמא כי מחמרי בעיניה אבל ע"י תערובות לא. ואת"ל ע"י תערובות לא ה"מ במשהו בנ"ט מאיכ"ה בכת"י:

**ולא יהיב ביה שיעורא למימרא דבמשהו כרב.**זהו לשון בה"ג והרי"ף וכן הנוסחא בכת"י. וידוע דרבותינו התו' וסמ"ג וטור כתבו דדעת רבינו בנו"ט. וכן בפירוש כת"י משמע שלא היה בספרו של רבינו הלשון למימרא דבמשהו כרב. ומכ"מ אין לשבש ספרו של רבינו ח"ו. שהרי הראב"ד בספר תמים דעים על בעה"מ כתב שכ"כ רב אחא ז"ל שחמץ במשהו וע"כ שני נוסחאות הן. וכיוב"ז הראיתי לדעת בפרשת יתרו סי' נ"ה בס"ד. ועיין שו"ת רשב"א סי' שס"ג כיוצא בזה. ורבינו הגיה נוסחא ראשונה. איברא יש לשים לב לשיטת התו' וסייעתיהו. דאפילו לא היה לפניהם כל זאת. מנ"ל דרבינו ס"ל דרבא בנ"ט קאמר דמש"כ בסמוך כר"י קאי על הא דשלא בזמנו. דע"כ רבא אפי' בנ"ט שרי כר"י דאמר מותר אפי' בנ"ט אבל בזמנו דאסור אין הכרע לפרש בנ"ט. ואדרבה כמו דמפרשי ה"ג ורי"ף בגמרא ה"נ אפשר לפרש לשון רבינו. ונראה דאפשר לדקדק. דהנה בגמרא איתא שלא בזמנו מותר כר' שמעון. וכ"ה בה"ג. ומקשה הש"ס שפיר ומי אמר רבא הכי. והאמר רבא ר"ש קנסא קניס הואיל ועבר עליו בב"י ובב"י. ומשני דבתערובות שרי היינו אפי' בנ"ט ולא אפשר לפרש הא דרבא שלא בזמנו במשהו. דא"כ מאי אריא כרבי שמעון. הא אפי' לר"י שרי במשהו ככל איסורים שבתורה דקיימא לן דמב"מ בששים כמש"כ התו' ורק בזמנו משום חומר. אבל רבינו לא הביא הא דכר"ש. וא"כ מנליה להש"ס דרבא שלב"ז אפי' בנ"ט קאמר וכר"ש דשרי. דילמא שלב"ז מותר במשהו קאמר. וככל איסורים שבתורה דקיי"ל בששים. אלא ע"כ דפשיטא דרבא בזמנו ג"כ אסור בנ"ט קאמר וע"כ שלב"ז אפי' בנ"ט מותר וכר"ש וע"ע בסמוך. מיהו לנוסחא שלפנינו דאיתא בדברי רבינו למימרא דבמשהו כרב. צ"ל הא דפשוט להש"ס על שלא בזמנו מותר דאפי' בנ"ט מותר היינו משום דכמו דדייקינן מדקאמר רבא סתם אסור דמיירי בצד היותר חמור דמיירי רב ושמואל ור"י. ה"נ שלא בזמנו דקאמר סתם מותר מיירי באופן היותר קל והיינו כר"י דמותר אפי' בנ"ט. שהרי רבא ידע מימרא דאמוראי קמאי ולא בא לסתום אלא שיהא סתמא כפירושו. מיהו ר"ת בס' הישר סי' שפ"ב העתיק לשון רבינו חמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו אסור פי' בנ"ט לאח"ז בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש אע"ג דאיכא נ"ט וכר"י:

**ואף ע"ג דאיכא בנ"ט.**והטור וש"ע ס"ס תמ"ז כתבו דלאח"ז בששים. והמג"א הרבה להקשות על הטור מדאמר רבא לאח"ז מותר וכר"ש. איברא ע"כ היה גיר' הטור שלא בזמנו מותר. ותו ל"מ. ולא גריס וכר"ש. וכגי' רבינו וא"כ לדעתו ז"ל דפוסק חמץ בזמנו במשהו. מנ"ל להש"ס באמת דרבא מתיר שלב"ז אפי' בנ"ט אלא צ"ל דאפי' אי רבא אינו מתיר שלב"ז אלא במשהו שפיר מקשה ומי אמר רבא הכי כו'. ומה שהקשה המג"א וכי ס"ד דמשום קנס יהא חמיר מכל איסורין. אזיל לדעתו לסי' תמ"ז ס"ק ה' דטעם חמץ בזמנו במשהו משום חומר כרת. אבל לטעמא דעבר בב"י שפיר י"ל דלאח"ז קנסו שיהא כתוך זמנו וכמו דבאיסור הנאה הוא חמור מכמה איסורי תורה. וכמש"כ רבינו בשאילתא דכיון דאסר ר"ש בהנאה אלמא כבתוך זמנו משוי ליה. וממילא אזיל ק' המג"א על הס"ד מ"ש מלפני זמנו. דשאני הכא שעדין לא עבר על ב"י. קיצור הדבר דלפי גירסתינו בדרבא מותר כר"ש מוכרח לומר דמותר אפי' בנ"ט אבל לגיר' רבינו אין הכרע. ומחוורתא כמש"כ הגאון אבן העוזר דתליא בפיסקא דטעם כעיקר. והטור לטעמיה דטכ"ע מה"ת. וא"א להתיר בנ"ט. ורבינו לטעמיה דטכ"ע דרבנן. וכמש"כ באות ב' בס"ד. ולאחר זמן העמידו על ד"ת:

ודע דבירוש' פ' כ"ש איתא מודה ר"ש באסור שהוא אסור. אסורו מהו ר' ירמיה אומר איסורו ד"ת. ר' יונה ור' יוסי אמרין איסורו מדבריהם. ונחלקו בעה"מ ורמב"ן במלחמת ה' בפירושו. דהבעה"מ פי' לפני זמנו. ורמב"ן פי' לאח"ז. ולא פירש הרמב"ן ז"ל מוצא איסורו ד"ת לר"ש. וע' נו"ב מ"ת סימן ס"א. ונראה שהוא ע"פ המכילתא פ' בא פרק ח' עה"פ ונכרתה הנפש ההוא מלפני מיום הראשון עד יום השביעי ענשו שבעה ואזהרתו לעולם. ועיין תשב"ץ ח"ג סי' נ"א שנדחק בהבנת ברייתא זו. אבל הכוונה מבואר ע"פ פי' הירוש' דדריש מדכתיב ונכרתה הנפש ההיא מיום הראשון עד היום השביעי אלמא דאך הכרת בשבעה ולא יותר אבל איסורו לעולם בהנאה וכתוך זמנו. ופליגי אמוראי אי דרשה גמורה היא או אסמכתא. איברא הירו' לטעמי' דמפרש הא דתנן חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה משום שנאמר לא יראה לך שאור. מאן תנא לא יראה לך כר"י כו'. וכר"א בר יעקב. אבל רבא דמפרש משנתינו כר"ש וע"כ הא דתנן משום שנא' לא יראה לך הוא טעמא דסיפא דאסור. וע"כ אינו אלא קנסא משום שעובר על ב"י. הרי מבואר שאינו אלא מדרבנן. ומצינו כמה מכילתות שלא כסוגי' דש"ס דילן. וע' מש"כ סי' נ"ד לענין קידוש שבת ולעיל סי' ע"ח לענין חמץ פקדון:

**כר"י דאמר חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנ"ט שלא בזמנו כו'**כצ"ל. ובכת"י כ"ז ליתא. אלא מסיים השאילתא וכר' יוחנן:

**אלו דברים כו' אור לי"ד כו'.**הכל סימני דרשות החסרים לפנינו. כמו הרבה ציונים בכמה סדרות. ומש"כ רבי' גדי מקולס שרי אפי' בפסח ולא קיי"ל הילכתא כר"י לכאורה תמוה שלא מצינו שם בסוגי' חולק על ר"י אלא ר"ש שאמר שלא התנדב כדרך המתנדבי' ויחידא' היא. וגם הלכה כר"י ואפי' נימא דהלכה כר"ש בהא כמש"כ הרמב"ם ה' מעה"ק פ' י"ז. מכ"מ אפי' ר"ש ג"כ אינו חולק על סתמא דברייתא בד' ע"ד. ולא פליג אלא על הא דקאמר שנראה כמאכיל קדשים בחוץ אבל מודה דאסור לאכול גדי מקולס. וכ"כ הרמב"ם ה' מצה. ורבינו ג"כ הביא ברייתא זו בסמוך. וכן פשוט בפי כל הפוסקים ז"ל. אלא נראה דרבינו ס"ל דר' יוסי דמפרש הטעם בתודוס איש רומי משום שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ וא"כ אסור בכל זמן הפסח בשעה שמצוין פסחים והיינו דמקשה הש"ס על הא דרב דאמר אסור לומר בשר זה לפסח מהא דמקולס אסור שאינו מקולס שרי תיפוק לן דאפילו מקולס לא אסור אלא בליל ראשון של פסח ורב אוסר לפני הפסח. אלא צ"ל דלפי טעם זה אסור כ"ז שפסחים מצויין בישראל. ואם יאכלו גדי מקולס יאמרו שאוכל פסח. וע"ז קאמר רבינו שאין הלכה כר"י ולא אסור גדי מקולס אלא בליל פסח. ומשום דמחזי כאוכל פסח בחוץ בזמן אכילתו. כי היכי דאסור לאכול צלי במקום שנהגו באיסור. ה"נ אסור גדי מקולס בכ"מ ובד' ע"ד אי' איזהו גדי מקולס דאסור לאכול בלילי פסח בזה"ז. ופשוט שאין זה לשון הבריי' ולהלן בנוס' רבינו וכן בתוספתא ביצה וכן ברי"ף ליתא. אלא הגהת הגאונים הוא לאפוקי מדר' יוסי שאוסר כ"ז הפסח. וא"כ פי' דברי רבינו גדי מקולס שרי אפילו בפסח ול"מ לפני הפסח. אלא אפי' בפסח עצמו שרי. ולא אסור אלא בליל פסח הראשונה:

**איזהו גדי מקולס.**מכתוב הידא של הלכות. יש כאן חסרון ניכר. ולא נמצא במה למלאות. ובכת"י חסר זה. אח"כ מתחיל באגדה השייך לפסח. והוא מפסיקתא רבתי פי"ז. וגם שם מלוקט ממדרשים כידוע. ועיקרו בתנחומא פ' בא:

**שנא' ויהפוך לדם יאוריהם וגו'.**בכת"י ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם. ולנו' דילן צ"ל שהוסיף הפ' דתהילים משו' סיפי' דקרא ונוזליהם בל ישתיון. הרי שלא הניח להם שום מים אפי' חוץ ליאור:

**ירה בהם חיצים הם. כנים שנא' ותחי הכנם.**ובתנחומא הוסיף היו נכנסים בגופן של מצרים כחצים. פי' לא הי' רוחשים עליהם אלא נקבעים בגוף ועוקצים ודרשו מדלא כתיב ותהי הכנם על האדם. אלא באדם משמע בבשרו ממש:

**כבשים ארבה.**ר"ל כובשים ומחזיקים בהם. הגה"ה הוא מאיזה חכם ולא מדברי רבינו. ובכת"י ליתא. וכן בפי' כת"י. ועיקר לשון כבשים הוא בפסיקתא. ובתנחומא איתא אוכלוסין. ולא נתבאר הפרש בין לגיונות שהמשיל בם את הערוב. בין אוכלוסין שהמשיל את הארבה ובתנחומא קרי להו ברברין. אבל מלשון הפסיקתא ורבינו מבואר הכוונה דלגיונות אינם כי אם להתחיר מלחמה ולצאת משם אחר המלחמה משא"כ ארבה אכלו את חלב הארץ והיינו כמחזיק ואוכל פירותיו והוא כענין דאי' בשלהי מס' נזיר גוליירין מתגרין במלחמה וגבורין נוצחין:

**שנא' ויך כל בכור וגו'.**בכת"י איתא שנא' ויהרג ה' כל בכור וגו'. ונוס' דילן צ"ל שהוסיף קרא דתהלים משום סיפיה ראשית אונים דפי' גדולי המדינה:

**ברומי המדינה הכ"מ.**שהיא מצירה [אחר החרבן] לישראל. תנחומא. והוא משורש צרר. ולהכי כתיב צר חסר כדרך כפולים:

הוא נפרע מן האחרוניםמה מצרים דם אף לע"ל כן. שנא' ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם כו' ועפרה לגפרית וכתיב ויך את עפר הארץ וגו'. [ר"ל יליף מל' עפר על מכת כנים לע"ל] מה מצרים כו' עד ואבני בהו. מה מצרים הוציא הגדול שבהם והרגו. כך לע"ל כן שנ' וירדו ראמים עמם פרים עם אבירים. [וזהו כנגד מ"ב] וירדו ראמים א"ר מאיר וירדו רומיים. כתיב כי הנה החשך יכסה ארץ. זו מכת חושך ר"א ב"כ כו'. כ"ה בכת"י. [והרב ר"א ש"ש שי' העיר דצ"ל אחר ואבני בהו וכתיב כי הנה החשך וכו' ונכון הוא:

והנה במכילתא דשירה פ"ח תניא ד"א עושה פלא עם אבות ועתיד לעשות פלא עם בנים שנ' כימי צאתך מראץ מצרים אראנו נפלאות. אראנו מה שלא הראיתי לאבות שהרי נסים וגבורות שאני עתיד לעשות עם הבנים יותר הם ממה שעשיתי לאבות וכה"א לעושה נפלאות גדולות לבדו. והוא פלא מנ"ל דיותר ממה שעשה לאבות. ומה זה דקאמר וכה"א לעושה נפלאו' וגו' ונראה שהדרש הוא מדלא כתיב כימי צאתך מארץ מצרים יהיה נפלאות או כאשר הראיתיך במצרים אראנו נפלאות. אלא הענין שאין בעל הנס מכיר בניסו אלא הרבה פחות ממה שהוא. וע"ז מביא מקרא לעושה נפלאות גדולות לבדו כדאי' בנדה ד' ל"א א' שאין בעל הנס מכיר בניסו וקאמר כאשר היה באמת במצרים כן אראנו לע"ל. וא"כ מבואר דיהיה עצם הנס גדול הרבה יותר:

וכמה שעורא דחמר דכד שתי ליה משתכר ואסור ליה לאורוייכ"ה בכת"י וע' אות ד':