Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon Sheilta 86
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**והנ"מ כי תלינן בבן קיימ' דאית ביה חיותא כו'.**בגמרא איתא דרב יהודה אמר רב הפילה נפל ואח"כ הפילה שליא כל ג' ימים תולין את השליא בולד מכאן ואילך חוששין לולד אחר ילדה ואח"כ הפילה שליא אפי' מכאן ועד עשרה ימים אין חוששין לולד אחר שמואל ותלמידי דרב ור"י הוי יתבי חליף ואזיל רב יוסף בריה דר"מ כו' א"ל שמואל מאי אמר רב בשליא א"ל הכי אמר רב אין תולין את השליא אלא בדבר של קיימא שיילינהו שמואל לכל תלמידי דרב ואמרי ליה הכי. הדר חזיה לרב יהודה בישות. ופי' רש"י בד"ה אלא בדבר של קיימא. שכיוצא בו מתקיים אם היום היו כלו חדשיו למעוטי אם הפיל דבר שאין ראוי לבריית נשמה כגון בירך א' כו' עכ"ל וקסבר דלא פליגי אדרב יהודה דקאמר שתולין כל שלשה ימים בנפל. והא דחזי' שמואל לר"י בישות. הוא משום שידע ולא אמר ליה. אבל רבי' מפרש דפליגי אדר"י ואין תולין שליא בנפל כלל. וכבר הביאו הראב"ד ורמב"ן בחי' נדה והרשב"א ז"ל דעת רבינו וכן פסקו הפוסקים ז"ל. וטעם מחלקותם יפה כתב הגאון בסדרי טהרה שתלי' בגירסא. דרש"י ז"ל גריס אלא בדבר של קיימא. משמע שיש במינו מתקיים. ורבינו גריס אלא בבן קיימא. משמע שהוא ב"ק ממש. ויש להוסיף דקשה לרש"י ז"ל הא דתניא שם המפלת מין בהמה חי' ועוף ושלי' עמהן בזמן שהשלי' קשורה בולד כו' ולא תני סתם נפל אלא משום דבנפל תולין ג' ימים. וכ"כ התוס' שם ובחולין ד' ע"ז ב'. מיהו רבינו מפרש טעם דמחלקינן בין ב"ק לנפל משום דב"ק מיבזע בזע לשלי' ונפיק. משא"כ מת וא"כ אין הפי' ב"ק שיחי' יותר מל' יום כמו בכל הש"ס. אלא שהוא חי כעת ובזע לשליא. ונפל היינו מת. והיינו דמפרש רבינו ב"ק דאית ביה חיותא. וכ"כ הרשב"א בתה"א ד' קפ"ו ב' וז"ל וה"מ כשיצא ולד חי דאמרינן מבזע בזע כו' פי' בן קיימא ולד חי והא כו' עכ"ל. וא"כ ניחא דנקיט מפלת בהמה חי' ועוף דאע"ג שיצאו חיים מכ"מ בעינן קשורה והא דקאמר בדף כ"ג א' דבהמה במעי אשה אינה חיה היינו דלא חיה שלשים יום וכנפל דמיא דחייה אינם חיים לאסור אחותה ע"ש אבל מכ"מ יש לה תנועה של חיות באותו שעה ויכולה למבזע השליא ומכ"מ בעינן קשורה משום דטבע בהמה שלא לצאת לפני השלי'. והשתא אתי שפיר הסוגיא דחולין ד' ע"ז שהביא ראי' מכאן שאין בהמה יוצאה בלא השליא. והקשו התו' מאי ראי' מכאן דאשה מפלת בהמה כו' דלאו אורחה. לבהמה במעי בהמה. והשתא ניחא דמוכח שפיר דמשום דטבע בהמה הכי הוא. ולא משום דלאו אורחה וכמ"ש בתוס' דנדה ד' כ"ו ב'. שהרי נפל ג"כ לא תליא במה שהוא נולד לפני זמנו ולא כדרכו אלא אם הוא נולד חי או מת וכטעמא דרבינו ז"ל. וע' תשובת שמחת יו"ט סי"ב שהעלה דמכ"מ צריכין אנו ג"כ לטעם שאין הולד מתעכב אחר חבירו ע"ש מילתא דתליא בסברא:
ובעיא למיתב יומי טומאה מרישאכ"ה בכת"י:
**אילו היכא כו'.*וכה"ע. עיקר זה הספק של השלמה הובא בסוגיא דכריתות לרבי יהודה דס"ל בילדה וחזרה וילדה לענין קרבן מולד ראשון מנינן. אבל לרבנן דמונין משני לא שייך כל זה הספק לכאורה והלכה כחכמים. וא"כ היאך הביא רבינו זה הספק להלכה. מיהו מדברי רבינו למדנו דה"ה לרבנן ביולדת זכר בתוך ימי טהרה דנקבה דלכ"ע מראשון מנינן. והיינו דדייק רבינו בסמוך אי נמי ולד ראשון נקבה ולד שני זכר כו' וא"כ צריך לפרש הפשיטות שהביא רבינו מהא דתניא בת"כ ושלשים יום יכול בין רצופים כו' והא ודאי לא אתיא אלא לר"י כמבואר שם. אלא עיקר הראיה מהא דמסיק רבינו ותניא גבי ששים וששת כה"ג. ואף ע"ג דע"כ הת"כ אליבא דר"י מיתני' שהרי דריש גבי ושלשים יום הכי. מכ"מ מדר"י נשמע לרבנן דלא פליגי על עיקר דרשה זו במקום שאפשר לדרוש דהיינו גבי ששים יום. והרשב"א בתה"א דף קפ"ז א' אחר שהביא כל הסוגיא דכריתות. סיים בזה"ל ולא הוצרכתי לכתוב כדי לעמוד ע"ד של ר"י דאין הלכה כמותו אלא כדי ללמוד משם דעת רבנן. מיהו עדין צריך עיון מה שנסתפק רבינו היכא דילדה ויתבא ימי טומאה ובתוך ימי טהרה הדר אפילה נפל דיומי טומאה אית לה וימי טהרה לית לה כו'. וזה א"א אלא במפלת ואינו ידוע אם ולד היה אם לאו כדתנן בנדה כ"ט א'. המפלת וא"י אם ולד הוא תשב לזכר ולנקבה ולנדה. והיאך אפשר להשלים ימי טוהר דולד ראשון. ממ"נ אי השני ולד מנינן ימי טומאה וימי טהרה משני. ואם אינו ולד לית לה ימי טומאה. וצ"ל דמכ"מ כיון דצריכה לישב ימי טומאה מספק. ס"ד להשלים על הראשון ימי טוהר. ומכאן ראי' מכרעת דרבינו כשיטת הרשב"א ס"ל דספק דאוריי' מה"ת להחמיר. וע' מש"כ לעיל סי' ס"ח אות ט"ז וסי' צ"א אות ה'. [ והשתא שפיר י"ל דגם ברייתא דשלשים יום אתיא כרבנן. ומשכחת לה לרבנן מפוזרין בכה"ג דהפילה בתוך ימי טוהר. ואינו ידוע אם ולד היה והא דפשט אביי מברייתא דשלשים יום דע"כ אתיא כר"י י"ל דאביי לטעמיה דס"ל ספיקא מה"ת לקולא היכא דלא איקבע איסורא. כמו שהוכיח הגאון בעל כרו"פ בבית הספק. מדלית ליה הא דרוב ע"ה מעשרין הן בשבת ד' כ"ג ואפ"ה הוי דמאי ספק דרבנן ע"ש. וא"כ ליכא למימר דקרא אשמעינן בכה"ג דהוי ספק ולד. דהא מה"ת לית לה ימי טומאה כלל. אבל לדעת רבינו והרשב"א. דס"ל דקיימא לן ספק דאורייתא מה"ת לחומרא. שפיר משכחת לה לרבנן שלשים יום מפוזרין בכה"ג. ובזה י"ל דהא דהוסיף רב אשי בכריתות שם למיפשט מברייתא דששת ימים. ולא סגי לי' בפשיטותא דאביי מברייתא דשלשים. משום דמברייתא דשלשים יש לדחות דאתי' כרבנן ובספק ולד. וספיקא מה"ת לחומרא. אבל ברייתא דששת ע"כ אתי' כר"י. מבני הרב מ' חיים ברלין שי']:
**לענין דם טהור ולא נדה נקיים נמי איתינון [ואינו מובן] או דילמא כיון דאפסיק ימי טומאה אפסיק.**כן הוא בכת"י:
**ור"פ סבר שאני הכא דהוי לה ספיקא.**בכת"י אי' דהוי לה ספק ספיקא. והכי עיקר דודאי בספק א' לא הוי מסתבר טעמיה דר"פ. דהרי ספק דאורייתא הוא. ומה לי ודאי או ספק. אלא משום דהוי ס"ס. וכ"כ התו' שם ד"ה אלא. וטעמא דר"ה בריה דר"י אע"ג דהוי ס"ס מכ"מ אי בעלמא אין עולין הוי לן למיגזר אטו בעלמא. עכ"ל. אלא שלא ביארו רבותינו אמאי פשיטא לן דהוי למיגזר. ובמאי פליגי ר"פ ור"ה ברי' דר"י. איברא מתחלה יש להבין לאיזה ספק ספיקא כוונו רבותינו. אי ספק רוח וספק זכר כמשמעות דברי ר"פ. באמת קשה טובא הא על כיב"ז תנן שנותנין חומר שני ולדות. והכי הקשו התו' לעיל ד' ל"ז א' ד"ה ואביי וז"ל ודברי ר"פ דלקמן איכא למימר דאינו עיקר אע"ג דהוי ס"ס שבוע שני אינו עולה לספירת זיבתה דאיכא למיחש דילמא נקבה היא כדאמר ר"ה התם משום דאיכא נמי ס"ס בסוף ימי טוהר דסתרא לה כדפרישית לעיל. ומיהו כיון דאין קרבנה נאכל איכא בלאו הכי ס"ס שמא לא ראתה ואפי' ראתה שמא לא ילדה עכ"ל. והא דקאמר ר"פ שמא זכר הפילה. י"ל משום דע"כ צריך אתה לומר כן שהרי אתה מטמאה לידה משום שבזה אינו אלא ספק אחד. אבל באמת לענין הא דעולה עיקר הטעם משום אידך ס"ס. ויש להסביר יותר. דבאמת זה הס"ס שמא לא ראתה אינו נחשב לספק כלל. למש"כ סי' פ"ה אות ב' דהא דתניא דראתה שנים ולשלישי הפילה ה"ז טמאה אפי' למ"ד אפשר לפתה"ק בלא דם והרי תני אר"פ המפלת דהמפלת חתיכה ואין בה דם טהורה. אלא צ"ל דאפי' למ"ד אפשר מכ"מ אינו מצוי. ומש"ה צריך בדיקה. ואם לא בדקה טמאה. או משום דראתה שני ימים והרי המעין פתוח חוששין דלשלישי ראתה ג"כ. דודאי מצוי יותר שתראה בפתה"ק. ואחר שכן דמצוי הוא שתראה לא הוי בכלל ס"ס כמש"כ המג"א סי' תס"ז ס"ק י"ח דדבר המצוי אינו נחשב לספק. וה"נ קרוב שראתה. אלא צ"ל דסברת ר"פ דבכה"ג שוב לא אמרינן חומר שני ולדות. כיון שיכולים אנו לומר דהא שטהרנו משום ספק זכר לא זהו הטעם. אלא משום שמא לא ראתה. אע"ג דבאמת אינו כן. זהו סברת ר"פ. ושפיר קאמר הספק שמא ילדה זכר. דהוא עיקר הטעם ע"פ דין. אבל הא שאין כאן החשש דחומר שני ולדות הוא משום ספק שמא לא ראתה. ובזה חולק ר"ה בדר"י. וס"ל דכיון שאין לנו באמת ס"ס להקל אלא משום ספק זכר. ממילא יש לנו לחוש כמו כן שמא נקיבה הפילה. כמו בכל מקום דאמרינן חומר שני ולדות. ובזה הסברא יש לבאר מחלוקת ר"ת והפוסקי' בדין ספק טרפה בתערובות. שהכשיר ר"ת משום ס"ס. והקשה הגאון רע"א זצ"ל בשו"ת סי' מ"ט הא כאן יש חומר דשני ולדות דיאכל היום אחד ולמחר אחד. ואז לא יהא אלא ספק טריפה לחוד. והסביר הוא ז"ל בזה סברות דקות יע"ש. ולמש"כ י"ל דהכא ג"כ עיקר הטעם משום ביטול ברוב. תדע שהרי לא התיר ר"ת בתערובות אחד באחד. ואע"ג דאיכא אותו ס"ס. אלא משום דהוי חומר שני ולדות. דלהוי שני קולי דסתרי אהדדי כשיבוא לאכול השני. אבל אם נתערב ברוב דע"פ ד"ת בטיל אלא מדרבנן לא בטיל שפיר אמרינן דמטעם ס"ס בטל ברוב. ואינו דומה להא דתנן דנותנין חומר שני ולדות. דשם אם ניקל גם בשני יבא לאיסור תורה בפעם א' ממ"נ. משא"כ כאן דמה"ת בטל ברוב. והוי כהא דר"פ שחלק בדבר שאינו דומה למשנתינו דחומר שני ולדות. ולפי דברינו נוכל לומר דר"ת והפוסקים לטעמייהו אזלי. דר"ת פוסק דימי לידה שאינה רואה בהן אינו עולה לספירת זיבתה. וע"כ ברייתא דהפילה בשלישי. הוא משום ס"ס וכר"פ דלא אמרינן הכא סברא דחומר שני ולדות. מש"ה ס"ל כמו כן בספק בתערובות דכשר. משום דלא אמרינן הכא חומר שני ולדות. והפוסקים חלוקין על ר"ת בהני תרי מילי. וס"ל דקיי"ל כר"ה בדר"י. וה"נ בספק בתערובות. אחר דלא בטל ברוב מדרבנן שוב יש כאן חומר שני ולדות. ולפי זה מיושב קו' האחרונים על ר"ת מסוגיא דזבחים פ' התערובות ד' ע"ד דאמרו דבי ר"י דאיערב בספק דרוסה הרי דספק בתערובות אסור וכמש"כ סי' ס"ח אות כ"ד וי"ל דדבי ר"י ס"ל כר"ה בדר"י. והא דלא קאמר התם כולהו כדבי ר"י לא אמרי משום דלא ס"ל הכי. אינו ראיה די"ל משום דלא פסיקא להש"ס דאינך אמוראי ס"ל כר"פ. מש"ה נקיט ישוב פשוט:
**והילכתא כרבא.**כבר ידוע דעת רבינו וכל הראשונים דהלכה כרבא ולא כר"ת בתו' ד' ל"ז א' שפסק כאביי. ור"ת הביא ראיה מהא דלא קאמר בד' ל' ש"מ ימי לידה שאין רואה בהן אין עולין לס"ז אלא משום דפשיטא להש"ס שאין עולין. וכיב"ז כ' הרשב"ם פסחי' ד' ק"ז א' ד"ה ש"מ תלת והתו' שם דחו ראי' זו ע"ש. והנני להרחיב הדברים וגם להעיר ולבאר דעת הרמב"ם בזה. וממילא יתיישב קושיות ר"ת עה"נ. דכל הראשונים ז"ל פסקו דימי נדה אינן ראוין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה מהן. כסתמא דברייתא ל"ז ב' שאין עליה חולק לכאורה. והא דאי' בד' נ"ד ימי נדתה שאינה רואה בהן עולין לספיר' זיבתה כבר יישבו התו' ורמב"ן דמיירי בזבה קטנה. אבל הרמב"ם פסק בפ"ו מה' א"ב ה"ד ובפ' ז' ה' י"א שימי נדה עולין לס"ז. ולעולם נמשך חשבון ז' וי"א זה אחר זה אף ע"ג שלא נסתלק טומאת נדות וזבות עדין אם לא שנעקר הוסת או נכנס טומאת לידה והפסיק המנין. וכבר הרבה הרמב"ן להקשות ע"ז והה"מ הודה ולא בוש לומר שאין לו ביאור לדעת הרמב"ם ז"ל. ונראה ברור שהרמב"ם למד כל זה מדברי הרי"ף רבו. שכתב בה' נדה אחר שהביא באורך הברייתא דת"כ סיים בזה"ל והאי דמרבינן להני י"א שבין דם נדה לד"נ מקראי לאו ד"ה הוא. דקיימא לן י"א יום שבין נדה לנדה הל"מ עכ"ל. ולכאורה אין זה אלא דבר תימא. חדא מאי נ"מ בזה אי מקראי דרשינן אי הל"מ. ותו מנליה לפסוק כראב"ע דס"ל הל"מ ולא כר"ע דדריש מקראי דהלכה כר"ע מחבירו. אבל הענין דר"ע וראב"ע מחולקי' בעיקר דין פתחי נדות והלכותיהן. דר"ע מפרש הפסוק בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה באופן שיהיה נשמע מזה מנין י"א יום כמבואר בת"כ ובברייתא שהובא שלהי מ' נדה. וא"כ פי' בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה הכל למנין י"א ימים. אבל לראב"ע דהוא הל"מ. איך יתפרש או כי תזוב על נדתה. מש"ה כ' הרמב"ם פ"ו ה' י"ז ומהו זה שכ' בתורה או כי תזוב על נדתה. שאם ראתה שלשה ימים סמוך לנדתה הרי היא זבה. ולכאורה תמוה דמאי קמ"ל. הא הל"מ י"א יום אחר נדתה נעשית זבה והוא בכל בלא עת נדתה. אלא משום דס"ד דוקא כשהיא טהורה מטומאת נדה. וא"כ בחמשה ימים האחרונים של י"א יום פשיטא לן דהוית זבה. אבל ששה ימים הראשונים ס"ד שאם ראתה נדה ביום השביעי לימי נדותה. ונמשך טומאתה בהני ששה ימי זיבותה. אינה נעשית זבה. מש"ה כתיב או כי תזוב על נדתה דאפי' בסמוך לימי נדותה לעולם הוית זבה:
והנה בשלהי מס' נדה אי' א"ל רב שמעי' לרב אבא אימא ביממ' תהוי זבה בלילי' תהוי נדה א"ל עליך א"ק על נדתה סמוך לנדתה סמוך לנדתה אימת הוי בליליא וקא קרי לה זבה. ולכאורה אינו מובן אמאי מקשה בלשון בליליא תהוי נדה. ונימא בליליא תהא טהורה וכדאיתא באמת בהוריות ד' ד' על הא דתנן הורו ב"ד שהבא על שומרת יום פטור דאמרי זבה לא הויא אלא ביממא דכתיב כל ימי זובה. אלמא דס"ד דבליליא היא טהורה לגמרי. איברא להיפך קשה מהיכא תיתי דלא תהא נדה. הא בפרשת נדה כתיב סתמא. ואשה כי תהיה זבה וגו'. ולא הוציא הכתוב אלא הרואה בימי זיבה. הא בליליא אפי' להס"ד מ"מ בפרשת נדה קיימא. וצ"ל דלפי הס"ד דהוריות א"א לומר דבליליא הוית נדה. דא"כ היאך תהוי ביממא זבה. והרי לא נתמעט מהא דכתיב ימי לפי הס"ד. אלא מראיות דלילה לבד. אבל אם ראתה בלילה ואח"כ ראתה ביום ה"ה בכלל כל ימי זוב טומאתה. והיאך אפשר לומר כן. הא כבר הות נדה. אלא צ"ל דבראי' דלילה בלא עת נדתה טהורה היא. זהו סברת הס"ד בהוריות. ומשום הכי לא השיב הש"ס שם ע"ז הס"ד לדרוש מעל נדתה סמוך לנדתה כדאיתא בנדה שם. משום דזה פשוט דאאל"כ דבפ' נדה לא הוציא הכתוב שום ראיה לטהרה. ומעתה יש להבין קושית רב שמעיה אימא בליליא תהוי נדה. והיאך אפשר לומר כן דבלילה תהא נדה ולמחר תהא זבה. אלא צ"ל דסוגיא דהוריות אליבא דר"ע אזלא. ורב שמעיה קאי בתר דקאמר שם לראב"ע הלכתא ושפיר מקשה דאפשר דבליליא תהוי נדה וביממא אם ראתה היא זבה ג"כ. ומשני ליה עליך א"ק על נדתה סמוך לנדתה אימת הוי בליליא כו'. ולפי זה הדרש ממילא מוכח דלראב"ע נכנס נדה בימי זיבות מדאיצטריך קרא לרבות לילות. דאין לומר משום דס"ד דתהא טהורה לגמרי אתי קרא לרבות לילות הרי אאל"כ כמ"ש דבפ' נדה סתמא כתיב ולא איצטריך בסוגיא דהוריות להשיב ע"ז כלל כמו דאיתא התם תשובות על טעות הוראה כאלה. וע"כ משום דזה פשוט כמש"כ. אלא ודאי אפשר ליכנס נדות בימי זיבה. וזהו כפסק הרי"ף ורמב"ם. וכאשר יבואר לפנינו הכרעת הפסק. ועדין קשה לכאורה למה ליה להרמב"ם ז"ל לפרש קרא דאו כי תזוב על נדתה בא"א ממה שמפורש בסוגין דנדה דאתי לרבות ראית זיבה בלילה. אבל גם זה ניחא דהא שהשיב ר"א על נדתה סמוך לנדתה ממש שהוא בלילה אינו אלא לר"ל דס"ל בפסחים פ' תמיד נשחט על בסמוך. אבל לר"י דעל אפי' במופלג מעט אינו ראיה דמיירי ברואה בלילה ואתי הכתוב כמשמעו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל. וליישב קושיית רב שמעיה צ"ל דס"ל דימי אינו במשמע ימים ולא לילות ובאמת פלוגתא דתנאי היא כמש"כ בארוכה בסי' נ"ד אות א' בס"ד. וסוגיא דעלמא דיום מעל"ע במשמע זולת במקום שמוכח דמשמעו ולא לילה ואכ"מ. והיינו דדייק רב אבא וא"ל עליך א"ק כו' פי' לדידי מעיקרא ל"ק כלל דאימא ביממי דוקא. ופי' על נדתה כמשמעו וכמש"כ הרמב"ם ז"ל. אבל לדעתך ע"כ ה"פ דקרא. על בסמוך ממש והיינו בלילה. נחזור לענין שלמדנו מדכתיב או כי תזוב ע"נ דימי זיבה עולה לנדותה. וממילא כשם שימי זיבה עולה לנדותה כך ימי נדותה שאינו רואה בהן עולה לספירת זיבתה. ואע"ג שאין ראיה מהכתוב ע"ז. מכ"מ היינו דהעלה הש"ס בד' נ"ד ש"מ ימי נדה שא"ר בהן עולה לס"ז. ועתה יאירו כל הסוגיות דהא דתניא בד' ל"ו מה ימי נדותה א"ר לזיבה כו' ברייתא היא בת"כ. שנשנית לדעת ר"ע. והסוגיא דד' נ"ד הלכות פסוקות הן ואליבא דהלכתא וכראב"ע. ואין אנו נצרכים לדחקן של התו' ורמב"ן לחלק בין זבה גדולה לקטנה אשר באמת אינו מובן כ"כ מהיכא תיתי לחלק ביניהם אחרי שהכתוב לא חילק ביניהם. וגם לשון הסוגיא ש"מ ימי נדה כו' משמע דהיינו הך שמדבר במק"א. אבל לרמב"ם מבואר הסוגיא מד' נ"ד כפשוטו. וכמבואר בפ"ז ה' י"א שימי נדה שא"ר עולה לספירת זבה גדולה ע"ש. והשתא בדין ימי לידה שא"ר מובן דתליא ג"כ בפלוגתא דר"ע וראב"ע דלר"ע פליגי אביי ורבא. וכל הראיות שהביאו אביי ורבא שם מברייתות דואחר תטהר ומזובה ולא מלידתה ומדותה תטמא. כולם שנויות בת"כ אליבא דר' עקיבא. והביא אביי מהא דת"כ כימי נדתה מה ימי נדתה שא"ר בהן אינו עולה לס"ז אף ימי לידתה כו'. ויישב רבא דאתי כר"א. ועדיין יש להוכיח שפיר כאביי מהברייתא דהמפלת. אבל כ"ז לר"ע כמבואר שם ד' ל' ש"מ ר"ע היא דאמר בעינן ספורים בפנינו. ומשום הכי לא קאמר ש"מ ימי לידה שא"ר בהן אינו עולה לס"ז משום דפשיטא ליה להש"ס דלר' עקיבא אין עולין כאביי. וכמש"כ ר"ת. אבל כ"ז לר"ע. ובד' נ"ד איבעי להו אליבא דהלכתא ופשיט הש"ס דעולה ולא כר' עקיבא אלא כראב"ע. ובזה מיושב קושיית התוס' ל' א' מברייתא דגבי פלוגתא דרב ולוי דמבואר דלבית שמאי ובית הלל עולין לס"ז. וכתבו ע"ז דתרי תנאי הוא אליבא דב"ש וב"ה. ולא ביארו לנו מאן תנאי. ולמש"כ מבואר דר"ע וראב"ע היא. וכן הא דתניא לקמן בד' ל"ח א' היה רמ"א יש מקשה ק"נ יום ואין זבה עולה מהן כו'. ולא מפרש מאי קמ"ל כמו דמפרש בסמוך בברייתא שני' שם. וביאר הרמב"ם פ"ז ה' י"ב דקמ"ל שהלידה מפסקת הסדר דשבעה ואחד עשר. וזה אינו אלא לפי דבריו ז"ל וכמש"כ דאתי כראב"ע. [ולא נשאר להקשות על הרמב"ם אלא מהא דתנן בערכין פ"ב אין פתח בטועה יותר מי"ז יום. וקושיא זו מבואר בתהר"י פרק אין עומדין. וצ"ל כמש"כ הה"מ ספ"ח מה' א"ב דכך ניתן הלכה דטועה כך הדין]. ועוד יש להוסיף ראיה דהלכה כראב"ע. דבשלהי מס' נדה אי' איתמר עשירי רי"א עשירי כתשיעי מה תשיעי בעי שימור אף עשירי בעי שימור. ר"ל אמר עשירי כאחד עשר. מה אחד עשר לא בעי שימור אף עשירי לא בעי שימור. איכא דמתני לה אהא כו' רי"א הלכה אחד עשר ר"ל אמר הלכות י"א. וע"ש בתוס' שהעלו דבסברא פליגי. וקשה א"כ מה נ"מ יש בין שני הלשונות. אבל העיקר דבלישנא קמא פליגי בסברא. דאליבא דר"ע קיימו. דלמד מקרא די"א לא בעי שימור ופליגי אי יש לדמות עשירי לתשיעי שיש לו יום א' לשימור כתשיעי או מהסברא יש לדמותו לי"א. שאינה יכולה להיות זבה גמורה. וללישנא בתרא פליגי אליבא דראב"ע דהא די"א לא בעי שימור לא מסברא ולא מדרשה דקרא אלא כך נתנה הלכה ופליגי איך ניתן הלכה אם רק דלא בעי שימור או דלא עביד שימור ג"כ. והכי משמע מפירש"י. והשתא הרי חזינן בסנהדרין דף פ"ז א' שהביא הש"ס הלכה זו הלכות אחד עשר דאיתמר עשירי כו' אלמא דנקיט הש"ס דבהלכה למ"מ פליגי וכראב"ע. וידוע דקיי"ל כסוגיא דעלמא. הרי דעת הרי"ף ורמב"ם נכון מאד. מיהו רבינו נראה שאינו הולך בשיטה זו. שהרי א"כ לא הוצרך ליישב דהא דתניא מה ימי נדתה כו' והא דתניא האשה שיצתה מלאה כו' ר"א היא. אלא ההיא ברייתא דת"כ דאתי כר"ע. והא דהאשה שיצתה מלאה כו' מפורש שם דר"ע היא. אלא צ"ל שפוסק כר"ע. ורבינו לטעמיה דאלים חיליה דר"ע טובא כמבואר לעיל סי' מ"ז וע"ש אות י"ב. וגם כי סתמא דסוגיא דהוריות דף ד' אתי לר"ע כמש"כ:
**דאיתמר רבא אמר מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו.**כ"ה בכת"י. וכלשון הגמרא
**ודרש הילכתא כותיה דרב לחומרא והילכתא כוותיה דלוי כו'.**כן הוא בכת"י:
וכן הילכתאליתא בכת"י וכצ"ל: