שין חולין דף צ"א: למה נקרא שמו גיד הנשה שנשה ממקומו ועלה וכן הוא אומר נשתה גבורתם היו לנשים עכ"ל. במוסף (א"ב אין זה עיקר) עכ"ל. כל זה בגמרא הנ"ל מבואר ותמה אני על החכם המוסף:

שאל בבא מציעא דף ק"ג. אמר רב נחמי שואל בטובו לעולם. פירוש יש לשאול להשתמש בכלי ששאלו לעולם בטובה שהחזיק למשאיל כשהשאילו והני מילי בתשמיש שאינו מכלה אותו הכלי ואם קנה מן המשאיל שהשאילו לשואל להשתמש בו בכל מלאכה שיחפוץ יש לו להשתמש בו בכל מלאכה ואף על פי שהוא חסר וכלה ואם לא נשאר ממנו אלא ידו של אותו הכלי וכלה וחסר כולו מחמת מלאכה שהיה משתמש בו מחזיר לו אותו היד ופטור וזהו ומהדר לי קתיה עכ"ל. ז"ל התוס' שואל אדם בטובו בערוך בערך שאל מפרש בטובו בטובה שמחזיק השואל למשאיל יכול השואל להשתמש בכליו של משאיל ואין נראה עכ"ל: שם באות הנ"ל בסופו סנהדרין דף קי"ג. חזאל שושביניה דאחאב הוה וכו' עכ"ל צ"ל חיאל:

שאר א' ביומא דף ס"ח: ובסוטה דף מ'. ועל שאר תפלה מפורש בגמרא עכ"ל. ועיין לקמן ערך שמן ג':

שאת פסחים דף ל"ז. כי לא תוכל שאתו ואין שאתו אלא אכילה וכו' עכ"ל. כן איתא גם בב"מ דף נ"ג. מכות דף י"ט: סנהדרין דף קי"ב:

שב ד' סנהדרין דף ז'. והוריות דף ג'. רב הונא בדינא מכניף רבנן ורב אשי בטריפתא מכניף לכולהו טבחי אמר כי היכי דלימטיין שיבא מכשורא. פירוש חתיכה קטנה מן הקורה עכ"ל. בסנהדרין דף ז': רב הונא כי הוה אתי דינא לקמי' מכניף ומייתי עשרה רבנן מבי רב אמר כי היכי דלימטיי' שיבא מכשורא רב אשי כי הוה אתי טריפתא לקמי' מכניף ומייתי לכולהו טבחי דמתא מחסיא אמר כי היכי דלימטיין שיבא מכשורא [שיבא. נסורית כמו (הושע ח׳:ו׳) כי שבבים יהי' עגל שומרון ומתרגמינן לניסרי ליוחין. בהוריות דף ג': רב הונא כי הוה נפיק לבי דינא מייתי עשרה תנאי דב לקמי כי היכי דנימטיי' שיבא מכשורא רב אשי כי הוו מייתו טריפתא לקמי' מייתי עשרה טבחי ממתא מחסיא ומותיב קמי' אמר כי היכי דנימטיין שיבא מכשורא. פי' רש"י שיבא אופתא. הרואה יראה כמה שינוים בתרי מסכתות בחדא עובדא. ותו מאי טעמא דוקא מכניף רב הונא עשרה הלא טוב לקבץ כולהו רבנן כי היכי דלמטייהו שיבא יותר קטן. והנה מגירסת רבינו נראה האמת שהיה כך דלא גריס עשרה אלא גריס מכניף רבנן:

שב ה' שבת דף ק"ט ולישליקה לשיכרא בי שיבבי. פירוש בין השמשות. פירוש אחר בין שכניו תרגום משכנתה. משבבתה. ס"א בי שיכבי. פירוש בבית הקברות עכ"ל. עיין פי' רש"י:

שב וי"ו שבת דף קכ"ט. האי מאן דעבד (פי' הקזה) לא ליתיב היכא דכריך זיקא דלמא שאיב לי' אומנא ומוקים לי' ארביעתא ואתי זיקא ושייב מיני' וכו'. פירוש ענין שאיבה עכ"ל. לפנינו כתוב ושאיף פי' רש"י ושייף לי' מדם הנותר בגופו ומחסרו משיעורו ומסתכן ע"ש:

שב זי"ן בבא מציעא דף צ"ג: אזל שבאי שמטי' מיני' עכ"ל לפנינו איתא אזל שבו וז"ל רש"י שבו שם הגנב ליסטם מזוין הי':

שבח בבא קמא דף צ"ה: בבא מציעא דף ט"ו: בבא בתרא דף מ"ב: שבח המגיע לכתפים. פירוש מגיע לכתפים כגון ענבים והגיעו ליבצר ולישאם על כתפיו עכ"ל. וכך פי' רש"י בב"ק דף צ"ה: וכן פי' רשב"ם בב"ב דף מ"ב: [ועיין תוס' שהקשו על פירוש זה וכתבו פירש אחר בשם ר"ת] אבל בב"מ דף ט"ו: פי' רש"י קרוב לקצור אלא שעדיין צריכין לקרקע וכו' ע"ש:

שבטא שבת דף קי"ט. קידושין דף מ"א. רבא מלח שיבוטא. בבא קמא דף נ"ה: סנהדרין דף נ"ט: הנהיג בעיזא ושיבוטא מהו. חולין דף ק"ט. אמרו לי' ילתא לרב נחמן כל מאי דאסר לן רחמנא שרי לן וכו' חזיר מוחא דשיבוטא עכ"ל לעיל בערך אספנין: שם סנהדרין שם הנהיג בעיזא ושיבוטא מהו. פירוש שיבוטא דג גדול כעין בהמה גדולה בים עכ"ל וז"ל תוס' בעבודה זרה דף ל"ח. וסמנך טמא טהור. טהור טמא לכאורה לא קא יהיב האי סימנא וכו' דהא בקידושין דף מ"א. רבא מלח שיבוטא והוא עז של ים כדאמר בבבא קמא דף נ"ה. הנהיג בעיזא ושיבוטא מהו עכ"ל. וצ"ע דמנא להו להוכיח מסוגיא דבבא קמא דשיבוטא הוא עז של ים אף אם הוא דג ממש שפיר קמיבעיא לי' למאי דקיימא לן דכלאים נוהג בדגים שבים במין ושאינו מינו כמ"ש תוס' בד"ה הנהיג וכו' ע"ש. רק מספקא לי' כיון דעיזא לא נחית בימא ושיבוטא לא סליק ליבשה לאו כלום עביד או דילמא וכו' וה"ה דמצי למיבעא בסתם הנהיג בעיזא ודג שבים אלא שהשיבוטא הוא דג גדול כענין בהמה גדולה בים כמ"ש רבינו הכא. אורחא דמילתא מפני שהוא גדול ראוי הוא להנהגה. והי' לי משא ומתן עם בעלי תריסין בפלפולא אריכא בדברים הללו. וענין רב בעמקות הסוגיא:

שביל בבא קמא דף פ"א: מתקנת יהושע בן נון ומהלכין בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניי'. פירוש שבילין שהן רשות לבני אדם כלומר שאינן מופקרין לרבים אלא שיש להם בעלים אמר רב פפא השבילין שלנו אפי' טל קשי לי' ומשימה חלקלקות וכל שכן מטר. פי' אחר כמו ויפקדם בטלאים עכ"ל. וז"ל רש"י דף פ"א. ומהלכין בשבילי הרשות סתם בני אדם משהכניסו תבואתם עד שעת הזריעה מפקירין שדותיהם ליכנס בהן כל אדם לקצר את הדרך שלא יקיף והן נקראין שבילי הרשות לפי שברשות עושין והתנה יהושע שלא יקפידו על כך עכ"ל. אבל רבינו לא רצה בפירוש רש"י משום דאם כן תקנה שתקן יהושע למה דהא בלאו הכי סתם בני אדם אינם מקפידים ודוחק לומר משום מיעוטא דקפדי. ודי למבין:

שבל ג' כלאים פרק א' השעורים ושבולת שועל אינן כלאים זה בזה. פסחים דף ל"ה. בכוסמין ובשבולת שועל. פירוש סיק"לא ויש אומרים ווינ"ה העשוי' כזנב שועל עכ"ל. וז"ל רש"י שבולת שועל אביינ"א שבולת שלה עשוי כזנב שועל. ובפירוש הרמב"ם הוא שעורים המדבריות ובפי' הר"ב ברטנורא שעורי' מדבריי' ובלע"ז אוינ"א. וז"ל התי"ט שבולת שועל כתב הר"ב בלע"ז אוינ"א ושבולת שלה עשוי כזנב שועל רש"י פרק כל שעה וקצת קשה שהרי רש"י לא הזכיר שעורים מדבריים:

שבלול עבודה זרה דף ל"ח: כורא שבלוליתא. פירוש זרע תלתן עכ"ל. לפנינו איתא ביזרא דשבלילתא. וז"ל רש"י פנגריי"א והוא תלתא. ועיין מה שכתבתי בסייעתא דשמיא בערך רוביא:

שבע א' בבא קמא דף פ'. בבא בתרא דף ס' שבוע הבן. פי' לבית המילה ישוע הבן. פירוש יום הולדת הבן כדכתיב והמליטה זכר ישוע ומילוט אחד הן והיה מנהגם לכבד אבי הבן בבשורת בן זכר זה פי' ר"ח ז"ל עכ"ל. וכן כתבו התוס' בבבא קמא דף פ' בשם ר"ת:

שבק פסחים דף נ"ט. שבקיה לקרא דהוא חקיק ומוקים אנפשיה. פי' שבקיה לקרא כיון דלית לי דרשא אחרינא הוא דחוק ומוקים נפשיה הכי עכ"ל. ועוד לן כן כי האי לישנא בנדה דף ל"ג:

שבור בבא בתרא דף קט"ו: ובפסחים דף נ"ד. אמר רבא אמינא מילתא דלא אמרה שבור מלכא ומנו שמואל אמר קרא הוא ענה דמעיקרא. פי' חשוב שמואל בין ישראל כשבור מלכא בין האומות שהוא מלך עכ"ל. י"ל רש"י שמואל קרי ליה רבא שבור מלכא לפי שהיה בקי בדינין והלכתא כוותיה בדיני כדין היוצא מפי המלך שמתקיים ושבור מלך פרסיים היה בימי רבא עכ"ל ובגמרא עוד איכא דאמרי אמר רב פפא אמינא מילתא דשבור מלכא לא אמרה ומנו רבא והנה לפירש רש"י וודאי אתי שפיר טפי דהלכתא כוותיה בכל מקום חוץ מיע"ל קג"ם ומשום הכי קרי ליה רב פפא שבור מלכא. וכן צריך אני לומר דרבא היה חשוב בין ישראל לפירוש רבינו הערוך. ודע דבבבא בתרא דף קט"ו: איתא אמר רבה אמינא מילתא דלא אמרה שבור מלכא ומנו שמואל אמר קרא הוא ענה דמעיקרא [ופירש רשב"ם לפי שהלכה כמותו בדינים קרי ליה הכי והיא שם של מלך פרס] ואיכא דאמרי אמר רב פפא אמינא מילתא וכו' ומנו רבה ופירש הרשב"ם רבה נמי קרי ליה שבור מלכא משום דהלכתא נמי כוותיה בר משדה ענין ומחצה. ואמנם לפירוש רבינו צריך אני לומר דרבה הוא חשוב [וחידוש שבחדא עניינא גרסת רש"י רבא וגרסת הרשב"ם רבה] והוא על פי האמת בבא קמא דף ל"ג: ד"ה הכי גרסינן הא נמי רבה אמרה דאמר רבה וכו'. רבה אדם חשוב היה ומאדם חשוב כגון רב או רבה פרכינן מיניה כאלו כתוב במשנה או בברייתא:

שברא שבת דף כ"ב: פתילת המדבר שברא. פירש בתשובת לתת סממנים שלו אי איפשר אלא ממיני זרעים היא ואינו נאכל וזרעו מין סממנים הוא וחם ביותר ושותה אותו מי שיש לו צנה ושמו בלשון ערבי חרמל ומירק שלו עושין פתילה ואנו שמענו שקורין אותו בלע"ז פירול"א עכ"ל. וז"ל רש"י שוב רא מין עשב ארוך וקורין אותו אורטי"א:

שבש א' בבא מציעא דף ע"ג. אמר להו שמואל להנהו שבשי שבשא. פירוש בעלי בתים יהבין חיטין לאריסא סייעו בהדיהון בארעא דאי יהבין לכון טפי פורתא על חולקהון להווי לההוא דקא טרחיתן בהדיהון בארעא ולא מיחזי כריבותא. פירוש אחר דזבני שבשי המקדימין פירות לבעלי הכרמים בזמורות בכך וכך משואות ובשעת שזומרין הכרמים שוה המשאוי יותר אמר שמואל ללקחות הפיכו בארעא בקרקע הכרם דניהוו כמאן דקני לכון קרקע הכרם לזמורות שבו עד שיחתכו ואי לאו הווי לכו הני דמי הלואה ואסור למשקל טפי מכדי הנהו דמי עכ"ל. כפירוש הראשון פירש רש"י שם וכתבו תוס' עליו בזה הלשון ולא אשכחן בשום דוכתא שקורין זה שיבושי ושבש היינו זמורות שמתרגם שלשה שריגים תלת שבשין וכן זבן שיבשתא מאריסי [ולא ידעו המדפיסים איה מקומו והניחו חלק וכתבתי על הגליון בבא קמא דף קי"ט.] ורבינו חננאל פירש שנותנין מעות וכו' ע"ש והוא כפירוש אחר שכתב הערוך:

שבת ב' פסחים דף ל"ו: מלשבות שביתת הרשות יחזור מיד. ירושלמי לשבות שביתת הרשות לשבות אצל רבו או אצל שהוא גדול ממנו. עכ"ל. עיין באשר"י: שם ירושלמי גדול השלום שהוקש לב' דברים שחייבין עליהם כרת מילה ושחיטת פסח עכ"ל. גם זה שם בירושלמי. ועיין מה שפירש עליו הגאון בעל קרבן העדה:

שיבתא תענית דף כ': איכא דאמרי מילתא דשיבתא הוה גמיר. פי' בתשובות רוח רעה האוחזת התינוקות בצואר במפרקת בגידים שאחורי הצואר ומיישבת אותם מתנווה והולך עד שימות ושמה בלשון ארמי שיבתא וזמנה מבן שני חדשים ומתיירא ממנו עד ז' שנה וממה היה בשעה שאמו באה מבית הכסא או מנהר ומניקה את בנה לאלתר. פירוש אחר בהלכות גדולות ושיבתא רוחא היא דשריא על ידא דאינשי בליליא ומאן דנגע במיכלא לא מימשי ידוהי שריא ההיא רוחא על מיכלא ומיסכנא ומשום הכי שרו רבנן למימשא ומיספא לינוקא. וי"מ מילתא דשיבתא דתענית משקה של רפואה עכ"ל. עיין מ"ש תוס' ביומא ובחולין בשם ר"ח.

שגדן חולין דף נ"א. אמר רב יימר האי שיגדונא נקטה פירוש חולי היגיעתה על הירך לפיכך מושכת כרעא בתרייתא וי"מ בלע"ז גוט"א עכ"ל לפנינו איתא שגרונא ופי' רש"י קרנפ"א: שם גיטין דף ס"ט: לשגדונא ליתא פתיא דמינוני עכ"ל. במוסף (א"ב פירוש בלשון יוני הירך באטמא עכ"ל. עיין כאב לעיל ערך פתיא ב' (שם העתיק הערוך לשגורנא וכן הוא לפנינו ופירש שגרונא חולי הנקרא גיטא ליתי דלי מלא ציר של דגים וכן פי' רש"י אמנם הוסיף ציר של דגים קטנים):

שגש א' בבא בתרא דף ט': עולא משגש אורחתיה דאימיה. פירוש (בגמרא) למה נקרא שמו משגש מפני שגרם לה להתגלות לפני רב ששת ואמרה לו ראה השדים שלי שינקת מהם כלומר אני חשובה לך להתגלות לפניך כאם מינקת עכ"ל. עיין מה שכתבו תוספות בשם רבינו חננאל בד"ה אתיא אמיה וכו':

שגרא כתובות דף פ'. אמר רבי אבא אמרי בי רב ואפי' שגרא דתמרי. פי' כובס של תמרים עכ"ל. עיין קונטרוס סימן...:

שד א' עירובין דף צ"ו: חוטין נמי לימא אדעתא דגלימא שדנהו בשזורין עכ"ל טוינהו איתא לפנינו. שם באות הנ"ל סוכה דף ט"ז. למיתב עלה ולמישדא אשלי. פירוש למיתב עלה ראויה היא לישב עלי' לטוות נעורת או פשתן או קנבוס לאשלא לפי שכל הנטווה צריך לישב גם הטוה על מקום גבוה כדי להשפיל וירד למטה וכשזוקפין ארוכה או קצרה על שתי כרעים וסומכין אותה בכותל ויושבין עלי' ככלי היא חשובה אעפ"י שאינה מטה על מתכונתה לפיכך מטמאת ומטהרת איברים עכ"ל עיין פי' רש"י. אבל פירוש רבינו עולה יפה דלפירש רש"י לא יתבאר מלת למיתב עלה:

שר ה' כתובות דף צ"ד. אתמר שני שטרות היוצאין ביום א' רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדיינו (וז"ל רש"י שודא לשון השלכה כמו ירה בים מתרגמינן שדי בימא. וכפי' רש"י לעיל דף פ"ה: רק שם נמצא בטעות וצריך הגה"ה ע"ש.) (ר"ל שנמצא בהיפוך שמהפך התרגום למקרא והמקרא לתרגום). פירש רבינו חננאל ז"ל אין לעשות שודא דדייני אלא דיין המומחה לרבים כגון רב נחמן בדורו דהא רב ששת גברא רבא הוה ואמר לי' רב נחמן שם: בעובדא דרמי בר חמא ומר עוקבא אנא דיינא ומר לאו דיינא אינך דיין ואינך רשאי לעשות שודא ואין דנין דין שודא אלא במקרקעי אבל במטלטלי לא ואמרינן ממון המוטל בספק חולקין עכ"ל. גם תוס' בכתובות דף צ"ד: ד"ה אימיה הביאו פירוש ר"ח דקבלה בידינו דשודא דדיינו דוקא בקרקעי ולא בטלטלי ודוקא דיין מומחה כרב נחמן בדורו דהא רב ששת גברא רבה הוה ואמר ליה רב נחמן אינך דיין לעשות שודא דדייני ולי נראה שודא נמי במטלטלי דגבי שליח מייתי לה בגיטין פרק קמא (דף ס"ד:) ולא כתבו התוס' לשון ואם תאמר או תימא מהך דגיטין שיהא השגה וקושי' על רבינו חננאל משום דבאמת לא קיימא לן הכי דכל מה שירצה השליח לעשות יעשה. ועיין בחושן המשפט סימן קכ"ה סעיף ח'. ואולי רבינו חננאל פסק שם בגיטין כחכמים דאמרו יחלוקו ולכך סיים רבינו משמו ואמרינן ממון המוטל בספק חולקין. ומה שכתבו התוס' דשודא נמי במטלטלין מהא דגיטין ולא הוכיחו נמי גם בזה לחלוק עליו שכתב ד"ח דדוקא דיין מומחה דהא בגיטין יכול השליח לעשות שודא וסתם שליח דהתם אינו גברא רבה צריך עיון: (שם בסוף האות הנ"ל דף י"ד: וכאן אמרו מה שירצה השליש יעשה שודא עדיף כלומר נתינתו לאחד מהן עדיף מחלוקו פירוש למה שהוא נוטה דעתו לידע באומדנא שהוא שלו יתננו לו עכ"ל. נראה לענ"ד שרבינו הערוך מפרש שודא כפירוש רש"י מדכתב לשון אומדנא ולא כפירוש התוס' דהוכיחו כתובות דף פ"ה: מהך דשליח דגיטין דשודא דדיינו מה שירצה הדיין בלא אומדנא וצ"ע:)

שדה א' שבת דף ק"כ. על גבי שדה תיבה ומגדל. פירוש שידה דומה לתיבה כדכתיב שידה ושדות. ואף על גב דבגיטין לאו כי האי גוונא דגרסינן בריש גמרא דפרק מי שאחזו בגיטין דף ס"ח. שדה ושדות הכא תרגומו שידא ושידתין קיימא לן בשבת דף ס"ג וכן ביבמות דף י"א: וק"ד. אין מקרא יוצא מידי פשוטו עד כאן לשונו. ע"ש בגיטין בהגדה דמשמע שידא ושידתין ממש דהיינו שידים:

שדה ב' סוטה דף מ"ח: משחרב בית המקדש ראשון בטלה שידה ופרידה וזכוכית לבנה עכ"ל. במוסף (א"ב שירא פרדנא כתוב בנוסחאות ופי' רש"י משי.) עכ"ל. דע דעל פי גירסת רבינו אין מההכרח הוכחת ר"ת בשבת דף כ': ד"ה אנן שירא פרדנא וכו' ע"ש היטיב:

(שדכן) צ"ל שדך ב' שבת דף פ"ה שאני התם דאיכא שדכא. פירש גאון שדכי עלין רחבין שאוחזין בארץ ורווחין ונכנסין אלו באלו כדגרסינן בעירובין דף ק': תני חדא אסור להלך על גבי עשבים בשבת ותניא אידך מותר וכו' הא דאיכא שדכי והא דליכא שדכי. ובב"מ דף צ"א: אמר רב שישא בריה דרב אידי בשדכא. פירוש עלין וזמורות משוכין מכרם זה למקום שהשורש (צ"ל שהשור דש בו שהם הם עכ"ל. בשבת איתא לפנינו שראכא פירש רש"י זמורותיהן ארוכות ומתערבות הרבה מלמעלה. ובעירובין איתא לפנינו הא דאיכא שרכי והא דליכא שרכי פירש רש"י פתילה ארוכה שהעשב ארוך. ובבא מציעא איתא לפנינו בשרכא בזמורה ארוכא מאוד ומגעת עד לפני השור:

שדך ג' בבא בתרא דף קל"ט. מתניתין בשדכא. פירוש אדם בטל שאינו מרוויח כלום מן הנכסים אבל אדם אחר שמרוויח מאי דעבד עבד בשדכא פשיטא דאין מתפרנסין הואיל דלית להו הנאה מיניה לא מחלי ליה. בבבא קמא דף צ"ב: שייך ואזיל דיקלא בישא בהדי קינא דשדכי. פירוש בדקל רע מצוי קן של יונים שאינן פרין כשאר יונים. בפירוש מגנצא דיקלא בישא לגבי גנה דסרקי. פי' דקל רע מחשב אותו עם אילני סרק עכ"ל. במוסף (א"ב בנוסחאות כתוב מטייל ואזיל דיקלא בישא גבי קינא דשרכי באות רי"ש) עכ"ל. ז"ל תוס' מתניתין בשרכא בכל הספרים כתוב שרכא ברי"ש. ובערוך גרס גם שדכא בדלי"ת והוא לשון שקט כמו ותשקוט הארץ מתרגמינן ושדיכת ארעא כלומר אדם בטל ושקט ואינו עוסק בכלום וכן יודע ציד איש שדה מתרגמינן נחשרכן שהיה נח ושקט ובהחובל (דף צ"ב) מטייל ואזיל דיקלא בישא לגבי קינא דשדכי עכ"ל הנה ממה שכתבו התוס' וכן יודע ציד וכו' משמע דעוסקין עדיין בדברי גרסת הערוך דגרס שדכא בדלי"ת וא"כ צ"ל גם בתרגום של איש שדה (לדעתי נראה דבשיגרת הקולמוס כתב תרגום איש שדה וצ"ל תרגום של איש יודע ציד כי תרגום של איש שדה הוא גבר נפק חקלא) ומ"ש התוס' יודע ציד איש שדה מתרגמינן נחשירכן קאי איודע ציד) נחשדכן בדלי"ת [ולא כמו שנדפס נחשרכן וטעות הדפוס הוא] וכן סיימו התוס' ובהחובל כו' קיני דשדכי כגרסת הערוך וז"ל תוס' בבבא קמא דף צ"ב: דשדכא בטלנים וכן בשרכא (בפרק יש נוחלין בבא בתרא דף קל"ט.) כמו איש יודע ציד ומתרגמינן גברא נחשירכן ומפרש ר"ת נח ובטל ובערוך גורס שידכן בדלי"ת ומפרש לשון שוקט וכו' עכ"ל. משמעות תוספות שכתבו ובערוך גורס שידכן דקאי אתרגום ר"ל שבתרגום של איש שדה (צ"ל יודע ציד) גורס נח שידכן בדלי"ת. והיינו כמו שכתבו בשמו בב"ב דף קל"ט. וכאשר הגהתי כך מצאתי בש"ס דפוס בערלין בתוס' דב"ב וכן יודע וכו' מתרגמינן נח שדכן ועיין לעיל בערך נחשרכן מה שכתוב החכם המוסיף בשם המתורגמן ע"ש:

שדר א' אבות פרק ב' ובמקום שאין אנשים השתדר להיות איש ובפרק ד' ואל תשתדר לראותו בשעת קלקלתו עיין בערך אל. ס"א אל תשתדל עכ"ל לפנינו איתא תשתדל וכן בפרק ב' השתדל. וראיתי בפירוש הרמב"ן במשפטים כ"ב פסוק ט"ו הביא המשנה ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש ויש נוסחאות כתוב בהם במשנה השתדר:

שדר ב' בבא מציעא דף מ': איכא גולפי ושדריא. פירוש שמרים עכ"ל. לפנינו איתא ושמריא ונדפס בצדו ושדריא ועיין. בערך גלף א' איתא ושמריה. ועיין רש"י בע"ז דף ס"ה: ד"ה הוה שפיך וכו' גריס ושדריה:

שה ב' ברכות דף ו'. הני ברכי דשהי מנייהו הוי. פירוש הברכים שמתעייפים מפני המזיקין שסומכין עליהן עכ"ל. במוסף (א"ב בנוסחאות כתוב ברכי דשלהי עכ"ל. ופי' רש"י ברכים עייפים עכ"ל. ועיין מועד קטן דף ב'. ואתה עיף ויגע מתרגמינן נישלהי [וצ"ל משלהי וכן איתא בפירוש המשניות להרמב"ם ובברטנורה ובתוספות י"ט עיף ויגע מתרגמינן משלהי ולאי וכן הוא בתרגום אונקלוס שלפנינו וכן כתב רבינו בערך של"ה] ולפ"ז פי' רש"י עולה לנכון מאוד. ואולם מה שהעלים רבינו ולא הביא שלהי שפירושו עייפות בערכו צ"ע:

שהיא שבת דף ק"ו. ובביצה דף כ"ד. ומטי ליה בחד שיהיא פירוש כגון רוצה אחת ואינו צריך לפוש ביני וביני עכ"ל. (א"ב בנוסחאות כתוב שחיא) עכ"ל. בשבת פי' רש"י מרוצה שהוא שוחה לאחוז בה. ובביצה ז"ל רש"י בחד שחיה בפעם אחת שהיא שוחה עליו לתופסו אין לו להשמט ממנו עכ"ל:

שוול שבת דף לג: פי' משרתיהן עכ"ל. לפנינו איתא לשואליהן ומדהקשה הש"ס על זה ותו מי שאילי מהדדי וכו' משמע קצת כגירסא שלפני וכדמשמע ברש"י: שם באות הנ"ל פסחים דף ק"ח. כי תניא ההיא בשווליא דנגרי. ב"ק דף ל"ב: שווליא דנפחי למקטלי' קאי. גיטין דף נ"ח. שנתן עיניו באשה (לפנינו איתא באשת רבו) ושווליא דנגרי הוה. פירוש תלמיד עכ"ל. לפנינו איתא בכל המקומות בשולייא. ופי' רש"י תלמיד כמו שכתב רבינו ועל פירוש רבינו בשבת לשווליהן שכתב משרתיהן לא ידעתי למה לא פירש כמו בכל שהשאר תלמידיהן שהיו לומדים אומנות וקצת צריך עיון:

שולנאי סנהדרין דף פ"ב: אמר רב ששת לא כזבי שמה אלא שולנאי בת צור שמה ולמה נקרא שמה כזבי שכיזבה באביה וכו' והיינו דאמרי אינשי בין קני לאורבני שולנאי מאי בעיא. פירוש ועל שם שולנאי שזינתה נקראו שאר זונות בשמה בין קני לאורבני שולנאי מאי בעיא כלומר במקום ייחוד לא אזלא אלא משום זנות כך היא לא באה בין ישראל אלא משום זנות בהדי קליפי דקני שילנאי גפתתה לאמה בין קליפות הקנים זונה עשתה חרפה לאמה שמזנה שם. פירוש גאון וכו' רב ששת מפי השמועה אמרה כי כן היה שמה שולנאי ואשר אמר בין קני לאורבי שולנאי מאי בעיא שמענו במשל הקדמונים על גידולה של זונות השם הזה דאמר רב ששת מפי השמועה הי' שמה וזה אשר אמרו המושלים שולנאי לכזבי נתכוונו ופתרון המושלים כן הן אומרים בין קנה לגומא מה זונה גדולה מבקשת כלומר שלא ישבה כאן אלא אורבת לזנות כענין שנאמר איפוא לא שכבת ועל דרכים ישבת להם והאחר כך פתרונו עם קליפה של קנה נאפה שולנאה את אמה כלומר שמנאפת בפני אמה ואינה חוששת וכקליפת השום חשוב לה עכ"ל (וז"ל רש"י שולנאי גפתה לאמה. הנאיפה אמה כלומר הוציאה שם גפייתה על אמה שכיון שזינתה קוראין אותה זונה בת זונה): שם באות הנ"ל קודם לזה אמר רב כהנא ומשתנה בית סאה פירש גאון כלומר שמשתנת מים ונשפכין לארץ והולכין ע"ד בית סאה תנא רב יוסף קבר שלה אמה. דתני רב יוסף קבר שלה הוא כינוי לרחם שלה עכ"ל. לפנינו בגמרא איתא ומושבה. פי' רש"י על שם שהיתה רחבה ביותר:

שור בבא קמא דף ס"ה: אמר רבא שור בן יומו קרוי שור דכתיב שור או כשב או עז כי יולד איל בן יומו קרוי איל שנאמר ואילי צאנך לא אכלתי אילים הוא דלא אכיל הא טלאים אכל אלא ש"מ איל בן יומו קרוי איל עכ"ל לפנינו איתא הא כבשים אכל:

שוור פסחים דף קי"ג. לא תשוור נגרא עכ"ל. ע"ש פירוש רש"י ורשב"ם: שם בבא בתרא דף צ"ו. ושמואל אמר חמרא אכפא דגברי שוור. פירוש כשנושאין אותו מבית מוכר מדלג ומפיק טעמא ממנו עכ"ל לפנינו איתא חמרא אכתפא דמאריה שוואר וז"ל הרשב"ם על כתף האדם מדלג כלומר מזלו גורם חטא של בעל היין כדנפקא לן לקמן צ"ח. מדכתיב אף כי היין בוגד גבר יהיר וכו' והלכך פטור המוכר דאמר לי' מוכר לוקח לתאי דידך קגרים וכתבו התוס' בד"ה ושמואל אמר חמרא אכתפא דגברי שוואר וכו' פי' רשב"ם ואין נראה וכו' ונראה לר"ת לפרש חמרא אכתפי' דגברא שוואר כלומר היין כיון שנשאו בכתפים נתקלקל על ידי שנענע ומיהר להחמיץ ע"ש הנה לפי הגירסא שלפנינו אכתפא דמאריה שוואר נראה דפריש רבינו ותוס' דחוק ופירוש הרשב"ם יותר ברור דבשביל מזלו של לוקח אמר אכתפא דמארי'. אכן לגירסת רבינו חמרא אכפא דגברי שוואר שפיר פירש כשנושאין אותו וכו' על כוונת התוס' שנתקלקל ע"י הניענוע והיינו בכל אדם הנושאו ומנענע ולכן גם פירש רבינו תם שכתבו התוס' היינו לפי מה שציינו בתחלת הדיבור חמרא אכתפא דגברי שוואר. ודע דבמה שסיימו התוס' ולפירוש ר"ש קשה דבשיכרא וכו' לכאורה גם אפירוש ר"ת יש לדקדק כך דהא שמואל נקט חמרא אכתפי' וכו' מדנקט חמרא משמע אבל שאר משקין מודה שמואל וקצת צריך עיון: עוד שם באות הנ"ל בסופו עבודה זרה דף ע'. אמר רבא חמרא שרי רוב משוורי ישראל עכ"ל. לפנינו איתא רוב גנבי.

שזר ב' חולין דף מ"ב. במשנה נשברה השיזרא. תמיד פרק ד' היה חותך ויורד עד שמגיע לשיזרה. פירוש הוא העצה כדמתרגמינן לעומת העצה לקבל שיזרתא. עוקצין פרק א' ושזרה של שיבולין. פירוש הוא גב השבילות ושזרה היא שדרה עכ"ל לפנינו בכל מקומות שהזכיר רבינו איתא שדרה וכן הוא בתרגום לקבל שדרתא:

שח א' סוטה דף מ"ד: שח בין תפלה לתפלה. פירוש בירך להניח תפילין ולבש תפילין של יד ושח שיחת דברים והפסיק ואחר לבש תפילה של ראש זו היא עבירה דאביי ורבא דאמרי תרוויהו לא שח מברך אחת שח מברך שתים כמפורש במנחות דף ל"ו. על תפילת יד אומר להניח תפילין על של ראש אומר מצות תפילין עכ"ל. מ"ש רבינו והפסיק ואחר לבש תפילין של ראש זו הוא עבירה כלומר אם לא בירך על מצות תפילין והיינו כפי' רש"י בסוטה וביתר ביאור במנחות ועיין תוס' במנחות ד"ה עבירה:

שח ו' יומא דף ע"ה. סוטה דף מ"ב: דאגה בלב איש ישחנה רבי אמי ורבי אסי חד אמר ישיחנה מדעתו וחד אמר ישיחנה לאחרים. פירוש כדי שיבקשו עליו רחמים עכ"ל. במוסף (א"ב מענין היסח הדעת כלומר יסירנה מדעתו) עכ"ל. וז"ל רש"י ביומא ישיחנה לאחרים שמא ישיאוהו עצה. ובסוטה ז"ל רש"י ישיחנה מדעתו. יסיחנה מדעתו: ישיחנה לאחרים. ובלתי ספק כוונת רש"י לפרש למאן דאמר ישיחנה מדעתו כאלו כתוב יסיחנה בסמ"ך [שהשי"ן והסמ"ך מתחלפין כנודע שהם ממוצא אחד כדאיתא בכמה דוכתי] וכמ"ש הרב המוסף מענין היסח הדעת כלומר יסירנה מדעתו אבל למאן דאמר ישיחנה לאחרים הוי מענין שיחה ממש [ודע דבסנהדרין דף ק': איתא נמי הך סוגיא ולא פירש רש"י כלום] והוי יודע סיפא דקרא איתא ודבר טוב ישמחנה וז"ל רש"י במשלי סימן י"ב פסוק כ"ה דאגה בלב איש ישחנה יסיחנה מדעתו ודבר טוב ישמחנה יעסוק בתורה והיא תשמח את הדאגה שבלבו ותצילנו ממנה ולדברי האומר ישיחנה לאחרים כך סופו של מקרא ודבר טוב שינחמנו חבירו ישמח את הדאגה עכ"ל [משמע קצת ישיחנה לאחרים כדי שינחמנו] ולפירוש רבינו הפירוש ודבר טוב היינו מה שיתפלל חבירו עליו ישמחנה [על דרך שאמרו בברכות דף ה' ואמאי לוקים ר' יוחנן לנפשי' אמרי אין חבוש וכו']:

שחד כתובות דף ק"ה: אמר רבא מאי טעמא דשוחדא כיון דשקיל מיני' הוה לי' כגופו ואין אדם רואה חובה לעצמו מאי שחד שהוא אחד עכ"ל. לפנינו איתא חד אמנם ידוע דחד אינו לשון תורה לכך גרסת רבינו אחד ברור: שם בבבא בתרא דף ט': ושחד בחיק חימה עזה. פירוש שחד בחיקו של עני כופה חימה עזה עכ"ל. גירסת רבינו במלתא דר' אלעזר שנאמר מתן בסתר יכפה אף ושוחד בחיק חימה עזה [וסבר ר' אלעזר דהאי שוחד בחיק ארישא קאי ושוחד בחיק יכפה חימה עזה עיין רש"י] וכן גירסת רש"ל:

שחט בבא מציעא דף ק"ט כי מטית שחיטת קדשים תא אקשי לי. פי' אם קרית כל התלמוד וידעת דרכו אז תבא תקשי לי שכיון שקרית הכל תרגיש ותבין הטעם שאומר לך עכ"ל. עיין קונטרוס סימן...:

שחלא ב' חולין דף נ"ח. הכא במאי עסיקינן בשיחלא קמא. פירוש הריון הראשון כלומר הביצים שנתקשרו בשלל עד שתלד כולם עכ"ל. לפנינו איתא התם בדשיחלא קמא מרבינו העתיק הכא במאי עסקינין וכו' נראה וודאי דגרסתו היתה כך:

שחלים א' עבודה זרה דף כ"ט. תנו רבנן ד' דברים מחזירין את החולה לחליו וכו' עד והשחלים והתגלחת עכ"ל. לפנינו איתא עשרה דברים דקחשיב התם:

שחלנית חולין דף ס"ה: ובחגבים למינהו להביאאת כרסנית והשחלנית לפנינו איתא הכרספת ואת השחלנית:

שחם א' בבא בתרא דף פ"ד. שחמתית ונמצאת לבנה גמרא אמר רב פפא שמע מינה האי שמשא סומקתי היא. פירוש התנה עמו לתת לו חטים אדומים שנתאדמו מהחמה הזורחת עליהם ועל שם החמה קורין שחמתית (וכן פירש שם הרשב"ם ע"ש). בבא קמא דף צ"ו. שחומי ועבדינהו חדתא לא קני. פירוש אדומים ישנים. (וז"ל רש"י שחימי שחורין כעין ישנים. אבל לא ידעתי מנא לי' לרש"י דשחורין נקראו שחמים. אכן פירוש רבינו מבואר על שם חמה כדאיתא בבבא בתרא דף פ"ד. הנ"ל. חולין דף נ"ה: אייתי משיכלא שחימי (וז"ל רש"י שחימי שאינן מצננות כל כך). עבודה זרה דף ל"ג: אמר רב עויראהני חצבי שחימי דארמאי כיון דלא בלעי טובא משכשכן במים ומותרין (וז"ל רש"י שחימי מקרקע שחימתית רוש"א בלע"ז):

שחן א' יומא דף נ"ג: ומתפלל שתהא שנה זו שחונה וגשומה וכו' בסוף האות כחום צח תרגומו (כשמין) צ"ל כשחין בציח עכ"ל. וז"ל רש"י בתענית דף כ"ד: שחונה חם חמותי ראיתי אור (ישעי' מ"ד תרגום יונתן בן עוזיאל שחינת:

שחף ב' סוטה דף כ"ו: שחוף מקנין על ידו. פירש רבינו חננאל ז"ל שחוף הבועל כדרכו ואינו מזריע דתניא (בכורות דף מ"ד:) איזהו מרוח אשך זה הקליטים שנכנס רוח באשכיו דברי ר' עקיבא ר' ישמעאל אומר זה השחוף עכ"ל. (בזה הלשון הביאו ג"כ תוס' בסוטה שם בשם ר"ח) אבל לפנינו בבכורות דף מ"ד. איתא במשנה בסיגנון אחר (בזה הלשון איזהו מרוח אשך ר' ישמעאל אומר כל שנימחו (ורש"י מציין כל שנמרחו) אשכיו ר"ע אומר כל שהרוח באשכיו ע"ש:)

שחץ פסחים דף ג': בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול. פירוש פסול כדכתיב לשמצה בקמיהם פירוש אחר שחץ פסול (כן איתא בגמרא שם מכח קושיא דמקשה שמץ פסול והתניא אין בודקין מן המזבח ולמעלה ומשני לא תימא שמץ פסול אלא אימא שחץ פסול) גסות הרוח והיינו ערל לב. פירוש אחר שמן דבר ערוה ואלילים כדתנן מנחות דף ק"ט. הכהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו בבית המקדש בירושלם וכיון דבבית חוניו פסול כל שכן לאלילים שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' שחץ גסות הרוח ולעיגות לשון כדאמרינן אנשי ירושלים אנשי שחץ היו עכ"ל. בגמרא דפסחים דף ג': הכי איתא הנהו תלתא כהני וכו' בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול [רש"י פסול כהונה חלל] והא תנן אין בודקין מן המזבח ולמעלה [רש"י אם שמש במזבח אין בודקין למעלה הימנו וכו' לישכת הגזית שם היו בית דין יושבין מייחסי כהונה וכו'] לא תימא שמץ פסול אלא אימא שחץ פסול [פי' רש"י הוא עצמו היה גס רוח ומבזה קדשי שמים ואין ראוי לשמש וכו'] ואי בעית אימא שאני התם דאיהו דארע נפשיה [והצריך בדיקה אחריו וגילה שלא בדקוהו יפה בתחילה רש"י] וז"ל תוס' שמץ פסול פירש רבינו חננאל דבר עבודה זרה כדכתיב לשמצה בקמיהם וכו'. והנה כשנדקדק בדברי הערוך שהביא כאן פירוש שמץ שאינו ענין דהכא ועוד שנתן ריווח בין הדבקים בין פירוש הראשון לפי' אחר שמץ וכו' הפסיק בפירוש השחץ אמנם יבא על נכון מתחלה צריך אני להבין לפי פירוש ר"ח מה פריך הש"ס מאין בודקין מן המזבח וכו'. והנה המהרש"א כתב דשפיר מקשה דגם על עבודה זרה היו בודקין ע"ש כי דברין קצת סתומין ומה גם דהא שפיר יש לומר דמצאו בו שמץ דהיינו ע"ז מזמן קרוב ואחר הבדיקה זמן מה או זמן ארוך החמיץ (ואז בשעת הבדיקה כשר היה) כמעשה דיוחנן הוא ינאי הנזכר בברכות דף כ"ט. ואולם עוד צריך אני ליתן טעם אחרי דכמה ראיות יש בקידושין דף ע"א: ובמגלה דף כ"ה: דשמץ פסול היינו פסול יחוס. למה מסרב ר"ח מלפרש כפירוש רש"י. אכן כדי שלא יקשה כיצד מצאהו בו פסול חלל הלא בדקוהו ב"ד הגדול בדקוהו קודם שנכנס לתחלת עבודתו [ודחיקא לי' טובא לומר כמו שכתב רש"י שמתחלה לא בדקו בית דין הגדיל יפה] לכך בחר בדברים טובים. דהפירוש הוא שמץ עבודה זרה ומצאוהו שהחמיץ. ודע דבתירוץ הראשון דלא אסיק עדיין שאני התם דאיהו דארע נפשי' וסבירא לי' להש"ס דדינא דהאי גברא כשאר כשרים שבישראל ושבכהונה. ומהיכי תיתי לבדוק אפסול עבודה זרה חלילה לא נחשדו ישראל על כך ובוודאי הפירוש של שמץ היינו פסול חלל כגון שנשבית אמו או נאנסה ולכך שפיר מקשה והתנן אין בודקין מן המזבח ולמעלה ואגסות הרוח אם מבזה העבודה או לא היה תמיד הבדיקה אחר שהעלוהו למזבח דמקודם לכן אי אפשר לבא על הבדיקה ואי בעית אימא. ר"ל לעולם שמץ פסול דהיינו עבודה זרה והא דחשדוהו על זה אף דלא בדקינן לשום אחד וכולן בחזקת כשרים שאני התם דאיהו דארע נפשי' מעתה כשתתבונן קצת תבא על כוונת הערוך שמפרש כסדר להבין ולהורות כל הדברים הנזכרים מתחלה ועד סוף כפי פירוש רבינו חננאל. ומשום הכי כתב הערוך דבריו ברישא בזה הלשון פירוש פסול משפחה וכו' והיינו פסול כהונה חלל [דא"א לומר פסול ע"ז דמהיכי תיתי לבדוק אחר זה וכדאמרן לעיל ולכך מקשה הש"ס היטיב והתנן אין בודקין וכו' ומתרץ הש"ס] (פי' רוש אחר שחץ פסול גסות הרוח וכו') [ועל זה לא היו יכולין בית דין הגדול לבדוק קודם שעובד וכדכתיבנא]. והנה לפי שתירוץ זה לא תימא שמץ אלא שחץ הוא קצת דחוק דהא להדיא תני בברייתא שמץ ולכך קאמר הש"ס ואיבעית אימא [לעולם שמץ פסול] פירוש אחר (שמץ דבר ערוה ואלילים ושניהם פסולים) [הנה כיוון הערוך בזה דכתב פירוש אחר וכו' דהיינו לפי תירוץ אי בעית אימא שאני התם דאיהו דארעא נפשיה וכו' וכפירוש רבינו חננאל שזכרתי למעלה]:

שחר א' יומא דף כ"ח: צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי. פירוש תפלת אבות כלם ולא הזכיר אברהם אלא שהוא עיקר וכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב משעה שיכנס השמש במערב ובאותה העת מתחילין הכותלים שבמזרח להשחיר וזה השיחה תפלת הצהרים כדת המסורה לו מאביו. אנן מאברהם ניקום ונגמור. כלומר אברהם קיים המצות ועדיין לא נתנה תורה ואין לנו ללמוד אלא ממנהג הנביאים כגון דניאל וכיוצא בו מפני שנהגו כהלכה למשה מסיני עכ"ל. וי"ל רש"י צלותיה דאברהם תפלת הערב שלו ע"כ. והכוונה על מנחה שהיא לעת הערב. מיהו מלת שלו שכתב רש"י צריך ביאור קצת. ובברכות דף כ"ו: מבואר אברהם תיקן תפלת שחרית יצחק מנחה יעקב ערבית. אכן עפ"י מה שכתב רבינו וזו השיחה וכו' כדת המסורה לו מאביו וכו' עולה פי' רש"י יפה: שם באות הנ"ל יבמות דף י"ב: בנים עדיפי מסימנים ואפילו לרבי יהודה דאמר עד שירבה השחור על הלבן בבנים מודה. כתובות דף ל"ו. עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר עד שירבה השחור על הלבן. פירוש עד שיהא רוב השער שחור פירוש אחר עד שירבה עיקר השער שהוא השחור על ראשו של שער שהוא הלבן אלו פירושי רבינו חננאל ז"ל. פירוש אחר עד שירבה שער השחור על הבשר שהוא לבן עכ"ל. דברי רבי יהודא אלו איתא גם בבבא בתרא דף קנ"ו. ולמיאונין לאפוקי מדרבי יהודה דאמר עד שירבה וכו' ועיין תוספות שם:

שחר ב' בבא בתרא דף מ"ז: ממטי ליה לדידיה ולחמריה לשחוור. פי' היה מוסרו לעבודת המלך כגון אנגריא כענין לא חמרא דחד מנהון שחרית שחרית: עכ"ל תרגום אונקלוס על קרח לא חמור אחד נשאתי במדבר ט"ז פסוק ט"ו:

שחר פאה פרק ב' הקוצר לשחת מפסיק. בבא בתרא ל"ו. אמר רב יוסף אכלה שחת לא הויא חזקה. פירוש דלית להוא גמר פירא שכך עושין זורעין התבואה כדי להאכילן בירק לבהמות וקוצרין אותה כשהיא לחה טעם תעשה גזי המלך תרגומו והוא צמיח דעדק (בשר) צ"ל בתר דאתגזרת שיחתא דמלכא עכ"ל. עיין רש"י בתחלת עלות הלקש וכו' עמוס ז' פסוק א' וכן יונתן וכו':

שט ב' ביצה דף ל"ד. ואין שטין אותן במטלית. בבא מציעא דף צ"א. (ובפסחים דף ל': ובזבחים דף צ"ה:) אין טשין את הטנור באלי' ואם שט כל הפת אסורה. פי' כמו טשין ויש קורין טשין ומיהו שטין שפין עכ"ל. ועיין תוספות בבא בתרא דף ק"י. ד"ה נשוט וכו' דרוב פעמים מתחלפים האותיות וכו' ע"ש:

שט ג' שבת דף ע"ז: שטתא שוט איתי. פירוש מטה שישוט אדם עמו בחוץ להביאו ריוח בביתו כמו תרגום המשענת. ספרים אחרים שוטיתא. פירוש ענף של הדס שמשחקין בו למשתה משום הכי נקרא שוטיא כעין שטות עכ"ל. כך הוא לפנינו וכן פי' רש"י:

שטר א' פסחים דף. מ"ד. נזיר דף ל"ו: הנח לכותח דלית כזית בכדי אכילת פרס אי דקא גריף ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם אלא מישטר קא שטר ואכיל לית ביה כזית בכדי אכילת פרס ספר אחר אי דקא שריף מישרף (וכן איתא לפנינו) עכ"ל ז"ל רש"י מישטר קא שטר. בטבל לתוכו כדרכו:

שך א' עבודה זרה דף ס"ט: מאי טעמא לא מפקדנא חמרא לגבי נכרים משום שיכא. פירוש בתשובות כשחותם פי החבית ועושה צמיד פתיל מביא כוש או בצבוץ ונוקב בתוכו שיצא הבל של יין ויכנס אויר וינדף ריחו ונקרא הנקב בלשון ארמי שיכא וחוששין שמא מריח בו הגוי ויכנס קנה קטן ויוצא בוהיין. פירוש אחר משום שיכא משום נקב שעושין בחבית שיצא הריח שלא תבקע החבית. וי"א אי קרינא שיכא מלשון מישך שייך ואי קרינא שיבא מלשון שאיב מישיב עכ"ל. ז"ל רש"י משום שייכא נקב דק מאוד שהוא במגופת החבית להיות ריח היין יוצא ויש לחוש שמא יקדח שם במקצת ויטעום מן היין. וז"ל תוס' רש"י גריס שייכא בכ"ף משום דהיין נמשך ויוצא דרך שם ובערוך גריס שיבא בבי"ת על שם ברזא שסותמין אותו בהו כמו סנהדרין (דף ז': שיבא דכשורא הוא נקב קטן שעושין להריח ריח היין דרך שם וקורין לו שותיא"ל. ומהנראה שנוסחא אחרת נזדמנא להתוס':

שך ג' שבת ס"פ קמא דף כ': אמר רבי יוחנן עצים של בבל אינן צריכין רוב וכו' אלא אמר רב יוסף שוכא דארזא רפ"ב: משנה ולא בלכש. גמרא לכש שיכא דארז"א עיין לעיל ערך לגש:

שכרבזאי סנהדרין דף צ"ה. יומא חד נפק לשכר בזאי אדמי ליה כטביא. פירוש שכר רשת כל עושי שכר אגמי נפש ונץ בלשון ישמעאל באז כלומו לצוד חיות ועיפות ברשת ונץ עיין בערך זיינין עכ"ל. ז"ל רש"י שכר ביזאי לשון פרסי קריט"א לישנא אחרינא כפר הוא:

של ג' (ביצה דף ל"ה:) (ודף ל"ז.) משילין פירות. פירוש משלשלין משחירין משילין משירין מנשירין כולן פירוש אחד להן לשון הורדה ושלשול. שבת דף ה'. שלשל ידו למטה מג' וקבילה. סוכה דף ט"ז. המשלשל דפנות מלמעלה למטה (ז"ל רש"י כל מלמעלה למטה קרי שלשול. תרגום ותורידים בחבל ושלשתנון באטונא. ושלחה מביתו תרגום מישליתה מביתי' עכ"ל. בתרגומים שלפנינו לא מצאתי:

שלב ב' שבת דף קי"ב: דאית ליה שלבא. פירוש כגון דדי הכיור שמקלחין המים אף על גב דיכול לאורוקי המרק מן השליבה מותר להתירה עכ"ל. במוסף (א"ב בנוסחאות כתוב דאית ליה שלכא) עכ"ל. לפנינו איתא שלאכא ופי' רש"י ברצון:

שלד בבא קמא דף ל"א: רב פפא אמר דפסקא לארחה כשלדא. פירוש כגון שפשט ידיו ורגליו לרחבה של דרך ופסקה מלעבור בני אדם עד כאן לשונו. ורש"י פירש כשלדא כנבלה וכו' ע"ש. ובדף ל"ב בד"ה מתני' דפסקה וכו':

שלח א' בבראשית רבה פרשה ל"ז כתיב ויברכם יהושע וישלחם מה תלמוד לומר וגם כי שלחם יהושע אל אהליהם ויברכם אלא בתחלה נטלו רשות מיהושע ובירכם ושהו עוד ימים וחזרו ונטלו רשות ממנו וכן ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך מה תלמוד ביום (י"ג) צ"ל כ"ג לחדש השביעי שלח את העם ויברכו את המלך אלא נטלו ממנו רשות ועוד המתינו ימים ונטלו רשות ממנו פעם שנייה עכ"ל. וכך איתא במועד קטן דף ט':

שלח ב' כתובות דף ס"ה: האי תנא שליח ערטל וסיים מסאניה סוטה דף ז'. היתה מכוסה בלבנים מכסה שחורים היו עליה כלי זהב וקטליאות נזמים וטבעו' מעבירין הימנה גמרא דף ח': השתא נוולי מנוויל לה הני מבעיא מהו דתימא בהני אית לה בזיון טפי כדאמרי אינשי שליח ערטיל וסיים מסאני קמשמע לן: ופשט ושלח (בפרשת צו את אהרן פסוק ד') תרגום ערום ערטילאי כלומר יותר ביזיון לו לאדם להלך ערום ומנעלים ברגליו כן הסוטה הייתי אומר נבזה אותה האשה שתהיה ערומה ועליה כלי זהב קמשמע לי היו עליה וכו'. מעבירין הימנה. פשוטה ועורה (ישעיה ל"ב) תרגומו שלחו ואתערטלו עכ"ל. גם רש"י בסוטה דף ח'. מייתי הך תרגומו ופשט ושלח. אכן בכתובות דף ס"ה: מייתי הך תרגומא של והפשיט דכתיב ויקרא א' פסוק ו' מתרגם וישלח. וכתבתי בקונטרס שטרי המאוחרין דהוה מצי להביא מן המוקדם בפרשת וישב סימן ל"ז פסוק כ"ג ויפשיטו תרגם אונקלוס ואשלחו. גם רש"י בשבת דף מ"ט. במשנה ד"ה שלחין עורות כמו והפשיט תרגומו וישלח. עוד ברש"י מנחות דף ל"ה. ד"ה שילחא עור כמו והפשיט וישלח. גם בתוס' קידושין דף ס"ו: ד"ה שלח ואחוי תרגום ושלח ואחוי תרגום של והפשיט (ויקרא א') וישל"ח. וכן יש לדקדק בפירוש הרמב"ם והרב מברטנורה במשנה דשבת פרק במה טומנין כנ"ל. וברש"י נחמי' ד' פסוק י"ז שכתוב ופשט את בגדיו (ויקרא ו׳:ד׳) תרגום ושלח וברש"י דסוטה הנ"ל איכא למידק יותר שלא כתב מן המוקדם והפשיט דכתיב ויקרא א' וכמ"ש בעצמו בכתובות ובשבת. במ"ש רבינו הערוך תרגום ופשט ושלח בעי טעמא שלא כתב והפשיט דכתיב במוקדם או ויפשיטו דכתיב במוקדם טובא. ודע דבפי' הרב בפרק ה' דמכשירין משנה ו' כתב על נכון תרגום ויפשיטו ואשלחו:

שלח ג' שבת מ"ט. משנה טומנין בשלחין. פירוש עורות שגולשין ניטל צמרן ועדיין לא נעבדו (ז"ל רש"י שלחין. עורות כמו והפשיט תרגום וישלח בגמרא שם אמר רבי יוסי אבא שלחא הוה. פי' אומן מפשיט עורות עכ"ל. וז"ל אבא שלחא הוה אומן לעבד עורות):

שלח ה' מועד קטן דף ב'. משקים בית השלחין. במועד פירוש שדה שעומדת בהר וצריך להשקותה ואם אינו משקה נפרדת גמרא מאי דהאי השלחין לישנא דצחותא הוא דכתיב והוא עיף (בראשית כ"ה) תרגומו והוא משלה עד כאן לשונו. לפנינו איתא דכתיב ואתה עיף ויגע (דכתיב דבריהם כ"ה) מתרגמינן ואת נשלהי (צריך לומד משלהי. ומימי הייתי מצטער על מקרא זה דלא מייתי הש"ס. מהמוקדם בפרשת תולדות גבי עשו איתא תרי זימני בפסוק כ"ט ופסוק ל' עיף ומתורגם משלהי ועתה בא לידי גרסת רבינו שהיא על פי האמת [וטעות לפנינו בש"ס נעשה על פי המדפיס או זולתו] ואודיע פלאי בתוספות שם ד"ה עיף ויגע צמא למים כדכתיב ונפש עיפה למים (ירמיה ל"א). הנה במילתא דעבידא לאי גלויי שלא כדתיציין [ירמיה ל"א] כי שם ליתא. ודע דבכל ספרי תנ"ך לא נמצא. וראיתי כתוב בתוס' י"ט מועד קטן משנה א' בזה הלשון ונ"ל שהוא טעות סופר וצ"ל מים קרים על נפש עייפה משלי כ"ה. וכתבתי שם על הגליון צריך עיון ביומא דף ע"ז. דמוקי הש"ס להך קרא מדכתיב על נפש ולא בנפש שמע מינה דברחיצה מתשעי ולא בתשייה ע"ש ויש ליישב בדוחק:

שלחן כתובות דף פ': וכן לא יאמר לאשתו הרי כתובתיך מונחת על השלחן אלא כותב לה כל נכסיו אחראין לכתובתה. פירוש על השלחן המעות שעל השלחן מתעסק בהן השולחני ועצה טובה קמשמע לן דלא לימא הכי שמא יגנבו או יאבדו היכא דייחד לה. פירוש אחר לא מייחד לה כלים שמתשמש בהן על השלחן ובגמרא בסוף הפרק דף פ"ב. תניא נמי הכי בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולא למנה מנה. פי' בלא אחריות והיו מזקינין לא היו מוצאין נשים התקינו שיהיו מניחין אותה בבית אביה כשהיה כועס עליה היתה קלה בעיניו להוציאה אומר לה לכי אצל כתובתיך התקינו שהיו מניחין אותה בבית חמיה עשירות עושות קלתות של כסף ושל זהב. וזהו ששנינו לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחות עלץ השלחן ומסייע לפירוש השני. עד שבא שמעון בן שטח והתקין שיהא כותב לה כל נכסיי אחראין לכתובתה ואחר שנושא ונותן בכל נכסיו ואינו מייחד לה כתובה קשה בעיניו לפרוע לה ואינה קלה להוציא והיינו דגרסינן בשבת דף י"ו. שמעון בן שטח תיקן כתובה לאשה. פירוש אחר של רבינו חננאל ז"ל ולא סבירא לן אמר רב יהודה בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים. פירוש שהיו נותנין לה כתובה קודם שתיכנס לחופה ולפיכך לא היו הנשים נושאות אותן ומסתייע הדין פירוש מדקאמר לקמן לא יאמר הרי כתובתיך מונחת על השלחן אלא כל נכסי אחראין לכתובתיך עכ"ל. וכן כתבו בכתובות דף פ"ב בתחלה בשם ר"ח וע"ש:

שלחף בבא דף צ"ו: ודלמא שלחופי הוו משלחפי ידייהו. פי' שלחופי הוו משלחפי כנ"ף אל כנף תרגום ירושלמי שלחפינון לידוהי עכ"ל. גם הרשב"ם כתב כן בשם ר"ח:

שלל א' בריש גמרא דפרק במה טומנין בשבת דף ב"ח: תנן בפרק ב' דעוקצין שלל הכובסין והבד שהוא תפור בכלאים חיבור לטומאה עד שיתחיל להתיר. בסוף פרה פרק י"ב משנה ט' שלשלת המפתחות ושללה הכובסין והבגד שהוא תפור בכלאים חיבור לטומאה ואינו חיבור להזאה. פירוש מנהג הכובסין כשמכבס הבגדים אם הם חתיכות קטנות מחבר ד' או ה' ביחד ואין תופרן בטוב אלא מכלב כדגרסינן בסוף גמרא דפרק ואלו מגלחין במועד קטן על כל המתים כולן שולל עכ"ל. לפנינו בש"ס רמי לי' רבי ירמי' לרבי זירא תניא שלל של כובסין ושלשלת של מפתחות והבגד שהוא תפור בכלאים חיבור לטומאה עד שיתחיל להתיר וכו' וז"ל תוס' חיבור עד שיתחיל וכו' וא"ת אמאי לא מייתי מתניתין דפרה [פרק י"ב משנה ט'] ויש לומר משום דלא קתני בה עד שיתחיל להתיר ולא הוי מצי לאכוחי מינה דשלא וכו' ע"ש. וכן כתב הר"ש במסכת פרה פי"ב משנה ט' [שלשלת המפתחות ושלל הכובסין והבגד שהוא תפור בכלאים חיבור לטומאה ואינו חיבור להזאה] בזה הלשון ובריש במה טומנין (דף מ"ח) מייתי ברייתא דקתני בה חיבור עד שיתחיל להתיר ולהוה מצי לאתויי התם ממתניתין אלא ברייתא ניחא לי' לאתויי משום דקתני עד שיתחיל להתיר עכ"ל. והנה זמן רב הייתי תמה דבין לתוס' ובין להר"ש עדיין הוה מצי לאתויי משנה דעוקצין פרק ב' משנה ו' דהתם קתני שלל הכובסין והבגד שהוא תפור בכלאים חיבור לטומאה עד שיתחיל להתיר וצריך עיון גדול [ושיבוש לומר משום דבברייתא קתני גם שלשלת של מפתחות להכי מייתי מברייתא דעכ"פ מאי איכפת בזה אם היא שנוי' או לאו מוכח דשלא בשעת מלאכה נמי הוי חיבור ועיקר הוכחה היא משלל של כובסין שלא הוצרך לשללו אלא משום שעת כיבוס ואפילו הכי חשיב לי' חיבור אף אחר כיבוס וכן פי' רש"י להדיא ע"ש. ובאמת טעמא בעי שלא חשבה המשנה דעוקצין שלשלת המפתחות כמו דקתני לי' במס' פרה ואפשר דתני ושייר] איברא כהיום הזה דעתי נתקררה ועיני נהנו מאורה. ומתורתו של בעל הערוך הסוגיא ברורה. וגרסתו הישרה. לנו הדרך נלך בה מורה. וצריך להיות רמי ר' ירמי' לרבי זירא תנן [והיא משנה בעוקצין פרק ב'] שלל הכובסין והבגד שהיא תפור בכלאים חיבור לטומאה עד שיתחיל להתיר אלמא שלא בשעת מלאכה וכו'. ולדעתי גם לפני רש"י שלא פירש כלום על שלשלת של מפתחות [ואילו הי' כתובה לפניו לא הי' מנע מלפרש עליו שהיא שלשלת יתחברו המפתחות כמו שפירש הרמב"ם. או שתולין בה המפתחות כלשון הרב מברטנורה] הי' גירסת הספר כגירסת הערוך. והא דמייתי ממשנה דעוקצין ולא מייתי ממשנה דפרה שהיא מוקדמת וודאי ניחא למאוד משום דבעוקצין תנא עד שיתחיל להתיר וכדאמרן. ומעתה לא נפלאת ולא רחוקה היא לומר דגם לתוס' היתה הגירסא כסוגית הערוך דמייתי ממשנה דעוקצין ועל זה הקשו וא"ת ואמאי לא מייתי ממתניתין דפרה [שהיא מוקדמת] ותירצו משום דלא קתני בה עד שיתחיל להתיר וכו'. אמנם הר"ש שכתב להדיא בלשונו ובריש במה טומנין מייתי ברייתא וכו' מצוה לפרוק. עיין בקונטרוס ראש הספר סימן בית:

שלל ג' פאה פרק ב' משנה א' ואלו מספיקין לפאה הנחל והשלולית. מפרש בבבא קמא דף ס"א. מאי שלולית אמר רב יהודא אמר שמואל מקום שמימי הגשמים שוללין. פירוש יורדין ונקוין מלשון כי ישול זיתיך וכתיב וגם שול תשולו לה ורבי יוחנן אמר אמת המים המחלקת שלל לאגפיה. פירוש כשתמלא אמת המים מתמלאין גדותיה סביבותיה עכ"ל. וז"ל רש"י שוללין. מתקבצן כמו מן השלל של ביצים (ביצה דף ז':) דבר אחר לשון שלל ומלקוח דבר המקובץ. (המחלקת שלל לאגפי' שמשקין אותן ממנה והן עושין פירות)

שלף א' שבת דף ס'. שלפי הגזירה היו. פירוש שהיו נמלטין מן הגזירה עכ"ל. וזה לשון רש"י בני אדם הנשמטין מן הגזירה היו: שם יבמות דף קי"ו: אמר שמואל שלפי קצור חטים היו. כלומר במוצאי קציר חטים עכ"ל. וכן לשון רש"י שלפי סוף קציר חטים שלפי לשון שלף איש שכבר היה הקציר משתלף ועובר:

שלף ב' בבא קמא דף צ"ג: שינוי דהדר למילתי' הוא דאי בעי משלף להו עכ"ל. לפנינו איתא שינוי דהדר לברייתו: שם גיטין דף ע"ח. דעייק לה חרציה ושלפתיה עכ"ל. עיין לעיל בערך:

שלש נדה דף י"ז. תנו רבנן שלשה דברים נאמרו בצפרנים זורקן רשע שורפן חסיד קוברן צדיק. פירוש משום הכי נקרא חסיד דאף על גב דידע ששריפת צפורניו מזיק לגופו אפילו הכי שורפן שלא יהיו בעולם למכשול קוברן צדיק שזה דינם עכ"ל. דברים אלו כתבו תוס' בשם הערוך ד"ה שורפן וכו' בקצת יתר ביאור. ודע דבמועד קטן דף י"ח. איתא להך סוגיא ולא כתבו שם תוס' כלום:

שם שבת דף ס"ז: הוא בשמה והיא בשמו אין בו משום דרכי האמורי. פירוש אם קורא איש אשתו בשמה ואשתו קוראה את בעלה בשמו עכ"ל. וז"ל רש"י הוא ואשתו מחליפין שמותיהן זה בזה בלילה משום ניחוש:

שמאי עירובין דף י"א. ובמנחות דף ל"ג: כי תניא ההיא בפתחי שמאי. פירוש אומר בלשון ערבי בלר אל שאם והיא ארץ ישרה דלית לה תיקרה פירוש דרך בעלמא שעושין על גבם תיקרה לשבת תחתיה במסיבה בפתחי שערים להגן מן החמה ומן הגשמים ובפתחי שמאי אין דרכן לעשות תיקרה ואחרים אומרים אין דרכן לעשות משקוף לפתחיהן עכ"ל. בעירובין כתב רש"י פתחי שמאי פתחין שוממין לישנא אחרינא פתחין מקולקלין מחוסרין תיקון כמו זקן אשמאי חסר מתורה עכ"ל. וסוגיא כזו ג"כ במנחות כתב שמאי מקולקלין ואשמים כמו זקן אשמאי דאמרינן בקידושין. בקידושין דף ל"ב: זקן אשמאי אשם רשע ועם הארץ וז"ל תוס' זקן אשמאי פי' בקונטרוס אשמאי רשע ועם הארץ וקשה דהיכי קאמר וכו' לכך פי' ר"ת אשמאי לשון שוממין כמו פתחי אשמאי דמנחות (דף ל"ג) כמו בור ועם הארץ כמדתרגמינן והאדמה לא תשם וארעא לא תביר עכ"ל. וז"ל תוס' בעירובין דף י"א. פתחי שימאי פירש ר"ת פתחי ארץ ישראל שהוא ארץ בני שם ע"כ. הנה לכאורה דברי ר"ת סותרין זה את זה לכן נראה דחדא מינייהו צריך להיות ר"ח וחדא מינייהו ר"ת אומרה [ומסתברא דהך דעירובין רבינו חננאל אמרה דקרובין לפירוש הערוך קצת שם של שמאי נגזר מלשון ערבי ואפשר דערביים קורין על שם פתחי ארץ ישראל שהיא ארץ בני שם] אמנם דברי רש"י אהדדי יש לדקדק בהן וליישבן. לב כל משכיל ונבון:

שמט א' בבא מציעא דף קי"ד: משכנו ומת שומט מעל גביו עכ"ל. לפנינו איתא מעל גבי בניו:

שמט ב' כתובות דף ס': דמשמשא על ארעא הוו להו בני שמוטי. פירוש ארוכים ודקים עכ"ל. וז"ל רש"י שמוטי. ארוכי צואר: שם באות הנ"ל בכורות דף מ"ה: באריכא שמיטה סניא. פירוש ארוך ודק השנאוי לראות עכ"ל. עיין בערך גבח הוסיף רבינו בפירוש הזה עיין שם:

שמים יבמות דף קי"ב. נדרים דף צ': שמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה ירושלמי כמה דשמיא רחיקין מעל ארעא כן תהא אתתא איהי רחיקא מעל ההוא גברא. שאינו יורה כחן יעשו דרך בקשה אמר רב הונא יעשו סעודה והן מתרגלין לבא דרך סעודה. פירוש אחר שמים ביני לבינך שמים ישפטו ביני לבינך שאין שכבת זרע יורה כחץ שארגיש בך ואתעבר יעשו דרך בקשה שיבקשו הימנו שלא תחשוש שאינה מצוה על פריה ורביה עכ"ל. שני הפירושים שכתב רבינו הלא המה כתובים בפירושי הר"ן והרא"ש והרב ברטנורה בענין יעשו דרך בקשה ע"ש. אבל תוס' ביבמות דף קי"ב. כתבו בשם ר"ת יתפללו למקום ויתן להם בנים (וז"ל רש"י יבקשו הימנו שיפטרנה בגט כראוי ואין מכריחין אותו):

שמכי כתובות דף ס': אפילו שמכי והרסנא עכ"ל. במוסף (א"ב בנוסחאות כתוב אפילו כמכא והרסנא ופי' רש"י כותח) עכ"ל גרסת רב אלפס כך היא אפילו שמכי ושכרא והרסנא. פירוש שמכי בצלים גדולים וכו' עכ"ל [ודע עוד דבערכין דף י"ט. איתא באתרא דשקלי שמכי פטור נפשי' אפילו בשמכי ופירש רש"י שמכי בצלים] וחידוש קצת דמרא"ש לא העתיקו וגם לדינא לא מצאתי לפי שעה בטור ושלחן ערוך:

שמע א' עירובין דף ע"ג. אמר רב יוסף לא שמיע לי הא שמעתתא. רב יוסף חלש איעקר לי' תלמודי' אהדרי' אביי קמי' ובכל דוכתא הי' אומר רב יוסף לא שמיע לי הא שמעתא ואמר אביי את אמרת ניהלן עכ"ל עיין נדרים דף מ"א:

שמץ פסול כבר פירשנו בערך שמץ עכ"ל. צ"ל שחץ ועיין מה שכתבתי שם:

שמרקע עוקצין פרק ג' שמרקועין ופטריות. פירוש מין בצל עכ"ל. שם פרק ג' משנה ב' הביא הר"ש פירוש זה בשם הערוך. אבל הרמב"ם כתב בצל חריף משתמשין בו ברפואות והרב כתב בצל חריף:

שמש א' נדה דף ט"ז: בית שמאי אומרים אסור לשמש מטתו ביום שנאמר והלילה אמר הורה גבר ריש לקיש אמר מהכא ובוזה דרכיו עכ"ל. עיין קונטרוס סי':

שמשם ראש השנה דף י"ג. כתובות דף ק"ר. כביצה חסר שומשום אינו מטמא טומאת אוכלין. פירוש בלשון ישמעאל שמשם ובלע"ז שושמ"י זרעונין ירוקין הן עכ"ל לפנינו בכתובות ליתא אבל בד"ה דף י"ג. ובמנחות דף ק"ג. איתא כל הסוגיא. אבל גירסת רבינו וודאי נכונה היא דגם בכתובות צריך להיות כך כמו בר"ה ובמנחות:

שמת מועד קטן דף י"ז. מאי שמתא אמר (רבה) צ"ל רב שם מיתה ושמואל אמר שם תהא. פירוש שם מיתה בה שם תהא שם תיתי כדכתיב ובאה אל בית הגנב עכ"ל לפנינו איתא ושמואל אמר שממה יהי'. והמהרש"א בחידוש. אגדות העתיק גרסת רבינו: שם באות הנ"ל אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי יהודה פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת והביאוהו בשבת והי' הדבר קשה לחכמים היאך מניחין דברי חכמים ועושין כר' אליעזר חדא דר' אליעזר שמותי הוא ועוד יחיד ורבים הלכה כרבים. פי' שמותי הוא. מברך הוא פי' אחר מתלמידי שמאי הוה והכי מסתברא וכן מפורש במסכת שביעית. (ירושלמי צ"ל) בירושלמי בפרק ט' משנה ט' מי שהיו לו פירות שביעית שנפלו לו בירושה או שנתנו לו במתנה רבי אליעזר אומר ינתנו לאוכליה (ואמר התם) דהא ר' אליעזר שמותי הוא דתנינן אוכלין פירות שביעות בטובה ושלא בטובה (הכי איתא שם בשביעית פרק ד' משנה ב' ר' יהודה אומר חילוף הדברים וכו') כדברי בית שמאי אליבא דר' יהודה (ועיין בהר"ש) עכ"ל. וכן הכריע תוס' שם דשמותי היינו שהוא מתלמידי בית שמאי והביאו ראי' מירושלמי במסכת תרומות [וצריך עיון קצת שלא הביאו מירושלמי דשביעית]. ורש"י כתב בזה הלשון שמותי הוא. ברכוהו כדאיתא בהזהב (דף נ"ט:) ובהש"ס ירושלמי מפרש שמותי הוא מתלמידי שמאי הי'. ובנדה דף ז': פירש רש"י שמותי לשון שמתא שהרי ברכוהו כדאמרינן בהזהב. וכתבו תוס' פי' רש"י שברכהו וקשה דמסתמא לא הי' מזכיר לשון שמתא ובמעשה גופיה דפרק הזהב לאינו מזכיר לשון שמתא אלא ברכוהו לשון ברכה. ופירש ר"ת ורשב"ם דשמותי הוא היינו דהוה מתלמידי שמאי וכן איתא בירושלמי פרקא קמא דתרומות דתנן וכו'. ולכאורה אפשר דרש"י בנדה ממאן לפרש שמותי שהוא מתלמידי שמאי [אף דרש"י בעצמו הביא פירוש זה בשבת] משום דאמר עלה וסבר או עבדינן כוותי' בחדא עבדינן נמי כוותי' באחריניתא. ומשום כבודו דר' אליעזר לא מצינו מחינן בהו ע"ש. ואי אמרינן דכל עיקר דשמותי הוא מפני שהוא מתלמידי שמאי. א"כ וודאי דליכא שום מיחוש דעבדינן כוותי' באחרינייתא דהא כבר יצאה בת קול דהלכה כבית הלל. לכך בחר רש"י כאן רק בפירושו שהרי ברכוהו. ורבינו שכתב והכי מסתבר היינו מחמת קשיות התוס' דמסתמא לא הי' מזכיר וכו'. ודע דבתקונו כלי שרת הגהתי דזה דאיתא בתוס' נדה הנ"ל בירושלמי פ"ק. צריך להיות בירושלמי פרק ה' דתרומות וכו' על כל פנים יש לדקדק שלא הביאו תוס' ראי' מירושלמי דשביעית [שהביא רבנו] שהיא מוקדמת:

שן ד' סנהדרין דף פ': שיננא לא תימא לי' לאבוה הכי. נדה דף י"ג. שיננא אחוז באמה והשתן מים לחוץ. פירוש שיננא מחודד בתלמוד לשון חץ שנון. ויש אומרים גדול השיניים עכ"ל. בשיטה מקובצת על כתובות [בפרק קמא דף ס"ה עמוד ד'] כתב בזה הלשון כתב רבינו האי גאון ז"ל שיננא דהוה אמר לי' שמואל לרב יהודא פשוטו בלשון ארמי ששינוי גדולות שכל מי שהוא גדול השיניים קרו לי' שיננא ויש שדורשין שמעתתי' חריפין כחץ שנון ולא דמו דהכין הוה אלא מחזיא מילתא [דבין צ"ל] דרבין שיני' כמשמעו ע"כ. וקצת חידוש על השיטה מקובצת דהעתיק דברים הללו אהך סוגיא דאיתא בדף י"ד. ולא העתיק לכתוב כך במוקדם בכתובות לעיל דף י"ב: ועל רבינו הערוך שכתב מלשון חץ שנון דכתיב במשלי כ"ה. קצת יש לדקדק דלא מן המוקדם דכתיב בתורה ושננתם לבניך שפירושו מלשון חידוד כדאיתא בקידושין דף ל'. וכן פי' רש"י בחומש. ואך בזה יש לומר על פי תרגום אונקלוס ותתנינון לבנך. וכן יש לומר בקרא אם שנותי ברק חרבי ע"ש. אמנם אכתי יש לדקדק דלא מייתי קרא דתהילים מ"ה פסוק ו' חיציך שנונים. עוד שם ס"ד פסוק ד' שננו כחרב לשונם. עוד שם ק"מ פסוק ז' שננו לשונם. ודע דמלת שיננא נזכר ברכות דף ל"ו. שבת דף נ"ה. ודף קנ"ב. עירובין דף נ"ד. חגיגה דף ט"ו: ראש השנה דף כ"ד: כתובות דף י"ב: ודף י"ד. ודף נ"ג. קידושין דף ל"ב. ודף ל"ג: בבא קמא דף ל"ו: בבא בתרא דף קל"ג: עבודה זרה דף מ"ג: סנהדרין דף פ': נדה דף י"ג. ודף י"ז. ודף כ"ה: כריתות דף י"ט. גיטין דף ע"ח: ובכל אותן המקומות לא פירש רש"י וכן בתוס' שום דבר בפירושא דהך מילתא:

שנתות אלא אמר רב כהנא שנתות היו בהין עד כאן לפר עד כאן לאיל. פירוש סימניות כגון שיניים שעושין בחתיכת עץ זכרון חשבון שיניים בולטין ויוצאין בתוך ההין עכ"ל. שבת דף פ'. איתא אלא אמר רב כהנא שנתות היו בהין [והיא משנה מנחות דף פ"ז: (ועיין בתוס' שם) ועיין עוד בבבא בתרא דף פ"ו: בפירוש הרשב"ם ובתוס' שם. ועיין עוד בתוס' דמנחות דף פ"ו: מה שמקשו על פירוש הרשב"ם. אמנם על הערוך שהביא הא דרב כהנא ולא מייתי המשנה דמנחות' צריך עיון קצת. ואולי יש חסרון וצריך להיות בערוך כמו דאיתא בסוגיא:

שסקי בבא מציעא דף ס'. בבא בתרא דף כ"א: אנא פליגנא אמגוזי ואת פליג שיסקי. פירוש שקדים. פירוש אחר אפרסקן עכ"ל. בב"מ פי' רש"י שיסקי פרונ"ש. אכן בב"ב פי' רש"י שיוסקי שקדים:

שף ב' שבת דף ע"ה: השף בין העומדים חייב משום ממחק. פירוש השף בין העמודים שעושה כרי להחליקן חייב משום מוחק וכן הממרח את הרטיה. ירושלמי מה מחיקה היתה במשכן היו שפין העור על גבי העמוד רבי יהודה אומר חייב משום מוחק פי' אחר ששף את הקרקע של בין העומדים עכ"ל. וז"ל רש"י השף בין העומדים כגון עמודי אכסדראות שעשוים חלונות חלונות ונסמכים בחלונות בין עמוד לעמוד והשף שם בקרקעית הבנין שנעשין עליו כדי שיהא חלק חייב משום ממחק עכ"ל. וז"ל תוס' השף וכו'. פירש ר"ח השף העור על העמוד כדי להחליקו חייב משום ממחק וכן משמע בירושלמי ורש"י פירש ששף קרקעות שבין עמודי. חלונות ולא נהירא עכ"ל. עפ"י הוצעה קלה זו מובנים דברי הערוך. פי' הראשון שכתב שעושה כדי להחליק [וכך צ"ל שהחליקו ולא להחליקן כמו שנדפס בטעות] והביא קצת ראייה לזה וכן הממרח את הרטיה שהיא ג"כ בענין זה עוד הביא הירושלמי ראיה דהיו שפין העור על גבי העמוד וכו' פירוש אחר ששף את הקרקע וכו' והיינו כפירוש רש"י: שם באות הנ"ל ראש השנה דף כ"ד: והא בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא דהוה ביה אנדרטא עכ"ל. בראש השנה כתב רש"י דשף ויתיב בנהרדעא מקום הוא ויש פותרין שחרב וחזר ונבזה ותמיד היתה שכינה מצויה שם ויכניהו וגלותו בנאוהו שנשאו עמהם מאבני ירושלים ועליהם נאמר כי רצו עבדיך את אבניה. וכן כתב רש"י בעבודה זרה דף מ"ג: ויתיב שם מקום שהיה במדינת נהרדעא ויש אומר יכני' וגלותו נטלו עמהם מאבני ירושלים ומעפרה ובנאו שם. והיינו דשף ויתיב בנהדרעא נישוף כאן ונתיישב כאן וכו'. ובמגלה דף כ"ט. כתב דשף ויתיב ובנאוהו יכני' וסייעתו וכו'. בנדה דף י"ג. דשף ויתיב שם מקום המובלע במלכות נהרדעא מפי מורי הזקן עכ"ל רש"י: עוד שם מגלה דף כ"ט. רב ששת הוה יתיב בבי כנישתא דשף יתיב בנהרדעא. פירוש בגלות יכניה וסיעתו כד אתו לנהדרעא בנו כנישתא ויסדוה מאבנים ועפר דאיתיאו בהדייהו מבית המקדש והוו קריין ליה כי רצו עבדיך את אבניה וגומר וקריוה שב יתיב כלומר שנסע מקדש ויתיב שם והות שכינה עמהון כדאמרינן בבבל היכא שריא שכינה רב אמר בכנישתא דהוצל ושמואל אמר בכנישתא דשף יתיב שף יתיב בנהדרעא וכנישתא דהוצל קרובה לבית המדרש של עזרא הסופר למטה מנהדרעא עכ"ל. לפינו איתא אמר אביי בבי כנשתא דהוצל ובבי כנישתא דשף ויתיב בנהררעא ולא תימא הכא והכא אלא זימנין הכא וזימנין הכא עיין שם:

שף ה' בבא מציעא דף ס'. רבי יהודה אומר השופה יין לשמריו. פי' ענין הרקה שמן תורק עכ"ל. לפנינו איתא לחבירו. וכן ברש"י בשבת דף קכ"ט. ד"ה דילמא שפי וכו' כמו השופה יין לחביריו. אבל ברש"י בבבא קמא דף קט"ו. כתב בד"ה דמנח מידי וכו' כמו השופת יין לחמרי:

שף ח' סנהדרין דף פ"ח: איזהו בן העולם הבא עוונתן ושפל ברך שייף עייל נפיק עכ"ל. צריך להיות שייף עייל שייף נפיק:

שף י"ב גיטין דף נ'. מאי עדית שפאי עידית. פירוש נשחתה והיא פתוחה מן הזיבורית עכ"ל. במוסף (א"ב רש"י פירוש קפצה מלפניו כגון שנשדפה או שטפה נהר ולפי דעתו שייך בערך ב') עכ"ל. ותוס' ד"ה מאי עדית וכו' השיג על רש"י בכמה קושיות ולכן פירש ר"ת מאי עדית שפאי עדית כמו ובכל שפיים מרעית' (ישעיהו מ״ט:ט׳) דדרך שדות הטובו' שאצל הנהר שסוף השדה שאצל שפת הנהר ממש עומד למרעה בהמות וגרוע מזיבורית מפני שנהר שוטף תמיד וכו' ומעתה יתבאר דעת ופירוש רבינו הערוך שלא פירש כפירוש רש"י אלא כפירושו שכתב והסכים ר"ת על ידו:

שף י"ג סוכה דף כ'. מחצלת של שפיר ושל גמי. פי' של חלף והוא מין גמי עיין בערך לולב עכ"ל. רש"י פירש שיפה פוו"יל וחידוש קצת דלעיל בסוכה דף ט"ז. פירוש רש"י שיפה לישק"א:

שפד בבא בתרא דף ל"ז: האי מאן דזבין דיקלא לחבריה קני ליה בשיפודא עד תהומא. פירוש אף על גב דחד דיקלא הוא ואין לו בשדה קנין קרקע שהוא עומד בו שלו הוא עד תהום ואם נקבץ יש לו ליטע אחר במקומו עכ"ל. במוסף (א"ב בשיפוליה עד תהומא כתוב בנוסחאות) עכ"ל. וכתב רבינו לקמן ערך שפל:

שף ט"ו סוטה דף ז': בבא קמא נ"ב. מכות דף י"א: עאל איבריה לשיפא פירוש ארון כדגרסינן בקידושין דף מ'. מאן גרם ליה לאו עניותא יהב ליה שיפא דדינרי. זה הפירוש למאן דגרס לא הוה מעייל איברי' לשפא פירוש זרועו היה עומד חוץ לארון ואחר כך נכנס ולמאן דגריס היו עצמותיו מגולגלין פירוש חזרו איבריו למקומן כמו האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה עכ"ל. וכן פי' רש"י:

שפיחלא קידושין דף ע"א: רב איקלא לבי שפיחלא פירוש שם משפחה עכ"ל. לפנינו איתא לבי בר שפי חלא. ופירוש רש"י שם האיש שופה חומץ כמו השופה יין לחמרים:

שפט א' בבא קמא דף פ"ה. לקטוע לו ידו וכו' ועוד בשופטני עסקינין דלא קפדי עכ"ל. (שייך לקמן) תיבות דלא קפדי ליתא בגמרא. ואולי רבינו הוסיף מדעתו לפרש הכי. ודע דבשבועות דף מ"ח: איתא אטו בשופטני עסקינן עם נבל ולא חכם תרגום ירושלמי עמא שפטא ולא חכימא. ספרים אחרים בשוטים עכ"ל. (השתא שייך) דלא קפדי וכו' עד בשופטני עסקי' נמצא לפי גירסת ספרים אחרים שכתב רבינו צריך להיות גם כן בשבועות הכי וכן בבבא מציעא דף מ'. וכי בשופטני עסקינין וכן עוד ב"מ דף מ"ו:

שפל עבודה זרה דף מ"ז. למיא דקמיה קא סגיד וקמאי שפיל להו עכ"ל. לפנינו איתא וקמאי קמאי אזדא:

שפע נדה דף ס"ג. ושופת שפע עכ"ל. במשנה ובגמרא איתא ושופעת אבל מלת שפע לא נזכר:

שפץ מגלה דף ד'. אתא ושפיצינהו דייקא נמי דכתיב ויבן ערי מצורות ביהודה וכי כל הערים אסא בנאן אלא בנויות היו ושפצינהו כך יש לומר אלפעל שפצינהו. ספרים אחרים דכתיב ויאמר ליהודה נבנה את הערים האלה מכלל דערים בצורות הוו מעיקרא שמע מינה עד כאן לשונו. כך הנוסחא שלפנינו.

שפר כתובות דף ס"ה. והוה משקי לי בשפר זיני. פירוש כוס של זכוכית ארוך שיעור טפח או יותר וקורין אותו בריזנא כאותו שבשרצים שבת דף ק"ט. ברזינא לזיבורא אף זה קורין אותו שפרזיינא וכשהראתה חומה דהוה משקי לה בשפר זיינא הוציאה זרועתיה עכ"ל. לעיל בערכו פי' ברזינא אחד משמינית ברביעית לכך נראה דצריך להיות שפר זינא:

שופר ד' שקלים שקלים פרק ז' י"ג שופרות היו במקדש. פירוש תיבות היו שמניחין בהן המעות. גיטין דף ס': ההוא שיפורא דמעיקרא הוה בי רב יהודה. פירוש תיבה שנותנין בה המעות המתקבצקת בישיבה וכשמת עלה רבה במקומו ראש ישיבה ונעתקה התיבה לביתו וכן כולם (ורש"י פירש שופר תוקעין בו בכל ערב שבת) עירובין דף ל"ב: עד שיכלו כל מעות שבשופר. פירוש גם זו תיבה שנותנין בה מעות עכ"ל. פירוש הזה כתב רש"י בשם רב שרירא גאון ועל פירוש הראשון של רש"י שהוא שופר שתוקעין בו בכל ערב שבת הקשה תוס' עליו ע"ש:

שקד א' סנהדרין דף ה' הוה משתקד ברבי יוחנן למסמכיה עכ"ל. לפנינו איתא בנוסחא אחרת ע"ש: שם כתובות רף מ"ג: שקוד מנו שמואל פירוש זה נקרא שמואל שהי' שוקד על דלתי התורה עכ"ל. ז"ל רש"י שמואל הוו קרו ליה שקוד על שום דהלכתא כוותיה בדינא ושוקד על דבריו לאומרם כהלכתא:

שקל ג' חגיגה דף י"ג: מהיכן שקיל אמר רב יהודא אמר רב מזיען של חיות עכ"ל. לפנינו איתא מהיכן נפיק:

שקע עבודה זרה דף ל"ז: (האי צ"ל) הא מיא בשיקעא זיל טבול עכ"ל. עיין שם:

שקף ב' נדרים דף נ"ה. ולא עוד אלא ששוקפין אותו בקרקע שנאמר ונשקפה על פני הישימון עכ"ל. במוסף (א"ב בנוסחאו' כתוב ששוקעי') עכ"ל. לפנינו איתא ששוקעין ופירש"י ששוקעין אותו בארץ כמו המשקוף ודע כי הסוגיא זו איתא ג"כ בעירובין דף נ"ד. ושם לא נזכר ועוד שינויים הרבה:

שר זיי"ן ראש השנה דף כ"ו. מאי משור פר שור שהוא מפר. פירוש השור הנולד מפר אמיץ בכחו לפיכך הוא חזק ושמן ומובחר שבשורים ולא משור זקן שכבר תשש כוחו עכ"ל. לפנינו איתא שהוא גדול כפר ועיין פי' רש"י שם:

שר י"ב השנה דף ח'. בזמן שהשיבולות אומרות שירה פירוש בזמן שהתבואה גדולה ונמצאת קמה וכשהרוח מנשבת בה נשמע מתוכה קול הברה וזהו כעין שירה עכ"ל. וכן פירש רש"י:

שר י"ג בסוף גמרא דפרק השואל בבבא מציעא דף ק' שרי שקיך ועייל בי נהמא. פירוש פתח פיך ואכול לחם. עכ"ל. שם ליתא. וצריך להיות בפרק שואל בשבת דף קנ"ב:

שר י"ז דף ט"ז: שר הנרגל בבית המשתאות. פירוש שר גדול ששותה הרבה בבית המשתה ומשתכר ומתבזה ואמרי לה הנרגן שעושה דברים מכוערין שמרגנין עליו אפילו בבית המשתה כמו ותרגנו באהליכם עד כאן לשונו. ורש"י כתב בזה הלשון. שר תלמיד חכם: הנרגל. רגיל: הנרגן. מרבה דברים: וז"ל תוס' ד"ה שר (הנרגל וצ"ל) הנרגן פירש בערוך שמתרעמים עליו בבית המשתאות. ונראה דרבינו פירש כך כדי לקרב הלשונות ר"ל דגם ללישנא דאמרי לה הנרגן לא פליגי אמאי דאמר תחלה בבית המשתאות משא"כ לפירש רש"י צריך אני לומר דלישנא דאמרי לה שר הנרגן פליגי גם בזה דלא אמר בן סירא מעולם בבית המשתאות:

שרוול כלים פרק כ"ו משנה ג' השרוולין טמאין. פירוש בית יד של עור דחוק שמשים האומן על זרועותיו שלא יפלו בגדיו הרחבין על ידיו ויעכבוהו ובלשון רומי היד שירא עכ"ל. התוס' י"ט העתיק לשון הערוך בלשון רומי הי"ד שירא וטעות הוא מה שנדפס הי"ד בזה כאלו גם היד הוא לשון רומי:

שרד מגלה דף ו'. אוהבי שרידים יושבי רקת. פירוש אוהבי תלמידי חכמים יושבי בבית המדרש של טבריא עכ"ל. וז"ל אוהבי שרידים אוהבי ישראל. ופירוש רבינו מבואר יפה לפי מה דאמר הש"ס בחולין דף קל"ג. אין שריד אלא תלמיד חכם שנאמר ובשרידים אשר ה' קורא וכו' אבל פי' רש"י צריך ביאור.

שרכף חולין דף נ"ג: ההוא שרכפא דספק דרוסה. וכי ירים קנו תרגומו וארי שרכיפיה. ואמר עם קני אגוע ואמרית עם תוקפי ושרכפי איתנגיד עכ"ל. לפנינו איתא שרקפא וכתבו תוס' ודרור קן לה (תהלי' פ"ד) מתרגמינן שירקפא וכו' וצריך עיון קצת שינוי בין התרגומין:

שרף ד' ברכות דף מ"ד. כל סעידה שאין בה שרף אינה סעודה. פירוש שרף שמפיג את המאכל שבמעים עכ"ל. ולפנינו איתא שריף פירש רש"י תבשיל לח שיש בו מרק כמו שורפה חיה:

שרפרף שבת דף ק"ט. רבא קלא שרשיפא עכ"ל. לפנינו איתא לרבה צלחי ליה שרשיפא:

שרק ג' שבת דף ק"ט. אמר רב חסדא שורקא טויא שרי. פירוש מים של מעי אבטיח שמוציאין אותן במשמרת ושותין אותן לבדן ויפין לשלשול. פירוש אחר מותר לשרוק בשר צלי בשמן בשבת ואף על פי דמתקן המאכל טויא מלשון טוי נור עכ"ל. בגמרא אמר רב חסדא שריקא טויא שרי פיעפועי ביעי אסור דביתהו דזעירי עבדא ליה לחייא בר אשי ולא אכל אמר לרבך עבדי ליה ואכל ואת לא אכלת זעירי לטעמי' דאמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש אלמא כיון דמשתתי הכי לאו מידי קעביד הכא נמי כיון מיתכל הכי לאו מידי קעביד. וז"ל רש"י שריקא טויא לשרוק ולטוח שמן ובצים מגולגלים על הצלי כשהוא חם משחשיכה שרי ובלבד שלא יהא רותח כדי לבשל ולא אמרינן דמי מתקן: פיעפועי ביעי לטרוף ביצים מגולגלין אסור דמיחזי כמאן דבעי למישדינהו בקדרה: עבדא ליה שריקי טויא לרבך זעירי: משמרת שמסננין בה שמרים: כיון דמישתתי הכי. שראוי לשתותו כמו בלא סינון: דמיתכיל הכי. בלא שריקא עכ"ל. וז"ל תוס' שירקא טויא פירש ת"ח מים שמסננים ממעי אבטיח ושותים כדי לשלשל ורוצה לומר שמותר לסנן מים שבמעין כדמסיק כיון דמיתכיל הכי לאו מידי עביד אבל פיעפועי בעי אסור דלא מתכיל בלא סינון שפיר והשתה אתי שפיר לפירוש ר"ח דשייכא הא מילתא להכא דמיירי ברפואה עכ"ל. הנך רואה בעיניך הפירוש הראשון שכתב הערוך הוא פירש של ר"ח והפירוש השני הוא כפירוש רש"י ז"ל עיין בקונטרוס סימן ד:

שרק ד' שבת דף צ"ה. אשה לא תעביר שרק על פניה מפני שצובעת. פירוש שרק בשי"ן צמר גפנים שצובעין אותו בחריע ומעבירין אותו על פני כלות שתתראו אדומות ונקרא שרק מפני שדומה כמו שהוא טח כי הטיח בלשון ארמי משרק כדאמרן בריש זה הערך והמעביר כן בשבת צובע הוא וכו' עכ"ל. לפנינו איתא סרק ופי' רש"י צבע אדום הוא הבא בקנים שקורין טיפוניי"ן:

שרש חולין דף קל"א. גיטין דף מ"ד. שאני התם דקא משתרשי לי' פירוש דמי המעשר עצמו חשבו לו הגוי ונפרע מחובו שנושה לפיכך חייב לתת הדמים שחשב לו הגוי במעשר לתתם ללוי עכ"ל. ז"ל רש"י בחולין רף קל"א. חייב לעשר. ממקום אחר וליתן לכהן שהרי הוא כמוכר. משום דברייתא הרי שאנסו וכו' וודאי לאחר דקנסינהו עזרא נישנית ולבתר רקנסינהו עזרא המעשר לכהן ולא ללוי בין לרבי עקיבא ובין לרבי אלעזר בן עזריא כדאיתא שם בסוגיא דף קל"א: וביבמות דף פ"ו: אכן רבינו דנקיט לפיכך חייב במעשר וכו' לתתם ללוי צריך עיון קצת ואפשר ליישב דרבינו סבירא לי' כשיטת הרמב"ם פרק א' מהלכות מעשר דין ד' שכתב ועזרא תיקן את הלוים בזמנו יתנו להם וכו' וכתב הכסף משנה כמה ראיות לדברי הרמב"ם דעזרא קנס בזמנו דהיינו לדורו שלא יטול הלוי כלום אלא ינתן דוקא רק לכהן אבל אחר כך נשאר הדבר דמי שרוצה ליתן לכהן או ללוי רשאי עיין שם מילתא בטעמא. וכל הסוגיא דף ל' עמוד א' ועמוד ב' איירי בענין נתינת מעשר ללוי. וכסברת הרמב"ם איתא נמי בתוס' קידושין דף כ"ז. ד"ה נתון ליהושע וכו' מקמי קנסא הי' ללוי ולא לכהן ולבתר קנסא הי' אף לכהן:

ששורא בבא קמא דף צ"ו. חופיה ועבדינהו ששורא. פירוש עשאן כמין אזור. פסחים דף פ"ב. איכא מפנקי. פירוש מפונק דלאו בר עבודה הוא הלכך יכנס שאין שם חשד. אינמי דקא גדול ששורא. פירוש אין שם ביוש שהרואה אומר במלאכתו הוא מתעסק עכ"ל. במוסף (א"ב בנוסחאות כתוב ועבדינהו שרשרא) עכ"ל. היינו בבבא קמא איתא שרשרא ופי' רש"י חבל. אבל בפסחים דף פ"ב. איתא שישורא. וז"ל רש"י אי נמי דקא גדיל שישורא. מפשילי חבלים שהיא אומנות קלה ושכרה מועט ואין בני אדם חושדין שיחדלו מלבא לעבודה מפני ביטול מלאכה זו עכ"ל:

שת וי"ו שבת דף קכ"ד: אייתו לי' שותא לכהנא (פי' רש"י מצודה). עירובין דף פ"ב: ההוא שותא דהוה בי רבי פדת דהווי שקלי לי' בי עשרה ושדו לי' אדשא. פירוש שותא היינו שורתא והיא קורה כמתרגמינן בצל קורתי בטלל שרותי עכ"ל. במוסף (א"ב שריתא כתוב) עכ"ל. לפנינו איתא שריתא ופי' רש"י קורה כדמתרגמינן בצל קורתי וכו':

שת זיי"ן בבא קמא דף קי"ז. ההיא שיתא דהווי מינצו עלה ביתרי. פירוש שיתא שיחתא ח' מובלעת. בשחתם נתפש כלומר במצודתם נתפש וכו' עכ"ל. לפנינו איתא שותא ופי' רש"י מכמורת לדגים או לחיות:

שתי א' בסופו שבת דף ע"ח: תנא כמה קשר מוכסין שתי אותיות בכתב יוני שהן גדולות מאותיות שלנו. פירוש אותו קשר שהיו מכירין אותו באותו פרק עכ"ל. לפנינו איתא תנא כמה קשר מוכסין שתי אותיות של קשר מוכסין. ולב משכיל יבין שיש לדקדק בה טובא. אבל לגירסת רבינו מבואר הכל יפה:

שתך שבת דף ק"ב: כיון דמשתכי לא עבדי הכי. בבא מציעא דף כ"ו. לא צריכא דאשתוך טפי (לפנינו איתא דשתי טפי). פירוש עלה בהן סיג הרבה כלומר משנים הרבה נתנו בזה המקום לפיכך עלה בהן סיג. בבא בתרא דף י"ט. סלעים היינו טעמא דלא קתני התם משום דמשתכי לי' לקדירה. ספר אחר דמשכרי בתעניות דף ח'. אם ישך הנחש בלא לחש אם ראית דור שהשמים משותכין כנחשת מלהוריד טל ומטר. פירוש ישך משותך נחש נחושת כלומר שהעלו חלודה כנחשת. בלא לחש שאין מי שיתפלל עכ"ל. ועיין בתוס' ב"ב שם ובתוס' דתענית האריכו בזה:

שתם שבת דף קל"ד. האי ינוקא דלא מנשתים פירוש שאין יכול להשתין עכ"ל ורש"י פירש שאין נשמה ניכרת בו שאין דופק כנגד לבו כדרך כל אדם:

שתף ב' שתפך וחוטרך תרגום חותמך ופתילך ומטך עכ"ל. במוסף (א"ב בנוסחאות כתוב שושיפך) עכ"ל. עיין תשבי.

שתק כתובות דף ק"ד: אמר לי' אישתיקן אמר לי' אישתיקן קאמינא. פירוש דכי אמרת הלכה זו קמי' אישתיכקך דלא סבירא לי' הכי או אשקיאן קאמרת כלומר שהשקך כוס של טעם בשביל חביבות הטעם שנתקבל לפניו. זה פירוש הרב של חכמי מגנצ"א. פירוש אחר אשתקיאן קאמרת דשתיק ולא אמר הכי או אשקיאן קאמרת שנשאל והי' שותה ואדהכי יצאת וכשחזר' לא לא מצאת ולא ידעת אי אמר הכי או לא עכ"ל. (וע"ש פי' רש"י) נדרים דף ע"ז. אמר לי' אשתקיין קאמר או אשקיין קאמרת עכ"ל. ע"ש בר"שי ובר"ן וברא"ש:

נשלם אות שי"ן ונתחיל אות התי"ו