קאת חולין דף ס"ג. קאת זה הקיק עכ"ל הקוק איתא לפנינו:

קב א' עירובין דף ס"ב: יבמות דף מ"ט: גיטין דף ס"ז. בכורות דף כ"ג: משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי. פירוש מעט וברור מכל ספק שהיא (פסלת) צ"ל כסלת נקייה עכ"ל. עוד ביבמות דף ס'. ורא"ש פרק מי שהוציאוהו סימן ב' כתב ר"ח מפי הקבלה דבק"ב דברים הלכה כמותו ותו לא: שם שבת דף י"א: אלא מעתה הדיוט שחקק קב בבקעת בשבת לרבי מאיר הכי נמי דלא מחייב. פירוש לקח חתיכת קורה וחקק בה כדי שיניח בה הקוטע שוקו כדתנן שבת דף ס"ה: הקיטע יוצא בקב שלו ופירוש עושה דמות רגל מן העץ וחוקק בו ומשיב בו כדי שלא יראה רגל קטוע ומשים בו כתיתים כדי שלא יכאב מקום חתיכת שוקו בעץ שהוא מקיש עכ"ל עיין פי' רש"י שם: שם באות הנ"ל כתובות דף ס"ב: סוטה דף כ"א: רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות. פירוש כיצר המשרה את אשתו על ידי שליש לא יפחות משני קבין חיטין בשבת ומשמש עמה והמודר על אשתו מתשמיש המטה מוסיפין לה על כתובתה ג' דינרין בשבת וג' דינרין עושין י"ח קבין לפי חשבון ר' סאין בסלע כיצד הסלע ד' דינר והולכין ד' סאין בסלע הרי סאה בדינר ולג' דינרין ג' סאין וג' סאין הם י"ח קבין נמצאו כשאינו משמש עמה י"ח קבין וכשמשמש עמה ב' קבין הרי ט' קבין לכל קב וקב זהו שאמרו רוצה אשה בקב ותפלות מט' קבין ופרישות. פירוש אחר רוצה אישה שיהא בעלה (חסר) צ"ל חמר ויהא מצוי אצלה בכל שבת לתת לה עונתה ולא יהא גמל שהולך בדרך רחוקה ואינו נותן לה עונתה אלא אחת לשלשים יום ואף על פי שמביא לה בשבת ט' קבין חביבה לה העונה בשבת וקב אחד מט' קבין ופרישות לשלשים יום עכ"ל. כתבו תוס' בשם הערוך הפירוש ע"ש הראשון שכתב רבינו כאן. ובסוטה כתבו תוס' בשם ר"ח רוצה אשה שיהא בעלה חמר וכו' [והיינו כפירוש השני שכתב רבינו כאן ע"ש] ורבי' פי' בשם רב האי המשרה את אשתו ע"י שליש לא יפחות לה מקביין חיטין מן שבת לשבת כדמוכח בפרק אע"פ (דף ס"ד:) ועונתה מצוי לה ואלו המורד על אשתו מוסיפין לה על כתובתה ג' דינרין בשבת ושער בינוני הוא ד' סאין בסלע וכו' ע"ש. נראה שהפירוש הראשון שכתב רבינו הוא פירוש רב האי. ודע מ"ש רבינו [וכן איתא ג"כ בתוס' דכתובות] והמורד על אשתו וכו' צ"ל והמודר [כמ"ש תוס' בסוטה] שהרי במודר אין מוסיפין על כתובתה והטעם כתבו תוס' בכתובות דף ס"ג: ד"ה אינו דומה וכו' ע"ש:

קבייסטס חולין דף צ"א: ויאמר שלחני כי עלה השחר וכי גנב אתה או קבייסטס שאתה מתיירא משחר. בכורות דף ה'. וכי משה רבכם גנב היה או קביסטוס. קידושין דף י"א. בבא בתרא דף צ"ב: ונמצא גנב או קביסטוס הגיעו. פירוש גנב גונב ממון קביסטוס גונב נפשות. בילמדנו בריש והיה עקב אבל זה קוביוסטוס הוא עכשיו הוא הולך ומאבד את כליו עכ"ל. במוסף (א"ב פירוש בלשון יוני זולל וסובא) עכ"ל. בכל המקומות פי' רש"י קביוסטוס גונב נפשות וכן פירש רשב"ם אבל תוס' הקשו עליו מהא דאמר בגמרא סתם עבדים הכי איתנהו וכי סתם עבדים גונבי נפשות הם לכך פירש רבינו חננאל קביוסטוס משחק בקוביא ובקידושין ובבכורות הקשה תוס' על פירוש רבינו חננאל מדאמר בבראשית רבה שלחני כי עלה השחר וכי גנב אתה או קביוסטוס אתה וכו' וכתבתי על הגליון דצריך עיון דמייתו תוס' מב"ר ולא הביאו מגמרא דילן חולין דף צ"א: ובאמת בב"ב ובחולין (וכן בכתובות דף נ') הקשו על ר"ח מגמרא דילן בחולין דף צ"א. ועיי לקמן בערך קבסתן מ"ש רבינו בשם ר"ח ז"ל:

קבסתן קידושין דף כ"ו: א"ל רב יוסף קבסתן איכפל תנא לאשמועינן מחט. סנהדרין דף נ"ה. בעא מיני' רב אחדבוי בר אמי מרב ששת המערה בעצמו מהו אויר ליה קבסתן. פי' מכעיס (ורש"י פי' קבסתן צערתני) ר"ח ז"ל פירש גנבת דעתינו כדאמרינן נמצא גנב או קוביוסטוס והוא בלשון יון מטעה בני אדם בדברי מרמות כגון גנב בעצמו. פירוש אחר בתשובות קבסתן בלשון ישמעאל גיתתנו ברפה ולא בדגש כאדם שמראה את חבירו דבר מטונף והוא אומר הפכת כל מעי עד שהגעתני להקיא ומשל זה אומרים למי שאומר ומדבר דברים רחוקים ודחוקים. כלומר היאך יוכל אדם להערה את עצמו ועיקר לשון האדם המרבה במאכל ואוכל אכילה גסה ומצטער ומגיע לו שילשול מלמטה וקיא מלמעלה נקרא בלשון ארמי קיבסא עכ"ל. בפירוש קוביוסטוס שכתב רבינו כאן בשם ר"ח עיין לעיל בערך קוביוסטוס מה שכתבתי בשם תוס' פירוש ר"ח:

קבע א' שבת דף ס"ז: המקבעת ביצים בכותל פי' לאחר שיצאו האפרוחין מן הקליפה לוקחין קליפי ביצים ונוקבין אותן ונועצין אותן במקל בכותל כדי שיתקיימו האפרוחין עכ"ל. וכן איתא ברש"י לאית דגרסי המקבע אבל גירסא ראשונה המקבעת:

קבע ב' ראש השנה דף כ"ו: קבען פלניא. פירוש גזלני פלוני כדכתיב היקבע אדם אלקים עכ"ל. פירוש זה איתא להדיא בגמרא:

קבר ד' חולין דף ע"ח. כמאן תלינן קיבורא בדילקא כי האי תנא וכו' עכ"ל. לפנינו איתא כובסא: שם סנהדרין דף כ"ו: חד גנב קיבורא ופסלי' עכ"ל. לפנינו איתא קיבורא דאהיני:

קבר וי"ו עבודה זרה דף ל"ט. קבר נונא שרי וסימנך קברי גוים עכ"ל. ובמוסף (א"ב בנוסחאות כתוב קבר נונא אסור עיין התוספות) עכ"ל. גירסת רבינו הערוך זהו גירסת ר"ח הביאו תוס' ד"ה ה"ג רש"י וכו' ע"ש ועיין מה שכתבתי לקמן בערך קדש וי"ו:

קד א' עבודה זרה דף ל"ב. איזהו עור לבוב כל שקרוע כנגד הלב וקדוד כמין ארובה פי' ענין נקיבה וחתיכה. וכן קודד בקופץ עכ"ל. לא ידעתי את מקומו: שם באות הנ"ל קידושין בפרק קמא בגמרא והנרצע באזנו ובדלת קודד ויורד עד שמגיע אצל דלת עכ"ל. לא מצאתי שם אלא בדף כ"ב. איתא דוקר והולך עד שמגיע אצל דלת ועיין בפירש רש"י שם:

קד ב' סנהדרין דף ל"ג. טעה בנואף ונואפת מהו אמר ליה אדמוקדי קרי קוץ קריך וצלי. פירוש כגון שאמרו על הנואף החמירה תורה שנאמר ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לנואפת לא הזהירה מהו אמר לי' אדמוקדי קרי קיץ קריך וצלי עד שהאש יוקדת לצליות קרי ראה כמו שצולין אותו ורוץ חתוך צלה גם אתה כלומר אם אינך יודע צליית קרי הנה מוקדה לצלייתם רוץ ראה ולמד כך אינך יודע דין נואף ונואפת הא מקרא מלא מות יומת הנואף והנואפת ילך וילמוד עכ"ל. לפנינו איתא יקיד. ועיין פירושי רש"י ותוס'. ופירושו של רבינו לא הזכירו: שם שבת דף י"ט: ומאחזין את האור במדורת בית המוקד. פירוש מקום היה בעזרה שמדליקין בו האש תמיד ומשם מוליכין אש על גבי המזבח. פירש בתלמוד עירובין דף ס"ג. יומא דף כ"א: אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט עכ"ל. ורש"י פי' לישכה גדולה היא שהכהנים מתחממין שם במדורות אש הניסקת שם תמיד מפני שמהלכים יחפים על רצפת שיש בעזרה וכו':

קד ג' סנהדרין דף כ': גיטין דף ס"ח: ויקרא רבה פרשת אחרי מות וזה היה חלקי מכל עמלי רב ושמואל חד אמר מקלו וחד אמר קודו. פירוש מקלו מקלו שסומך עליו והולך ממקום למקום קודו קערה של חרס שאוכל עליה בכל מקום שהולך כמו מקידה של חרס והוא מכלי גולה המפורשין בערך שטח עכ"ל. לפנינו איתא גונדו וז"ל רש"י בגיטין גונדו לבושו ובביאור טהרות דרב האיי ראיתי קודו מקידה של חרס לשתות מים (סוטה דף ל"ב:) ובסנהדרין דף כ'. ז"ל רש"י גונדו טליתו ובסדר טהרות (כלים פרק י"ו) פירש רב האיי מקודה הוא מקודה של חרש ודומה לו חד אמר קודו וחד אמרו מקלו (ויקרא רבה פרשת אחרי מות) והוא מקידה ששותה בה מים. ודע דהרמב"ם והר"ש ורבינו אשר בפירושם למשנה א' פדק ט"ז דכלים אייתו ראיה מהא דרב ושמואל חד אמר קודו. ולא ידעתי מעתה למה זה טרח המדפיס להראות מקום ברש"י ויקרא רבה פרשת אחרי מות הלא כל עיקר כוונת רש"י להורות דגירסת רב האי הוא בפלוגתא דרב ושמואל הנזכרים בסנהדרין חד אמר קודו ולא כגירסא שלפנינו גונדו וזה שכתב רב האיי ודומה לו חד אמר קודו וחד אמר מקלו אסוגיא דגיטין וסנהדרין עיקר כוונתו ולא כמו שהבין המדפיס:

קדח ה' בבא בתרא דף כ"ח: אכלה תלתא פירי בתלתין יומי כגון אספסתא והכי דמי דקדיח ואכלה ליהווי חזקה. פירוש דקדיח ואכלה. לאחר שצמחה חתך ואכל ועוד צמחה ליה י' ימים חתכה ואכלה עכ"ל. צמחה ליו"ד ימים כצ"ל ומשום דאמר בגמרא תלתא פירי לתלתין יומי וכו' נקט רבינו צמחה ליו"ד ימים לחד פירא ועולה לתלתא פירי תלתין יומי:

קדיא ברכות דף נ"ז: כל מיני עופות יפין לחלום חוץ מקדיא וקיפופיא. נדה דף כ"ד. והרי עוף שאין עיניו הולכות לפניהם כשל אדם קדיא וקיפף דעיניהם הולכות לפניהם כשל אדם. הכוס והינשוף תרגום קדיא וקיפופא. פירוש עיניהם הולכות לפניהם כשל אדם אבל שאר עופות עיניהם בצידי הראש עכ"ל. לפנינו איתא קריא ופי' רש"י קריא. ייבנץ: וקיפיפא. צואיט"א בלע"ז ויש לה לסתות כלחיי אדם. ובנדה ז"ל רש"י קריא וקיפופא. עוף הצועק בלילה ופניו דומות לחתול ועיניו לפניו. [וצ"ע דפתח בתרתי קריא וקיפופא. וסיים בחדא דמפרש הצועק בלילה. ותו למה שינה כאן ולא פירש כמו שפירש בברכות] וז"ל תוס' בברכות ד"ה קריא וקפופא ג' מיני קיפוף יש הכוס והינשוף מתרגמינן קריא וקיפופא [ומזה תראה כי טעות נפל בגמרא ובתוס' וצ"ל קדיא כי כן הוא לפנינו בכל החומשים בתרגום אונקלוס שלפנינו בפרשת שמיני ובפרשת ראה כמ"ש רבינו וכן הוא במתורגמן קדיא וקיפופא] והתנשמת נמי אמר וכו' באות שבעופות קיפוף ועוד קיפוף מין חיה כדאמר בהרואה (דף נ"ז:) כל מיני חיה יפין לחלום חוץ מן הקוף והקיפוף עכ"ל. וכתבתי על הגליון דהרואה בהרואה יראה דלפנינו ליתא כן אלא כך איתא כל מיני חיה וכו' והקיפוד. [ופירש רש"י קיפוד חיה שדומה לקוף ושמה מרטינ"א] כל מיני עופות יפין לחלום חוץ מן קריא וקיפופא. ודע דרש"י בפירוש החומש כתב כוס וינשוף הם צואיטו"ש הצועקים בלילה ויש להם לסתות כאדם ועוד אחד דומה לו ושמו ייב"ן עכ"ל. ומזה תראה דגם בפי' רש"י שזכרתי לעיל צריך להיות עופות הצועקים בלילה:

קדקד בכורות דף מ"ג: קדקדא דבשרא בעלמא. פי' תלתול עכ"ל. לפנינו איתא קרקורא פי' רש"י חתיכה:

קדר א' שבת דף ל"ג. נפישי קטילי קדר מנפיחי כפן. פירוש קדר רעי שמשהין עצמן ואין נפנין עכ"ל. וכזה פי' רש"י נפישי קטילי קדר. רבים הרוגי נקבים וכו' קדר לשון קדרה על שם ששופך כקדרה:

קדש א' סוטה דף מ"ט. אלא עלמא אמאי מקיים אקידושא דסדרא ואיהא שמיא רבא דאגדתא. פירוש החובה קריאת שמע בברכותיה והתפלה. מפני שמוסיפין האידנא ארוממך אלקי המלך ובא לציון וקרא זה אל זה ועונין קדושה וגם קורין משנה או תלמוד ואומר קדיש ועונין יהא שמיה רבא על אלו שמוסיפין על החובה בהן מיקיים עלמא האידנא ופירוש צלמות ולא סדרים ומפני מה הארץ צלמות לפי שאין בה סדרים כגון קידושא דסדרא ויהא שמיה רבא מכלל אי הוה בה הני סדרים ותופע כמו אור אחרי האופל אסמכתא בעלמא עכ"ל. וז"ל רש"י. אקדושה דסידרא. סדר קדושה שלא תיקנוה אלא שיהיו כל ישראל עוסקים בתורה דבר מועט שאומר קרייתו ותרגומו והן כעוסקי בתורה וכיון שנוהג בכל ישראל בתלמידים ובעמי הארץ ויש כאן שתים קדושת השם ותלמיד תורה חביב הוא וכן יהא שמיה רבא שעונין אחר הגדה שהדרשן דורש ברבים בכל שבת היו נוהגין כך ושם היו נקבצין כל העם לשמוע לפי שאינו יום מלאכה ויש כאן תורה וקידוש השם: שם יבמות דף מ"ו. כתובות דף נ"ט: נדרים דף פ"ו: בבא קמא דף פ"ט: וכדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין שיעבוד. פירוש חמץ כגון ישראל דשיעבד חמצו (של גוי) צ"ל לגוי והגיע שעת הביעור לא אמרינן כיון דמשועבד ליה לגוי והגיע שעת הביעור דגוי הוא אלא חל עלי' איסור הקדש מידי דהוה אקדושת הגוף כההיא דעיילא אאיצטלא דמילתא ופרסוה יתמי אמיתנא ואמר רבא קניי' מיתנא ואמרינן רבא לטעמיה כיון דשדיי' אמיתנא איתסרא בהנאה דהוה ליה כקדושת הגוף וכן אמר רב אשי קונמות קדושת הגוף נינהו וכדרבא אבל הקדש מידי דלא הוה קדושת הגוף אלא קדושת דמים לא מפקע מידי שיעבוד דהא מקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה משוינן לה הקדש טעות ושקלה כתובתה ולא מפקע הקדש לשעבוד כתובתה. שיחרור כמפורש בפרק החולץ ביבמות דף מ"ה: אמר רב חמא הלוקח עבד מן הגוי וקדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין וכו' עכ"ל. וכן פי' רש"י בכל דוכתי והסכים ר"י על ידו בגיטין דף מ': ד"ה הקדש וכו' דדוקא קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד אבל קדושת דמים לא מפקיע. ולזה כיון רבינו מידי דהוה כלומר דבר שהוא קדושת הגוף וכו':

קדש וי"ו ע"ז דף ל"ט. קדש נונא אסיר עכ"ל. לפנינו בע"ז דף ל"ט. אמר רב אשי שפר נונא שרי קדש נונא אסיר וסימנך קדש לה' איכא דאמרי קבר נונא אסיר וסימנך קברי נכרים. וכתבו תוס' כך היא גירסת רש"י אבל ר"ח גורס איפכא שפר נונא אסור קדש נונא שרי ואיכא דאמרי קבר נונא שרי וכו' ע"ש. והנה רבינו שכתב לעיל בערך קבר וי"ו קבר נונא שרי משמע דגרסתו כגרסת ר"ח ואפ"ה גרס בקדש נונא אסיר כגרסת רש"י והוא חדוש:

קה ב' יבמות דף ק"י: יתבי וקא מקהי קהייתא. פירוש מדקדק בשמועה זו עד אחריתה כאדם המדקדק הרבה בדבר כדגרסינן רבי יהושע אומר כהה עיין בערך כה (ג') כלומר מיאן לחזור בו ודקדק בדבר הרבה וטיהרו כדגרסינן בפרק הזהב בבא מציעא דף נ"ב: האי מאן דקהי אזוזי מיקרי נפש רעה וכן הברזל כשתחתוך בו הרבה קהה הברזל זה פירוש ר"ח ז"ל עכ"ל. וז"ל רש"י ומקוו אקוותא. מקהילים תלמידים הרבה סביבם שהיו באים לשמוע דבריהם לישנא אחרינא דמקהו אקהתא משיבין קושיות זה לזה. וז"ל תוס'. וקמקוו אקוותא פירש בקונטרוס מקשין קושית זה לזה וכן פירש ר"ח והביא ראיה מר' יהושע קיהה וטיהר (נגעים פ"ד) דקדק בדבר הרבה וטיהר. ועפ"י הדברים האלה נראה דמ"ש רבינו כדרגסינן ר' יהושע אמר כהה צריך להיות קיהה. וכן בתוס' שציינו דמקוהו אקוותא פי' בקונטריס צ"ל דמקהו אקהתא פי' בקונטרוס וכו' דהא לפי הגירסא דמקוו אקוותא פי' רש"י מקהילים תלמידים וכו' אלא דלפי הגירסא דמקוהו אקהתא כתב לישנא אחרינא משיבין קושיות זה לזה. [ועיין היטיב בתוס' דף ע"ה. ובנדה דף י"ט. ויותר מבואר בדבריהם בסנהדרין דף פ"ז: בזה"ל ונראה כגירסת ר"ח קיהה בקו"ף ול"ג אומר כלומר ר' יהושע הקשה ודקדק בדבר כמו הקהה את שיניו וכן מקהו אקהייתא בשוקא (יבמו' דף ק"ה: מאספים אסיפות של בני אדם כלו' עמדו למנין וכו') ודע דרש"י בפי' החומש פ' ויחי מ"ט פי' ולו יקהת עמים אסיפת עמים וכן עין תבוז לאב ותבוז ליקהת אם (משלי ל׳:י״ז) לקבוץ קמטים שבפניה מפני זקנתה ובגמרא דיתבי ומקהו אקהתא בשוקא דנהרדעא במסכת יבמות ויכול היה לומר קהיית עמים עכ"ל. הרי מבואר דס"ל לרש"י בחומש כפירוש הראשון שכתב ביבמות דהיינו מקהילים ומאספים תלמידים וגורס מקהו אקהתא והיינו כגירסת רבינו הערוך ור"ח שכתבו תוס' בסנהדרין דף פ"ז: ובפירושיהם: שם במוסף (א"ב דמקוו אקוותא כתוב בנוסחאות. מאן דמוקי אזוזי כתוב בנוסחאות.) עכ"ל. בגמ' שלפנינו איתא דמוקים. פי' רש"י דמוקי אזוזי מעמיד עצמו מלקבלה כשמוצא בהם פגם. אכן הרמב"ן בפירוש החומש ויחי מ"ט פירוש ולו יקהת עמים העיד על הגירסא דקהי אזוזי וכו' וע"ש:

קהרמנא בבא בתרא דף מ"ו: עדים מאי טעמא אימר קהרמנא שווי'. פירוש אפיטרופא עכ"ל. לפנינו איתא אימור הרמנא בעלמא שויוה. ופירוש הרשב"ם רשות נתנו לו להוריד אריסין עמו אם טורח הוא לעשות לבדו. ומיהו רבינו לא גריס בעלמא וגם לפירוש הרשב"ם מלת שויוה אינו מכוון ועדיפא לומר הרמנא הוא נקיטי או הרמנא נתן לו. אבל לפירוש רבינו עולה יפה אימר אפיטרופא שווי'.

קוואי שבת דף ק"מ: אמר רבה ואם היה כלי קוואי מותר. פירוש אם היה הבגד שטוח בכלי האורג מותר וכלי האורג נקראין כלי קוואי עכ"ל. לפנינו איתא אמר רבא:

קווץ א' סוכה דף כ"ג. זימנין דמייתי קווצא (כווצא) ולאו אדעתי'. שם דף ל"ב. לולב כפוף קווץ סדוק. חולין דף מ"ג. איזהו וושט עצמו כל שחותכו וקווץ (וכווץ). פירוש ענין צמיתה וכבר פירש ענין זה בערך כווץ עכ"ל. הביאו תוס' ד"ה קווץ פירש בקונ' שיוצאין בשדרה שלו עוקצין כמין קוצים. ובערוך פירש ענין צמותה:

קווק א' סנהדרין דף ע"ד: הני קוקי ורממונקי היכי יהיבינן להו. פירוש מיני מחתות שמוציאין בהן אש ומוליכין לאלילים ביום חג שלהם אלמא הנאת עצמו שאני. פירוש אחר קווק כלי של טיט ודומה לעציץ וכשמתחמם אדם כנגד המדורה ורוצה לישן כופה אותו על הגחלים כדי שלא תצת אש בבית. רימונקי כלי עשוי לחתות בו גחלים ממקום למקום ובמלכות פרס היו חברין שלהן מחזרין בכל בתי ישראל ומכבין הנרות וחותין הגחלים ומוליכין לבית האור שלהן שהיא עבודה זרה ולא היו עוזבין לא אש ולא גחלים שילינו בלילה חוץ לעבודה שלהן שהוא בית האור כדאמרינן בגיטין דף י"ז. אתא ההוא חברא שקלה לשרגא מן קמייהו והי' מוליכין אותו בקווקי ורימונקי דהוו להו משמשי אלילים ואע"ג דמשמשי ע"ז הן כיון דלאו לעבודי איסורא לישראל קא מכיווני אלא להנאת עצמן מותר לנו ליתן להם עכ"ל. ודימוניקי איתא לפנינו. ועיין לעיל מה מה שכתב הרב המוסף בערך דימונקי:

קוותא מועד קטן דף י"א: כמאן מדלינן האידנא קוותא דדשא בחולא דמועדא כמאן כרבי יוסי. ס"א כוואת. פירוש כשיוצאין מסמרין דעץ של קורה שעל הפתח בחולו של מועד לחוץ ונופלת הקורה מחזירין אותה ותוקעין המסמרין בחורין דהיינו כרבי יוסי דשרי למיעבד בלא שינוי עכ"ל. לפנינו איתא קביותא דדשא. וז"ל רש"י כשיוצאין מסמרין של עץ מן הקורה שעל הפתח דשרי למיעבד בלא שינוי:

קט א' בבא מציעא דף ס"א. לא תגנוב על מנת למיקט. פי' להכעיסו ולהקניטו ואחר כן יחזיר לו עכ"ל. עיין מה שכתבתי לעיל בערך:

קטבל שקלים פ"ג תרם את הראשון וחפה בקטבליות. כלים פרק כ"ו עור סקורטיא ועור קטבליא. אהלות פרק ח' סקורטיא וקטבליא. בבא מציעא דף ל': פורס קטבליא על גבי (רישי') צ"ל דישה. פירוש עור שמכסין בו בני אדם מלמעלה בלשון יון שמו אנבולי ושהוא מוצע מלמטה קורין אותו קטבולי ובטיית שמו נטע ובלע"ז נטה ושוכבין עליו עכ"ל. בב"מ פי' רש"י עור שלוק... וכו'. ובמנחות דף נ"ז: כגון שלש על גבי קטבליא וז"ל רש"י קטיבלא. עור: בכלים פרק כ"ו מ"ה עור קטבוליא פירש הר"ב עור שמציעין אותו ע"ג המטה ושוכבין עליו. וכ"כ הר"ש. במשנה ד' פרק ט"ז דכלים קטבוליא ז"ל הר"ב קטבוליא עור שמציעים. ע"ג המטה וקורין לו בערבי נט"ע וכו'. במשנה א' פ"ח דאהלות קטבוליא ז"ל הרב קטבלא עור שמציעין למטה ושוכבין עליו וקורין לו בערבי נט"ע. ובמשנה ד' פרק ג' דשקלים פירש הר"ב עור שלוק. בחגיגה דף כ"ד. קרטבלא. פי' רש"י קרטבלא עור שלוק. ואולי צריך להיות בלא רי"ש קטבלא. ועיין תוס' יו"ט רפ"ח דאהלות סתירת פירוש הרמב"ם:

קטל ב' מעילה דף י"ח. קטלה בצוארה טבעת בידה. פירוש תכשיט שעושין בצואר האשה והוא רחב שחונקות עצמה ודוחקת בבשר צוארה ואין לה צער ונראית כבעלת בשר ובלשון חכמים בא"י פתיכאתא ובלע"ז מורינ"א ויש מפרש מן הן יקטלני עכ"ל. בשבת דף נ"ט: מאי קטלא מנקטא פארי. וז"ל רש"י משוטניצ"א והוא בגד שיש לו שנצים כעין מכנסי' ומכנסת בו רצוע' רחבה וקושרה סביב צוארה והבגד תלוי על לבה והוא חשוב ומצוייר בזהב וי"מ כמין חצי עגול עשוי ואוחזת בו מפתח חלוקה והפגם בולע צוארה והוא של זהב. בסוטה דף ז': וקטליאות פירש רש"י תכשיט הוא כמין חצי עגול פתוח וסוגרת בו חלוקה ומקיף את גרונה מן הצדדים. במעילה דף י"ח פי' רש"י קטלה ענק של זהב וכו'. ותוס' כתבו קטלה היא רביד ובירושלמי אצעדה מתורגם קטלה [ועיין מ"ש לעיל בערך פתרא]:

קטליזא עבודה זרה דף מ': הנמכר לפני חנווני בקטליז אסירין פי' שוק כמו אטליסא עכ"ל. לפנינו איתא הנמכרין בקטלוזא לפני חנווני אסורין. אכן בתוספתא דע"ז פרק ה' איתא הנמכרין בסלולה. וברא"ש איתא בסלים. אבל ברי"ף איתא בסלולא ופי' הר"ן בסלים. ובמשנה דף ל"ט. איתא החגבים הבאים מן הסלולה אסורין פי' רש"י בסלים ע"ש:

קטן א' סוטה דף כ"ב: מאי קטן שלא כלו לו חדשיו זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה ומקשינן והא רבה אורי פחות מכ' שגה ופרקינן שאני רבה דלית כוותי'. פירוש מבני עלי הכהן היה וחי' מ' שנה ומפורש ביבמות דף ק"ה. ובראש השנה דף י"ח. וישב ראש ישיבה כ"ב שנה נמצא שהורה מבן י"ח ולמעלה ומשנינן בדורו לא היה כמותו עכ"ל. לפנינו איתא והא רבה אורי בשוין. ובעבודה זרה דף י"ט: איתא התם בשוין. וז"ל רש"י והא רבה אורי. וכל שנותיו אינן אלא ארבעים כדאיתא בר"ה (דף י"ח) רבה ואביי מבית עלי קאתו רבה דעסיק בתורה חיה ארבעין שנין וכו' בשוין. אם שוה לגדול העיר בחכמה מותר לו להורות או שאין זקן ממנו בעיר. ותוס' כתבו דיותר מסתבר לפרש הא דמשני הש"ס בשוין קאי אמה דקאמר שאין להורות עד ארבעין שנין היינו כששוה לגדול העיר בחכמה וגדול העיר הגיע למ' שנין. והוא לא הגיע לכך אין לו להורות אבל אם הוא גדול בחכמה אע"פ שלא הגיע למ' שנין מותר ורבה גדול העיר בחכמה היה ע"ש שהאריכו עוד. והנה פירוש התוס' ופירוש של רבינו עולים בקנה אחד אבל הגרסאות מחולקות ולפירוש רבינו מוכח להדיא דדוקא רבה דלית דכוותיה שאין בדורו גדול ממנו שרי אבל לאחרים אסור מעתה נסתלקה תמיהת הר"ן על הרי"ף שהביא כל הסוגיא ולא הביא והא רבא (נראה דצ"ל רבה) אורי התם בשוין והבית יוסף ביורה דעה סימן רמ"ב וכן בכסף משנה פרק ה' מהלכות תלמוד תורה דין ד' רוצה ליישב ע"ש וגם בלחם משנה דחק את עצמו ע"ש. אמת שקושית הר"ן חזקה לפי הגרסא שלפנינו אבל אין ספק שהיה לו לרב אלפס כגרסת (הרי"ף) [רבינו] ולא הותר בו כי אם לרבה אבל לאחרים חוקם חוק נתן עד ארבעין שנין לכ"ע ושפיר עביד הרי"ף לפי גרסתו. ודע דהרמב"ם השמיט שיעורא דמ' שנין וגם הא דרבה אורי בשוין ועיין על זה בכסף משנה. ובלחם משנה כתב ליישב דעת הרמב"ם דבזמן הזה שלומדים בספר ומורים מתוך הספר לא שייך זמן דמ' שנין אבל הרי"ף כתב זמן דמ' שנין הניח בצ"ע עיין קונטרוס סימן ע"ג: שם באות הנ"ל בסופו גיטין דף כ"ט: אמר מר בר רב אשי הא דאבא קטינותא (לפנינו איתא דקטנותא) היא. פירוש זו שאמר מדעת קטנה. פירוש אחר בימי קטנותו אמרה עכ"ל. וכזה פירש רש"י דקטנותו היא. בקטנותו אמר אבי שמועה זו שיש להשיב עליו. ויש לכוון מאמר זה עפ"י גמרא דבבא בתרא דף קנ"ז. מהדורא קמא דרב אשי אמר לן קנה מהדורא בתרא דרב אשי אמר לן יחלוקו. ועיין שם פירוש הרשב"ם העתקתי לשונו לעיל בערך הדר ג':

קטספון יומא י'. רסן זה קטספון עכ"ל. לפנינו איתא זה אקטיספון:

קטר ב' ביצה דף כ"ג: מועד קטן דף י': מאי קיטורא אי קטורא בידא פירוש לקטר את הבושם מבית יד של חלוק כשהוא מונח על הכלי פירוש אחר מכניסין ומלקטין ומכווצין בית יד של חלוקיהון ונראה כווץ ומעשה אומן הוא ואסור עכ"ל. ז"ל הש"ס בביצה קטורא שרי אמר ליה אמימר מאי קטורא אי קטורא בידי מעשה אומן הוא ואי לעשן אסור דהא קא מכבה וכו' פי' אי קטורא בידי. שעושין לבתי שוקים ולבתי ידים של חלוקי הנשים שקושרין אותן על עץ חלק או על אגודה של קשים וקורין לו אופרונציי"ר מעשה אומן הוא ואסור וקטורא לשון קשר הוא. ואי קטורא. לשון קיטור הכבשן דהיינו לעשן וכו'. במועד קטן [לענין מלאכה בחולו של מועד] אמר רב חסדא קטורא בידי אסור מאי טעמא מעשה אומן הוא. וז"ל רש"י קטורא בידי אסור. למיעבד במועד שכך היו עושין שהיו נוטלין כלים חלוקין והיו מחליקין עליהם בית יד של חלוקיהן מעשה אומן הוא ואסור לישנא אחרינא לכולן קמטין שאדם עושה בבית יד שממלאין אותה בקנה של שבלים חלקים ומקמטין פרוונצי"א בלע"ז. וז"ל תוס' קטורי בירי גרסינן ברי"ש ולא בידי בדלית והוי מענין בירית טהורה בפרק במה אשה (דף ס"ג.) ובפרק חזקת הבתים (דף נ"ד) עכ"ל. הנה בפרק חזקת הבתים לא נזכר מאומה ולא ידעתי על איזה מקום רמזה תוס'. וגם פירש רש"י על בידי דאיתא בביצה ועל בידי דאיתא במועד קטן מטין לכוונה אחת ועל כורחין דטעות נפל באחד המקומות. והנראה מרבינו דבשני המקומות צריך להיות בידי בדלי"ת. ולפי פירוש התוס' צ"ל בשני המקומות בירי ברי"ש ואולי מאי דאיתא בתוס' ובפרק חזקת הבתים צ"ל ובפרק משקין במועד קטן ודע דהפירוש שכתבו תוס' בירי ברי"ש כתבו ההגהות מיימוני בפרק י"ו מהלכת י"ט בשם רבינו חננאל ובשם הערוך ורש"י גריס קטרי בי ידי ע"ש. וגם בבית יוסף אורח חיים תקמ"א כתב בזה"ל ומה שכתב ואסור לעשות הקמטים שבבתי ידים והשוקים גם זה שם קטורי בי ידי אסור מ"ט מעשה אומן הוא ופירש רש"י קטורי בי ידי לכווץ הקמטים שאדם עושה בבית יד שממלאין אותן בקנה של שבלין חלקות ומקמטין וכו' ועוד פי' רש"י קטורי בי ידי שהיו נוטלין כלים חלוקות וכו' ורבינו ירוחם כתב שההחלקה זו נקראת כסכוסי קרמא דשרי רבא והרמב"ם פירש קטורי בי ידי היינו לעשות קשרי בתי הידים עכ"ל הב"י מכל זה תראה דלפי' רש"י עיקר הגרסא בי ידי ולפיכך טעות גפל בכל הספרים שגרסו בפי' רש"י בירי וגם בפי' רש"י שבאלפסי ובהר"ן שם שפירש כפי' רש"י ע"ש כתוב בירי אבל צריך אני להגיה וצ"ל בי ידי:

קל א' נדרים דף י"ג: שלא ינהגו קלות ראש עכ"ל. לפנינו איתא שלא יקל ראשו לכך: שם אות הנ"ל חולין דף צ"ח ערכין דף כ"ד. ת"ר ונתן את הערכך ביום ההוא שלא ישהא שאפילו מרגלית בקלים אין לך אלא מקומה ושעתה הכי כתב בתורת כהנים פירוש אם הקדיש אדם מרגלית ורוצה לפדותה בזה המקום ונמכרת בזול ובמקום אחר נמכרת ביותר אין משלחין אותה לשם אלא מוכרין אותה בשוה ובמקומה בזול וכן אם ממתינין אותה מתייקרת אין ממתינן אותא אלא מוכרין אותה בשווייה כשעתה בזול. פירוש אחר ונתן את הערכך ביום ההוא שלא ישהא מרגלית לקלים. פירוש אם העריך עצמו והוא אדם קל ועני ויש לו מרגלית ואינה שוה בידו ובמקומו אלא שקל מחשבין אותה בשקל ונידון בהשג יד ופטור ואין אומרים ישהא עד שתמכר ביוקר ולא יהא נידון בהשג יד תלמוד לומר ביום ההוא עכ"ל. כך היא הגירסא לפנינו (כלשון אחר) ופי' רש"י כמו שפירש רבינו הכא (בלשון השני):

קל ב' (בעירובין דף ל"ב: אפי' איסורה קלילא לא ניחא ליה לחבר דליעבד עם הארץ על ידו וכו'. כתובות דף ס"ז: אמר זוודאי קלילא ואורחין רחיקא (פי' רש"י צדה קלה הכינותי לדרך רחוקה שאני יוצא לה) בבא קמא דף ו': האי תנא ירושלמאה הוא דתני לישנא קלילא. טוב מעט בצדקה (תהלים ל"ז פסוק י"ו) תרגום טוב קליל בצדקתא. יוקח נא נא מעט מים (בראשית י"ח פסוק י"ד) תרגום ירושלמי קליל מיא עכ"ל. דע חידוש נפלא כי יגעתי בהרבה חומשים מהרבה דפוסים חדשים גם ישנים ולא מצאתי שום תרגום ירושלמי על פסוק זה יוקח נא מעט מים והוא פסוק ד' בפרשת וירא וע"ש בתרגום ירושלמי בפסוק ג' הרכיב לתרגם על מה שנאמר בפסוק ד' הנ"ל והשענו תחת העץ עד דאכניס עיבוריא תחות אלנא וז"ל המפרש עיבוריא פירוש עוברים ושבים ודעתו כפירוש רש"י שאמר להקב"ה וכו' עד עד שאכניס את האורחים עכ"ל. וצע"ג וחיפוש מחיפוש למצוא מציאת התרגום ירושלמי. ואמנם מדברי רבינו למדנו כי היה לפניו הת"י על פסוק זה: שם ואכלה אותם כרגע עכ"ל. פסוק על ואכלה אותם כרגע והוא (במדבר ט"ז פסוק כ"א) ת"י ואשיצי יתהון בשעה זעירא ולכן נראה דצ"ל רגע אחר אעלה בקרבך (שמות ל"ג פסוק ה') ת"י שעה חדא קלילא. ודע דבשבת דף ק"ג. דוקא רץ אבל קלי קלי לא. פירוש קלי קלי מעט מעט כלומר בנחת: שם מעט דבש עכ"ל ת"י קליל שרף וקליל דבש כצ"ל:

קל ד' שבת דף פ': אפילו תימא רבנן קלקולו זהו תיקונו. אית ביה תרי פירושו חד דלעניין שופריה דסיד קיימא האי ברייתא לאו לעניין שררותי' וקא סברי רבנן דסיד שעירב בו חול אע"פ שהוא מתחזק הלך יופיו ומותר בגולה והוא שריותא קאמרי חול הגס כדי ליתן על מלא כף סיד. ופירוש שני כיון דלא שרי למיסד בי' בגולה עד שיערב בו חול הוה ליה קלקולא דקא מקלקל הוא התיקון והילכך משערינן חול הגס כדי ליתן על מלא כף סיד דחשיב ליה כדי שיהא מותר לסוד בו עכ"ל. ועיין מה שכתב רש"י בשם רבותינו וע"ש מה שמקשה על רבותינו והסכים לפירוש הזה ודע דגם כפי פירוש הראשון שכתב הערוך ניחא לא שייך קושית רש"י ז"ל עיין היטיב:

קל בין וי"ו לזי"ן. עדיות דף ח' העיד ר' יהושע ור' יקים איש חדיד על קלל חטאת פרה פ"ג ובפתח העזרה היה מתוקן קלל של חטאת. בפרק יו"ד דפרה קלל של חטאת שנגע בשרץ טהור. בריש טבול יום וקולית של מים המחולחלת. וכדה על שכמה תרגום וקולתה על כתפה. וספות וכלי יוצר תרגום וקולין ומן דחסף. הספות והמזמרות רשלמה ודיהוא ואת הספים דירמי' תרגום וית קוליא עכ"ל. עיין משנה ד' ה' פרק ז' דעדיות משיג הראב"ד על פירוש הערוך. ועיין מה שכתבתי בסייעתא דשמיא בחבורי יש סדר למשנה מסכתת פרה:

קלא א' פסחים דף ס"ב: שקלקלא פתק ביה. ראש השנה דף כ"ה: תענית דף ד'. לפרצודא דתותי קלא מהני. בבא קמא דף צ"ב. בירא דשתית ביה מיא חזי קלא לא תשדי ביה. עבודה זרה דף י"ח: הנה כלבי דאכלי אינשי שקל קלא שדי בהו פירוש קלא אבן עכ"ל. לפנינו בבבא קמא איתא בירא דשתית מיני' לא תשדי בי' קלא. ואכן בכל המקומות פירש רש"י קלא פיסת רגבים שקורין מוט"א:

קלב א' שבת דף ס'. בקולב הלך אחר מסמרותיו. פירוש עץ הוא וקובעין בו אונקליות של ברזל ותולין בו הקצבים הבשר פירוש אחר ממיני תכשיט הוא להשמיע קול כדורך בגת ומחזיק במסמרים להשמיע קול. פירוש אחר הערביים עושין תכשיטין בצוארי גמלים חתיכות חתיכות של כסף או של זהב וקובעין במסמרים ומשמעין קול עכ"ל. וז"ל רש"י קולב הוא כמין עמוד רחב מלמטה ומטלטל וחנווני מעמידו לפני חלון חנותו ומסמרין קבועין בו ותולין אבנטים ורצועות למכור:

קליבוסת שבת דף קנ"ב. (וינץ) צ"ל וינאץ השקדה זו קליבוסת פי' קליבוסת בין הפקקלות כמו תרב"א דאקליבוסתא דגרסינ' בפרק גיד הנשה בחולין דף צ"ג. אמר שמואל האי תרבא דאקליבוסתא אסור וזהו חלב שעל הכסלים עכ"ל. וז"ל רש"י זו קליבוסת עצם של הנק"א שהירך תקוע בו בולט ויוצא מרוב תשות כחו. ובחולין ז"ל רש"י תרב"א דקילבוסתא. עצם קטן והוא מונח על עצם שקורין הנק"א ומחובר לחולית האלי' מלמעלה וכו':

קלד שבת דף פ"ט: אבל עצים חזו לבבא דאקלידא עכ"ל. צ"ל לככא עיין לעיל ערך ככא וכן איתא ברש"י ובגמרא דשבת:

קלח א' נדרים דף ג': שמואל הוה בדיק נפשי' בקלחא. פירוש היה משים קלח של כרוב בפיו ובולעו ומפשפש כל מיעיו עכ"ל. זה לשון הר"ן בקולחא לא ידעתי מה היא וכו'. חידוש שלא ראה מה שפירש הערוך ועל הרא"ש שפירש בקולחא היינו ביצה טרמיטא וכו' יש להפליא טפי שלא פירוש כפירוש רבינו הערוך:

קלח ב' חולין דף ל"ו. תנא דבי ר' ישמעאל ודם חללים ישתה פרט לדם חללים שאינו מכשיר את הזרעים. פירוש אין דם הנהרג חשוב כמשקה להכשיר את הזרעים כדכתיב וכי יתן מים על זרע אלא בעת שנעשה חלל בעת יציאת נשמה כדכתיב ודם חללים ישתה אבל המקלח כמרזב ועוד נשמתו בו אינו מכשיר עכ"ל. זהו כפי' רש"י חולין דף ל"ו. ועיין תוס' שם שהסכימו לפירש רש"י בכריתות דף כ"ב שפירש בזה"ל דם חללים ישתה דם היוצא מן החללים כלומר לאחר מיתה קרוי משקה פרט לדם קילוח שאינו לאחר מיתה וזהו דם הנפש ואינו קרוי משקה ועיין שם בתוס':

קלט ראש השנה דף י'. ובפרק ב' דשביעית אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין פחות משלשים יום לפני ראש השנה וכו' דברי ר' אלעזר רבו יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת בשלשה ימים שוב אינה קולטת רבי יוסי ורבי שמעון אומרים שתי שבתות. פירוש לדברי האומר שלשים יום צריך שלשים ושלשים שלשים לקליטה ושלשים לעלות לו שנה וכן לדברי האומר שלשה לקליטה ושלשים לעלות לו שנה וכן לדברי האומר ט"ו עכ"ל. דברי רבינו כמו שפי' ר"ת. הביאו תוס' בר"ה דף יו"ד: וכן ביבמות דף פ"ג דלא כפי' רש"י דלענין שביעית קאי ע"ש:

קליא א' עירובין דף כ"ח: מערבין בקליא. פירוש קליא הוא עשב שורפין אותו וכותנין אותו בבורית ורוחצין ידיהם כמו קלם מלך בבל ואלו הירקות ירקות שדה הנאכלים הם ולפיכך אמרו מערבין בהם וכמה מלא היד עכ"ל. ורש"י פירוש קלח של עשב וקשה כעץ:

קלון מועד קטן דף ב'. אין משקין לא ממי הגשמים ולא ממי הקילון בארץ ישראל. מקואות פרק ח' אפילו נתמלאו בקילון. מכשירין פרק ד' הממלא בקילון עד ג' ימים טמאין פירוש כשהמים מקובצין במקום אחד ומבקשין להביא אותן אל שדה אחר עושין לו דרך שיבואו לו המים ושם אותו דרך שנמשכין בו המים נקרא קילון פירוש אחר מי קילון גומא עמוקה שיש בה מים ואינה מלאה וטרחא למדלא מינה מי גשמים אתו לידי מי קילון. כלומר כי מדלו מינה נחסרת וממילא נעשית מי קילון וטריחא מילתא עכ"ל. במ"ק הני שתי תיבות בארץ ישראל לישא במשנה אלא משום דמסיק הש"ס דס"ד אגמים דבבל כמיא דלא פסקי דמו א"כ מה דתני במשנה אבל לא ממי הקילון בארץ ישראל מיירי:

קלס ז' זבחים דף ק"ה. רבי אליעזר הכי בעי לה כגון דנקטי לה בקלוסא (ובמוסף א"ב בבקילסי בנסחאות עיין ערך בקלס) עכ"ל. ועיין מה שכתבתי שם בסייעתא דשמיא בשם רש"י:

קלוס ד' שבת דף ק"ח. התורה אמרה לא תאכלו כל נבלה ואת אמרת יאכלו אמר ליה קאלוס. פירוש יפה וכן בלשון יון עכ"ל. וז"ל רש"י קאלוס משובח טעם זה:

קלס זי"ן ברכות י"ט. פסחים דף נ"ג. תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי להאכיל גדיים מקולסין. ביצה דף כ"ג. ועושין גדי מקולס בלילי פסחים. פסחים דף ע"ד. רבי טרפון קוריהו גדי מקולס. פירוש גדי חקולס שתולין בני מיעיו חוצה כדרך שתולין המגן לאדם שם. תנו רבנן איזהו גדי מקולס כל שצלאו כולו כאחת נחתך או בשל ממנו אבר אין זה גדי מקולוס עד כאן לשונו. ז"ל רש"י בברכות דף י"ט. מקולסים. צליים כשהן שלמים ותולין כרעיהן וקרסוליהם וקרביהם סביבותן בשפוד ועל שם כך קוריהן מקולס שהיא לשון מזוין כדמתרגם וכובע נחושת על ראשו (שמואל א י״ז:ה׳) וקולסא דנחשא. בפסחים דף נ"ג. ז"ל רש"י מקולסין. צלויין על ראשו ועל כרעיו ועל קרבו כצליית הפסח דתניא בכיצד צולין (דף ע"ב.) (ר' עקיבא צ"ל) רבי טרפון קורהו מקולס לפי שתולה כרעיו חוצה לו בצדו כנושא כלי זיינו בצדו וכובע נחושת דגליות תרגום קולסא דנחשת עכ"ל. וכן פירש רש"י בביצה דף כ"ב: מקולס לשון גבור מזוין שכלי זיינו תלויין לו בצדו כדתרגמינן וכובע נחושת וקולסא נחשא עכ"ל. אמנם בפסחים דף ע"ד פ' רש"י בענין יותר מכוון [אהא דרבי טרפון קוריהו מקולס] מקולס. לשון כובע נחושת דמתרגמינן קולסא דנחשת דסבירא לי' תולין למעלה מראשו ונראין ככובע נחושת על ראש גבור עכ"ל. וצ"ע קצת שלא פירוש כך בכל המקומות שזכרתי דהא וודאי על שם הכובע נקרא מקולס והכובע בראש הוא מקומו עיין קונטרוה כ"ה:

קלסטרא א' סנהדרין דף ק"ד. כמדומין אני שאדונינו בן קלסטרא של מלך הוא. פירוש הוא קוסטינר שבמרך קס' והוא שר הטבחים עכ"ל. לפנינו ליתא לזה מיהו מתוך פי' רש"י ד"ה רדף וכו' ואמרו וכו' שהוא בן קלסתר [של] מלך שהי' דיוקנו דומה וכו' מוכח שהיה לפנינו כגירסת רבינו: שם עבודה זרה דף י"ח. יצתה בת קול ואמרה רבי חנני' בן תרדיון וקלסטורו מזומנין לחיי' העולם הבא עכ"ל. וקלצטורנירו כתוב בנוסחאות. פירש רש"י ממונה עליו:

קלסטר ב' כלים פרק כ' קלסטר בת ארבעת קבין. אית דאמרי קרסטל פירוש כדגרסינן שבת דף נ"ג. ולא סייחין בקרסטלין שבפיהם והוא כלי של עור ומחזיק ד' קבין שהן שני שלישי סאה שששה קבין סאה עכ"ל. בטרסקלין איתא לפנינו:

קלסטר ג' בבא מציעא דף פ"ז. מיד נהפך קלסטר פניו של יצחק ונדמה לאברהם. פירוש קלסטר פנים תואר פנים וכו' עכ"ל. לפנינו איתא קלסתר:

קלסטר ד' שבת דף קכ"ד. קנים ומחלות וקלסטרא. פי' קלוסטרא היא משנה בכלים פרק י"א שאסר ר' יהושע לטלטלה בשבת. תוספתא בכלים בתחלת בבא מציעא קלוסטרא רבי טרפון מטמא וחכמים מטהרין ברוריה אמרה שומטה מפתח זה ותולה בחבירו בשבת וכשנאמרו דבריה לפני ר' יהושע אמר יפה אמרה ברוריה. פירוש קלוסטרא קטונצ"ו בלע"ז והוא מרובע כמעשה קסת הסופר מחופה כדאמרינן דלוסקות הנעול וקלוסטרא הנעולה עכ"ל. לפנינו איתא גלוסטרא דתנן נגר שיש בראשו גלוסטרא ר' יהושע אומר שומטה מפתח זה וכו' ומצוין בצדו במסורת הש"ס כלים פרק י"א וכתבתי שם על הגליון דהני שלשה תיבות נג"ד שי"ש בר"אשו הם טעות הדפוס וצ"ל דתנן גלוסטרא ר' יהושע אומר וכו' כי כן הוא במשנה. והר"ש מפרש להא דקלוסטרא בזה"ל היינו נגר שיש בראשו גלוסטרא דסוף עירובין דף ק"א: וכן מוכח מהערוך דלא גרסינן לה. ומצאתי ברש"ל דתני נגר שיש בראשו גלוסטרא ר' יהושע אומר שומטה כצ"ל הנה בלתי ספק שמפני שבמשנ' דכלים ליתא להכי נ' תיבות לכך ירד להציל ולהגיה דתניא וכו' וכאילו הוא ברייתא. אבל מוכח להדיא מפירוש הר"ש בכלים ע"ש וביותר מהערוך דהגירסא היא כמו שכתבתי. וביותר קשה לגירסת הרש"ל דהיא גופה קשיא עלמה עזבה הש"ס המשנה ומייתי ברייתא [וכבר כתבו תוס' בכמה דוכתי דאין זה מדרך הש"ס] לכן נראה הגירסא כמו שכתבתי וגם רש"י שצ"ל גלוסטרא דתניא וצ"ל דתנן ר"י אומר נגד שיש בראשו וכו' בא רק לפרש מהו גלוסטרא על זה פירש נגר וכו' וכמו שפי' ג"כ הר"ש. ועיין בקונטרוס בראש הספר בסימן ג': שם ויש מפרשים קלוסטרא נגרא ששנינו בסוף עירובין דף ק"א: נגר שיש בראשו קולסטרא והוא כמין יתד וראשו עגול כמו רמון וכשיש בפתח ב' דלתות עושין טבעת בדלת אחת וכן בהאחרת ומכניסין באותן טבעות היתד עכ"ל. הרמב"ם בפרק י"א מהלכות כלים משנה ד' פירש ג"כ כזה. אבל הר"ש שם וכן ברש"י בשבת ובעירובין פירש רש"י גלוסטרא שראשו עב וראוי לדוך או שומים ונועלין בו דלת:

קלע ג' ברכות דף כ"ב. כי אתא רבין אמר באושא הוה בקיליעא דרב אושעיא. יבמות דף מ"ח: עבודה זרה דף כ"ר. יתיב רב אמי ורב חנניא בר פפא ורבי יצחק נפחא אקילעא דרבי יצחק נפחא. נדרים דף כ"ב אמר ליה זיל לקילעך פירוש לך לאוהלך וכו' עכ"ל. עיין לעיל ערך באש. בברכות פי' רש"י כניסת הבית חדר שלפני הטרקלין שקורין פורטיג"י בלע"ז. בע"ז פי' רש"י פנרק"א לפני הטרקלין. בפסחים דף ע"ב פי' רש"י לפני הבית כעין בית שער שקורין פורי"א:

קלעילון מעילה דף י"ג. הדש קלעילון בשדה הקדש מעל בפי' מגנצ"א כתוב הדש מלעין ופירוש מין קטנית עכ"ל. ורש"י פירש קלעילון מין קטנית וכ"כ הר"ש:

קלף ג' שבת דף ע"ט: קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין כבר פירשנו בערך דכסוסטוס. מנחות דף ל"ה. האי קליפא צדיך למיבדקי' עכ"ל. לפנינו איתא האי קילפא דתפילין צריך למיבדקי'. ופי' רש"י בזה הלשון קולפא קלף:

קלף ה' כתובות דף ס"ה. נפקא אבתרה מחייה בקולפא דשיראי. כלומר מחייה בשיראי שראשו קשור עכ"ל. לפנינו איתא בשידא פי' רש"י במנעול של ארגז:

קלקי שבת דף ס"ד. ת"ר שק אין לי אלא שק מניין לרבות את הקילקי ואת החבק. לפנינו איתא קלקלי פירש רש"י קלקלי מסרק של סוס שוקרין פייטרא"ל. חבק. צינגלא של סרגא ואוכף ועושין אותה מנוצה של עזים טווי ואריג:

קלקלנתוס שבת דף ק"ד: מגלה דף י"ז. כתב בדיו סתם בסיקרא בקומס ובקלקלנתוס. פרה פרק ט' דיו וקומס וקלקלנתוס. עירובין דף י"ג. סוטה דף כ'. דבר אחד יש לי וקלקלנתוס שמו עכ"ל. לפנינו איתא בכל המקומות קנקנתום פי' רש"י אדרמינ"ט: שם קלקלנתוס פי' בלע"ז ויטריא"ולי ובלשון ישממאל אלזאג עכ"ל. ז"ל תוס' בעירובין דף י"ג. ד"ה קנקנתום פי' בקונטרס אדרמינ"ט ורשב"ם פירש דהיא קרקע ירוקה שקורין אותה וידריאו"ל ור"ת נמי פוסק דמותר לתת אדרמנ"ט לתוך הדיו לספר תורה דלאו היינו קנקנתום וא"ת דבמסכת נדה דף כ'. דתנן שחור כחרת ומפרש התם חרתא דאושכפי ובפרק ב' דגיטין דף י"ט. קאמר דקנקנתום הוא חרתא דאושכפי א"כ משמע שהוא שחור ואלו וידריו"ל היא ירוקה ודומה לזכוכית ועל שם זכוכית נקראת וידריו"ל ור"י מפרש דאחר שטוחנין איתה יפה לתת לתוך לדיו אז היא משחרת עכ"ל. וכן כתבו בגיטין דף י"ט. בשם ר"י דשיחור הוא אדרמנ"ט וקנקנתום כפירוש רבינו שמואל דהיא קרקע ירוקה שקורין ויריאול"ה ובערוך לועזו ויטריאו"לו וא"ת דבנידה דף כ'. דתנן שחור כחרתא ומפרש דהיינו חרתא דאושכפי ואילו ויריאולא ירוקה היא כזכוכית ועל שם כך נקראת ויריאולא וי"ל כשמתקנים אותה וכו'. וכתבתי בשני מקומות הללו בעירובין ובגיטין על הגליון דאפשר דלפני תוס' הי' כתוב כגרסתם בנדה דמפרש שחור כחרת חרתא דאושכפי אבל לפנינו בנדה ליתא כלל ע"ש. מעתה על הרשב"ם שהי' לפניהם הגרסא כמו שהיא לפנינו בנדה אין חל עליהם קושית תוס'. ודע דז"ל רש"י בסוטה דף י"ז. קנקנתום וויטראולו או אורדימנ"ט קורין אותו עכ"ל ויש מקום להתבונן בו וצ"ע: שם במוסף (א"ב פירוש בלשון יוני ורומיי מין דומם זך כעו זכוכית ויפה פי' בעל הערוך וקראוהו הרומיים בלשונם דיו הצבעים כי בו יוצבעו עורות השחורים וזה מאמר רבא בר שמואל במסכת גיטין דף י"ט. חרתא דאושכפי) עכ"ל לפנינו איתא רבה בר [בר חנה אמר] שמואל חרתא דאושכפי. ולא ידעתי מה אלצוהו להוסיף "בר "חנה "אמר ולא ניחא להו לגרוס רבה בר שמואל שהוא נמצא כמה פעמים בש"ס אבל רבה בר בר חנה אמר שמואל לא שכיחי ולא ידעתי אם נמצא פעם אחת:

קלר ג' ביוקרא רבה בראש אחרי מות ובפסיקתא דאחרי מות ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו וכי קילורית עלת עמהם לסיני. פירוש שמענו שיש מקום שקורין לעוגה קליר על כן נקרא רבי אליעזר הקליר שאכל עוגה שהי' כתוב בה קמיעה ונתפקח עכ"ל. המעדני יום טוב שלהי פרק אין עומדין אהא שכתב הרא"ש שם וכן ר"א הקליר וכו' כדאיתא בפסיקתא כד דמך ר' אלעזר בר' שמעון קראו עליו וכו' [העתקתי דבריו בערוך קרוב ע"ש] כתב בזה הלשון תמיהא לי דבכמה פיוטים בד' פרשיות ובפורים ובטל ובמוסף ראש השנה חתם בראשי חרוזות אלעזר בירבי קליר מקרית ספר. וגם תמהתי מזה על בעל הערוך שכתב שנקרא ר"א קליר שאכל עוגה אחת שהי' כתוב בה קמיעא ונתפקח ויש מקומות שקורין לעוגה לקיר. ודוחק לומר דבעל הערוך משום הפסיקתא שקראו ר"א בר"ש דחק את עצמו לפרש דקליר לאו אביו הוה אלא על שם העוגה דא"כ צריך לומר דבריבי אעצמו מהדר וידומ שרש"י מפרש שהוא לשון גדול הדור ואי אפשר לומר שהוא יחתום את עצמו גדול הדור אבל נראה לי לקיים הפסיקתא בענין זה דאביו רבי שמעון ואבי אביו נקרא קליר והי' יותר מפורסם מאביו וכו' אלא שראיתי בהגהת מיימוני פרק ז' מה"ת שכתבו דמהפסיקתא משמע שהי' ר"א בר' שמעון נראה שרצה לומר בן רבי שמעון בן יוחאי וא"כ וודאי שר' שמעון היה יותר מפורסם וגדול מיוחאי אביו וגם לא נמצא שנקרא קליר אבל י"ל שאינו מוכרח שהי' בן ר' שמעון בן יוחאי דדלמא בן ר' שמעון אחר שאביו של אותו ר' שמעון הי' נקרא קליר וכדפרשתי עכ"ל המעדני י"ט. וראיתי באלי' רבה שהעתיק דברי המעי"ט ודחק לתרץ את הקושיא על בעל הערוך דאיך יחתום את עצמו גדול הדור ע"ש בסימן י"ב ס"ק א'. ולא הבינותי ולכאורה דברי רבינו עולה יפה דהא במכות דף ה': תנא בריבי אומר פי' רש"י בריבי כך היה שמו. וכן איתא בסנהדרין דף י"ז: רמי בר בריבי [אכן גירסת העריך בעדך נהר בר ברוכי] וכן איתא ברש"י ביצה דף ח': בד"ה נהרבלאי אמרו בסנהדרין (דף י"ז:) אמרו דהוא רמי בר בריבי. ובע"ז דף מ"ד: רב חמא בר יוסף בריבי מעתה לפירוש רבינו היה לו שני שמות אלו אלעזר בריבי. ובזה ניחא שלכאורה קשה למאוד על רבינו שלא זכר בשום ערך מלת בריבי עיון קונטרוס סימן ל"ז:

קם ב' ברכות דף ל"ה. קמה תוכיח. פירוש קמה היא התבואה דכתיב וחרמש לא תניף על קמת רעך וחייבת בברכה לאחריה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת פירוש אחר קמה היינו לחם דכתיב אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וכתיב בתרי' ואכלת ושבעת וברכת עכ"ל. כלשון הזה פי' רש"י:

קמא א' פסחים דף ג': מאי דקמא. פירוש מאי קאמר עכ"ל. לפנינו איתא מאי האי דקמן. וז"ל רש"י מאי דקמן. מה הדבר הזה שבא לפנינו:

קמח בפסחים דף פ"ד. בפרק כיצד צולין בגמרא (חל ששה עשר) צ"ל בגמרא כל הנאכל אמר לי' דרמא לך הא לא חש לקימחי' הדר בי' וכו'. יומא דף מ"ו. אמר רבא (האי מאן) צ"ל מאן האי דלא חש לקימחי'. יבמות דף מ"ב: דרמא לך הא לא חש לקמחי' סתם ואח"כ מחלוקת וכו'. פירוש אכילתו להפסד הולכת שאינו מתעסק בתורה כראוי לה. וי"א לא שימש כל צורכו ולא ידע שמועה זו ואתא לפורקי לן. ספרים אחרים לא חש לקמחי' כלומר לא חשש לפניו הקושיא שתבא לו עכ"ל. ז"ל רש"י בפסחים לא חש לקמחי' למה שהוא טוחן אם חיטין אם פסולת. וביבמות ז"ל רש"י לא חש לקמחי' למה שהוא טוחן ומוציא מפיו כלומר לדיבורו. ביומא לא פי' רש"י כלום. אמנם בסוכה דף נ"ד ז"ל פי' רש"י מאן הא. דתריץ הכי. דלא חש לקימחא. טוחן ומוציא סובין ואינו חושש כלומר מרבה דברים ואינם עכ"ל:

קמניא בעבודה זרה דף יו"ד: כל דזכי למלכא אשדי לי' לקימוניא חליליא. פירוש חפירה מליאה אפר מנופה שמשליכין בו חייבי מיתה. פירוש אחר לכבשן האש עכ"ל. וז"ל רש"י לקימוניא חלילא. בית מלא עפר:

קמץ ב' כתובות דף ע"ז. המקמץ והמצרף נחשת מאי מקמץ אמר רב יהודה זה המקמץ צואת כלבים ותניא מקמץ זה בורסי קטן עכ"ל. בגמ' שלפנינו איתא זה המקבץ וכו' אמנם רש"י מציין מקמץ צואת כלבים [אכן בברייתא דמייתי הס"ס איתא ויש אומרים זה המקמץ וכו'] לא ידעתי מה צורך בה אבל באשכנז ראיתי ששורין בהן הבגדים יום או יומים לפני כבוסן עכ"ל רש"י והדברים תמוהין דהא רש"י גופי' כתב בחגיגה דף ד'. המקמץ מפרש במסכת כתובות (דף ע"ד.) המקמן בידו צואת כלבים ואומר אני [כי צ"ל] כדי לתקן בהן עורות שקורין קרדוו"ן שמעבדין אותן בצואות כלבים עכ"ל. וכן מבואר בברכות דף ך"ה. בגמרא וברש"י ד"ש בזמן שיש בהן עורות כתב בזה"ל אצואות כלבים וחזירים קאי שדרכן לתתן בעבוד העורות כו' [ולולי דמסתפינא הייתי אומר דמה דאיתא בכתובות לא ידעתי מה צורך וכו' עד סוף הדבר גליון הוא ואינם מפי' רש"י. וכדי שלא לשבש כל הנוסחאות] צריך אני לומר דזה דכתב לא ידעתי מה צורך בה וכו' היינו משום דממשמעות הש"ס מקמץ הזה שמקבץ צואות הכלבים לאו היינו בורסי [שמעבד העושות כמ"ש הערוך בערך ברסי פירוש אומן המעבד עורות וע"ש במוסף דבורסי הוא עיקר השם של המעבד עורות] אלא אף דלאו בורסי הוא שמעבד העורות אפ"ה כופין אותו להוציא מצד שמקבץ צואות הכלבים ולכך מקשה הש"ס שפיר על ר' יהודה דוקא ממה דתני בברייתא איזהו מקמץ זה בורסי והיינו על כרחיך בורסי קטן [ממה דתני במשנה והבורסי והוא בורסי גדול ע"ש בסוגיא] ואי רב יהודה בבורסי מיירי קשה מאי איריא שמקבץ צואות כלבים אפילו בבורסי אף שהוא קטן כופין אותו אלא ע"כ דרב יהודה דאמר זה המקבץ צואות כלבים ע"כ נקיט באיש דלאו בורסי הוא להכי מקשה הש"ס דברייתא לא תני הכי אלא תני איזהו מקמץ זה בורסי ולפיכך הוצרך הש"ס לומר תנאי היא דתני מקמץ זה בורסי [היינו בורסי קטן] ויש אומרים זה המקמץ צואות כלבים ר"ל דמקמץ צואות כלבים כופין אותו להוציא גם דאינו בורסי. והשתא שהמקמץ הזה אינו בורסי שפיר כתב רש"י לא ידעתי מה צורך בה [דאין לומר דמקבץ כדי למוכרו עיין קונטרוס סימן כ"א]:

קמר ג' הוריות דף י"ג: אמר לי' רשב"ג לר' נתן נהי דאהני לך קמרא דאבוך למיהוי את בית דין למיהוי נשיא מי אהני לך. פירוש קמרא חגורה שחוגרין אותה באבנט אלא שהיא רחבה יותר מאבנט וקובעין עליה כסף וזהב ומשמשי מלכים לובשין אותם וזהו דגרסינן בפרק במה אשה בשבת דף כ"ט: אמר רב יהודה קמרא שרי איכא דאמרי ארוקתא ואמר רב ספרא מידי דהוה אטלית מוזהבת ואיכא דאמרי אנסכא מידי דהוה אאבנט של מלכים ופירוש רוקתא מטלית שעושין אותה מעשה אורג וקובעין עליה חתיכות של כסף ושל זהב ומדמין אותה לטלית מוזהבת ומותרת בשבת ופירוש נסכא חוטין שעושין אותן מעשה עבות כשרשרת וכאבנט וקובעין עלי' חתיכות של כסף ושל זהב ומדמין אותו לאבנט של מלכים ומותר בשבת. וזה מעשה דרבן שמעון בן גמליאל כשבקש רבי נתן לחלוק עליו להיות נשיא שהיה רבי נתן בבלי ובכמה מקומות אמרינן רבי נתן בבלאה הוא והי' אביו ראש גולה בבבל והיו ראשי גליות רגילין ללבוש חגורות דאינון קמרי ולעמוד לפני מלכי פרסיים עד סוף מלכות פרס ועלה רבי נתן לארץ ישראל והי' אב בית דין לפיכך אמר לו אם הועילה לך חגורה של ראש גלות שלבש אביך להיות אב בית דין הלא די לך זאת ובקשת להית גם נשיא זהו פירוש רב שרירא גאון וכעין זה הפירוש פירשנו בערך נסך. חגרו שקים תרגום קמרו שקים על בשרהון עכ"ל. ובמוסף (א"ב פירוש בלשון יוני חגורי וגם מין תכשיט של נשים) עכ"ל. ותרגום יונתן בכל מקום דכתיב אבנט מתרגם קמרא וצ"ע:

קמרין שבת דף פ'. אות אחת בקולמוס ואות אחת בקומרין. פירוש כמו קלומרין שפירשנו במקומו) עכ"ל. המוסף לפנינו איתא בקלמריץ:

קן א' גיטין דף וי"ו. שמע קן קולמוסא וקן מגלתא. פירש אפילו שמע שאמר הבעל כתוב גט לאשתי פלונית שאני מגרשה וראה שהסופר לקח הקולמוס והמגילה לכתוב בה הגט לשמה דיו ורב האי פירש שמע קל קולמוס שמע חיתוך הקולמוס וחיתוך המגילה שחתך הסופר לכתוב בה הגט שכן בלשון ערבי קורין חיתוך הקולמוס קטע אלקנם וחיתוך המגילה שחתך הסופר לכתוב בה הגט קטע אלרק. פירופ אחר קן קולמתא דשמע דאמר לי' לסופר תקן קולמוסך לכתוב בה הגט ותקן מגלתך שהוא הקלף. פירוש אחר שמע קל תיקון הקולמוס וקול תיקון המגלה עכ"ל. ז"ל רש"י תיקון הקולמוס והקלף לשמה כשתיקנוהו לשמה כשחותכין אותו ומחליקין אותו ולי נראה קן קולמוסא קול הקולמוס כשהוא כותב וקול היריעה שהוא נשמע כמי שאומר קן קן ואית דגרסי קל קולמוסא:

קן ב' קנה של סיידין לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור. פירש רב שר שלום קנה של ציידין הוא ולא של סיידין ומורידין בהן העופות מן האילנות הגבוהים בדבק כדאמרינן בפרק אלו טרפות בחולין דף נ"ב. דבקא אמימר אסר משום ריסוק איברים כשגבוה שלשים אמה או חסר או יתר אין מגיעו קנה אחד אלא או ד' או ה' ומתקנין אותן כדי שיכנס עיקרו של זה בראשו של זה והעליון שבכולן מלוכלך בדבק ומלכלך בכנפיו של צפור ונדבקין זה בזה ונופל ובנין של אותן קנים קל הוא מקני מנורה אף על פי שאסור לפיכך המחזיר קני מנורה בשבת חייב חטאת קנה של (סיידין) (נראה לפי הענין דצ"ל כאן של ציידין) לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור. ואמרינן באידך פירקין דף ע"ח: דבק כדי ליתן בראש השפשף. ויש מפרשים של סיידין האומנין שסדין את הבית שיהא לבן משימין קנה זה על גבי זה כדי שיהו מגיעין למעלה עכ"ל. כעין זה פי' רש"י ע"ש:

קן וי"ו בבא מציעא דף ע"ה: והקונה אדון לעצמו ומאי ניהו זהו שתולה נכסיו בגוי. פירוש דהשתא אתי גוי ושקיל להו מיני' וקאמר כיון דקמודית לי דדידי נינהו לא שביקנא להו לך. ולא אזיל למתא אחריתא. דהיינו קונה אדון לעצמו כאלו קנאו שר העיר ואינו רשאו לזוז משם עכ"ל. כתב מהרש"א בחידושי אגדות בזה הלשון בהאי מתא לא ידעתי אמאי קרי לי' קונה אדון לעצמו ויש לפרש דקאי אצועקין ואינן נענין דאפשר דבמקום אחר יהי' נענה כדאמרינן בראש השנה דף ט"ז. שינוי מקום מקרע גזר דינו של אדם שנאמר לך לך מארצך וק"ל עכ"ל. הן אמת שדברי הגאון מהרש"א ז"ל טוב להשכיל ומצוחצחין המה. אבל פשטא דהש"ס איננו סובלתו דהא אהך דקונה אדון לעצמו לפרשו מאי היא אסיק הש"ס איכא דאמרי התולה נכסיו בנכרי [ופי' רש"י והערוך מסכימים יחד שנעשה הנכרי לו לאדון ליקח ממנו בדין] איכא דאמרי הכותב נכסיו לבניו בחייו איכא דאמרי דביש לי' בהאי מתא ולא אזיל למתא אחריתי הרי דכל הני א"ד לפרש כוונת הקונה אדון לעצמו. ותו לפירוש מהרש"א אין שייכים א"ד והכי הו"ל למימר ויש אומרים אף דביש לי' וכו' דהא הנך יש אומרים מוסיפין על התנא קמא דחשיב רק שלשה צועקים וכו' ועוד דלמה נקטו דוקא שינוי מקום הא גם צדקה ושינוי השם ושינוי מעשה מקרעין גזר דינו כדחשיב בראש השנה שם. ולדעתי אלו ראה המהרש"א דבריו ופירוש נכון של רבינו הי' מונע את עצמו וחדל מלעשות פתח פירוש אחר:

קנב שבת דף ע"ג. האי מאן דקניב סילקא חייב שתים. פירוש מי שחותך תרדין המחוברין בקרקע. שם דף קי"ד: יום הכפורים שחל להיות שבת מותר בקניבת ירק. כלים פרק י"ז כלכלה משיחסים ויקנב. פירוש לאחר שחוסם חסימת הכלי ונשארו קסמין קטנים שם פוסקן וקוטמן שמו קניבה כדגרסינן בביצה דף כ"ב. בגמרא דפרק יום טוב קניבא שרי פירוש לחתוך ראש הפתילה שנעשית גחלת ויש מי שאומר כגון אבוקה שהיא עשוי בחתיכת עצים קטנים אם ניטל ביום טוב מאותן העצים שלא אחזה בהן האור שרי עכ"ל. לפנינו איתא אמר רב קנבא שרי וז"ל רש"י קנבא. למחוט ראש הפתילה שנעשה פחם שקורין מוקיי"ר בלע"ז. וז"ל תוס' קנבא שרי פי' רש"י וכו' ולא נהירא דלקמן (דף ל"ב:) קרי לי' מוחטין את הנר ולא קרי הכא כי ההיא לישנא דהתם לכן נראה רתרי חטויי יש אחד בשעה שדולק והיינו ההיא דלקמן ויש אחד לאחר שכלה שמתקנין אותה כדי שידליק מהר ומסיר הפֶחם שבראש הפתילה ובכך נוחה כשידליק אותה והיינו ההיא דהכא דשרי עכ"ל והנה לקמן דף ל"ב: איתא אמר רב נתן בר אבא אמר רב מוחטין את הפתילה ביום טוב וכו' ולפ"ז עדיפא הוה לי' להתוס' להקשות תרתי דאמר רב למה וגם אפילו למסקנתם קושיא זו במקומה עומדת אחרי דאמר רב לקמן מוחטין והיינו עדויי חושכא אין צורך לרב לומר הך דהכא דאתי' בקל וחומר דשרי ולפיכך כתבתי שם על הגליון גירסת הרי"ף והרא"ש אמר רב יהודה וכו' ומעתה נראה דגם לפני התוס' הי' כתוב כך וכצ"ל גם לפי מסקנת התוס' הגירסא אמר רב יהודה קנבא שרי כדי שלא יהיו דברי רב כפולים וכדאמרן [ועיין מה שכתבתי לקמן בסוף הענין] גם הרא"ש מקשה על פי' רש"י כקושיית התוס' בזה הלשון וקשה דלקמן בפרק המביא מפיק לה בלישנא אחרינא מוחטין את הפתילה ומפרש לי' לעדויי חושכא ונראה כמו שפירש הערוך אחר שכבה הנר חותכין ראש הפתילה הנשרף וקמשמע לן דאין כאן משום תיקון כלי שמתקן הפתילה כדי שתהא נוחה לידלק ודוקא שרוצה להדליק באותה לילה ולשון קינבא כמו קניבת ירק ועוד פירש מדורה העשוי' בעצים דקים שמותר להסיר מהם קודם שאחז בהן האור עכ"ל הרא"ש. הנה הרא"ש פרושי קמפרש לה בשם רבינו מה שאין לפנינו דלזה שכתב רבינו לחתוך ראש הפתילה שנעשית גחלת ע"כ אין הכרע דאפשר לומר דסובל כפי' רש"י דהיינו חטוי בשעה שדולק [ואולי נוסחא אחרת הי' להרא"ש בדברי רבינו] ופשטא דלשון של רבינו משמע כפי' רש"י וכן משמע בהגהת מיימוני להדיא אהא דכתב הרמב"ם בפרק ד' מהלכות יום טוב הלכה ג' אגודה של עצים שהודלקו במדורה כל עץ שלא אחז בו האור מותר לשומטו ואינו דומה למסמר שמן מן הנר ע"כ כתבו ההגהות בזה"ל כך פירש האלפסי הא דאמר רב יהודה (פי) קינבא שרי וכ"כ ס"ה משמו וכן בערוך יש מי שאומר כן ור"ח פירש קסמים דקין יש באור ועדיין לא הוסק האור ברובן ופירוש הראשון פירש הערוך בעצמו לקוץ ראש הפתילה הנעשית פחם וכן פי' רש"י ולא נראה לר"י דהיינו מוחטין בפרק המביא ואומר ר"י דמיירי לאחר שכבתה הפתילה ויש שם פחם מותר לחותכו דלאו מתקן מנא הוא דניחא לי' להדליק בפעם אחרת עיין קונטרוס סימן כ"ב,

קנבס שבת דף ק"כ. הקנבס של פשתן. פירוש הוא החלוק התחתון שלובשין אותו לא על בשרו אלא על אונקלי ובלע"ז גונ"א והוא תחת החלוק שלמעלה. עכ"ל לפנינו איתא קלבוס.

קנז תמורה דף י"ו. אמר רבה חורגיה דקנז הוה דיקא נמי דקתני הקנזי. כלומר שנקרא על שם בעל אמו כמו אדם על שם עירו שאינו אביו דיקא נמי דקתני אל תיקרי בני' אלא בוני' עכ"ל. לפנינו בגמרא ליתא דיקא נמי וכו' וגם אל תיקרי בניה אלא בוניה ליתא אלא בסוטה דף י"א: איתא לכל זה ע"ש. ועיין רש"י בתמורה משמע דהי' גורס נמי דיקא דכתיב הקנזי וכו' ע"ש.

קניא פסחים דף ל': עבודה זרה דף ל"ג. בעו מיני' ממרימר הני מאני דקוניא מאי. כתובות דף ק"ז. והלכתא כוותי' דרב זביד בקוניא. חולין דף מ"ז: מייתינן צעא דקוניא: פירוש קוניא תחלתו חרש וסופו טחין אותו בזכוכית כדגרסינן בע"ז דף ע"ה: קוניא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר כתחלתו וחד אמר כסופו חד אמר כתחלתו חרש הוא ואין צריך טבילה וחד אמר כסופו זכוכית הוא וצריך טבילה עכ"ל. בכתובות דף ע"ה: הסכים תוס' לפירוש הערוך ע"ש ד"ה הני:

קנת מכות דף ז': נשמט הברזל מקנתו עכ"ל. לפנינו איתא מקתו:

קנתר פסחים דף ס"ו. התחיל מקנתרן בדברים. נדרים דף מ"ח: אנשי גליל קנתרנין הם. נזיר דף מ"ט: קידושין דף נ"ב: אל יכנסו תלמידי מאיר לכאן מפני שקנתרנין הן. פירוש מכעיסין הן עכ"ל. לפנינו איתא התחיל מקנטרן אבל בנזיר ובקידושין איתא בתי"ו וברש"י איתא בטי"ת וכן במשנה איתא בטי"ת:

קס א' סנהדרין דף צ"ג. היינו דאמרי אינשי תרי קיסי יבישי וחד רטיבי אוקדוה יבישי לרטיבא. עצי עולה תרגום ירושלמי קיסי עכ"ל. אודי איתא בנוסחאות:

קסדור שבת דף מ"ט. ראהו קסדור אחד. פירוש שליש ובלע"ז קשטלדו עכ"ל ורש"י פירש מנישטרא"ל שהיה ממונה על כך.

קסוה סנהדרין דף פ"א: הגונב את הקסוה. פירוש כלי שרת כדכתיב ואת קשות הנסך עכ"ל לפנינו בסנהדרין דף פ"א: במשנה הגונב את הקסוה וכו' גמרא מאי קסוה אמר רב יהודה כלי שרת וכן הוא אומר ואת קשות הנסך. וז"ל הרמב"ם קסוה כלי שרת נגזר מן קסות הנסך. וז"ל הרב ברטנורה הגונב את הקסוה מכלי שרת מלשון קשות הנסך וז"ל התי"ט הגונב את הקסוה כתב הרב וכו' מלשון קשות הנסך גמרא כלומר שקסוה הוא שם מושאל ומצאתי לו חבר במשנה ג' פרק ד' דכלים. והנה כשנדקדק במה שכתב רבינו פירוש כלי שרת כדכתיב ואת קשות הנסך לא ידענא מה הוסיף בזה הלא כתובה היא להדיא בגמרא. ואולי לפי הגירסא שלפנינו דומה קצת ליהודה ועוד לקרא דמייתי הש"ס וכן הוא אומר ואת קשות הנסך לפרש מתורה אלשון חכמים ולא נמצא כזה אלא במקום דמפרש הש"ס פי' בפסוק מייתי ראיה על זה הפסוק מקרא אחרינא וכן הוא אומר וכו' כדי לחזק הפירוש ההוא. [עיין בכורות דף ה': וסנהדרין דף ק"נ. ומעילה דף י"ח. ובשאר דוכתי טובא] ובכן גירסת רבינו כדכתיב וכו' היא יותר נכונה. אמנם לכל הגירסות קשה קצת דמייתי קרא ואת קשות הנסך שהוא במדבר ד' פסוק ז' וז"ל רש"י שם קערות וכפות וקשות ומנקיות כבר פירשתי במלאכת המשכן. ולמה לא הביא הש"ס ראיה מן המוקדם במלאכת המשכן שמות כ"ה פסוק כ"ט ועשית קערותיו וכפותיו וקשותיו וגו' ופירש רש"י כל דבר החלול קרוי בלשון ערבי קסו"א וע"ש. והוי יודע דכל המפרשים שפירשו שהוא מלשון ואת קשות אף דהתם בשי"ן והכא בסמ"ך ואם כוונתם דשי"ן וסמ"ך מתחלפים הוי להו לפרושי כך אלא דעיקר כוונתם על המתרגם שמתרגם ואת קסות. ודע דמה שהשיג הראב"ע בפרשת תרומה הביאו המזרחי בזה הלשון והחכם ראב"ע טען על ר' נתן בערוך בעבור שאמר כי הקשות הן דמות קנים כי כן יקראו בלשון ישמעאל. ואמר שהמגיד לו לא ידע לשון ערבי ונלעג היה וכו' וע"ש מה שהתנצל המזרחי להצדיק את בעל הערוך קחנו משם:

קסט קוסטא דמוריסא בלומא עיין ערך לם. פסחים דף ק"ט אמר ר' יצחק קיסטא דמורסיא דהוות בציפורי היא הות לוגא דמקדשא עכ"ל. בעבודה זרה דף ל"ד: איתא קיסתא וכן איתא בפסחים קסתא. מיהו ברש"י איתא קיסטא שם המדה וכן איתא בהרא"ש:

קסם עירוכין דף ט"ז: אמר רבי טרפון תמיה אני אם יש בדור הזה מי שיוכל להוכיח טול קיסם מבין שיניך טול קורה מבין עיניך. כלומר יותר תועבות עשה השופט משאר העם עכ"ל. לפנינו איתא עיניך. אכן בעין יעקב איתא שיניך כגרסת רבינו:

קסוס כלאים פרק ה' האירוס והקיסוס ושושנת המלך. אהלות פרק ח' הארוס והקיסוס וירקות החמור. סוכה דף ל'. הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס מפרשים אותה בלע"ז אילר"א עכ"ל. לפנינו איתא הקיסום פי' רש"י קיסום איר"א בלע"ז והוא נדלה כגפן. וז"ל הרב ברטנורא קיסום אידר"א בלע"ז והוא נדלה כגפן וכדלעת:

קסר סנהדרין דף צ"ח בענין משיח עתיד הקב"ה להעמיד להם לישראל דוד אחר וכו' עד כגון קיסר ופלגו קיסר פירוש מלך ומשנה למלך בן דוד בן ישי מלך ודוד אחר שני לו וכו' עכ"ל. במוסף (א"ב שם המושל הראשון אשר בחזקה כבש הרומיים תחת ידו ואחריו נקראו כן מושלי הרומיים על שמו ואווגוסטוס בן אחותו משל תחתיו אחר הריגתו ועל שמו נקראו המושלים אחריו וזה ענין קיסר אווגוסטוס) עכ"ל עיין בתוספות דע"ז דף יו"ד: ד"ה כל נשיאיה על שם הראשון שמתה אמו בלדתה וקיסר הוא לשון כרות בעברי:

קעילה עירובין דף ס"ג: הישן בקעילה שאיש ואיש ישנין. פי' בקעה גלויה. ויש אומרים עליה. ויש אומרים קובה כגון הא דגרסינן בסנהדרין דף ק"ו. בוא ואשיאך עצה להם קעילין והושב להם זונות. ספר אחר קלעים. לפנינו בעירובין איתא הישן בקילעא פירש רש"י בחדר:

קעקע א' מכות דף כ"א. הכותב כתובת קעקע כתב ולא קעקע קעקע ולא כתב. גמרא אסור לו לאדם שיתן אפר מקלה ע"ג מכתו מפני שנראה ככתובת קעקע. פירוש מנהג היוונים שישרטו בבשרם ויכתבו שם עכ"ל. עיין קונטרוס סימן:

קף א' קידושין דף מ' א' אין מקיפין בחילול השם. פירוש אין ממתינין לו עד שיעשה זכות כנגד אותה העבירה שיש בה חילול השם כדי לדחותה כמו הנוטל מן החנווני היום ומחר פורע עכ"ל. בגמרא מאי אין מקיפין אמר מר זוטרא אין עושין לו כחנווני [המקיף כך איתא בעין יעקב] וז"ל רש"י אין עושין לו כחנווני המקיף לאדם פעמים רבות וגובה כל הקפותיו בפעם אחד. אין עושין כך למעלה למחללי השם אלא נפרעין מיד. וכתב המהרש"א בחידושי אגדות בזה הלשון וקשה לפירושי דטבא ליה עבדי ליה למחללי השם כדאמרינן בפ"ק בעבודה זרה דף ד'. אפסוק רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את עונותיכם משל מאוהבו נפרע ממנו מעט מעט ומשונאו נפרע ממנו בבת אחת. ובערוך פירש פירוש אחר אין ממתין לו עד שיעשה זכות כנגד אותה העבירה כדי לדחותה כמו הנוטל מן החנווני היום ומחר פורע עכ"ל. ותו לא קשה מידי עכ"ל המהרש"א. ולכאורה יש ליישב דברי רש"י המצודקין דבמה דסיים רש"י אלא נפרעין ממנו מיד דהיינו כל ההקפה ביחד ומיד משא"כ בשאר עבירות אף בערך המשל כשנפרע משונאו עכ"פ מקיף לו לזמן מרובה ונקיט רש"י אף בענין החמור יש חלוק דהיינו בשאר עבירות מקיפין לזמן אף לשונא שנפרעין ממנו בבת אחת אבל בחילול השם אותו הפירעון אין מקיפין לו אלא מיד נפרעין ממנו באותו הערך שנפרעין בשער עבירות לאחר זמן. ואמנם בפי' רבינו מצוה לבאר. עפ"י מה שכתב הרא"ם בפסוק ולא יקח שוחד בפרשת עקב דברים יו"ד פסוק י"ז בזה הלשון ולא יקח שוחד המצוה במקום עבירה שיותר לו עונש העבירה בעבור המצוה שעשה אלא יתן לו שכרו בעבור המצוה שעשה ועונשו בעבור העבירה שעשה עד כאן לשונו. וכן כתוב הרמב"ם בפירוש החומש. והענין הזה בעצמו [אף שרש"י פי' ולא יקח שוחד לפייסו בממון] מוסכם בספרי מוסר ובמפרשים וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשניות בסוף פרק ד' באבות ולא מקח שוחד ע"ש וכן פירשו הר"ב ותוי"ט. ואם כן למה זה כתב רבינו הערוך וגם המהרש"א בהסכמה דבחילול השם אין ממתינן לו וכו' כדי לדחותה וכו' משמע להדיא דבשאר עבירות עושין כך והדבר צריך תלמוד. ואולי להצדיק דברי רבינו דזה שכתב פי' אין ממתינין לו עד שיעשה זכות [ולא כתב שיעשה מצוה] על דרך כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו והיינו שיקודש השם על ידו ובאופן זה הוה אמינא שיתקן את המעוות לגמרי באשר יקדש השם ויתוקן החילול שנעשה על ידו. לפיכך צריך להודיע דאפילו באופן זה אין מקיפין. ובזה כל דברי רבינו עולים יפין: שם בסוף האות הנ"ל חולין דף מ"ו: אין מקיפין בבועי. פירוש ריאה שיש בה צמחים ונמצאת אחת מהן נקובה ואין ידוע אם קודם שחיטה נקבה או אחר שחיטה אין אומרים ננקוב לזה האחרת ונראה נקב זה אם דומה לנקב זה אלא כיון שנמצאת נקובה טרפה. אבל בבני מעים מקיפין (לקמן בחולין דף נ'.) אם נמצא נקב בבני מעים ואין ידוע אם ניקב קודם שחיטה או אחר שחיטה נוקבין נקב אחר בבני מעים ומדמין עכ"ל. וכתב רש"י בדף מ"ו. גבי ריאה דכיון שנעשית בה בועי אין מראה ניכר בה ועשוי להשתנו' כל שעה וכו' עכ"ל:

קף ד' בבא מציעא דף צ"ב: עבודה זרה דף נ"ו. והתני רב זביד בר אושיא יין משירד לבור ויקפה רבי עקיבא אומר משיעלה. פירוש קפוי הנושל מן החרצנים והזגין והקיסמין וכיוצא בהן שמעלה היין ברתיחתו והן צפין על פי הבור או על פי החבית רבי עקיבא אומר משיעלה בחביות גם זה לשון קפוי הוא והוא מלשון שילוי מלשון השולה דגים ופי' מסיעלה משיסיר הקצף שעל היין והחרצנין והזגין מפי החביות פירוש אחר מסיקפה משירתיח ויקח הרתיחה שלו וכו' עכ"ל. לפנינו איתא משישלה וז"ל רש"י משישלה בחביות לשון השולה דגים מן הים (חולין דף ס"ג.) משישלה היין מן הבור להנתן בחביות וכו':

קף ה' פסחים דף נ'. מאי אור ירקות וקיפאון אור שיקר הוא בעולם הזה קפוי הוא לעולם הבא. פירוש אור שיקר כלומר התורה כדכתיב כי נר מצוה ותורה אור וכתיב ודבר ה' היה יקר קפוי הוא מצוי הוא לעולם הבא וכל דבר מצוי ביד רבים כדכתיב והיה אחרי כן אשפוך רוחי על כל בשר בזול הוא עכ"ל. הפירוש שכתב רבינו היינו אליבא דרבי יוחנן דאמר אלו נגעים ואהלות שיקרין הן בעולם הזה וקפוין הן לעולם הבא:

קף ט' שבת דף כ"א. אבל להקפות מותר. פירוש להעבות ראש הפתילה כדי שירבה האור עכ"ל. ורש"י פירש סומך עליו הפתילה להציפה שלא תטבע בשמן ויצף הברזל מתרגמינן וקפא פרזלא:

קף יו"ד ב"מ דף ק"ט: קופא סבא פלגא. פירוש גפן זקן כיון שהזמורות הזקינו צריך לעקרם ולשתול חדשים לפיכך נוטל פלגא עכ"ל. עיין קונטרוס סימן:

קף י"א יומא דף נ'. זבחים דף ז'. אחיו הכהנים בקביעותא או בקפיא מתכפרים. פירוש אין כפרה לאחיו הכהנים בפר כהן גדול ביום הכפורים עד שעת הקפת הוידוי וכשתמקבצין ביום הכפורים להאזין הוידוי באותה שעה מתכפרין ואם המיר קודם לכן תמורתו תמורה או לאיספר אחר כנופיא עכ"ל. עיין קונטרס סימן:

קף י"ב חולין דף קי"א. קריבו לן קניא בקפיה ואכלינן פירוש קריבו לו הכבד והריאה והקנה והלב דנשלק כולו ביחד עכ"ל. לפנינו איתא בקופיה. ופירש רש"י הקנה עם כל המחובר לו הריאה והלב והכבוד וכולן נתבשלו יחד:

קף י"ג בבא מציעא דף ל"ח. דלמא מפומבדיתא את דמייעלי פילא בקופא דמחטא. פירוש שאומרים דבר שאינו הווה עכ"ל. וז"ל רש"י דמעיילין פילא וכו' ומשני שנוייא דחיקא כמבקש להכניס פיל שהוא חי' גדולה בנקב מחט:

קף י"ד בבא קמא דף ק'. אי נמי דצבע בהו קופא. פירוש כגון דאתא קוף וצבע האי צמר בהני סממנים שאין צבוע יפה ולא שבח לענין דמי ויש אומרים דצבע בהו קופא של נצרים וצבע קופתו בסממניו וקא מהדר לי' קופתו צבוע דלא שבח ענין דמי ויש אומרים דצבע בהו הגזלן קוף של הנגזל דקוף הוה מעיקרא וקוף לבסוף ולא שבח לענין דמי עכ"ל לפנינו איתא ואי בעית אימא כגון שבציר בהו קופא אבל הדיבור המתחיל ברש"י איתא אי נמי דצבע בהו קופא וכו' ע"ש מה שפירש וכן תוס' שם פירשו בענין אחר ע"ש בד"ה דצבע בהו קופא וכו':

קף ט"ו שבת דף קט"ו. משום דמקפיא נפשה. פירוש מכבדת עצמה עכ"ל וז"ל רש"י מקפיא נפשה מגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטל וכו' מקפיא כגון אקפו ידיכו דחגיגה עכ"ל. ופירוש הערוך לא אוכל לכוונו וצ"ע:

קף ט"ז פסחים דף קט"ו: מרור צריך לשקועי' משום קפא. פירש רב האי גאון עיקר חיפה בלשון ארמית מלשון קיפוי כגון נפיחה והרוח שאוחזת בבני מעים מן המאכולת נקראת קפא מפני שמנפחת והחרוסת סם הוא שטורדת אותה הרוח ולא הי' שונה מריחה דחלא מיית אלא מריחא דחלא פקע. ופירוש קפא דחסא חמה הרוח והניפוח שיש בחזרת פוקעת בצנון וקפא דחמא אסותי' כרתי שבצנון נטרדת בכרישין קפא דכריתי חמימי הרוח שבכרישין נטרדת במים חמין אדהכי והכי פירוש עד כה וכה שיביאו לו מים חמין נימא הכי קפא קפא דכירנא לך ולז' בנתיך ולתמני כלותיך. דברים אלו אין לפרשם וקבלה הם כגון לחש שאין לו פירוש ובלחש ובקמיעין אתה מוצא דברים כאלו אדם מדבר עם האבן או עם הארץ וביותר רוחות שיש באוכלין כי כן רואים כי רוחות מן השדים קשורים בהם וזה הלחש וכן כל דברי לחש וקמיעין אין אנו יודעין טעמיהם ומאין נאמרו עיין בערך פס. ורבינו גרשום פירש משום קפא למיקטל ארס שבירקות עכ"ל. וז"ל רש"י משום קפא ארס שבחזרת שהשרף בחזרת יש בו ארס כדרך הבצלים: שם ואבי רבי יחיאל פירש קפא תולעת כדי שתמות התולעת שבירקות מן החומץ שבחרוסת וכן פי' ר"ח קפא תולעת דתניא בתרומות האוכל תולעים שבעיקרי אילנות ואת הקפא שבירק עכ"ל וכן הביא הרשב"ם פירוש ר"ח זה דקפא היינו תולעת. וכתבו תוס' אחר שכתבו פירוש ר"ח וא"ת תיקשה מינה לשמואל עיין קונטרוס סימן ך"ג:

קף י"ז ברכות דף ל"א. רב מרדכי אלוויי' לרב שימי בר אשי מהגרוניא עד בי קיפאי. פירש מקום. ספרים אחרי' עד בי כיפי. פירוש גשר וי"מ דאישתכח בי קפאי בין הגפנים כמו קיפא סבא דלעיל עכ"ל. ז"ל רש"י בי קופאי בין גפנים של כרס והיא של ישראל. וז"ל תוס' בי קופאי פירש בערוך מקום כדאמרינן (סוטה דף מ"ז) רב מרדכי אלוויי' לרב שימי בר אשי לבי קופאי ובכי האי גוונא הי' דהוה קורבא דמוכח עכ"ל. הנה המורה דרך מראה מקום לא לבד שנדפס בטעות סוטה דף מ"ז וצ"ל דף מ"ו. אלא שנשמט ממנו להורות דרך מן המוקדם דהך עובדא איתא נמי בברכות וגרם לו העלמה זו שלא הסתכל בדברי הערוך עצמו. ודע דבברכות איתא רב מרדכי אלויה לרב שימי בר אשי מהגרוני ועד בי כיפי [והיינו כגירסת רבינו בשם ס"א] אבל בסוטה איתא רב מרדכי אלוי' לרב אשי וכו':

קפד א' ברכות דף מ"ד: על הביעה ועל מיני קופרא בתחלה מברך עליהם שהכל נהי' בדברו עכ"ל. לפנינו איתא קופרא. וז"ל רש"י קופרא. כל מיני בשר:

קפד ד' שבת דף נ"ד. ולא פרה בעור הקופד (לפנינו איתא הקופר אבל במשנה שבגמרא איתא הקופד) כלאים פרק ח' הקופד וחולדת הסנאין בבא קמא דף פ'. חתולות וקופרין (לפנינו איתא וקופין) ישעי' ל"ד שמה קננה קפוד וכו' עכ"ל. בישעי' ל"ד פסוק ט"ו איתא קפוז ופי' רש"י קפוז היא קפוז:

קפה בבא בתרא דף ח'. תנו רבנן קופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה. פירוש קופה שיש בה מעות של צדקה ידוע סכום כל אחד ואחד כמה יתן אבל בחילוק צריך לחלק ולעיין לפי העני כל אחד כראוי לו ואינה נגבית אלא מערב שבת לערב שבת והוא לעניי העיר תמחוי הוא כגון קערה שמתקבצין בה לחם ומיני תבשיל להאכיל לעניי עולם ונגבית בכל יום בג' ומתחלקת בג' מפני שגיבוי וחילוקה שוין עכ"ל. וכך כתבו תוס' בשם ר"ח ליישב בזה למה קופה אינה נגבית בשלש' דהוא כדיני ממונות ע"ש בד"ה ומתחלקת:

קפז ב' בבא בתרא דף צ'. רב פפא בר שמואל תקין קבא (לפנינו איתא כיילא פי' רשב"ם מדה) בר תולתא קפיזו עכ"ל. לפנינו איתא תלתא קפיזא. ט' לוגין דקפיזא הוא קב חסר לוג דהיינו ג' לוגין כדאיתא במסכת שבת דף כ"ג. דחק קפיזא בקבא:

קפח א' שבת דף ט"ז. ואידך מאי היא דתנן באהלות פרק י"ז אמר רבי טרפון אקפח את בני שהלכה זו מקופחת. בבבא מציעא דף פ"ה. רבי אקלע לאתרי' דרבי טרפון אמר להן יש לו בן לאותו צדיק המקפח את בניו. שבת דף קי"ו אקפח את בני שאם יבואו לידי אני שורף אתהן ואת אזכרותיהן עכ"ל. בשבת ז"ל רש"י אקפח את בני מצטער הי' על תורה המשתכחת מישראל ומקלל את עצמו. וז"ל תוס' אקפח לשון שבועה הוא כלומר אם אין דבר זה אמת שהלכה זו מקופחת וכענין זה מצינו במקרא חי פרעה אם תצאו מזה כלומר לא תצאו מזה עכ"ל ופירוש התוס' כן פירש הרב ברטנורה באהלות פרק ט"ז משנה א'. ובב"מ ז"ל רש"י שמקפח את בניו. שהי' רגיל לומר אקפח את בני כשנשבע עכ"ל (וכן איתא בזבחים דף י"ג. אהא דאמר רבי טרפון אקפח כו' ולא פירש"י כלום). אין הכוונה של רש"י בב"מ אהא דשבת דף ט"ז: דהא איהו גופי' פירש שם שמצטער הי' וגם אין זה שבחו דמתוך כך בא לידי גנותו שהי' רבי טרפון שכח דבר אחד ממשנתו. אלא דמפני כך כיון רש"י לומר כשנשבע היינו בעובדא דשבת דף קט"ז. דשם וודאי לשון שבועה הוא ולא שייך מצטער הי'. ועדיין צ"ע קצת אחרי דגם רש"י עכ"פ מודה בהך דשבת דף קט"ז. דהפירוש הוא לשון שבועה מאי טעמא לא פי' רש"י בריש שבת דף י"ז. ג"כ כך: שם תרגום וערפתו ותקפיח עכ"ל. בתרגום אונקלוס וכן בתרגום יונתן שלפני איתא וְתִנְקְפֵיה:

קפל א' נדרים דף ס"ב. עד שיעבור הקיץ עד שיקפלו המקצועות. פירוש שיקפלו הסכינים שקצצו בהן התאינים ומצניעין אותן. ס"א שחורזין הקציעות בקיסמון שקורין סירט"י עכ"ל. כפירוש הראשון כן כתב רש"י והר"ן מסיים דהכי אשכחן דקרי קרא סכיני מקצועות ויעשהו במקצועות ואף העיגולין עצמן נקראין כן על שמן:

קפל ג' בבא בתרא דף ד'. קיפולא מידע ידיע עכ"ל. לפנינו איתא קילופא וכו' אבל המעיין שם יראה דצריך להיות כגירסת רבינו: שם (פסחים דף כ"ז) ומקפל לי' לטינא עכ"ל. בגמרא ליתא. ואולי דגירסת רבינו הערוך הי' כך בסוגיא דפסחים דף ל': דאיתא אמר לי' אנא כעין חדתא קאמינא קתייהו בטינא ופרדלייהו בנורא והדר מעלינא לקתייהו ברותחין. והי' גירסת רבינו אנא כעין וכו' ופרדלייהו בנורא ומקפיל לי' לטינא והדר מעלינא לקתיהו ברותחין. והאמת עד לעצמו כי וודאי קודם דמעייל לקתייהו ברותחין צריך לקלוף ולהסיד הטינא [אשר שם על הקתא להגן עליו שלא ישרפהו האור כל זמן דפרזלייהו בנורא] ואח"כ מעייל ברותחין כי כל הטינא עליו מעכבו מלפלוט שפיר:

קפל וי"ו גמרא דפרק (השואל בבבא מציעא) (דף צ"ט) הנהו קפולאי דהוו קפלי בארעא דרב נחמן בר יצחק. פירוש חופרים עכ"ל. שם ליתא ולכך נראה דצ"ל פרק שואל בשבת דף קנ"ב: [ואף דשם ליתא בר יצחק אלא רב נחמן סתם מוכרח דגירסת הערוך הי' כך]. ופי' רש"י קפולאי חופרים כמו שפירש רבינו הכא:

קפסא שבת דף ס"ב. ומנחתה בידה עד שמגעת לקופסא. מנחות דף מ"א. כלי קופסא חייבין בציצית. פירוש כלי שמשימין שם תכשיטין (ובגדים) ומכסין אותו עכ"ל. וז"ל רש"י לקופסא אישקריינ"ה בלע"ז כדי להצניעם שם. וי"מ שהקופסא וכו' ולא נהירא וכו':

קפיפה שבת דף קל"ט: ומסונין את היין בסודרין ובקפיפה מצרית כלים פרק כ"ו רבי יהודה אומר אף קפיפה מצרית. מנחות דף ס"ט. פיל שבלע קפיפה מצרית. כבר פירשנו בערך פיל עכ"ל. במוסף (א"ב בנוסחאות כתוב כפיפה) עכ"ל. ועיין בערוך לעיל ערך כפפה פירושי וסיים עוד דקפיפה בקוף וכפיפה בכ"ף אחד בפירושא דמילתא:

קפיפיות בכורות דף כ"ב. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר משיראו קפופיות וכו' עד כך הי' (מפרש בירושלמי בפרה) צ"ל כך היו מפרשים בירושלמי כפרידה זו שכורעת להטיל מימיה ונראית פיקה מתוך פיקה עכ"ל. במוסף (א"ב בנוסחאות כתוב טפיפיות) עכ"ל. פירש"י כפרידה זו שכורעת יותר מבהמה וחיה ומתוך כריעה נפתח רחמה מאוד ונראים קמטים ברחם:

קפץ א' בכורות דף כ"ד: במשנה השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן עכ"ל. במשנה איתא עושה מקום בקופיץ. אכן בגמרא דף כ"ה. אמר תני לקופיץ:

קפץ ב' גיטין דף נ"ט. במשנה חרש רומז ונרמז בן בתירא אומר קופץ ונקפץ: שם דף ע"א. חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו. פירוש חרש רומז ונרמז ביד או בעין שיוכל לישא וליתן ברמיזה קופץ ונקפץ שיכול לישא וליתן ברמיזת הפה עכ"ל. ובמוסף (א"ב פירוש עקימת וסגירת שפתים והוא לשון מקרא קפצה פיה) עכ"ל. וכן פירש"י קפיצה עקימת שפתים שנאמר קפצה פיה (איוב ה'):

קץ ג' שבועות דף י"ב. אמר רבי יוחנן מקיצין בהן את המזבח תניא נמי הכי מה הן מביאין מן המותרות קיץ כבנות שבע למזבח והכתיב כי כל שאור וכל דבש וכו' תני רב חנניה כבנות שבע לאדם. פירוש מקריבין אותם שלא לשם תמידין אלא כמו מיני מגדים שאינם מעיקר הסעודה אלא לקינוח סעודה כך ענין קיץ למזבח תניא נמי הכי מה הן מביאין מן המותרות קיץ למזבח כבנות שבע שהן תאיני חיורתא לאדם שאוכל אותם בקינוח סעודה עכ"ל. לפנינו איתא קיץ כבנות שוח למזבח והכתוב כי כל שאור וכל דבש וגו' תני רב חנינא כבנות שוח לאדם. וז"ל רש"י קיץ כבנות שוח למזבח. כאדם שמביא בקינוח סעודה מיני מתיקה וכו'. וז"ל תוס' כבנות שוח לאדם משמע שהן טובות ובקרא נמי כתיב (בראשית ג׳:ו׳) כי טוב העץ למאכל והיינו בנות שוח כדאמר בבראשית רבה כי גרמו שוחה לאדם אי נמי בנות שבע שגרמו ז' ימי אבילות וכו'. ודע דהתוס' בעבודה זרה דף י"ד. הי' גרסתם כמו גירסת רבינו. שכתבו בזה הלשון בד"ה בנות שוח. לכאורה משמע דפירא גרוע הוא וכו' וקשיא דבפרק קמא דשבועות אמר גבי מותרות לקיץ המזבח כבנות שבע לאדם שאוכלין אותן בקינוח סעודה ובנות שבע הם בנות שוח כדאיתא בבראשית רבה תאנים שאכל אדם הראשון איכא דקרו להו בנות שוח לפי שגרמו שוח לאדם ואיכא דקרי להו בנות שבע שגרמו שבע אבילות לאדם. ובפרק ד' דנדרים (דף כ"ז.) נמי גבי הנודר מן הכלכלה והיו בה בנות שבע [ודע דבסוגיא דנדרים איתא כמה פעמים בנות שוח] וכו' ע"ש:

קץ וי"ו מגילה דף ל"א: ואל תקוץ בתוכחתו אל תעשם קוצים קוצים. פירש ענין חתיכות כלומר אל תתחכם אלא כלם ביחד עכ"ל. נראה שגירסם רבינו כך הי' בגמרא. אבל לפנינו ליתא אלא כך איתא אין מפסיקין בקללות מנא הני מילי דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס. וז"ל רש"י אל תמאס. והמפסיק בהן מראה עצמו שקשה לו לקרותן ובמסכת סופרים (פרק י"ב) מפיק לה מסיפה דקרא ואל תקוץ בתוכחתו אל תעשום קוצין קוצין פסקים פסקים לשון קציצה:

קץ ט' בבא קמא דף צ"ו. עבדינהו קצוציתא קני פירוש שעושין ממנו צינור עכ"ל. לפנינו איתא קצוייתא פי' רש"י קרשים:

קץ י"ב כלים פרק י"ח משנה ח' תפלה ד' כלים התיר קציצה ראשונה ותיקנה טמאה טומאת מת וכן שניי' וכן שלישית וכו' פירוש יש לתפלה של ראש ד' בתים ומכונסין לתוכה ד' פרשיות שמע והיה אם שמוע. קדש לי. והיה כי יביאך וכל בית שמו קציצה לפי שהיא קצוצה מחברתה. פי' אחר קציצה היא הטבלא עכ"ל. וז"ל התוס' י"ט כל בית נקראת קציצה לפי שהיא קצוצה מחבירתה ועיין עוד בערוך פירוש אחר קציצה היא הטבלא. ונ"ל שהוא ג"כ כמו הפירוש הראשון במשמעות שם קציצה אבל איכא בינייהו דלפי' הראשון על שם שקצוצה ונפרדת מחבירתה נקראת כן ולפירוש השני על שם שקצוצה ונפרדת מן התיתורא שהוא העור המכסה פי הבתים וכו' ע"ש ולפע"ד נ"מ טובה דלפי' אחר לא ס"ל כרש"י עי' תוס' מנחות דף ל"ה ד"ה תיתורא וכו' מתוך פי' הקונטרוס משמע שהבתים והתיתורא [שמכסה פי הבתי'] הכל מעור אחד ואין נוהגים כן עכ"ל [מיהו רש"י יש לו פירוש בקציצה כמו שאכתוב לקמן בשמו ולכאורה עוד איכא בינייהו דלפירוש הראשון לא שייך לקרות תפילין של יד בשם קציצה. משא"כ לפירוש האחר דקציצה היא דטבלא על שם שקצוצה ונפרדת מן התיתורא שייך לפי זה גם אצל יד והנה סייעתא לפירוש האחר מהא דגיטין דף נ"ז: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן ארבעים סאה קצוצי תפילין נמצאו בראש הרוגי ביתר רבי ינאי בר' ישמעאל אמר שלש קופות של ארבעים ארבעים סאה במתניתא תנא ארבעים קופות של שלש שלש סאין ולא פליגי הא דרישא הא דדרעא ופי' רש"י דדרעא ארבעים סאה ודרישא שהם גדולים ד' בתים בכל קציצה הוו ג' זימני מ' סאה ואם תאמר ד' לא היא שבית אחד של זרוע גדול מאחד מבתי הראש לפי שכאן כל ארבע פרשיות בבית אחד וכו' ע"ש. והרי דרבב"ח אמר ר' יוחנן מיירי דדרעא וקאמר קצוצי א"כ חזינן להדיא דגם תפילין של יד מיקרי קצוצי. אמנם י"ל דמזה לא הוי תיובתא לפירוש הראשון שכתב רבינו. דוודאי רש"י פי' שפיר לשיטתו שכתב שם בד"ה קצוצי תפילין דפוס תפילין חוץ מן הרצועה קרוי קציצה כדאמרינן במסכת סוכה: (דף כ"ו) אוחז ברצועה ואינו אוחז בקציצתה עכ"ל. נמצא לפי' רש"י עיקר שם קציצה היינו לדפוס תפילין חוץ מן הרצועה ע"כ וודאי דגם לשל יד אין הפרש בזה. אמנם לפירוש הראשון איננו מפרש כך [משום דדחיקא ליה דלפי' רש"י יש לדקדק דאם הפירוש קציצי דנקט רבב"ח אמר רבי יוחנן משום דבלא רצועי הוי א"כ הוה מצי הש"ס לפרש דלא פליגי דרבב"ח אמר ר"י להדיא אמר בלא רצועות אבל ר' ינאי בר' ישמעאל ומתניתא מיירו עם הרצועות. תו יש לדקדק דאיך איפשר לומר דרבב"ח אמר ר"י דדרעא כלומר בתפילין של יד הא קאמר נמצאו בראשי משמע להדיא דאשל ראש קאמר וראיתי בספר של מורי דודי זקני הגאון מהר"מ שיף שדחק את עצמו לפרש מלשון ראשים ושרים. הנה מלבד שפירוש הזה דחיק טובא יש לדקדק דאי הכי פירושו של נמצאו בראשי א"כ למה דחיק הש"ס לומר ולא פליגי הא דרישא והא דדראע עדיפא הו"ל לומר דרבב"ח אמר התפילין של השרים ורבי ינאי ומתניתא אמרו בתפילין של עמא דארעא. עוד כתב דודי זקני הגאון מהרמ"ש בזה"ל וכדומה לי שראיתי כתוב משום שהדין הנושא משאוי בזרוע מניחו לא על ראשו משום דמקום יש בראש להניח בו שני תפילין ובשעת מלחמה שנושאין כלי זיינן על זרוען ומחזיקים ברמחים ונתנו תפילין של יד ג"כ בראש עכ"ל. ולא זכיתי להבין לדבריו שהיו להם תפילין של ראש וגם של יד מונח על הראש וקחשיב רבב"ח אמר ר"י שנמצאו ארבעים סאה. א"כ וודאי דר' ינאי ומתניתא פליגי דאמרו ג' פעמים מרובה ואין לומר כתירוצו של רש"י שכתבתי לעיל. ועיין מה שאכתוב לקמן בסייעתא דשמיא בסוף הדיבור. ולבד מן כל דין קשה היכי תעלה על דעתין דפליגי הא שפיר נאמ דרבב"ח סיפר שנמצאו אראשי הרוגי ביתר כלומר שמצאו התפילין מונחין על ראשיהן אחר שהרגו אבל ר' ינאי ומתניתא שלא אמרו בראשי ספרו ותפילין שנמצאו מפוזרין אשר אבדו שם] אלא ניחא לפרש דמה דאמר הש"ס ולא פליגי קאי אהא דר' ינאי דאמר שלש קופות של ארבעים וכו' לא פליג אמתניתא דתני ארבעים קופות של שלש וכו' א"כ חסר לר' ינאי ל"ז קופות וכן למתניתא דתני ארבעים קופות עודפות עלי' דר' ינאי ל"ז קופות. וע"ז קאמר הש"ס דלא פליגי כלומר דשניהם אמת הך דתני שלש קופות והך דתני ארבעים קופות זה וזה הוו מספר אחת בתפילין של ראש ומספר האחרת בשל יד היינו דדרעא. אבל לא נחית הש"ס לפרש דרבב"ח אמר רבי יוחנן לא פליג אמתניתא ורבי ינאי משום דבלא"ה ידענא דלא פליגי מטעמים שכתבתי לעיל. ומדויק בזה היטיב דלא אמר הש"ס ולא פליגי מיד אחר דברי ר' ינאי. אבל לפירוש הראשון שכתב רבינו קאי הך דולא פליגי דוקא אמתניתא וכדאמרן. מיהו לכאורה יש לפקפק הא וודאי זה דמיירי בשל ראש היו אותן כ"ך סאין [דהיינו שלשה פעמים ארבעים] מחזיק פחות מכדי שיעור תפילין של יד דהא וודאי דשל ראש גדול משל יד וא"כ איך אפשר דלא פליגי הלא אם נמצאו ק"ך סאין של יד וק"ך סאין של ראש א"כ הוו של ראש במספרן לכל תפילין ותפילין בפני עצמן פחותין במספר לכל של יד בפני עצמן. אך תדע מה שידוע כי כן הרבה מהן נאבדו והרבה מהן נטבעו במהומת המלחמה ואין לתמוה על חסרונן בכמה וכמה וזה מבואר ונגלה שבבהלות המלחמה יאבדו כמה דברים. ועפ"ז אפשר ליישב קצת דעת מר דודי זקני מהרמ"ש שהיה קשה מה דוחקיה לרש"י להאריך כל כך ואם תאמר ד' וכו' בקיצור היה יכול ליישב דכמה וכמה של יד נאבדו ולכך כתב דודי זקני מהרמ"ש וכמדומה לי שראיתי וכו' כלומר דכל התפילין שנמצאו היו על ראש הרוגי ביתר הן של ראש וגם של יד ורבב"ח סיפר מאותן של יד שנמצאו על ראשי ההרוגים היו ארבעים סאה. ורבי ינאי ומתניתא ספרו מתפילין של ראש שנמצאו על ראשי ההרוגים היו ג' פעמים מ' סאה והשתא מקשה רש"י שפיר וא"ת ד' והאריך לתרץ וכתב לא היא שבית אחד של זרוע וכו':

קצח טבול יום פרק א' הקצח השמשום והפלפל. עוקצין פ"ג הקצח בית שמאי מטמאין ובית הלל מטהרין. מנחות דף כ"ג: (טיבלה) צ"ל תיבלה בקצח ובשומשין ובכל מיני תבלין כשרה. ברכות דף מ' הרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב וכו' עד ריחא קשי וטעמא מעלי. והפיץ קצח וכמון יזרוק (ישעיה כ"ה). פירוש קצח דומה לכמון אלא שהקצח שחור ובלע"ז נייל"ו עכ"ל. וז"ל רש"י קצח רבותינו מפרשים נייל"א בלע"ז אבל אני שמעתי מין זרעים הוא שזורעין אותו בארץ ישמעאל. ודע דהראב"ד פרק ה' משנה ג' דעדיות הקשה על פירוש רבינו הערוך ודחה לפירושו. אבל דע כי הר"ש בעוקצין פרק ג' משנה ו' פירש ג"כ קצח ניל"א בלע"ז והוא דכתיב והפיץ קצח וכמון יזרוק הרי דלא השגיח לקושיית הראב"ד ואף דהראב"ד השיג שלא ראה מימיו אדם שזורעה בכוונה אפילו הכי סבירא להו לרבינו ולהר"ש דבימי הנביא היו רגילין לזורעין ועוד מצינו דברים הרבה שנשחתו עכשיו עיין תוס' מועד קטן דף י"א.

קצע ד' בבא בתרא דף ט"ז. קציעה שהו' ריחה נודף כקציעה. כריתות דף ו'. מר וקציעה שבלת נרד וכרכום. מר ואהלות קציעות. בלשון ערבי קסיעה ובלשון קודש קדה עכ"ל. בבבא בתרא פי' רש"י על קציעה מין בשם. (ובתורה ס' שמות ל' פסוק כ"ד קדה תרגום אונקלוס ויונתן וקציעתא. וכן פי' רש"י בתהלים מ"ה על קציעות. מתרגמינן קדה קציעתא):

קצר ב' שבת דף י"ג. כי הוה אזלינן בתרי' דר' אלעזר לשיולי בקצירא. ס"א חלשא. ס"א תפיחא עכ"ל. לפנינו איתא בתפיחה. פי' רש"י בחולה.

קצר ג' בכורות דף מ"ד: רוח קצרית באה עליו. פירש בלע"ז דימונ"ס עכ"ל. ורש"י פירש רוח שד:

קצר ו' שבת דף י"ט. האי מאן דיהיב מנא לקצרא נימשח וניתיב לי' נמשח ונשקל מיני' אי' טפי אפסדי' דמתחי' איבציר אפסדי' דכווצי'. ס"א בצר לא גדם מיני' כלומר לא חתך ממנו מלשון גידם טפי אפסדי בי' כלומר דמתחי' והוא קריב לישבר. במנחות דף מ"א. רב יהודה מסר לי' לקצרא. פירוש מסר לי' גלימי' עם התכלת לקצרא ומפייסו שיזהר שלא יקלקל מראה התכלת וכו'. בבא קמא דף קי"ט: קצרא שמיה וקצרא שקיל לי'. פירוש הני שני חוטין או שלשה שחורים שהן על גבי הלבן קצרא שמי' שכן קורין להן בשביל שהן דבר קצור ומעט וקצרא שהוא כובס שקיל להו והכל עולין למנין תכלת. פירוש רב ענן לשלשולי התכלת בכנף הטלית מלא קשר גודל ואמר רב יהודה ואלו חוטין דשמייהו קצרא עולין למנין מלא קשר גודל ויצחק ברי' הוה קפיד ולא הי' מכניסין בחשבון מלא קשר גודל זה פי' ר"ח ז"ל. ור' משה הדרשן מנרבונא שנה לנו בקצרה שויה וקצרא שקיל לי'. פירוש הוא הכובס ששם אותן החוטין לשמור חוטי הבגד שלא יצאו והוא לוקח אותן אחר כביסתו עכ"ל. בשבת דף י"ט. ז"ל רש"י לקצרא. כובס: ובמנחות דף מ"א: לא פירש"י כולם. ובב"ק דף קי"ט: ז"ל רש"י קצרא שמי' וקצרא שקיל לי' הכובס נקרא קצרא בלשון ארמי וקצרא שהוא מקצר מן הבגד שקול לי' ודידי' הוא. ובתענית דף כ"ט: ז"ל רש"י ד"ה קצרי כך שמם בלשון ישמעאל והם כובסים שמעתי אומרים על שם שמקצרין בגדי הצמר כשדורסין אותן ברגליהן במים. והיינו דמתרגמינן עין רוגל (שמואל ב' י"ז) עינא דקצרי. הנה הטעם ששמע רש"י על שם שמקצרין בגדי הצמר וכו' [ועיין בתוס' ד"ה קצריו] שייך שפיר אם הוא לשון ארמי דהוא תרגום וקרוב ללשון הקודש אבל אם הוא לשון ישמעאל אין טעם זה נכון. וגם שלא יהיו דברי רש"י סותרים טוב להגיה [בתענית] כך שמם בלשון ארמי וכו' כן צריך להיות:

קק א' חולין דף ס"ג. קאת זה הקיק עכ"ל. לפנינו איתא זה הקוק:

קק ב' ברכות דף כ'. דמיין באפאי כקרי חיורי. פי' אוזין לבנים. כתובות דף פ"ה. גיטין דף ע"ג. קקי חיורי משלחי גלימי דאינשי. פירוש אווזין לבנים כלומר אנשים קשים זקנים מלשון קש לי' שנין בעלי שיבה מפשיטין בגדי אנשים. נראין הדברים שגם אלו עופות טמאין כעופות של מעלה וכולן שוין עכ"ל. לפנינו איתא קאקי חיורא. פי' רש"י אווזין לבנים וכן פי' רש"י בהכותב ובגיטין:

קקל א' פסחים דף קי"ד. דאכיל אליתא טשי בעליתא דאכיל קקולי אקיקלי דמתא שכיב. פירוש מי שמנהגו לקנות בשר שמן באשראי ואוכל מתחבא בעליות מפחד הקצב שתובעו זה פי' דאכיל אליתא טשי בעליתא והנהוג לאכול קקולי שהן ירקות השדה שמביאין בלא דמים ואם קונה אותן דמיהן מועט יושב על אשפה שבשוק ואינו חושש שאין מי שנושה בו עכ"ל. וכן פי' רש"י. ודע דבעבודה זרה דף ס"א. איתא ואשפה כרשות הרבים דמי פירש"י דרך אשפה לעמוד בני אדם עליה:

קקל ב' פסחים דף קי"ד. אקיקלי דמתא שכיב. גיטין דף ס"ט. ונזכלינהו אקיקלי דמתא. כריתות דף ו'. (וכן בהוריות דף י"ב.) אקיקלי דמתא מחסיא תיבו ולא על אפדני דפומבדיתא. שער החרסית תרגומו תרע קוקליתא. חבקו אשפתות תרגום גפיפו קיקלתן עכ"ל ודע דרש"י בב"ק דף כ"א. ובעבודה זרה דף נ"ח. כתב תרגום של מאשפות ירים אביון (תהילים קי״ג:ז׳) מתרגם מקילקלתא מרים חשוכא עכ"ל. גבה מן המוקדם בתהלים:

קקני שבת דף ק"ט: איזוב יון למאי אכלי לי' לקוקאני. ברכות דף ל"ו. אבל קמחא דשערי כיון דקשו לקוקיאני לא עבידי אינשי דשדו לפומייהו. חולין דף ס"ז: אמר שישא ברי' דרב אידי קוקיאני אסירי. פי' תולעות עכ"ל. בשבת פי' רש"י קוקיאני. תולעים שבבני מעים ע"כ. וקאמר הש"ס ממאי הוי מקימחא דשערי ולזה אמר הש"ס בברכות אבל קמחא דשערי הואיל וקשה לקוקיאני פי' רש"י תולעים שבמיעים. ובחולין ז"ל רש"י לקוקייני תועלים שבכבד ושבריאה ועיין תוס' דרבינו תם משיג על פי' רש"י ולכן פירש דבדגים איירי ע"ש וכן פירש רב אלפס והסכים עמו בעל המאור ע"ש. והנה מה שפי' רש"י קוקייני תולעים שבכבד צריך עיון גדול דהא ממה דאמר הש"ס בשבת דף ק"ט: מאי יועזר וכו' למאי אכלי לי' לארקתא ממאי הוי מאומצא וכו' ופי' רש"י ארקתא תולעים שבכבד וא"כ ע"כ אין זה קוקייני דמזכיר הש"ס שם רהוי מקימחא דשערי ורפואתו על ידי איזוב יון ע"ש:

קר ב' שבת דף ך': שעוה קיריתא פסולתא דדובשא. שם דף ק"י: תלתא קפיזי קירא דנישתרופי. פירוש שעוה שנעשה מאותו דבש שזב מן הכוורת כשהיא מלאה עכ"ל. עוד איתא בסנהדרין דף ך"ט. אטו בקבא דקירי:

קר ד' ברכות דף ל"ו. עירובין דף כ"ח: קורא רב יהודה אומר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שהכל נהי' בדברו. שם דף מ"ג: תלא לי' קורא לדבר אחר והוא לדידי' אזיל. פירוש תלא לי' קורא לדבר אחר דליכול והוא לדידי' אזיל ואכיל הצואה. פירוש קורא ראש הדקל כשהוא רך עכ"ל. לפנינו איתא ואיהו דידי' עביד. פי' רש"י קורא רך הגדל בדקל תלה אותו לחזיר והוא יגלגלנו באשפה שזו היא אומנתו:

קר ו' כריתות דף ז' אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא רגיל אינש למיחזי בריש שתא קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי סימן קרכס"ט עכ"ל: לפנינו איתא למיכל וכן הוא בטור א"ח סימן תקפ"ג אמנם בהוריות איתא למחזי. ועיין לקמן בערך רוביא:

קר ז' ראש השנה דף י"ז. תבואה שאירע בה קרי או אונס. פירוש קרי בידי שמים כמו מקרה לילה אונס בידי אדם עכ"ל וז"ל קרי כגון ברד או שדפון. וז"ל קרי. מקרה לשון אולי יקרה אי נמי לשון קושיא כמו ואם תלכו עמי בקרי:

קר ח' ראש השנה דף י"ו. (ובברכות דף נ"ה. שלשה מזכירין עונותיו של אדם קיר נטוי ועיון תפלה והמוסר דין על חבירו. פירוש קיר נטוי ליפול והולך זה ויושב תחתיו סומך בזכיותיו להנצל וכן המעיין בתפלתו שתתקבל ותבא שאלתו וסומך בצדקתו וכן המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה שאומר לפניו מה הן זכיותיו של זה שעושה כך והלא יש בידו כך וכך עון עכ"ל. ככל השיטה בפירוש הזה מסקו בתוס' דר"א דף ט"ז. בד"ה ועיון תפלה וחלקו על ר"ת ע"ש שרוצה לפרש דעיון תפלה היינו שאינו מכוין לבו בתפלתו:

קר ט"ו עבודה זרה דף מ'. מתרי ותלת קיראי שמיע לי. פירוש אדונים עכ"ל. וז"ל רש"י אתלתא קראי מג' חכמים גדולים שהם כדי לסמוך עליהם שהם בעלי המקרא:

קרא חולין דף קל"ח: קורא זכר רבי אליעזר מחייב עכ"ל (ובמוסף א"ב שם עוף טהור והוא לשון מקרא קורא דגר והוא עוף טהור כדמוכח בהדיא בגמרא שם (הוא) צ"ל הא טהור וטהור חייב דלמא בקורא וכן פירש שם בקונטרס וכן בפירשו על המקרא כאשר ירדוף הקורא (שמואל א כ״ו:כ׳) מפרש שהוא העוף הנקרא פרדי"ץ ולכן יש לומר שיש טעות בגרסאות בפירוש הקונטרס במשנה קורא זכר טמא הוא ולא נהירא אלא יש לגרוס טהור הוא אך יש לתמוה שרש"י פירש בפסוק (ירמיה י"ג) קורא דגר שהוא קוקו והוא עוף טמא) עכ"ל המוסף. בש"ס שלפני נדפס בצד גליון רש"י צריך להיות טהור. ודע דבפירוש המשניות להרמב"ם איתא קורא עוף ידוע פרדי"ץ בלע"ז. והרב ברטנורה כתב קורא בערבי קורין לו שונא"ר ובלע"ז פרדי"ז. ומסיים בה התוי"ט וז"ל רש"י עוף טהור הוא ולא זה שקורין קוקא ע"כ [הנה התוי"ט כתב בשם רש"י מה שלא נמצא לפנינו] ובשמואל א' כ"ו כאשר ירדוף הקורא בהרים כתב רש"י עוף ששמו קורא ובלע"ז פירדיץ וכן קורא דגר ולא ילד (ירמיהו י״ז:י״א) ומרדף אחר קני שאר עופות ויושב על ביציהם. ובכן פי' רש"י בירמי' סותר דברי עצמו והוא פלאי. ועיין תוס' חולין דף ס"ג. ד"ה נץ פי' בקונ' וכו' וכן אמר דקירא הוא קוק"ו בלע"ז ואינו דאותו קוק"ו בחזקת טמא מחזיקינן וקורא טהור הוא כדמוכח בפרק שולח הקן דרבי אליעזר מחייב בשלוח מפני שהוא טהור וכו':

קרוב קריי ותניי קרוב ופייטן עיין בערך פייט. פירוש בעל מקרא בעל משנה דרשן ופייט ובמוסף (א"ב פירוש בלשון יוני איש בקי בדינין ובעל הלכות עכ"ל). בתוס' חגיגה דף י"ג. ד"ה ורגלי החיות יש מגיהין בקדושתא שיסד הקליר וחיות וכו' ומיהו בחנם מחקוהו שיסד דבריו על פי הירושלמו וכו' וכן הוא דרכו שבכמה מקומות הי' מניח שיטת הש"ס שלנו כדי לאחוז שיטת הש"ס ירושלמי והוא היה תנא והוא היה רבי אליעזר בר' שמעון דקרי עלי' מכל אבקת רוכל תנא קרא קרובץ ופייטן. ובימיו היו מקדשין. ע"פ הראי' שמעולם לא יסד רק קרובץ מיום א' עכ"ל וכן איתא בהרא"ש פרק אין עומדין דף ל"ד. אמר רב יהודה לא ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות וכו' ומטעם זה נהגו לומר קרובץ בשלש ראשונות וכן רבי אליעזר הקליר ז"ל שהי' מארץ ישראל מקרית ספר ובימיו היו מקדישין עפ"י הראי' שהרי לא תיקן שום קרובץ ליום שני ויש אומרים שתנא הוא כדאמר בפסיקתא כד דמיך רבי אליעזר בר' שמעון קראו עליו דורו מכל אבקת רוכל דהוה תנא קרובץ דרשן ופייטן והוא תיקן קרובץ לאמרו בשלשה ראשונות עכ"ל. וכן בטור אורח חיים סימן ס"ח איתא כמה פעמים קרובץ וכתב הב"י שמעתי שהוא ראשי תיבות ק"ול ר"נה ו"ישועה ב"אהלי צ"דיקים. והנה לכל הגדולים הנזכרים שהעתיקו קרובץ א"כ יהי' כמעט שני תוארים פייטני [שפירושו משורר ומחבר השירים עיין לעיל ערך פייט] וקרובץ הכל אחד ולמה זה קלסוהו שני פעמים בתואר האחד. אמנם לגירסת רבינו קרוב [ופירושו דרשן] ניחא שקלסוהו שהיה דרשן ושהי' פייטן. וכן מוכח להדיא ממדרש רבה ויקרא פרשה למ"ד דאיתא שם בזה הלשון כד דמיך ר' אליעזר בר' שמעון היה דורו קורא עליו מי זאת עולה מן המדבר כתמורות עשן מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל מהו מכל אבקת רוכל אלא דהוה קריי ותניי פייטן ודרשן. עוד במדרש רבה שיר השירים איתא בזה הלשון כד דמך ר' אליעזר היה דורו קורא עליו מי זאת עולה מן המדבר וגומר מכל אבקת רוכל מהו מכל אבקת רוכל שהיה ר' אליעזר בר' שמעון קראוי ותנוי וקריבוי ופייטוי. הרי לך לפניך דקריבוי ודרשן אחד הוא לפי פירושו. שוב ראיתי במעדני י"ט שלהי פרק אין עומדין ד"ה קרובץ וכו' ובערוך העתיק קרוב ונראה שכוונתו לפרש לשון קריבה כלומר שמקריבין אל השם יתברך בשבח והודיות כך נ"ל לפי עניינו שהביאו וכו' עכ"ל המעדני י"ט. ולא זכיתי להבין דברי המעדני י"ט הלא דברי רבינו הערוך מבואר שפירושו דרשן כאשר פירש להדיא וגם נאמן הרב המוסף בעדותו שבלשון יוני [שהרבה השתמשו בו חז"ל] נקרא איש בקי וכו' וכן מוכחין דברי המדרש רבה וצ"ע. ובהגהות שולחן ערוך אורח חיים סימן קי"ב איתא קרובות פירוש קרובות ליוצר הביאו המעדני י"ט הנ"ל וכתב עליו עשה המלה מורכבת מן קרוב ויוצר. ובריב"ש סימן ע"ה מצאתי קרובות ומזכירו שם כמה פעמים. וגם התשב"י האריך לקיים מלת קרובות לפי שמקרבין אותם אל התפלה וכן זכרם הדד"ק בשורש עתר ודוחה מכמה טעמים מלת קרובץ ע"ש: ועיין מה שכתבתי לעיל בערך קלר:

קרדייקוס גיטין דף ס"ז: מי שאחדו קרדייקוס. פירוש רוח הדופקת בלב נקרא קרדייקוס והוא לשון יון עכ"ל. ובמוסף (א"ב ובחולי זה הלב נפוג וזיעה קרה ניגרת מהגוף) עכ"ל. וז"ל רש"י קורדייקות שם שידה השולטת בשותה הרבה יין מגיתו. ואמר בגמרא וליתני מי שנשכו יין חדש ומשני דהא קמשמע לן דהא רוחא קורדייקוס שמה למאי נפקא מיניה לקמיעא פי' רש"י שמביעין בה את הרוח בשמו. ומעתה דברי רבינו צריכין עיון קצת. וכן בפירוש המשניות להרמב"ם קודרייקוס חולי המתחדש ממילוי חדרי המוח ומתבלבל הדעת מפני כך והוא מין ממיני חולי הנופל. צריכין עיון קצת:

קרדקייס פסחים דף נ"א. יוצאין בקדקייסין בשבת ובבירי אין יוצאין וכו' בויקרא רבה בפרשת זאת תהי' ובמגלת איכה סורו סורו טמא. ובפסיקתא ותאמר ציון הלוך וטפוף תלכנה כשהיתה אחת מהן ארוכה היתה מביאה שתי קצרות אחת מכאן ואחת מכאן כדי שתראה טפה על גביהן וכשהיתה אחת מהן קצרה היתה לובשת קורדיקון עבין שתראה ארוכה פירוש בלע"ז פטיטין וכבר פירשנו בערך עכס עכ"ל. ובמוסף (א"ב מין סנדל) עכ"ל. עיין שבת דף ס"ב:

קרח בכורות דף מ"ג. הקרח פסול איזהו קרח כל שאין לו שיטה של שער מקפת מאזן לאזן. מפורש בגמרא בסוף בכורות דף נ"ח. אמר בן עזאי כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה ומנו ר' עקיבא בן יוסף ורבי יהושע בן קרחה הוא בן רבי עקיבא הקרח כרגרסינן (התם) (צ"ל בשבועות דף ו'.) אמר לו רבי יהושע בנו של רבי עקיבא לרבי עקיבא. עיין קונטרס סימן (וע"ש בתוס'):

קרט ב' סוטה דף י"ד: כדתנן בפרה ובסיפרא והביאה אל בני אהרן קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה פסול עכ"ל כן הוא משנה מנחות דף ו':

קרטל בבא מציעא דף מ"ב. אותבינהו בקרטליתא ואיגניבו. בבא בתרא דף ע"ד. מאי בעיתון בהאי קרטליתא. פירוש טנא בלשון יון קרטילי ובלע"ז קרטילי"א. בב"מ ז"ל רש"י קרטליתא. ארגז אשקר"א בלע"ז. ובבבא בתרא פירש רשב"ם קרטליתא. ארגז:

קרטס פסחי' דף מ"ב תולתא שערי תולתא קורטמי עכ"ל במוסף (א"ב פי' בלשון ערב ורומיי מן נטע אשר פרחו כמו כרכום ונקרא כרכום יערי וזרעו כמו שעורה ויש לו סגולה ברפואות) עכ"ל. ז"ל רש"י קורטמי מוריקא קרוג:

קרטון כל גסטרא בראתי לו שלשים קרטון עיין בערך גסטרא עכ"ל. במוסף (א"ב גסטרא פירוש בלשון יון גבור ומנצח) עכ"ל. האי לישנא איתא בברכות דף ל"ב: ועיין לקמן בערך רהטון מ"ש שם.

קרטס ד' גיטין דף ס"ט וקירטסא ומוריקיא. פירוש נייר של עשב. עכ"ל וז"ל רש"י נייר של מוכין.

קרטע חולין דף ע"ה. דג המתקרטע איכא בינייהו. בפסקא דרני עקרה ולפניו תדוץ דאבה מקרטעא כהדא ריפתא בבראשית רבה פרשה ל"ט וישבו שם אמר רבי לוי בכל מקום שאתה מוצא אכילה ושתייה ארכילסטיס מקרטע. בילמדנו פרשת בהעלותך וכיון שהוא יוצא ורואה את הנר מיד הוא שמח ומקרטע פירוש ענין דילוג עכ"ל. תוס' ד"ה מאי בנייהו וכו' כתבו פירוש הערוך ע"ש בקיצור נמרץ. ודע דשם ציינו ולפניו תדוץ דאבה מתרגמינן קדמיה מקרטע [ישעיה נ"א] וטעות הוא וצ"ל איוב מ"א. ועיין מה שכתבתי בחיבורי יש סדר למשנה ריש משנה ח' פרק ג' דעוקצין.

קרטפן בבא קמא דף פ"ו. צער דאית לי קרטופני ברישיה ושקלנוהו ונייחי ליה בעו אחווי גוני ארישי' ולא מצי מחוו' מהנהו קרטופני עכ"ל. במוסף (א"ב בנוסחאות כתוב קרטפני ברישיה וצווחי אבל לגרסת הערוך נוח היה לאיש זה שלא יסורו החבורות כי הם מצילים לאיש מיד חולאים פנימיים של ראש) עכ"ל. לפנינו איתא צער דאית לי' קרטופני ברישי' וצווחי מהנהן קרטיפני. שבת דהוה מרקיד בי כובי דבעי מחוי גוני ארישא ולא מחוי מהנהו קרטופני ועיין פי' רש"י:

קריה א' בבראשית רבה פרשה י"ט ויביאה אל האדם אמר רבי אבון טבוי לקריה דמלכא שושביני. פי' כפר בלשון יון כוריאו והוא קרתני שבסוף זה הפרק עכ"ל. ועל דרך זה יש לפרש בברכות דף י"ח בני רבי חייא נפיק לקרייתא. ופי' רש"י להתעסק בעבודת אחוזתם. וכן בביצה דף ט': בני רבן גמליאל נפוק לקרייתא פירש רש"י לכפרים לראות שדותיהם. אבל בבא מציעא דף פ"ה: פי' רש"י לקרייתי. לעירי: ועיין עוד מה שאכתוב לקמן ערך קרתן בסייתא דשמיא. ועיין עוד רש"י פסחים דף ג':

קרניא עבודה זרה דף ל'. אמר ריש לקיש קרינא אין בו משום גילוי מאי קרינא אמר רבי אבהו חמרא דאתיא מבי אסיא עכ"ל. במוסף (א"ב פירוש בלשון יוני ורומיי תירוש מבושל עד שיעמוד על שליש ויהי בארץ עסיא מחוז הנקרא קריא ויין הגדל שם קרינא. בנוסחאות כתוב חליא דאתיא מעסיא) עכ"ל. לפנינו איתא חמרא חליא דאתיא מעסיא:

קרמן שבת דף קל"ח. אף מטה אסורה בקרמנאי. פירוש היא מטה של פרסיים דאמר שם דף מ"ז: לא יתכן להחזירה אלא אם כן יתקע לפי שבלבנותיה וכרעיה דחוקין ואינן נשלבים אלא אם כן יתקע בהון וכיון שתוקע בהן חייב עכ"ל. וז"ל כדקרמנאי היינו גללניתא שפורקה ומחזירה והוא שם מקום לשון אחר קרמנאי מוכרי בגדי פשתן: שם בבא קמא דף כ"א. קרמונאי הוו דיירי בה. פירוש מדקדקי ומנפצי פשתן ובלע"ז קרמנטורי עכ"ל. וז"ל רש"י קרמנאי שם אומה לישנא אחרינא קדמונאי קדמונים היו יושבין בה וכו': עוד שם נזיר דף ל"א: בתורא דקרמנאי. פירוש הם אנשים שהיו באותן השנים בכל בארץ קירמאן שהיא אחורי פרס והיתה מלאכתן שיש להם שוורים שמשכירין אותן לחרישה ולא היו בודקין אלא שוורים לבנים שהם לבנים ביותר ולא היו בהן בהרות שחורות כי הלבן יפה לחרישה אבל לעורו השחור עדיף ולעולם אוכמא בחיורי מעלי חוץ מלחרישה בלבד עכ"ל. וז"ל רש"י בתורא דקרמנא. של חרישה:

קרן א' ברכות דף ס"ב. קרניא קריא ברומי בר מזבין תאיני זבון תאיני דאבוך. פירוש רגילין ברומי להכריז בקל קרנא משרוקיתא ולומר כי בן מוכר תאנים כאביך ואל תשנה מאמונתו כי כן יפה לך עכ"ל. ורש"י פי' בענין אחר עיין שם: שם שבת דף ק"ח. נפקא ליה קרנא בעיניה. פירוש קרן של בשר יצא בעינו עכ"ל. לפנינו בשבת ליתא אמנם בבבא בתרא דף פ"ט. איתא וכתב הרשב"ם ד"ה נפקא ליה קרנא בעיני' ואע"ג דאמרינן בשבת דרב לטיי' כשבא מבבל ותהא ליה בקנקני' איכא למימר דגרמא ליה הא והא עכ"ל. וראיתי בגליון שלפני נדפס בזההלשון ס"א לא גרס נפקא ליה קרנא בעיני' דלא הוה ליה הכי ע"כ. ולא ידעתי מניין לו לחלוק על הרשב"ם והערוך ומי נתן לבעל הגהה זו כח וחיל לחלוק על שני עמודי עולם הללו וכבר אמרו בברכות דף נ"ו. וסנהדרין דף צ': ומכות דף י"א. קללת חכם אפילו על חנם היא באה ומכל שכן קללות שני חכמים כרב ושמואל ושלא על חנם שהיא באה ומה מאוד נכון לפי גרסת הערוך דגם בשבת איתא נפקא ליה קרנא בעיניה א"כ קללת כל חכם עשה רושם קללת רב בשבת בעינו האחת וקללת שמואל בבא בתרא בעינו השנית מעתה אין צורך לדוחק שכתב הרשב"ם: עוד שם בבא בתרא דף ט"ז: קרן הפוך אמרי דבי רבי שליא קרניא דקרש פירוש קרן חיה ששמה קרש לקותא היא כלומר אינה יפה מפני שיש בו גוונים אלא כי כורכמא רישקא במיני' כלומר קרן כרכום שהוא חשוב במינו מכל שאר מיני כרכום עכ"ל. וכן גירסת רש"י ככורכמא רישקא. ופי' ככרכום של גן הגדל בגינה: במינה. שהוא מעולה ממין שאר בשמים. אכן תוס' הקשה על גירסא זו. ולכן גרסו ככוחלא דרישקא במינה.

קרונה מגלה דף ה'. ורחץ בקרנוה של צפורי. פירוש מים נובעים וקרים עכ"ל. וזה לשון רש"י בקרונה של ציפורי ביום השוק בפרהסיא בשעת הילוך קרונות. וכתבו תוס' לאו דוקא בקרונה אלא כלומר בפרהסיא:

קרנס ב' חולין דף נ"ח: מאני דפרזלא תלו לבקא בקורנסי'. פירוש בקרנו. ופרק קמא בכלים שלהן לפי משהן קטנים כך כליהם קטנים וכך שנותיהן רגעין הן עכ"ל. טעות גדול נזדמן הכא ובכל הדפוסין כי אין ענין מסכת כלים שייך הכא כלל. אלא כך צריך להיות ופירוש בכלים שלהן לפי שהן קטנים וכו' וזה פירוש למאי דאיתא שם בחולין דף נ"ח במיני דידהו ועיין שם פירוש רש"י ותמצא הכל ברור:

קרנסא נדרים דף י': קורנסא לא אמר כלום. כלומר אינו כינוי לקרבן עכ"ל. לפנינו איתא קורנשא אמנם גרסת רבינו נראית עיקרית ויפה ע"ש במשנה ובגמרא:

קרס א' שבת דף ק"ה. העושה שתי בתי נירין בנירין ובקירוס כלים. פרק כ"א בקירוס ובחוט. גמרא (שבת דף קפ"ה.) מאי קירוס אמר רבי יהודה מצובייתא. פירוש כלי שאורגין אותן מן הסיב או מן זולתו ומסננין בו ודומה לו דצבתא מנגבן וקורין אותו מסננת. פירוש אחר אומנות שעושין מן קנים דקים חלקים שבו האורגין אורגין בידים וברגלים והוא קלוט בשתי כמו הנירין עצמן ודומה לו וקא מבלבל מצבייתא עכ"ל עיין לעיל ערך מצבייתא:

קרס ב' ברכות דף מ': בבא בתרא דף צ"ה: על הפת שעיפשה ועל היין שהקריס ועל תבשיל שעברה צורתו אומר שהכל נהי' בדברו. עבודה זרה דף ל'. האי חמרא דאקריס ל' יום קמאי יש בו משום גילוי. פירושו בערך פרצם עכ"ל. ובמוסף (א"ב וכן בלשון רומיי חומץ חזק אקריס) עכ"ל. לפנינו אימא שהקרים. פי' רש"י בוטי"ר בלע"ז. ובבבא בתרא פי' רשב"ם אייגר"א והיינו קוסס. ובע"ז פי' רש"י דאקרים. החמיץ ולא חומץ הגון: וז"ל תוס' האי חמרא דאקדים עד תלתא יומין ולא גריס תלתין יומין דהכי נמי מצינו בו חילוק בשלשה ימים הראשונים בפרק המוכר פירות (דף צ"ו.) רקאמר כל ג' ימים וודאי מכאן ואילך ספק וכו' עכ"ל. ונראה דראיית תוס' אלימתא הוא ולכך מה שכתוב כאן האי חמרא דאקריס ל' יום טעות נפל בספר והי' כתוב מתחלה תלתא ונדפס אח"כ תלתין ונשתרבב הטעות אחר זה ונדפס ל' אבל האמת צריך להיות תלתא וכגירסא שהוכיחו התוס'. עכ"פ לכל הפירושים מוכח או דאקרים כגרסא שלפנינו או דאקריס לפי הגרסא של רבינו היינו שאיננו עדיין חומץ חזק וכן בסוגיא דבבא בתרא דף צ"ו. חלא סיפקתא ע"ש וכן פירש הרשב"ם להדיא. ולכן כתב רבינו עיין לעיל בערך פרצם. שהוא כגון חומץ תקיף וכו' אבל לא חומץ חזק ממש. ולכן אינני מבין עדות שכתב הרב המוסף וכן בלשון רומי חומץ חזק אקריס הלא העדות הזה מתנגד להמכוון. ועל כרחיך דאקריס שאנו עסוקין בו הוא מלשון ארמי או זולתו ולא מלשון רומיי. והוי יודע דמה שכתב רבינו פירושו בערך פרצם כוונתו אדלעיל שהביא בבבא בתרא על היין שהקריס וכו':

קרסטל שבת דף נ"ג. תולין קרסטל לבהמה בשבת. בבא מציעא דף צ'. מביא פיל מאותו המין ותולה לה בקרסטל שבפיה. בבראשית רבה פרשה י"א רבי ירמי' שלח לרבי זעירא חד קרסטל דתאנים. היינו טרסקל פירוש סל עכ"ל. לפנינו איתא טרסקל וכן ברש"י ורא"ש. אבל באלפסי איתא קרסטל וכן בהר"ש כלים ריש פרק כ':

קרפטא קידושין דף ע'. ליתיב מר אקרפיטא אמר לי' מיסני (לפנינו מי סני) למר למימר ספסל כדאמור רבנן או אסטווה כדאמרי אינשי עכ"ל. לפנינו איתא איצטבא:

קרץ א' עירובין דף ס"ה. אי קרצתן כינה לא גרסינן עכ"ל. לפנינו איתא לא תנאי:

קרצית גיטין דף פ"ו: מאי קרצית אביי אמר (דירבתא) צ"ל דידבתא דביני כיפי. פירשתי בערך (דרב) צ"ל דדב עכ"ל. במוסף (א"ב זבוב בין האבנים) עכ"ל. נעלם ממני מה שכתב הרב המוסף הלא רבינו פירש לעיל דדב שהוא זבוב שבין העומרים [וכן פי' רש"י בגיטין שם]:

קרקז נדרים דף נ"א. מאי דלעת הרמוצה אמר שמואל קרי קרקוזאי. פי' דילועין עגולין עכ"ל. רש"י והר"ן והרא"ש כתבו קרי קרקוזאי. על שם מקומן וסיים רש"י שאינם מתבשלים לעולם יפה:

קרקן נדרים דף נ"א. בקורקני דאימך פירוש במזיגת עמך עכ"ל. וכן פי' רש"י בקירקנו דאמך. במזיגתא שאמך תמזוג לי הכוס. אבל הר"ן פירש שתהא אמך מקרקת ומזמרת. לכאורה מתוך עובדא דאמר לי' בר קפרא לרבי תיתי דביתכי תרמי לי' נטלא אחת רמיא לי' ולרבי אמר קום רקוד לי' ע"ש מוכרח כפירוש רבינו ורש"י ע"ש היטוב וקצת צריך עיון על הר"ן. והר"ש והרא"ש גריס איפכא ע"ש גם עליון צריך עיון קצת ועיין לקמן ערך רקד:

קרקס ד' בתי קרקסאות ובתי תיאטריות פירשנו בערך תיאטריות. עכ"ל. במוסף (א"ב תרגום ונגינות שויתי וזמריהון דאזלין למישתי מרוות בבית קרקסון) עד כאן לשונו. וכ"כ הערוך בעצמן לקמן ערך תאטר:

קרקף יבמות דף ע"ח. עירובין דף כ"ב: קרקפתא חזיתי' לרישך ביני עמודי כי אמר רבי יוחנן להא שמעינא פירוש אדם גדול ראיתי ראשך בין העמודים של בית המדרש עכ"ל. ביבמות פי' ר"ש קרקפנא. אדם חשוב. ובעירובין ז"ל רש"י קרקפנא. בעל הגולגלות כלומר אדם חשוב: שם פירוש אחר בעל גולגות גדולה נקראת קרקפנא עכ"ל. ותוס' כתבו בעירובין בזה הלשון קרקפנא חזיתיה לרישך רישך היינו רבה שהיה רבו של אביי והוי כמו רישך בקרירי (שבת דף נ"ה.) ומצינו שהלך רבה לארץ ישראל ללמוד תורה לפני רבי יוחנן בסוף פרק שני דיינו גזירות (דף קי"א.) אבל אביי עצמו לא מצינו שהלך ללמוד תורה שם [ועוד שלא ראה אביי את רבי יוחנן כך גירסת הרש"ל] אבל רבה תלמידו של רבי יוחנן הוה עכ"ל. וכן כתבו תוס' ביבמות בזה הלשון חזיתיה לרישא ביני עמודי רבך דמצינו שהלך רבה ללמוד תורה לפני ר' יוחנן בשילהי כתובות (דף קי"א.) הנה מה הכתבו תוס' ראיה מכתובות לא זכיתי להבין דהתם ליתא שהלך רבה שם אלא ששלחו אבוהי לרבה יודע היה יעקב וכו' אע"פ שחכם גדול אתה וכו' יש לך רב ומנו ר' יוחנן ואם אין אתה הזהר בשלשה דברים. הרי שנתנו לו הבחירה לעלות או לאו ומנא להו להתוס' לאתויי ראיה משם שהלך [וכמעט ראי' במקצת דאי למד לפני רבי יוחנן לא היה שב לחוצה לארץ כמו רב אסי בקידושין דף ל"א: ע"ש] (ראיה גמורה אינה לכאורה דאפשר משום דקיימא ליה שעתא שם שהיה ראש ישיבה ומרביץ תורה בפומבדיתא כמו שמצינו רב שהלך מא"י לח"ל ואי משום דחזא ליה ר' חנינא חלמא והכריחו לצאת משם עיין סוף יומא דף פ"ז: אפשר דהכריחו לרבה ענין אחר לרדת לבבל) ולכאורה הוה אמינא הא דכתבו תוס' בבבא בתרא דף קנ"ה. ד"ה אתמר קטן וכו' כמו האי דסוף פרק המצניע (דף צ"ה:) דחמש מדות בכלי חרס גרס התם רבה מדאמר לי' רב אסי רבה אתה אומר כן דאלו רבא עלה לארץ ישראל כמו רבה ע"ש ביאור דבריהם באמת כך הוא מאחר דמסוגיא דפרק המצניע הנזכר מוכח להדיא דאחד מהם רבה או רבא עכ"פ היה בארץ ישראל מוטב לבחור המסתבר ולומר דרבה הוא שעלה לארץ ישראל דברבה נמצא סבה בפרק שני דייני גזירות אבל ברבא לא נמצא בשום מקום איזה סיבה ועליה שעלה [זהו הפירוש הטוב והישר והיפה בדברי תוס' במה שכתבו דאלו רבא לא עלה לארץ ישראל כמו רבה אשר לכאורה מחוסרין הבנה] והנה דהגירסא בהמצניע דף צ"ה: הוא רבה. חזינן שעלה רב אסי. לארץ ישראל ממה דאמר ליה רב אסי. וכדי שלא נימא רלמא הגירסא בהמצניע הוא רבה להכי מייתו תוספות לראיה גמרא סוף שני דייני גזירות וכדאמרן. מיהו עיקרא דמלתא מה שהוכיחו ממה דאמר ליה רב אסי רבי אתה אומר בגירסא זו לא נמצא לפנינו והיתה כתובה לפני תוס' וחידוש שלא הרגישו בזה המפרשים] דרבה עלה לארץ ישראל מנא להו דלמא רב אסי היה בבבל קודם שעלה לארץ ישראל או אחר כך באחד הזמנים היה בבבל. וראיה קצת ששמו מוכיח עליו כנודע דכל רב מבבל ועיין רש"י כתובות דף מ"ג: ד"ה רבי זירא. עוד ראיה גדולה שאין עליה תשובה מסוגיא קידושין דף ל"א: רב אסי הוה ליה אימא זקינה וכו' שבקה ואזיל לארעא דישראל וכו' הרי דרב אסי היה בבבל. ועיין עוד במועד קטן דף כ"ה. כי הוינן התם וצריך עיון גדול. ומעתה סבירא להו לרש"י והערוך לשני הפירושים שאין שום ראיה שהלך רבה לארץ ישראל עדיפא להו דהפירוש חזיתי' לראשך קאי אאביי גופי' והוא הלך לארץ ישראל וודאי התוס' לסברתם דנמצא דרבה הלך לארץ ישראל ניחא להו לומר דקאי ארבה מלומר דקאי אאביי שלא נמצא עליו וכדאמרן למעלה אמנם הערוך ורש"י דלא סבירא להו כך פירושו דעדיפא לומר דרישך קאי אאביי גופי': איברא ראיה גדולה יש בשבועות דף יו"ד: אמר ליה רב חסדא לרבה מאן ציית לך לר' יוחנן רבך משמע להדיא שלמד רבה לפני רבי יוחנן:

קרקר א' בבא בתרא דף כ"ג. אפיקו לי' קרקור מהכא. פירוש צפצוף העורבים וזעקתם עכ"ל. ז"ל רש"י עורבין שדומין בצעקתם כקורין קורקור: שם תענית דף כ"ט. מקרקר עליהן כתרנגולת שמקרקת על בני'. פירוש מקרקר קיר ושוע אל ההר עכ"ל. לפנינו איתא אף בהקב"ה נאמר מקרקיר קיר ושוע אל ההר. וז"ל מקרקר. לשון יללה. קיר ושוע. מקונן וזועק לשון הנה קול שועת בת עמי (ירמי' א') קיר כמו קירי דבשחיטת חולין (דף קל"ט) ע"כ. וצ"ע דבחולין דף קל"ט: איתא קירי קירי ופי' רש"י לפי עניינו קירי. אדוני קירי הוא לשון אדון וכו' ע"ש. ואפשר דכך צריך להיות ברש"י קיר כמו מקרקרן. דבשחיטת חולין דף נ"ג:

קרתן דמאי פרק ו' משנה ד' קרתני שקבל שדה מירושלמי. פירוש בלשון ערבי קורין לכפר אלקריא"ה עכ"ל. התי"ט כתב שמצא כן בפירוש אחת. ואשתמיטתי' שכן ממש כתב רבינו הכא. ועיין מה שכתבתי בסייעתא דשמיא בחבורי יש סדר למשנה ומה שכתבתי לעיל ערך קרי' א':

קש ג' פסחים דף מ"ג. מנחות דף נ"ד. נהי דחמץ גמור לא הוי נוקשא הוי פי' כגון עמולין של טבחים וזומן של צבעים וקולן של סופרים שנתחמץ מאליו בלי שאור עכ"ל. בפסחים דף מ"ג פי' רש"י וז"ל כגון שיאור דננקשה הוא דאינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר ולהחמיץ עיסות אחרות כשאור נמי לא חזיא במנחות דף נ"ד. ז"ל נוקשה לשון רעוע כלומר חמץ שפל:

קש ד' בבא בתרא דף קס"ז: היא היא קשיא ובגר לה קלא עכ"ל. לפנינו איתא קצת בנוסחא אחרת: שם בבא מציעא דף ק"ח: ההוא גברא דקבל פרדיסא לעשר שנין וקש לחמש שנין עכ"ל. לפנינו איתא דמשכין:

קשקש וי"ו מועד קטן דף ג'. תרי קשקושי הוו חד אברויי אילנא וחד סתומי פילא. כבר פירשתי בערך אבר יש מפרשים קשקוש היינו עידור אלא שעידור בגפנים וקשקוש בזתים עכ"ל. וכן פי' רש"י במועד קטן ובעבודה זרה דף נ': פי' רש"י קשקוש חפירה תחת הזתים:

קשב ב' בבא קמא דף נ"א: ההוא גברא דף צ' קשבא מחברי'. פירוש קשבא ציני והוא מין דקל והוא דקלא פרסאה שמעולה ושמן ודיקלא ארמאה הוא קל וכחוש עכ"ל. ספר אחר דקץ תלתא מחבריה פירוש דקץ מיני' תלתא דיקלין לדידי חזי לי הנהו דיקלי דקץ וג' ג' בחדא קינא הוו קיימי שהיו עומדין ג' דקלים בשרש אחד וקץ חד מהנהו תלתא עכ"ל. גרסא ראשונה ופירושה הביאו תוס' ד"ה קשבא:

קשר א' סנהדרין דף ק"ח: תנו רבנן שלשה שימשו בתיבה וכולן לקו ואלו הן עורב וחם וכלב כלב נקשר עורב רק חם יצא ממנו כוש שלקה בעורו וישנו בערך פחם עכ"ל. לפנינו איתא חם לקה בעורו. פי' רש"י שיצא ממנו כוש. וגרסת רבינו יותר נכונה:

קתל מגלה דף י"ג. וישנה ואת נערותיה לטוב רב אמר שהאכילה מאכל יהודי ושמואל אמר קותלי דחזידי. חולין דף י"ז. ובתים מלאים כל טוב קותלי דחזירי. פירוש בלע"ז פכי"ש. פירוש אחר של גאון חתיכות בשר שמן מבשר חזיר שעושין אותו מקמח וסולת ונקרא קתל ובטיית כותל ויש ששונין הא דמגילה קדלי דחזירי ומפרש עורף של חזרת כלומר ראש של חסא עכ"ל. לפנינו בחולין אית' כתלי ובמגלה בגמרא איתא קדלי. אמנם ברש"י איתא כתלי דחיזרי בקוני"ש שמינים ומתוך אונסה לא נענשה. וז"ל תוס' קדלי דחיזרי וחס ושלום היא לא היתה אוכלת. וכן נראה עפ"י הערוך. שינוי לדעת בחולין איתא כתלי ובמגלה איתא קדלי. משום דבחולין הסוגיא איתא שם דהותר להם בשבע שכבשו דבר טמא משא"כ במגלה דחס ושלום היא לא היתה אוכלת ולכך הוכרח לגרוס קדלי דחיזרי דהיינו עורף של חזרת. והנה לכאורה דברי תוס' שכתבו שהיא לא היתה אוכלת צריכין ביאור דהא בהדיא איתא בגמרא ושמואל אמר שהאכילה קדלי וכו' כמו רב דאמר שהאכילה מאכל יהודי וכן לר' יוחנן שהאכילה זרעונים וכן איתא בעין יעקב בכל הנך מאן דאמר שהאכילה הרי להדיא כפירוש רש"י דאכלה. וראיתי ברי"ף שרצה לדחוק אנפשי' ממה דגבי שמואל לא נאמר שהאכילה עיין שם. ולדבריו צריך אני למחוק בכל הספרים תיבת שהאכילה. הגם בילקוט ראיתי שמואל אמר כתלי דחזירי אמנם שם גם בדברי ר' יוחנן לא נזכר שהאכילה אלא ר' יוחנן אמר זרעונים. ובכן דברי תוס' מצוה להבינם. ועל פי האמור יש לדקדק עוד טובא הא דהעתיקו התוס' קדלי דחיזרי ועיקר השם כתלי או קותלי כמו דאיתא בחולין דף י"ז. ולפיכך כראה דרפואה מתוכו הוי דזה הוא כל עיקר כוונתם דח"ו הוא לא היתה אוכלת אם היה זה כתלי דחזירי ולכך על כרחם לגרוס קדלי דחיזירי. וזהו המשך דבריהם קדלי דחיזירי. ויהי' קשה למה זה שינה כאן ולא כתוב ואמר כתלי או קותלי דחזירי ולכך סיימו התוס' ח"ו דהיא לא היתה אוכלת אבל קדלי דחיזרי והיינו ראש של חסא שפיר אכלה ומתיישבו דברי שמואל שאכלה קדלי דחיזרי וכפירוש הערוך:

נשלם אות קיף ונתחיל אות ריש