**דאסור להון לדבית ישראל לארבועי כו'.**כ"ה בכת"י:

אמר שמואל במנאפים עד שיראו מנאפיםכצ"ל וכ"ה בכת"י. ובב"מ אי' כדרך מנאפים. אבל בפרש"י שם משמע שהי' גירסתו כמנאפי' וכ"ה במכות ד' ז':

**ובמקום דאיכא פריצי לא מורינן הכי אמר ר"פ כו'**עד משום פריצותא דעבדי אסר להו. בגמ' אית' דר"פ אסר מין ושא"מ ולא פי' משום פריצותא דעבדי. ורש"י פי' שלא יזלזלו. משמע ג"כ דלכל אדם אסור. ורב אשי הוא דאמר הא מילתא בעי מנאי דבי ר"נ ר"ג מהו להכניס מין ומינו ושאינו מינו לדיר. כיון דאיכא מימה בתר מיניה גריר א"ד אפ"ה לא ופשטי להו לאיסורא משום פריצות' דעבדי ומשמע דהוראת ר"פ לאסור מין ושא"מ לכל אדם קאי. אבל רבינו גריס ג"כ בדר"פ משום פריצותא דעבדי. וא"כ ר"א הוסיף לאסור על ר"פ במקום עבדי אפי' היכא דאיכא מינו ולא הביא רבינו הא דר"א מטעם שיבואר. והנה הרמב"ם ה' כלאים פ"ט כ' אבל אם העלם זע"ז בלבד או שעוררן בקול מכין אותו מ"מ. ולא נודע מקורו. ובס' תורת חיים כ' שהוא סברא שיש להרחיק מדרבנן. וכדבריו כ' בשיטה מקובצת בשם הרא"ש ז"ל. אבל לא זהו דרכו של הרמב"ם. והגר"א יו"ד סי' רצ"ז הביא משמעות הירושלמי ע"ש. והנראה לי דמגוף הסוגיא מבואר הכי. בין לגי' דילן דר"פ לאו משום פריצותא דעבדי אסר. ור"א הוסיף לאסור אפי' מין ומינו ושא"מ משום פד"ע. ויש להבין ממ"נ אי חייש ר"פ להרבע' בידים אפי' מין ומינו ושאינו מינו אסור. ותו מאי אריא משום פריצותא דעבדי שהוסיף ר"א בטעמא. אלא צ"ל דאין חוששין לשאר אינשי דלא מעלי שירביעו בידים אלא שיעוררו אותן בקול וכדומ'. ומש"ה אי הוי בדיר מינו ג"כ אין לחוש שירביעו מעצמם את שא"מ כידוע מאמרם ב"ק ד' צ"ב לא בחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא שהוא מינו ולהכי לא אסר אלא בדליכא אלא שא"מ בלבד וע"י שיתעוררו לתשמיש חיישי' שירביע את שא"מ. הרי דזה ג"כ אסור. ור"א חייש לפריצותא דעבדי שירביעו בידים על שאינו מינו. ומש"ה אפילו מין ומינו ושאינו מינו אסור. הרי מבואר דהתעוררות להרבעת כלאים אסור. ולגירסת רבינו גם כן דר"פ משום פריצותא דעבדי אסר להו. ופליגי ר"פ ור"א אי יש לחוש כ"כ שירביעו בידים. הא מיהת לכולי עלמא התעוררות אסור. ומשום זה גזר ר"פ במקום עבדי שלא יעוררו לשאינו מינן. ונתיישב דברי הרמב"ם. ויש להוסיף דלכאורה היה לרבינו להביא עובדא דר"א גם כן דהלכה כמותו לגבי ר"פ. איברא יש להבין דהרי"ף ורמב"ם לא הביאו הוראה זו כלל. דאסור להכניס מין ושאינו מינו לדיר. והנראה דבשיטת רבינו ז"ל קיימי דרק במקום פריצותא דעבדי אסור ואין זה כדאי לקבוע הוראה. ולשיטתייהו אזלי בביצה דף י"ד ב' בהא דכתישה במכתשת קטנה ביום טוב וקאמר הא לן והא להו פירש הרמב"ם משום דחיטי דא"י טובים. וכן דעת הרי"ף כמש"כ הכסף משנה מדדייק וכתב בביצה שם והא מתניתא אוקימנא בא"י. ולא כפירש"י שפי' משום דבא"י איכא פריצותא דעבדי. עכ"פ דעת הרי"ף ורמב"ם דאע"ג דאי' התם בביצה הוראה דרב פפי בי מר שמואל להחמיר משום פריצותא דעבדי. מכ"מ לא אפשר לפרש הברייתא בהכי. וגם הרמב"ם לא הביא הוראה דרב פפי בהלכות יו"ט. והרי"ף לא הביאו אלא משום ישוב הראשון ע"ש. וס"ל דרק בי ריש גלותא דאיכא עבדי טובא יש להורות לפי הענין. ומר שמואל ריש גולה הוי כמש"כ בספר יוחסין ובסה"ד. ולא היינו שמואל ירחינאה. והכא נמי בהכנסה לדיר הורו לאיסור בי ר"נ ר"ג ופפא ב"א דעשיר גדול הוה. ואין זה הוראה לדורות. אבל מכ"מ יש להוציא מזה הלכה דאסור לעורר בקול וכדומה מדחייש ר"פ לשאינו מינו בלבד. ולא בשיש מינו ג"כ. אלמא דלא חייש להרבעה אלא להתעוררות דאסור. והשתא י"ל דרבינו ג"כ לא הביא עובדא זו כדי להורות איסור הכנסה לדיר אלא כדי ללמוד איסור גרם הרבעה בכלאים. והיינו פסק הרמב"ם ומש"ה לא הביא הא דר"א ודע דהנימו"י שם כ' בזה"ל ומיהו הא דמתירין מכחול בשפופרת היינו דליכא למיחש לפריצותא דעבדי אבל אם אינם בני תורה או דאיכא למיחש לפריצותא דעבדי אסור בכלאים אפי' להכניס מין ושא"מ לדיר. ובמין במינו דוקא הכנסה לדיר הוא דשרי דלא מצי אתי לידי איסורא דאורייתא עכ"ל. ולא נרמז איסור זה בשום מקום מין במינו לחוד ונראה דטה"ד הוא וכצ"ל הא דמתירין בלא מכחול בשפופרת כו' ובמין במינו נמי הוא לבדו שרי דלא מצי כו' והוא הוראה דרב אשי וה"ג ה' כלאים הביא הוראה דרב אשי בפשיטות ולא הזכיר פריצותא דעבדי אלא דחיישינן דשביק בת מינו ואזיל על דלא בת מינו:

**ואסור למימר לא"י כו'.**פסק כר"א משום דשמואל קאי כותיה דדרש את חקתי שחקקתי כבר. או כמש"כ הר"ן בחי' סנהדרין דף נ"ו דרבנן מודי לר"א ע"ש. ובה"ג ה' כלאים אי' ר"א בן יעקב אומר אף על הכלאים. וא"כ ידוע דהלכה כמותו. וכן פסק הרמב"ם הל' מלכים פ"י ה"ו. והכי נראה דעת רש"י קדושין ד' ל"ט א' ד"ה חקתי כו' שכ' וז"ל ומהכא נ"ל בסנהדרין דב"נ הוזהרו עליהן והכא אתה מוסיף ללמוד מהקישא זו כו'. הרי דתלה איסור חו"ל באיסור דב"נ. ולא כשיטת התוס' סנהדרין שם וב"ק ד' נ"ה א' ד"ה למינהו שכ' דשמואל אתי אליבא דרבנן דר"א ג"כ. ומעתה מש"כ הרמב"ם ז"ל בה' כלאים פ"א ה"ו ופ"ט ה"ב דאסור לישראל להניח לא"י שירכיב לו אילנו. וליתן בהמתו להרביעה לו. הוא משום לפני עור ולא כמש"כ הכ"מ והש"ך דמשום שבות הוא. וכבר השיג עליו המל"מ פ"א והגר"א יו"ד סי' רצ"ה. ומש"כ אילנו בהמתו. ה"ה של א"י עצמו אסור. אלא דכל מה שיוכל הא"י מעצמו לעשות לא קיימי עלה משום לפני עור כדאיתא במס' ע"ג דף ו' דדוקא בקאי בתרי עברי דנהרא. להכי כתב דשל ישראל אסור. וידוע דהרמב"ם לא כתב דין מעצמו אלא מהמבואר בגמרא או בראשונים. והיינו שכ' דברי רבינו. וע' מש"כ רבינו בשאי' ק"ה לענין סירוס ואסור למימר לא"י לסרוסי קצצא דישראל דס"ל כר"ח כו' וקא מעבר ליה משום לפני עור הרי שכתב בעצמו דישראל. וע"כ מהטעם שכתבתי. ועי' מש"כ שם אות ו'. ואע"ג שאין הא"י נענש עליה בידי אדם כמש"כ הרמב"ם בהל' מלכים. מכ"מ שייך בה לפני עור כמו דשייך לפ"ע בישראל אפי' על מ"ע דלא גרע מעצה רעה דתניא בת"כ קדושים פרשה ב' היה נוטל ממך עצה כו' וכ"כ התוס' גיטין דף י' ד"ה מצת כותי מותרת. וא"ת אמאי יוצא בה י"ח דילמא לא שמרה לשום מצה דחשידי אלפני עור כו'. וע' מהרש"א שם. הרי דבמ"ע שייך ל"ע וזה פשוט. וע' תוס' חגיגה ד' י"ג ד"ה אין. שהקשו על הא דר"א אסור למסור ד"ת להם כו'. דתיפוק לן משום לפני עור. והרי אין נהרגים עלה כמש"כ הרמב"ם ה"מ פ"ט. אלא משום דאסור מה"ת כדמקשה הש"ס וליחשבה גבי ז"מ משום הכי מקשי התוס' שפיר תיפוק לן משום לפני עור. [ולא כלח"מ שנדחק בזה. והדבר פשוט שא"נ אלא על דרמיזא בפסוק ויצו. דנ"ל מש"ד כדאיתא שם דף נ"ז א']. וזה ברור:

**מ"ט חקתי תרתי משמע כו'.**משום דלכאורה בהא קרא לא' כתיב אלא שדך לא תזרע. ולאו היינו הרכבה. ואם כן מהיכא תיתי לאסור הרכבה בכלל חקתי. להכי יישב רבינו דע"כ קרא תרתי איסורי קאמר. וע"כ להקיש שדך לבהמתך. מיהו קשה לי הא גופא מאי איצטריך דרשה דחקתי תרתי משמע תיפוק לן מדכתיב באילנות למינהו. וכבר הקשו התוס' סנהדרין וב"ק שם. למה לי קרא דאת חקותי כלל. תיפוק לן מדכתיב למינהו. כמו דאיתא בחולין דף ס' לאסור בדשאים אי כתיב בהו למינהו. ותו הקשו מאי איצטריך בב"ק שם גז"ש למינהו למינהו לאסור חיות הים מבהמה הא מלמינהו גופא נ"ל. ותירצו בשם ר"ת ז"ל דאי לאו את חקתי ה"א דלמינהו לאו לאיסורא אתי. והשתא דכתיב את חקתי שחקקתי כבר. למדנו על כל למינהו דלאיסורא קאי. ולולי דבריהם י"ל דלמינהו לא ידענו אלא איסורא ולא מלקות. להכי כתיב בהמתך לא תרביע כלאים למלקות. ומאת חקתי נפקא לן דלוקין על הא דכתיב למינהו. ומעתה נ"ל בגז"ש על כל למינהו למלקות. והיינו דאיתא בב"ק שם המרביע חיות הים לוקה. מיהו אכתי קשה מאי איצטריך הקישא שדך לבהמתך דהרכבת אילנות אסור לב"נ. תיפוק לן מלמינהו. ועלה כתיב את חקתי תשמרו. חקים שחקקתי כבר. והיינו שלא להרכיב מין בשאינו מינו וניליף בכ"מ דכתיב למינהו כמו דנ"ל בחיות הים. ודעת התו' נראה דבאמת הקישא דא לאו לאיסורא קאתי. אלא להתירא דלא נימא דאת חקותי קאי על כל הכתוב בפסוק זה. ונכלל בזה גם זריעת כלאים. ואהני הקישא דדוקא הרכבה אסור כמו בהמה דלא כתיב בהאי קרא אלא הרבעה ולא חרישה. ומש"ה כשהקשו בסנהדרין שם ריש ד"ה חקים. תימא ליתסר נמי כלאים מהכא דכתיב ובגד כלאים שעטנז וגו'. ולא הקשו כמו כן על כלאי הכרם וזרעים. והיינו משום דמפרשי הקישא שדך לבהמתך להתירא. אבל רבינו שכתב דחקתי תרתי משמע מבואר דלאיסורא קאתי הקישא דא. ומשום דהרכבה אינו נכנס באזהרה דלא תזרע וס"ד דאין מלקות על הרכבה כלל ומש"ה איצטריך הקישא. והכי דעת הרמב"ם ז"ל שמחולק על התוס' בזה בענין הא דמיבעי לן בחולין דף ס' הרכיב שני דשאים זע"ז מהו אי כמאן דכתיב בהו למינהו או לא ע"ש והקשו התוס' מהא דתנן בפ"א דכלאים אין מרכיבין כו' ירק בירק. ותירצו דמיירי בכמה אופנים דחמור הרכבה מכלאי זרעים כמו בחו"ל ובב"נ וכר"א וע"ש עוד ומבורר דפשיטא להו דבא"י אסיר מה"ת ולוקין עלה דלא גרע מכלאי זרעים. דהרכבה בכלל לא תזרע. אבל הרמב"ם וש"ע סי' רצ"ה לא כתבו שלוקין על ירק בירק. וכתב הגר"א ז"ל שם המשום דמיבעי לן בחולין. ומשמע ליה אף בא"י ומתניתין י"ל איסורא בעלמא מדרבנן. והיינו משום דס"ל דהרכבה אינו בכלל דלא תזרע ואם כן אי לא כתיב בהו למינהו לא מצינו בהו איסור הרכבה כלל. והיינו כדברי רבינו דבלא קרא דחקתי תרתי משמע לא ידענו איסור הרכבה דאילנות כלל. וא"כ הדרא קושיא לדיכתא מאי איצטריך הקישא דא שדך לבהמתך. תיפוק לן דכתיב למינהו ואתיא למינהו למינהו כחית הים. ובשלמא מהא דדשאים לא קשה לי די"ל דהא דאמרי' דאי כתיב בדשאי' למינהו אסור היינו משום דנכלל בשדך ומאת חקתי תרתי משמע כנ"ל. אבל מהא דחית הים קשה. ונראה לי דהא דאמרינן בב"ק המרביע חית הים לוקה משום דנ"ל למינהו אינו אלא בישראל אבל א"י אינו מוזהר עלה. והטעם כדר' יוסי בר' חנינא כל מצוה שנאמרה ולא נשנית בסיני אין ב"נ מוזהרין עלה כדאיתא סנהדרין ד' נ"ט. וה"נ בהמות ואילנות דנשנו בסיני מחקתי תרתי אסור גם לב"נ משא"כ חית הים. דלא נשנה בסיני ולא אסור אלא ישראל. והיינו דתניא בד' נ"ו ואין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן. וכ"ת א"כ הא דאי' בירושלמי כלאים פ"א עלה דהך ברייתא דר"א. מותר הוא א"י ללבוש ולזרוע כלאים. אבל לא להרביע בהמתו ולא להרכיב אילנו למה מפני שכתוב בהן למינהו. ומקשה והרי דשאים כתב בהן למינהו. ומשני אין כתיב בצווי אלא ביציאה. ולמש"כ הא בדשאים לא נשנה בסיני. וב"נ באמת אינן מצווין עלייהו. אבל כבר כתבתי דאי כתיב בדשאים למינהו. הרי דומין לאילנות ממש. ושניהן בכלל שדך. משא"כ חית הים לאו בכלל בהמתך נינהו. אדרבה מהירו' יש להוכיח דדוקא בהמה ואילן ולא יותר. וממילא מוכח ולא חית הים ואע"ג שיש לדחות דבהמה שפיר נקיט לשון דקרא בהמתך. וה"ה עוף וחית הים. אבל אילן לא כתיב יותר מדשאים להכי מקשה. אבל שפיר ניחא לן למימר דדוקא הני ולא זולת. וכ"כ הרמב"ם ז"ל ה' מלכים פ"י הני תרתי. ולא כתב כמו שכ' בה' כלאים גבי ישראל אחד בהמות אחד חיות אחד עופות ואפי' חיות שבים כו'. והשתא ניחא הא דכתיב הקישא דשדך לבהמתך. כדי לאסור לב"נ הרכבה דשדך. ויהא כמו שנאמרה ונשנית. וע"פ מש"כ מיושב קו' התו' ב"ק שם ד"ה למינהו שכ' וא"ת למ"ל למילף כלאים דהרבעה בהמתך בהמתך משבת לרבות עופות תיפוק לי' מלמינהו. והשתא ניחא דאיצטריך להיות נשנה לב"נ ולאסור הרבעה דעוף לב"נ. אבל יותר נראה דעיקר קושית התוס' אינו אלא לשיטתייהו דמימרא דשמואל אתי לכ"ע ולא איירי בב"נ. אבל לשיטת רבינו ורש"י ורמב"ם ז"ל דאתי כר"א. ונימא דחכמים פליגי על ר"א. אלא דקיי"ל כר"א. מעיקרא לק"מ דלא איצטריך הש"ס למילף חי' ועוף לכלאים אלא לרבנן דר"א. אבל לר"א ושמואל ודאי אסור משום למינהו. וב"נ באמת לא הוזהרו על העוף וכמש"כ מדיוק הרבעת בהמה. ובזה מיושב שפיר הא דאי' בחולין ד' ע' חיה טמאה בכלל בהמה להרבעה. והתוס' עמדו ע"ז. דבל"ז יש ג"ש אפי' עוף. ולמש"כ ניחא דנ"מ לב"נ. עכ"פ איך שהוא בחית הים ודאי י"ל דלא הוזהרו ב"נ משום דלא נשנה בסיני. וכ"ת א"כ ק' אמאי קאמר ריב"ח לא מצינו שהוזהר ולא נשנה בסיני. אלא גיד הנשה אליבא דר"י. ולא קאמר למינהו דחית הים לר"א. וי"ל כלאים מיהא איתניהו דבהמה ואילן. משא"כ גה"נ. וכיב"ז מיישב הש"ס במילה ופו"ר. וע' בסמוך שמתבארים דברי רבינו ע"פ מש"כ:

**אבל זריעה שדך כתיב כו'.**דקשה לרבינו אמאי לא נימא דכלאי הכרם וזרעים ג"כ בכלל חקתי. וכבר כתבתי דהתוס' לשיטתייהו לא קשה להו. דעיקר ההיקש שדך לבהמתך להתירא אתי. אבל רבינו מפרש דלאיסורא קאתי משום דלא נכלל הרכבה בלא תזרע להכי מקשה אמאי לא נימא דזריעה ג"כ בכלל. ומשני דב"נ לאו בני ארץ נינהו. ולכאורה בפשיטות הוי לן ליישב משום דכתיב שדך דוקא בארץ. ואי איכא בזריעה למינהו מאי אריא בארץ. אלא ודאי אין בכלל למינהו וחקתי אלא הרכבה. וממילא שרי לב"נ. אבל למש"כ לעיל ניחא שעדיין י"ל דבארץ חזר ונשנה לישראל. ויהיה אסור גם לב"נ. אבל בחו"ל יהיו ישראל אסורים משום למינהו ולא ב"נ דלא נשנה לישראל. ולהכי משני דלב"נ לא שייך לחלק בין קדושת הארץ לחו"ל. וע"כ אין מוזהרים כלל. ולא נכלל בלמינהו וממילא אין ישראל מוזהר אלא בארץ:

**ובגד כלאים נמי אפסיק שרך.**התוס' הקשו הכי כמש"כ לעיל אות ג'. ותירצו משום דמאת חקתי לחוד לא משמע שחקקתי הכי בבריאת העולם אלא י"ל במרה. ורק משום דכתיב למינהו מפרשינן הכי. וכוונתם ליישב קושיא זו דממילא א"א לומר חקים שחקקתי כבר בלבישת שעטנז דלא שייך בהו למינהו. וע"כ הכי הוא. דאי איתא מאי איריא צמר ופשתים הא כל תרי מיני כתיב למינהו. אבל רבינו לא נתיישב בהכי. די"ל ודאי בכל מיני אסור משום למינהו וצמר ופשתים נשנה לאסור [ב"נ. להכי מיישב דכבר אפסיק שדך. דלא קאי את חקתי ע"ז. וכיוב"ז איתא בירוש' יבמות פי"א מהו שיהא הולד ממזר באנוסת אביו לר"י. ומשני דלא יבא פצוע דכה הפסיק הענין:

איתיביהר' אלעזר לר' אסי כן הוא ברי"ף ורא"ש וכצ"ל ולא כמו גי' הגמ' וטה"ד הוא:

**מה בהמתך אפי' בחו"ל אסור כו'.**לכאורה ק' כיון דכתיב למינהו למדנו דאסור אפילו בחו"ל. שהרי אפי' לב"נ נאסר לדעת רבינו. ולהם אין נ"מ בין ארץ לחו"ל כמש"כ רבינו בסמוך. איברא גם לשיטת התוס' קשה. מאי איצטריך הקישא שדך לבהמתך לאסור אפילו בחו"ל תיפוק לן מדכתיב למינהו למינהו. אלא צ"ל משום דכבר למדנו דכל מצוה התלויה בארץ א"נ אלא בא"י מדרשה דקרא כדאיתא שלהי פ"א דקדושין. וסלקא דעתך דניתנה תורה ונתחדשה הלכה להיתר כמו דשחיטה מפיק מידי אבר מן החי מה שהיה אסור קודם מ"ת כדאי' חולין ד' ל"ג א'. להכי יליף מהקישא דבהמתך אפילו בחו"ל:

**אילו חמרתא כו' ואוליד פרד בתר כו'.**והאי אית ביה חמור וסוס ודאמיה חמרא בהדי מינא דאמיה סוסיא כו' כצ"ל וכ"ה בכת"י והמתבאר מדברי רבינו דהשאלה בין להקל בין להחמיר וע"ז פשיט מדר' אבא דאין חוששין לזרע האב אפילו להקל במשמע היינו להרביע הפרד על מינא דאמא. וכ"כ הרמב"ן במלחמות ה' פרק או"ב וז"ל אבל לרב אחא משבחא ראיתי בשאילתות שפסק כר"י שאין חוששין לזרע האב בין לקולא בין לחומרא. ומתיר פרי עם האם מעובדא דר"א דקאמר אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב. ומשמע שאין חוששין כלל. ולפי דבריו משמע דבפרי עם האם היה מעשה וה"ק ליה כי מעיילית כודניתא ברספק שהחמורים או הסוסים שם עיין בהדין דדמיין להדדי ועייל. ופליגא דרב הונא בריה דר"י דאמר הכל מודים בפרי עם האם שאסור. ואע"ג דפשיטין מינה ומסקינן ש"מ. והרבה כן במקומות אחרים בתלמוד. וזו ששנינו בכוי שמכסין את דמו. משום דקיי"ל כמ"ד ברי' בפ"ע הוא כר' יוסי דרב יהודה הכי ס"ל ובמס' בכורות פ"א אמר ריב"ל לעולם אינה מתעברת כו' לא חיה מן בהמה ולא בהמה מן חיה וקיי"ל כריב"ל דלא אשכחן אמורא דפליג עליה ועוד דמקשינן מיני' התם כו' ולא חיישינן לרבי אליעזר ומחלוקותו שחוששין מספק לזרע אב. וכדר"י קיי"ל שאינו חושש כלל וכמעשה דרבי אבא בכלאים. וכדאפסיק הלכתא בכתובות זהו דעת ר"א גאון ז"ל עכ"ל הרמב"ן. ומש"כ רמב"ן דאידחי כל הסוגיא דכוי דשקיל וטרי טובא בספק חוששין לזרע האב. הכי מוכח דעת הטור ג"כ שכ' ביו"ד סי' כ"ח לענין ברכת כוי שהוא ספק אם חיה אם בהמה. וכן הבא מן הבהמה ומן החיה אין מברכין עה"כ. ואין שוחטין את הכוי ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו וגייז הבא מבהמה וחיה דאין מכסין ביו"ט. ש"מ דס"ל דבאמת מכסין ביו"ט. וכבר עמד ע"ז הגאון בת"ש שם. ויישב לפי דרכו. אבל הדברים מראין דס"ל להטור דאידחי סוגיא דחולין לגמרי. וכוי דתנן אינו אלא ברי'. ונראה שלמד זה מדאי' בביצה ד' ז' ב' דלהכי אין מכסין את הכוי ביו"ט גזרה משום התרת חלבו. והרי בסוגיא דחולין מבואר דאי חוששין לזרע האב וצבי אפי' מקצת צבי. חייב בכסוי אפי' ביו"ט. ואמאי הא אכתי חלבו אסור מצד האם ויש לגזור משום התרת חלבו. אלא צ"ל דבספק הבא משניהם לא שייך גזירה זו דמהיכא תיתי לטעות. הכל יודעים דחומר שניהם נוהג בו. ולא מיירי בביצה שם אלא בכוי שהוא בריה. ויאמר דקמו רבנן עלה שהיא חיה ודאית. והכי קיי"ל. וזהו שדקדק בפי' רש"י חולין דף פ' בהא דרב יהודה דאמר בריה בפני עצמה היא כו'. דס"ל אין חיה מתעברת מבהמה כו'. ולכאורה מנליה לרש"י דר"י אינו מפרש כרב חסדא ג"כ. ותרווייהו אמת. וכמש"כ הרמב"ם וש"ע. אלא משום דס"ל לרש"י דר"י לטעמיה בביצה שם דס"ל דמכניס מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו. ומפרש הש"ס דס"ל כנהרבלאי דטעם שאין מכסין את דמו של כוי משום גזירה דהתרת חלבו. וע"כ לא מיירי אלא בכוי שהוא ברי'. ולא בנולד מן הבהמה ומה"ח. ומשום שא"א להיות כלל. דאי ס"ל שאפשר. א"כ הרי הוא בכלל כוי שיש בו חומרת שמהם. שהרי קיי"ל חוששין לזרע האב להחמיר. וא"כ אין לנו טעם על אסור כסוי ביו"ט. אלא משום שא"א להיות מבהמה וחיה. זהו דעת רש"י. וגם שיטת רבינו הכי הוא בהא דאידחי סוגיא דחולין משום סוגיא דביצה. אבל מש"כ הרמב"ן לדעת רבינו דס"ל כריב"ל דא"א להיות כלל מבהמה וחיה לא נראה כ"כ. דא"כ מנלי' לרבינו דאידחי סוגיא דחולין דמסיק מימרא דרב הונא בריה דר"י פרי עם האם אסור. ומשום דחוששין. והבא מן הסוס והחמור אסור משום כלאים עם אמו. אלא צ"ל להיפך. דס"ל לרבינו דקיי"ל דלא כריב"ל. וא"כ ע"כ לפי סוגיא דביצה אידחי הא דחוששין לזרע האב. ואינו אלא חיה או בהמה. ויש עוד ראיה דאידחי סוגיא דחולין ע"פ מש"כ הרא"ש בפרק כסוי הדם בשם רבינו יונה דחייב לברך על כסוי של כוי וראייתו מפרק במה מדליקין מהא דאין מברכין על הדמאי משום דהוי ספק דדבריהם משמע הא ספק דאורייתא מברכין. ודחה הרא"ש עיין שם. וכסבור הרא"ש דר"י ס"ל הכי בכל ספק מצוה. וכמש"כ תהר"י ברכות פ"ג גבי ספק אמר או"י. דלזה נוטה דעת הר"י. ואני אומר. דאי איתא דלזה כיון רבינו יונה אמאי נקיט זה הדין בכסוי דכוי. וכבר כתב הר"ן משמו בערלה כבושה שכתב הרי"ף בפ' ר"א דמילה דאין מברכין ומזה נדון בכל ספק. אלא ודאי מה שכתבו תהר"י בשמו. אינו אלא שדעתו נוטה לכך. אבל לא לדבר ברור. ולא פסק בברור אלא בכוי שהוא בריה בפני עצמה והרבה שוחטים אותם ומכסים. ולא גרע זה הספק ממנהג ע"פ תקנת חז"ל שחייב לברך. ובזה ודאי מייתי ראי' מהא דדמאי שאין מברכין אלא משום שלא התקינו חז"ל רק משום ספק דרבנן. אבל אי התקינו חז"ל משום ספק דאורייתא שפיר מברכין. דהוי כמצוה קבועה מחמת הרגילות. וה"נ כוי שהוא ברי'. ויש לזה ראי' מהא דראב"א בפר"א דמילה דס"ל דהא דמוהלין בשבת סתם ולדות לרשב"ג דקיי"ל כוותי'. הוא משום ממ"נ דאי נפל הוא מחתך בשר בעלמא הואי וקשה א"כ היאך מברכין על סתם ולדות. אלא משום דהוי מנהג קבוע ע"פ ספק דאורייתא. ועיקר הוכחת רבינו יונה הוא מהא דביצה הנ"ל שחשו משום התרת חלבו. ואי אין מברכין עה"כ. הרי יבינו לדעת שאינו אלא מספק. אלא ודאי מברכין. [והא שלא הביא ראי' מראב"א שכתבתי. היינו משום שדעת הראשונים ז"ל דלא קיי"ל כראב"א בטעמא דרשב"ג משום ממ"נ אלא הא דמהלינן בשבת יש בו טעם אחר. כמש"כ בארוכה סי' קס"ז אות י"ז ומר"א ב"א עצמו יש לדחות דס"ל לברך על מנהג בעלמא. וכבר בארנו סי' ס"ז אות ג' דמחלוקת אמוראי היא]. וכ"ז בכוי שהוא ברי'. אבל כוי הבא מבהמה וחיה. שאינו אלא הבא במקרה. ודאי לא שייך בו מנהג כמש"כ הרמב"ם ה' שחיטה פי"א הי"ג שדבר שאינו מצוי אין בו מנהג. ומש"ה אין מברכין ולא שייך גזרה דהתרת חלבו. והרי מוכח דאדחי סוגיא דחולין מהא דביצה. וממילא אידחי הא דחוששין לזרע האב לדעת רבינו כמש"כ לעיל דס"ל דאפשר להיות בא מבהמה וחיה ולא כריב"ל:

**קסבר אין חוששין לזרע האב.**וסימנין דדמיין להדדי ה"ד כו'. בגמרא איתא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא. ותו לא מידי. והכי איתא בה"ג והרי"ף ולא הביאו כלל הא דאביי ודר"פ. ונראה דבדיוק הכי איתא. דרש"י פי' סימנין דאורייתא סימנין דאבידה דפליגי בפרק אלו מציאות אי הוי דאורייתא או דרבנן. וכבר תמהו הרמב"ן וש"ר ז"ל מאי ראיה מהני סימני. דילמא סימנין מובהקין הם דלכ"ע דאורייתא. וכמו שא"א ללמוד מהא דאיתא בדף ס"ד א' גבי סימני ביצים סימנין לאו דאורייתא. לענין סימני אבידה דלאו דאוריית'. ה"נ אין ללמוד מכאן דסימני אבידה דאורייתא. ותו קשה לי הא כאן יש ג' סימנים ומאי ראיה דסימן א' מה"ת. וכבר נחלקו האחרונים בהצטרכות סימנים אי נחשב למובהק כמבואר באה"ע סי' י"ז סכ"ד מש"ה פי' הרמב"ן והרשב"א בתה"ב והר"ן ש"מ דהני סימנין מובהקין הם וסמכינן עלה ולא כפירש"י. איברא רש"י מיאן לפרש הכי דקשה ליה פשיטא אי לאו דסמכינן עלייהו למאי יהבו אביי ור"פ סימני והכי מקשה הש"ס בד' ס"ד גבי סימני ביצים דלאו דאורייתא. אלא למאי הילכתא קתני לה. ולא שייך כאן הישוב דשם. וגם בסוגין דמקשה הש"ס ולבדוק בסימנין דאמר אביי כו' הרי דפשוט להש"ס מדאמר אביי ור"פ הנהו סימנין אלמא יש לסמוך עלייהו. להכי דעת רש"י דר' אבא לא ידע כלל הני סימני דאביי ור"פ. או אפי' ידע הרי בר אהוריירי לא ידע והוא לא אמר לו אלא עיין הנך דדמיין להדדי. ואע"ג שכתב רש"י באזנים ובזנב לא שהגיד לו סימני דאביי ור"פ אלא סמך עליו שיראה הדמיון בהם. דבאלו האיברים מתחלקין. ומדסמך על סימני דשמעיה ש"מ סימני אבידה דאורייתא. והכי מפרשי ה"ג ורי"ף שהרי לא הביאו כלל הא דאביי ור"פ. ש"מ דלאו אהני סימני מיבעי לן למסמך אלא על דמיונות וסימנין בעלמא. והכי מבואר דעת בה"ג בה' בבא מציעא שהביא הא דאבעי להו סימנים דאורייתא או דרבנן למאי נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים. אמר רבא דכ"ע סימנים דאורייתא שנאמר והיה עמך עד דרוש אחיך אותו. כו' הרי דנקיט מימרא דרבא להלכה. ולא עוד אלא דס"ל לבה"ג דלפי זה באמת מהדרינן גט אשה בסימני אבידה. ומש"ה כשהביא בה' גיטין סוגיא דמצא גיטי נשים וביאר כל הצורך לא הביא הא דרב אשי שאמר דבעינן נקב בצד אות פלוני. וגם בעדות אשה בה' יבום וחליצה כ' בזה"ל נפל למים שאל"ס כו' לגבי אשה אחמירו ביה רבנן עד דאמרי סימני פדחתו וחוטמו ושאר סימנין שלו עכ"ל הרי שהתיר בסתם סימנים. איברא הרי"ף גיטין פ"ג הביא הא דרב אשי ולא סיים מספקא לי' אי סימנים דאוריית' אי דרבנן והנראה דהא דאיתא בגמ' מספקא ליה אינו מעיקר הגמרא אלא הוספה מבה"ג כמו שמצוי בש"ס ובה"ג לטעמיה דלפי מאי דקיי"ל סימנים דאורייתא לא בעינן גם בגט מובהקים ביותר. אבל הרי"ף ס"ל דאפי' קיימינן בפשיטותא דרבא וכסתמא דחולין דסימנים דאורייתא. מכ"מ קאמר ר"א דלא מהדרינן גט בסימני אבידה. [וכן הרא"ש לא גריס הכי. ומש"ה שקיל וטרי בפ' אלו מציאות בזה הספק ע"ש. ובחנם תמה בזה הש"ך ח"מ סי' רס"ז סק"ב ] וזהו דעת הרמב"ם שכתב בה' אבדה פי"ג דמחזירין אבידה בסימנים מה"ת. ובה' גירושין כתב דבגט בעינן נקב בצד אות פלוני. וכבר עמדו ע"ז הכ"מ ולח"מ פ"ב ופי"ג שם. וכן קשה על הרי"ף שכ' ביבמות פ' האשה בתרא ל"ב דרבא דכ"ע סימנין דרבנן כו' משמע דהכי קיי"ל מדינא והוא נגד סוגיא דחולין שהביא הרי"ף להלכה. ובאמת גוף הסוגי' דיבמות ק' היאך אפשר לומר כל"ב הא בפירוש מסיק רבא בב"מ סימנים דאורייתא. והנראה לבאר דעת הרי"ף ורמב"ם ז"ל שלא יהיו סותרים הפסקים כלל. דודאי אי נימא דסימנים דאבידה דאורייתא מצד הסברא. דחכמים סמכו על אומדנא זו כמו דסמכו על אומדנא דשבועות ד' מ"ו ב' שעלתה לו נשיכה בגבו כו'. וא"כ ודאי משיאין אשה ג"כ ע"פ אומדנא זו דרגלים לדבר מהני בעדות אשה יותר מבד"מ ומכש"כ לדעת הרמב"ם ז"ל כמש"כ באריכות בסי' נ"ה אות ט' בס"ד. אבל לפי המסקנא קאמר רבא סימנים דאורייתא דכתיב והיה עמך כו' להורות נתן בלבנו. דלאו מצד הסברא הוא. אלא מדרשא דקרא. וא"כ דוקא באבידה שאין מוציאין מיד המוחזק ולא להוציא ממון. והיינו דאיתא בחולין דף צ"ו דאילו אתו בי תרי ואמרי דפלוני דהאי סימלא כו' לא קטלינן ליה. [ונראה דנקיט האי לישנא משום דתנן רפ"ה דסנהדרין מכירים אתם אותו. ופי' הרמב"ם בה' סנהדרין ר"פ י"ב דעל ההורג קאמר וע"ש בלח"מ. ובאמת לפי' רש"י קשה שאין זה מכלל בדיקות. דפשיטא כ"ז שלא ידעו העדים דישראל הרג אין זה עדות. אלא אי מכירים אתם את הרוצח בט"ע שזהו וע' פרש"י חולין שם.] ואתיא לכ"ע אפי' למ"ד סימנים דאורייתא. וה"ה שאין מוציאים ממון כמש"כ התו' שם. וא"כ אין ללמוד בעדות אשה ג"כ מינה. ואע"ג דבכל איסורי תורה נ"ל דמהני סימנים מהא דאבידה. שאני התם שהרי קילי דמהני בהו עד א' דלא מהני באבידה. דאע"ג שאין אדם מוחזק בה בעינן תרי סהדי כדאי' בב"מ ד' כ"ח א' סימנין וסימנין ועד אחד ע"א כמאן דליתיה דמי. וא"כ שפיר אפשר ללמוד שאר איסורי תורה מאבידה מכש"כ. אבל דבר שבערוה דבעינן שני עדים לא נתברר הדבר אי דמי סימנים כאומדנא דגמל האוחר בין הגמלים דלא קיי"ל כר' אחא דס"ל דמהני לדבר שבממון. אבל מכ"מ רגלים לדבר הוי ומהני בעדות אשה מה"ת כמש"כ לעיל. או לא הוי אומדנא מעליא. ורק באבידה אמרה תורה דמהני ובזה פליגי תרי לישני דרבא בפ' האשה בתרא. וא"כ פי' ל"ב דכ"ע סימנים דרבנן. לענין עדות אשה קאמר דמיירי ביה. וכה"ג אי' בחולין ד' ס"ד א' ש"מ סימנין לאו דאורייתא. והפי' לענין הא דמיירי התם ומהני להצטרפות עדות גריעי כדאיתא בסוגיא דחולין שם. וה"נ קאמר ביבמות בל"ב סימנין דרבנן. פי' להאי מילתא היינו לעדות אשה. ומהני לצרוף עדות גריעי כמבואר בס"ד בסי' קנ"ט אות א' ואות ו' ומש"ה לא הביא הש"ס ביבמות כל הויות הש"ס דב"מ. משום דלא שייך כלל הא דאבידה לכאן. ולא הביא אלא מהא דאין מעידין כו' לחוד. ונמצא כל הסוגיות וכל הפסקים של רי"ף ורמב"ם מחוורין. כל זה ביארנו שיטת בה"ג ורי"ף דגרסי בפ' או"ב ש"מ סימנין דאורייתא. ומפרשי כרש"י סימני אבידה. אבל רבינו כפי הנוסחא לפנינו וסימנין דדמיין להדדי היכי דמי כי הא דאמר אביי כו' מבואר דמפרש סימנין דקאמר ר"א לשמעיה הן הנה דאביי ור"פ וכהרמב"ן וסיעתו ז"ל. ומש"ה לא גריס וסימנין דאורייתא דעל אלו סימנין לא נצרכא כלל כמש"כ לעיל. כ"ז נראה לפי הנוסחא שלפנינו בספרו ש"ר. הן אמת בכת"י איתא איזה שנוים והכי הנוסחא ת"ש דתני ר"ח כל הנולדין מן הסוס אע"פ שאביהן חמור מותרין זע"ז. אבל הנולדים מן הסוס עם הנולדים עה"ח אסורין זע"ז. דאמר ליה ר"א לשמעיה כי מעיילת כודנייתא בדיספק עיין דדמיין להדדי ועייל לי קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא דדמי להדדי ואייתי כי הא דאמר אביי כו' וא' ר"פ רבן אוני' וזוטרן גניבתיה חמרא רבן גנובתיה וזוטרן אומ' בר סוסתא אלמא בתר אמיה אזלינן ואין חוששין לזרע האב ל"א אר"פ רבן רישיה וזוטרן גנובתיה אמיה חמרא וחילופי' בר סוסיא ע"כ בכת"י הרי דרבינו כתב ג"כ דסימנין דאורייתא. אבל בל"ז יש כאן טעות סופר מש"כ דתני ר"ח דהוא משנה בכלאים וצ"ל דתנן רי"א. ולשון וסימנין דאורייתא דדמיין להדדי ג"כ אין מדוקדק. אלא טעות סופר הוא וצ"ל וסימנין דדמיין להדדי כו'. וגם ל"א אינו מובן שהרי בגמרא שם מקשה וליבדוק בסימנין ומשני בגדמת ואילמת. ואי יש סימן בראש היכי משכחת לה דלא יהא ניכר הסימן: