**דמחייבין דבית ישראל כו'.**שאילתא זו אינה בכת"י ולא בפי' כת"י בפרשה זו אלא בפ' תצא. וגם זו בטעות שלא זה מענין הפרשיות. ועיקרה בפרשה ראה כמו שהיתה כתובה לפני המעתיק ומביא לדפוס הראשון והביא ריש מלין שם סי' קמ"ח. ומשנת הדפוס לא זזה ממקומה כאן:

**ואמרו רבנן טבחא דלא בדק בסימנים אסור לאכול משחיטתו דאמר ר"י כו'.**אין לפרש דר"ל דאסור לאכול מבהמה זו. דא"כ היה לרבינו להביא סוף הסוגיא דשם דמבואר לא בדק מאי כו'. ותו דאם כן מאי שייך בתריה השאילתא ברם צריך טבח מומחה דאשתכח בתריה תרבא מעברינן ליה כו'. הא לא אשתעי בהעברת הטבח. ולא בדין חלב. ואי קאי על הא דריש הסי' דמחייבין דב"י למפרש מחלבא ודמא לא הוי לרבינו להפסיק. בדין השייך לשחיטה. אלא ה"פ דאמרו רבנן טבח שלא בדק כו' והוציא הבהמ' מת"י שוב אסור לאכול משחיטתו לעולם. כמו שמאכיל טריפות ונבילות והביא ראיה דצריך לבדוק מדאמר ר"י א"ש כו'. והשתא שפיר קבעי אי משתכח בתריה תרבא אי מעברינן ליה כו' כאשר יבואר לפנינו. ועדיין צריך טעם מ"ש דנקט רבינו האי דינא דשחיטה יותר מכל דיני דשחיטה ולימא דטבח שלא שחט שפיר אסור לאכול משחיטתו. וי"ל דקמ"ל אף ע"ג דאינו אלא ספק דילמא לא שחט שפיר מכ"מ אסור לאכול משחיטתו. ויותר נראה דרבינו בשיטת בה"ג קאים. וז"ל בה"ג ה' שחיטת חולין. אר"י א"ש טבח צריך שיבדוק בסימנין אחר שחיטה. ואמור רבנן טבחא דידע ה"ש ושחט. בתר דשפוך כל דמא דשחיטה צריך למיבדק וושט וקנה מקמי דתיתבר אפקיתא דחיותא. מ"ט דילמא אית בהון פסולא בקניא ובוושטא. ואי אינשי ולא בדק בתר דשחט וושט וקנה אסור למיכל מינה דההוא חיותא עכ"ל. מדקאמר בה"ג דילמא אית בהון פסולא בקניא ובוושטא. דמשמעו דהסימנים עצמם אינם כראוי. מבואר דהבדיקה לא משום שחיטת רוב כדעת הרשב"א ורא"ש וש"פ ז"ל אלא משום פסול אחר. והיינו שכ' הרשב"א ור"ן בשם בה"ג דצריך לבדוק בתר שמוטה. ולא הודו לו. והנה עוד יש נ"מ בין בה"ג וש"פ ז"ל. דלשיטת הפוסקים יותר ראוי לבדוק מיד אחר שחיטה שמא ישכח כמבואר בש"ע סי' כ"ה ובט"ז שם וכ"כ הרשב"א בת"ה הארוך שער א' מבית הראשון. שהקשה היאך כשר שחיטת מומר בבדיקת סכין והא בעי בדיקה לאחר שחיטה. ואפי' בדק שמא לא הוי רוב. ותירץ חזקה על בן דעת כל שהוא מומחה לשחיטה רוב סימנין הוא שוחט. ואינו מסלק ידיו עד שיודע ששחט רוב כדרכו ובודק מיד ואם לא שחט רוב חוזר מיד וגומר עד שלא יהא שם שיעור שהיה כו'. הרי דבעינן לכתחיל' בדיקה תיכף לשחיט' באופן שיוכל לתקן אם יצטרך. אבל בה"ג כ' בפי' דהבדיקה בתר דשפוך כל דמא דשחיטה כו' והיינו משום דסובר דהבדיקה משום שמוטה. וא"א לבדוק בעוד שהדם שופך. וגם אין נפקותא בבדיקה תומ"י. וממילא אזדא קושית הרשב"א ז"ל על שחיטת מומר. שהרי באמת אנו יכולים לבדוק על שמוטה אחר שחיטת המומר. ומש"ה כת' בה"ג ואי אינשי כו' דמשום דהבדיקה אינה מיד שייך לשון דאינשי על הבדיקה. וכן הוא לשון רבינו שאי' קכ"ד והיכא דלא בדק ואגמרה אסור למיכלה מיניה פי' שגמר עסק שחיטת בהמה מכל וכל. אלמא דהבדיקה היא לבסוף ע' מש"כ שם אות ה' ואות י"ד וע"ע שאי' קל"ז אות ב'. והשתא טובא קמ"ל רבינו דאפי' לא בדק כו' וי"ל דשכחה גרם לו ואינו מזיד ופושע בדבר. מכ"מ מעברינן ליה. משום דטבח אין להתנצל בזה כדאי' ביו"ד סי' קי"ט. ואע"ג דשכחה אונס הוא לכמה דברים. מכ"מ בטבח שאני כמש"כ הטעם הרשב"א בתשובה ע"ש בב"י ובשו"ת שבות יעקב חלק ב' סי' קמ"ח:

ובאמת היה נראה דבכ"ד שהאדם מחויב לעמוד ע"ז בשום לב לא שייך אונס שכחה והוא בכלל מאמרם בב"מ ד' ק"י מקרי דרדקי שתלא טבחא ספר מתא לא צריכי התראה דכמותרין ועומדין דמי. ולשון ועומדין משמעו דכמותרין בכל רגע דמי שאין יכולין לומר אשתלין. וכדאי' כתובות ל"ג במותרה בתוך כ"ד. אלא שהרשב"א לטעמיה שהסכים לשיטת הראב"ד דכל הני אע"ג שאין צריך התראה חזקה בתלתא זימני מיהא בעי. והטעם דבפעם א' יכולין לומר מוטעין או שוגגין אנחנו כמש"כ הריב"ש סימן קי"ג. וכן פסק בהגהת רמ"א ח"מ סי' ש"ו. אלמא לא מפרש לשון ועומדין הכי. מש"ה נצרך להוסיף מסברא דבטבח שאני. וכדי ליישב הא דאיתא בגמרא בטבח שנמצא אחריו חלב כו' והביא רבינו בסוף השאילתא. ונראה להוסיף דהראב"ד אזיל לטעמיה גם בזה שכת' בהשגות ה' שכירות פ"י דלאו דווקא הנוטע אילנות לבני המדינה. אלא ה"ה ליחיד. וא"כ ע"כ מיירי שמוחזק בכך. דאלת"ה לא שבקת חיי לאומנים. אבל לפי דעת הרמב"ם ז"ל וזהו דעת רבינו ובה"ג ורי"ף כמש"כ בס"ד בשאילתא קמ"ב אות ג' דאין זה אלא באומן שהרבים נכשלין בו. ומוטל על בית דין להשגיח עליו. וא"כ אפשר דבכה"ג הוא כמותרה ואין לומר מוטעה או שוגג אני. ואין בין היזק ממון לאיסורין כמש"כ שם בס"ד. ומעתה אפשר להשוות הדעות לפסק הלכה. והרמב"ם וראב"ד לא פליגי בדין אלא בפי' מימרא דרבא. אי ביחיד מיירי או בשל צבור. נחזור לענין דרבינו אשמעינן דאפי' היה אפשר לתלות בשכחה לא תלינן. ומש"ה סמיך אבתריה אי משתכח תרבא דודאי לא בזדון מיירי אלא שפשע בדבר שלא שם על לב לבדוק שפיר. דומיא דשכחת בדיקה אחר שחיטה:

**אם תימצי לומר כיון דאחטיא רבים לאלתר מעברינן ליה.**יש להבין למ"ל סברא דאחטיא רבים. והא אי בדק בהמה לעצמו ולא בדק שפיר ג"כ הרי חשוד לאכול חלב. ואין נאמן אפי' על אחרים. אפי' למ"ד ביו"ד בסי' קי"ט ס"ז דחשוד לדבר נאמן בשל אחרים. היינו בדבר שאין נוגע לטובתו. אבל למכור לכולי עלמא אינו נאמן כמה שכתב הש"ך שם ס"ק ב'. וי"ל משום דאי לעצמו לא מיקרי חשוד עד שראינו שכבר אכל בפשיעה זו. אבל כיון שמוכר לאחרים לאלתר מעברינן ליה. ולפי מה שכתב הגר"א ז"ל ביו"ד סי' ב' ס"ק ח' לדקדק מהא דאיתא בחולין ד' י"ח והובא בסמוך האי טבחא דלא סר סכינא מעברינן ליה כו' ולא פליגי הא דנמצא סכינו יפה. הא דלא נמצא סכינו יפה. ודקדק אי לא נמצא יפה מאי אריא משום דלא סר סכינא מעברינן ליה כו' תיפוק לן שהאכיל נבילות. ודייק מכאן דבשביל פעם אחת אין מעבירין אותו. וכמש"כ בהגהת רמ"א שם ס"ב דמי ששחט והוציא טריפה מת"י פ"א מותר לאכול אח"כ משחיטתו. ולפי דברי הגר"א מיירי הרמ"א אפי' בידוע שהוציא טריפה ולא כמסקנת הש"ך שם וע"כ צ"ל כונת הגר"א דמיירי ששחט הטבח אז לעצמו ולא סר סכינו קמיה חכם. דאי שחט לרבים לכ"ע בפעם א' מעבירין אותו כמה שכתב הגר"א ז"ל בעצמו סוף סי' א' ס"ק מ"ד. [אלא דמכ"מ שחיטתו כשרה לאכול עמו רק שלא להיות נאמן לרבים]. ולפ"ז דברי רבינו מתבארין יפה. דאילו בדק לעצמו לא מעבירין לאלתר בפעם א'. אלא משום דאחטיא לרבים בפשיעתו מעבירין לי' לאלתר:

והנה הרמ"א עצמו כ' שם ס"ו להיפך שאם הוא פסול לעדות משום שאכל נבילות אע"פ שאינו מומר לכך כיון שהוא חשוד לאכול נבילות דינו כמומר לכך. והפירוש שאינו מועד אלא אכל פעם א' דינו כמומר ומעבירין אותו א"כ מוכח דאפי' שחט לעצמו אסור לאכול משחיטתו כדין מומר לתיאבון. ולפי דברי הגר"א הרמ"א סותר דעת עצמו. ובאמת דחה הגר"א ז"ל דברי' אלו בס"ק י"ט וכתב ע"ז שדבר זה אין לו שחר. דהרמב"ם לא הזכיר כלל מומר לאותו דבר וכללו במומר לעבירה א'. ואי איתא ה"ל לחלק. אלא דאין חילוק ובזה צדקו דברי ההג"ה לעיל ס"ב עכ"ל הגר"א זצ"ל. ובעניי יש להוכיח כהרמ"א מלשון הרמב"ם בפי"א מה' עדות ה"ז. שכתב עד א' נאמן באיסורין אע"פ שהוא פסול לשאר עדות. שהרי רשע בעבירה ששחט שחיטתו כשירה ונאמן לומר כהלכה שחטתי. אבל החשוד על הדבר אינו נאמן על שלו אבל נאמן על של אחרים. עכ"ל. הרי מבואר דלענין שחיטה חילק בין חשוד לשאר עבירות לחשוד לאותו דבר. ובישוב דעת הרמ"א נראה דעיקר טעמו של רמ"א שכ' דאע"ג שחשוד בפעם א' שחיטתו כשירה אע"ג דבאמת אין נאמן להוציא מחזקת איסור כדין חשוד לאותו דבר. וע"כ הטעם משום שרוב מעשיו מתוקני' תלינן דעשה כהוגן כרוב מעשיו [ומטעם זה מומר נאמן לשחוט בבדקו לו סכין אע"ג דודאי אין לו נאמנות. וכ"כ הט"ז ס"ב סק"ז ובמשמרת הבית ה"ש שער א' בד"ה עוד שם אם קטן כו'] וכל זה בשוחט קבוע אשר כבר ראינו רוב מעשיו בשחיטה מתוקנים. אבל בס"ו מיירי במי שבא לשחוט במקרה שהרי המחבר שם דמיירי במומר ע"כ אינו טבח קבוע לרבים דודאי אין ממנים מומר וחשוד על השחיטה אלא במקרה מיירי וצריכין אנו לנאמנות שלו. ובשלמא אם נתנו לו סכין בדוק אפילו מומר לתיאבון כיון שרוב מעשיו מתוקנים בכשרות ולא שביק התירא כו' אין אנו צריכין לעדותו. אבל שנסמוך על החשוד שתיקן הסכין כראוי לשחיטה אנו צריכין לעדותו. וכיון שהוא חשוד לדבר אין נאמן. וכיון שכן יש לפרש גם דברי רבינו הכי דוקא טבח מומחה שנמצא אחריו חלב לא מעברינן אלא משום דאחטיא לרבים. אבל מי שלא אתמחי להא ובדקו ונמצא אחריו חלב ודאי אפי' ניקר החלב לעצמו אסור לאכול שוב מנקירתו. דצריך נאמנות שניקר איסור החלב שיש כאן. וכיון שהוא חשוד על הדבר אינו נאמן:

**שיעוריה בכמה ככזית או בכשעורה.**בכתב יד איתא בכזית או כביצה או אפילו בכשעורה:

**מסוכסכת נמי חורפא מחליש קולפא בזע.**הכי אי' ג"כ בכת"י. ואולי הפי' מלשון קשר כמו שפי' הערוך בע' קלף. הא דכתובות ד' ס"ה קולפא דשיראי. קשר של מיני משי. והכא פגם הסכין נעשה כמו קשר אותו מקום שמתקפל לצד. ובגמרא אי' מורשא בזע:

**הילכתא כגון שהוליך כו'.**ובגמ' ליתא האי. והילכתא. ואולם זה הלשון משמע שאין אפשר לאוקמי אלא בהאי גוונא והיינו או כפירש"י דקיימא ברישא דסכינ' ממש והאי תירוץ קאי על ישוב הראשון. או כהרשב"א בחי' לדעת הרי"ף דרישא דסכינא פירושו שהפגם נוטה לצד הראש. וא"כ דוקא בשהוליך ולא הביא. רצוני בגוונא דא דקאי בריש' דסכינ' א"א באמת להכשי' אלא כשהוליך ולא הביא. ולא כהר"ן לדעת הרי"ף דס"ל כפרש"י ובמסקנא חזר מישוב הראשון לגמרי. וא"כ אפשר לאוקמי בשהבי' ולא הוליך וכגון שהפגם לצד הקתא. שהרי לא מיירי עוד ברישא דסכינא. ולפ"ז אפשר לאוקמי בשני אופנים ולא שייך לשון והלכתא. ובבה"ג מבואר גם כן שלא חזר מן תירוץ הראשון שכ' מסוכסכת היכא דפגימא מרוח אחת. והוא דקיימא על רישא דסכינא כשהוליך ולא הביא עכ"ל:

**והתני' מסוכסכת כשירה.**ובגמ' איתא והאמר רבא מסוכסכת כשרה. והיינו דאיתא שם על הא דאמר רבא שלשה מדות בסכין כו' מסוכסכת כשרה וניחא להש"ס למרמי מדברי רבא עצמו כמש"כ התו' בכ"מ אבל רבינו לא הביא הא דרבא להכי העתיק הקו' מדתני' כו':

**חריפא כסאסא מאי.**בגמרא אי' דמיא לסאסאה מאי. ופירש"י זקן השיבלים שאינו חלק כך סכין זה אין פיה חלק אבל פגם אין בו עכ"ל. ולא הזכיר חריפות. ורש"י לטעמיה שפי' הא דאמר רב חסדא התם שיעור פגימה כדי שתחגור צפורן. שיכנס ויאסף הצפורן בפגימה. והכי מבואר בפרש"י בכורות ד' ל"ז ב' ד"ה שתחגור. שתעכב בו צפורן כו'. וכן פירשו רמב"ן ורשב"א ור"ן ז"ל. ומשום הכי פסקו דלא כר"ח מדאיבעי בדמיא לסאסאה כמבואר בתה"ב ובחידושי רשב"א. הא מיהת לפירושם ז"ל לכ"ע בעינן שתעכב שערה כ"ש ודמיא לסאסאה היינו שאינו מעכב כ"ש אלא דמרגיש בצפורן ומש"ה מכשיר'. אבל הרא"ה בבד"ה והרא"ש כתבו דפי' חגירת צפורן שתרגיש הצפורן והוא חומרא גדולה דהרגשה בעלמא פסולה וכ"כ הגר"א סי' י"ח ס"ק ד' דהרא"ה מחמיר לא כמו שהבין במשמרת הבית ע"ש. וכ"כ במשבצות שם אות ב'. ולהכי מאמר ר"ח הלכה. ופי' דמיא לסאסאה שמרגיש משום חריפות. ובהא מכשיר. וא"כ הרי"ף שכ' בזה"ל וסכינא חריפא טובא דמיא לסאסאה כשרה. וכן רבי' שכ' חריפא כסאסא ע"כ כהרא"ה ורא"ש ס"ל. הכי הוא פשטן של דברים. וידעתי כי רבים הדברים בזה גם בראשונים גם באחרונים ז"ל. ויש שלא הבינו בדעת הרי"ף כמש"כ גם בדעת הרא"ש ובד"ה נחלקו הטור ופר"ח וע' בתב"ש. אבל אנכי לא באתי להלכה זו רק לפרש דברי רבינו והרי"ף שכתבו דהחריפות גרם חגירה זו. מוכח דס"ל דבלא חריפות פסול בהרגש כ"ש. והיינו שהביא רבינו בפ' בהעלותך סי' קכ"ה הא דרב חסדא.

**ואתרין גיסני.**בגמרא אי' ואתלתא רוחתא. היינו על החוד ועל שני צדדי הסכין. וכן גי' בה"ג והרי"ף ודעת רבינו ג"כ הכי. אלא תרין גיסני לבד בשרא ואטופרא שעל החוד והיינו הך:

**ורב אחא בריה דרבא הוו קיימי קמיה דרב אשי כו' א"ל רב אשי לר"א בריה דרבא. בדקה. בדקה אטופרא כו'**כצ"ל. וכ"ה בכת"י:

**האי טבחא דלא אחוי כו'**וכל הענין. ובכת"י אי' אר"ה האי טבחא דלא אחוי סכיניה לחכם מעברינן ליה. רבא אמר מעברינן ליה ומכרזינן אבשריה דטריפה הוא. ולא פליגי הא דנמצאת סכינו יפה הא דלא נמצאת סכינו יפה. ר' אבא הוי ממסמס ליה בפרתא סבר לא לתכשר לעו"ג. ההוא טבחא דלא אחזי סכיניה לחכם שמתי' רבא ב"ח. אקלעו מ"ז ור"א לגביה א"ל בדקוהו דתלו ביה טפלי. בדקוהו ונמצא סכינו יפה כו' משום יקרא דסבא א"ל כיון דהוא פקדינן אנן שליחותי' קעבדין. וכמעט נשתוו הנוסחאות. אבל בגמ' הכי אי' אמר ר"ה האי טבח' כו' משמתינן ליה ורבא אמר מעברינן ליה ומכרזינן אבשריה דטריפה הוא כו'. ההוא טבחא דלא אחוי סכיניה קמיה דרבא ב"ח. שמתיה ועבריה ואכריז אבשריה דטריפה אקלעו מ"ז ור"א לגביה א"ל לעיינו רבה במילתיה דתליא ביה טפלי בדקה כו' וגי' רבינו משונה בכמה דברים כמבואר. ויש לנו לדקדק לגי' הש"ס כיון דשמית ליה ממילא לא ישחוט. שהרי לא יראה סכינו לחכם. וגם מי ילך אליו לשחוט וי"ל דנדוי הוא ל' יום. ואח"כ מתירין אותו אם מבקש מחילה. ולדעת הרי"ף מתירין לאלתר דלא כסוגיא דמ"ק די"ו ע' מש"כ שאי' ל' אות ה'. אבל העברה נמשך עד שיעשה תשובה הגונה כדין מי שנמצא טריפה אחריו. כדאיתא בסנהדרין ד' כ"ה א'. עוד יש לדקדק על רבא ב"ח שהחמיר עליו' כ"כ עד שלא בדקו. בתחל' מאי קסבר ולבסוף מאי קסב'. דאי קסבר דל"פ וכאוקימתא דסוגין אמאי עברי' ואכריז על בשרי' עד שלא נבדק. ואי קסבר דפליגי ופסק כרבא אפי' נמצאת סכינו יפה אמאי התירו לבסוף. וי"ל דס"ל דתליא בדעת החכם ולפי ראות עיניו כמה שכתב הראב"ד ז"ל בדיני חרם. והרמב"ן בקונטרס משפטי החרם. להכי כי חזא דטפלי תליא בי' בעי להקל עליו. אבל לפי נוס' רבינו כך הוא הענין דרב הונא ס"ל דמעברינן ליה ושוב א"צ לנדותו. וכענין שאמרו ביבמות ד' ל"ז א' קדשה בתוך שלשה וברח פליגי בה ר"א ורפרם ח"א משמתינן ליה וח"א ערוקיה מסתיי'. וה"נ הא דמעברינן ליה מסתייה ושוב אין צריך לנדותו. ורבא א' מכרזינן כו' ואוקים הש"ס דבנמצא יפה מעברינן ליה משום זילותא דחכם שהיקל בכבודו. וממילא מובן דזמן העברה אינו לעולם אלא ל' יום כשעור נדוי. או עד שיבקש מחילה ויתרצה לו לבדוק סכינו מכאן ולהבא. ובלא נמצא יפה מכרזינן על בשרי' כו'. וההוא טבחא דשמתי' רבא ב"ח לא נזקק לבודקו ומש"ה לא אחמיר עליו מספק כ"כ. אלא דשמתי' וממילא הוי העברה על ל' יום וכמו שכתבתי. ומשום דחייש דילמא אין סכינו יפה ע"כ שמתי'. או כבר נמכר הבשר ולמאי הוי ליה לבדקו ולהחמיר עליו אם לא ימצא סכינו יפה להכי ביישו ברבים במה דשמתי' ואין לך ביוש גדול מזה שהכל בדילין הימנו וזה אין כדאי להזדקק ולבדוק שמא ימצא סכינו יפה ויהא סגי בהעברה לחוד. דבל"ז דינו בשמתא כדין אפקירותא. אלא דהעברה מסתיי' להקל עליו מדיני'. ומספק אוקמי' אדינו ושמתי'. ובפ' בהעלותך סי' קכ"ה איתא שמתיה ועברי' ופירו' בהא דשמתי' ממילא עבריה. תדע דלא קאמר ואכריז על בשרי' דטריפה הוא. ולבסוף ל' יום נצרך ודאי לבודקו אי נמצא סכינו יפה מתירין אותו נדוי וממילא יהא כשר. ואי לא נמצא יפה מעברינן ליה לחלוטין. ולא משום דתליא ביה טפלי ולא נזכר הכי בנו' רבינו אלא השעה הגיע לכך. הגם דבסי' הנ"ל אי' הא דתליא בי' טפלי וכן בכת"י מכ"מ לא זהו עיקר סיבת הבדיקה אלא משום דתליא ביה טפלי ביקש שיטריחו עצמם לבודקו ובדקוהו ונמצא יפה וסבר ר"א לאוקמיה כדין א"ל מ"ז לא נחוש מר משום יקרא דסבא. ופי' רבינו דשמתי' ולא כפרש"י ע"ש. אלא הא פשיטא ליה דיש לאוקמי' וע"ז צוה להם לבדקו. אלא קסבר דלא יתירו ליה נדויו בלא רבא בר חיננא כדאיתא במ"ק ד' י"ז א' דבעינן בהתרת נדוי אדם חשוב כמו המנדה. וסבר מ"ז שלא צוה לבודקם אלא שידע רבא ב"ח היאך לעשות כמש"כ. אבל לא להתיר נדוי שלו בלעדו. והשיב ר"א כיון שפקדינן וא"ל בדקוהו שליחותיה עבדי כל דבר אף להתיר את הנדוי. שהרי אי ידע רבא אז שסכינו יפה לא שמתי' כלל אלא העביר אותו עד ל' יום כרב הונא וכמש"כ. אלא משום דלא ידע שמתי'. ועתה שבדקנוהו ונמצא יפה בודאי שליחותיה עבדינן גם להתיר שמתי'. וע' מש"כ לעיל שאי' כ"ט אות י"א דעת רבינו דנדר ושמתא דבהקיץ מהני רשות הרב לתלמיד להתיר אי לא מכנפין בשביל זה ע"ש:

**אר"ה אר"א חוטין שבחלב אסורין ואין חייבין עליהן כרת ושבכליות אסורין ואין חייבין עליהן כרת לובן שבכוליא מותר ולא היא כו'**כצ"ל וכ"ה בכת"י. גם בזה נתרבו השנוי' בין נוסחת רבינו לנוסחת הש"ס לפנינו וע' מש"כ בפ' וישלח סי' כ"ד אות י' ושם קיצר רבינו ולא הביא כל הסוגיא וכאן הביאה בשלימות. ולפי הנראה לא היה גרסתו ר' יוחנן ממרטט לי'. וא"כ נסתלקה קושית הרשב"א ע"ש. וגם גי' רב יוסף יש לקיים עה"נ ופסק הלכה כר"י ולא כרבה משום דאביי קאי כותיה והנוס' שלפנינו רבא ודאי טה"ד הוא וצ"ל רבה. דרבה קדים לרב יוסף ולא רבא:

**גופא א"ר יהורה א"ש חלב שבתוך הכוליא כעל גבי כוליא דמי ואסור.**נוסחא זו א"א לקיים. דבהא לא שייך בהמה בחיי' פרוקי מיפרקא ותו הא לובן הכולי' מותר משום שהבשר חופה אותו אלא צ"ל או כנוסחת כת"י חלב שעל הכוליא אסור שבתוך הכוליא מותר. או דצ"ל חלב שתחת המתני' כע"ג המתנים דמי ואסור. והיינו דאיתא לפנינו בגמרא האי תרבא דתותי מתני אסור:

**חוטין שביד אסורין כד אומצא ביעי ומזירקי כו'.**בכת"י איתא זקפן מיזקיף פליגי בה ר"א ורבינא. ר"א לקולא כו'. ולא נזכר אומצא ביעי ומזירקי כאן. ובאמת בגמרא ליכא פלוגתא בחוטין שביד ביחוד. אלא הכי איתא חוטין שביד אסורין כו'. חתכיה ומלחיה אפי' לקדרה ש"ד ותו לא מידי. ולהלן איתא פלוגתא באומצא ביעי ומזירקי. והביא רבינו אותה פלוגתא לחוטין שביד. ולפי נוסחא דילן הביא רבינו גם לשון גוף המחלוקת. או הגה"ה מן הצד הוא ללמוד מנ"ל לרבינו מחלוקת זו. ולמדנו מזה שהסמיך רבינו שני סוגיות אלו. דגם בצליה בעינן חתיכה. שהרי הא דזקפן מיזקיף לא שייך במליחה לקדירה אלא בצלי ומכ"מ בעי חתיכה וכמש"כ דעת רבינו לעיל סימן ס"ח אות ח'. וקאמר דהא דבעינן חתיכה לצלי היינו כשהם בתוך בשר היד אבל זקפן מיזקיף. פי' שהוציאו והעמידו בפ"ע וצלאו היינו פלוגתא דר"א ורבינא. וזהו שיטת התוס' ורשב"א. אלא שהם דקדקו מלשון חתכיה ומלחיה ואפי' לקדירה ש"ד. משמע דמיירי שלא לקדירה. ורבינו גריס ואפיל לקדירה כמש"כ בסי' הנ"ל. וא"כ אין ראיה מכאן. ובאמת דעת בה"ג נראה כאידך פוסקים שכתבו בה' חלב בזה"ל. הנך דמשום דמא אי טוינהו א"נ חתכינהו ומלחינהו דייב דמייהו ושרי. הרי דעל צלי לא בעינן חתיכה. אבל רבינו אית ליה מכ"מ כשיטת התו' דגם לצלי בעינן חתיכה:

**האי תרבא דאקליבוסתא אסור וענוש כרת.**כ"ה בכת"י:

**רב יהודה בר הושעיא הוי קליף טחלא כו'.**גם בזה יש שנויים מגי' הש"ס לפנינו וה"ג. מכ"מ אין בזה נ"מ וה"פ לפי גי' רבינו. דר"י הוי קליף טחלא. פי' כל הקרום שעל הטחול. אתא אבוה דלוי ואשכחיה כו'. אלא לאו שעל גבי טחול. פי' אכולי טחול ולא שעל הדד לבד:

**אמר מ"ז ולא פליגי כו'. אר"פ כו'.**בגמרא הגי' אר"פ ול"פ כו' א' מ"ז כו'. וכן העתיק רבינו לעיל שאי' ס"ח ע"ש: