ואל שדי. פ"ה מי שאמר לעולם די יאמר די לצרותי. והיכן מצינו שאמר לעולם די כשנטה שחקים היו כשתי פקעיות של שתי ומתגלגלים ונמתחים וכשהגיעו למהלך ת"ק שנה. אמר להם הקב"ה די והיאך משמע משדי שלסוף ת"ק שנה אמר להם די כשתקח אותיות הנעלמות משדי במילואותם יעלו ת"ק. פי' קח משי"ן יו"ד נו"ן. ומן הדל"ת למ"ד תי"ו ומן היו"ד וא"ו דל"ת ויעלה ת"ק כלומר לסוף ת"ק שנה א"ל הקב"ה די:

ויעש האיש כאשר אמר יוסף. אמרו חכמים זה מנשה. וא"ת היאך קורא אותו איש הלא לא היה בן ט' שנים לכל היותר שהרי יוסף היה בן ל' שנה בעמדו לפני פרעה ובן ט"ל כשבא יעקב למצרים ז' שנים של שובע וב' של רעב כדכתיב כי זה שנתים הרעב. ורש"י פי' במסכת אבות בן י"ג שנים למצות וילפינן משמעון ולוי כשבאו על שכם לא היו כי אם בן י"ג שנה כשתחשוב שנותם וכתיב בהם איש חרבו על ירכו וצ"ע:

ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורנו. אמרו כיון שאף חמורנו הם מביאים אין זה כי אם עלילה:

ירד ירדנו. פשט. כן הוא רגילים אנחנו לפרנס אחרים ועתה אנחנו צריכים שאחרים יפרנסו אותנו:

אביכם הזקן. אביכם זה יעקב הזקן זה יצחק והם השיבו שלום לעבדך לאבינו עודנו חי. אבל יצחק מת ולא רצה להשיבו בפירוש שמת דאין משיבין על הקלקלה כדאמרי' בפסחים גבי אייבו קיים אימא קיימת:

כי תועבה הוא למצרים לאכול את העברים. ששונאים אותם. ורש"י פירש דתועבה להם לאכול בשר:

הבכור כבכורתו. מצא הר"מ בספר מדוייק כבכורתו נקוד:

ויתמהו האנשים. על כרחך לא קאי האי תמיהה להושיבו לפניו הבכור כבכורתו דהא לא כתיב ויושיבם אלא וישבו מעצמם אלא מה היתה התימא ממה דכתיב וישימו לו לבדו אמרו מה טיבו של זה אינו לא עברי ולא מצרי כיון שהוא אוכל לבדו:

חמש ידות. וא"ת והלא גנאי הוא לו דנראה כגרגרן ורעב. וי"ל דהכי פי' ותרב משאת בנימין ממשאת כולם חמש ידות שהם העשרה ידות שהרי עשרה היו וכל אחד אוכל עם בן זוגו. והלא הרבה משאת בנימין יותר מכולם מעט: