ויכל אלהים ביום הז'. וא"ת והלא כלה מלאכתו ביום ששי י"ל דודאי כל מעשה מלאכה ברא מיום ששי אבל העולם היה צריך למנוחה וכשבא שבת באה מנוחה והיינו דכתיב ויכל אלהים ביום הז' שהיא מנוחה לעולם כשבא שבת והאי דלא כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי לפי שבליל שבת לא החשיך כלל אלא היה אור כל השבת ובמוצאי שבת החשיך והיה אדם חסר אורה נטל שני אבנים וטחנם זה בזה והוציא מהן אורה לפיכך מברכין במוצאי שבת בורא מאורי האש. עוד י"ל ויכל אלהים ביום הז' כלומר ביום הז' היה ניכר לעולם ששבת לפי שבליל ז' סבר אדם הראשון שיעשה הקב"ה מלאכתו למחר כשם שעשה בשאר הימים כשראה ששבת הבין והכיר שכלה הקב"ה מלאכתו:

לעשות. אלו השדים שברא אלהים בע"ש בין השמשות ולא הספיק לבראם עד שבא שבת ולפיכך יש להם רוח ולא גוף:

ויברך אלהים את יום השביעי. ברכו באורה שלא פסק אורה עד מוצאי שבת כדמפ'. עי"ל ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו במה קדשו שלא ירד המן לישראל והיינו דאמרי' וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים. ברכו מכל הימים באורה כדפי' וקדשתו מכל הזמנים שלא ירד בו מן לישראל. וא"ת והלא אין המן יורד בי"ט. וי"ל דמ"מ יורד ליום של חול שחל בו י"ט לפעמים אבל ביום שבת לא ירד כלל לעולם:

ויפח באפיו נשמת חיים. ברא האדם הנשמה מן העליונים והגוף מן התחתונים:

ולאדם לא מצא עזר כנגדו. י"מ שתבע אדם עזר בפה אמר אדם לכל יש עזר ולי לא יהיה שום עזר:

זאת הפעם עצם מעצמי. פי' רשב"ם זאת הפעם עצם מעצמי דוקא אבל מכאן ואילך אינו כן אלא אדרבה איפכא האיש יוצא מן האשה: