לא מגילה דף ג': גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. פירוש כגון זקן שאין כבודו להנהיג בהמה אם ראה בהמת חבירו נדחה אינו חייב להשיבה נמצא כבוד זקן דוחה לא תוכל להתעלם עכ"ל. וכפי' רש"י שבת דף פ"ו: ובמגילה דף ג': אכן בשבת דף צ"ד: ובעירובין דף מ"א: פי' רש"י בלאו דלא תסור: שם באות הנ"ל. בשאילתא דאלה תולדות נח (סוף סימן ד') מפורש בריש גמרא דפרק איזהו נשך בב"מ דף ס"א: לא תגנוב דכתב רחמנא למה לי. פירוש אחר שכתיב לא תגזול גזילה היינו גניבה. לכדתניא לא תגנוב על מנת למיקט וכו' עכ"ל. לפנינו איתא לא תגנובו (ויקרא י"ט) למה לי [וז"ל רש"י לילף מרבית ואונאה שהרי מחסרי ממון לא תגנוב דעשרת הדברות לא קמבעי לי' דאזהרה לגונב נפשות הוא כדאמרינן בסנהד' (דף פ"ו.)] לכדתניא לא תגנוב על מנת למיקט וכו'. הנה הטעות נגלה דהא אקשי לי' מלא תגנובו ואהדר לי' מלא תגנוב אלא צריך להיות לכדתניא לא תגנובו על מנת למיקט וכו' וגם בתוספתא איתא כך וכתבתי הגה"ה זו בגליון הש"ס שלי והמדפיסים טעו בתרתי שציינו שמות כ' והוא לא תגנוב הנאמר בעשרת הדברות וזה אינו כמו שכתב רש"י ז"ל דאתיא לגונב נפשות כדאיתא להדיא בסנהדרין דף פ"ו. ולכך גם כאן בערוך ולקמן בערך קט צ"ל לא תגנובו וכו' לכדתניא לא תגנובו על מנת למיקט: ודע דרש"י פירש לא תגנובו למה לי לילף מרבית ואונאה ע"ש. אמנם פירוש הערוך משום דכתיב לא תגזול גזילה היינו גניבה וכו' איכא למידק דשפיר איצטרך לא תגנובו דמלא תגזול ליכא למילף דכבר מסיק דקאי אכובש שכר שכיר ומהך לא ידעינן דשכיר שאני משום דטרח כדמסיק הש"ס לקמן דף קי"א: הביאו תוס' כאן בסוגיא זו ד"ה לעבור עליו וכו' סוגיא זו. ותדע דמהאי טעמא לא אמר לאו בגזל למה לי לילף מכובש שכר שכיר ודחיק אנפשי' לילף במה הצד מרבית ואונאה ותו דלדבריו לולא דכתיב לא תגזול איצטריך קרא דלא תגזול לגופי' ולא ידעינן אסור דעל מנת למיקט אם כן מאי פריך רבא לעיל לאו דכתב רחמנא בגזל למה לי הא איצטרך כדי שנדע אסור דעל מנת למיקט בשלמא לפירש רש"י ניחא דמלא תגנובו לבד דהוא מיותר דידעינן מרבית ואונאה נדע אסור דע"מ למיקט. ובחדושי כתבתי לפי מה דמסיק הש"ס לעיל בב"מ דף ל"ב. אהא דמקשה למה לי למיכתב טעינה ופריקה ולמה לי למיכתב אבדה [פירש"י ליכתוב או הא או הא וליגמרי מיני' דהא כולהו אזהרת ממון ישראל הוא] צריכי וכו' ואי אשמועינן אבדה וכו' ע"ש. א"כ בלא דתיתי גזל מרבית ואונאה הוי מצי רבא להקשות לאו דכתב רחמנא בגזל למה לי דודאי שפיר נילף מלאו דאבדה ואין לומר דגבי אבדה לא לחי משום דהוי לאו שאין בו מעשה הלא גם גבי גזל אין בו מלקות מצד הניתק כמו שכתבו תוס' ד"ה אמרי הכי נמי וכו' מש"ס דחולין ע"ש. ואפשר לומר דרבא חדא מתרתי נקט דתיתי מרבית ואונאה וה"ה דהוה מצי למימר דתיתי מאבדה ולהכי מוקי לה בכובש שכר שכיר: שם באות הנ"ל ערכין דף ט"ו: לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. פירוש כשהייתי אומר דבר על שום אדם לא הוצרכתי לחזור ראשי לאחור ולראות שלא יהא שם בעל הדבר שאפילו יהיה לא הייתי חושש שאני משקר ואיני אומרו בלשון הרע עכ"ל. וברש"י שם כתב פירוש זה וכתב עוד לישנא אחרינא ע"ש. ועיין עוד בפי' רש"י בשבת דף קי"ח: עוד שם בסוף האות לא הלך זרזיר אצל עורב אלא שהוא מינו בבראשית רבה פרשה ס"ו ויהי עשו עכ"ל. וכן בש"ס דילן איתא ג"כ בבא קמא דף צ"ב: ובחולין דף ס"ה. ושם איתא רבי אליעזר אומר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו:

לאיי שבת דף ס"ד. לאיי אפנויי מפני. ובכריתות דף י"ב: לאיי הכי נמי מתרין דבוריה לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי. פירוש לאיי לא בני. יי בלשון יון בן עכ"ל. לפנינו בשבת איתא לאי. ופירש"י באמת ובכריתות דף י"ב: ע"ש דלפנינו ליתא. ובנידה דף ל"ז. איתא לאיי ופי' רש"י לאיי באמת. וכן בחגיגה דף ט'. בגמרא ובפירש"י:

לב ד' בכורות דף ה': אין לך כל אחד מישראל שלא היו לו תשעים חמורי' לובים עכ"ל. ז"ל רש"י לובים מעולים. ועיין מה שכתבתי לקמן ערך לבדקס:

לבדקס שבת דף נ"א: במשנה במה בהמה יוצאה ולא את הלבדקס בפרומביא. גמרא חמרא לובא בפגא דפרזלא ירושלמי אית דתני ניבדקוס מאן דאמר לבדקס על שם ולובים וכושים במצעדיו ומאן דאמר ניבדקוס אבהנוס מהו אבהנוס חמר סלק. רבי יונה אמר רבי אושעיא בעי גרים הבאים מליבוי מהו להמתין להן שלשה דורות אמר רבי יונה בן נריה מה דאנן חמן ההן פולא מצריי כד הוא רטיב אינון צווחין לוביי כד הוא נגיב אינון צווחין פול מצריי הדה אמרה גר מלובי צריך להמתין שלשה דורות הוא לובי הוא מצרים. ועיירי' עשרה תרגום ירושלמים לבדקין עשרה עכ"ל. לפנינו במשנה במה בהמה יוצאה וכו' ולובדקים בפרומביא ובגמרא אמר רב הונא חמרא לובא. וז"ל רש"י חמור הבא ממדינת לוב כמו הכושים והלובים (בדברי הימים ב' ט"ז). וז"ל תוס' חמרא לובא אומר רבינו תם דלובא היינו מצרים דכתיב בנחום ג' פוט ולובים [צ"ל ולוב] היו בעזרתך ואמרינן בירושלמי גרים הבאים מלוב מהו להמתין להם שלשה דורות ומייתי עלה דהדה עלם מצראה דצווחין לי' לובי. ובבכורות דף ה': ז"ל תוס' תשעים חמרים לובים על שם (פוטים ולובין) [צ"ל פוט ולובים] היו בעזרתך לובים וכושי' (במצעדין) [צ"ל במצעדיו] (דניאל י"א). חמרא לובאה ריש פרק במה מדליקין דף כ"א: פירש בערוך חמור מצרי. בירושלמי גרס גרים הבאים מפוט ולוב מהו להמתין שלשה דורות:

לבלר שבת דף צ"ב: באמת אמרו האשה החוגרת בסינר בין מלפניה ובין מלאחריה חייבת שכן ראוי להיות חוזר רבי יהודה אומר אף מקבלי פתקין תנא שכן לבלרי מלכות עושין כן. פירוש לבלרי מלכות חוגרין בסינר ותולין פיתקין במתניהן פעמים שבאין לפנים ופעמים שבאין לאחור ואין איכפת להן עכ"ל. ובמוסף (א"ב תרגום בפסוק ויקראו סופרי המלך ואיתקריאו לבלרין דמלכא) עכ"ל. במשנה איתא רבי יהודה אומר אף מקבלי פיתקין פי' רש"י של מלך למוסרם לרצים אף הם חייבים בהוצאתם אפילו לא נתקיימה מחשבתן כגון הוציאן על מנת ליתנן לרץ זה ונתנן לרץ זה כך לשון רבותי ולבי מגמגם עכ"ל. ובגמרא רבי יהודה אומר אף מקבלי פתקין תנא שכן לבלרי מלכו' עושין כן וז"ל רש"י בדעתו למסרם לזה ואינו מוצאו ודבר המלך נחוץ ומצא אחר ומוסרו לו עכ"ל. ותוס' כתבו בד"ה רי"א אף מקבלי פתקין אדם ממונה למלך נשא פיתקין של מלך לידע מניי גבוריו וחייליו ונשאין אותן בכיסיהן התלוין באזוריהן ואותן כיסין חוזרין פעמים לפניהן ופעמים לאחוריהן וכו' והא דמייתי בגמרא תנא שכן לבלרי מלכות עושין כן כלומר שחוזר וכו' ע"ש. ובפירוש המשניות להרמב"ם וכן הרב מברטנורה כתבו דמקבלי פתקין הן הלוקחין הכתבי' והאגרות כלומר הרצים נותנין אלו הפתקין בעצים חלולין ותולין אותן בצואריהן והאגרות כלומר הרצים נותנין אנו הפתקין בעצים חלולין ותולין אותן בצואריהן וכו' ע"ש. הנה לדברי המפורשים כולם הך דתנא שכן לבלרי מלכות וכו' עולה בדוחק גדול עד שרש"י כתב שלבו מגמגם. ותו מה נתינת טעם לבלר אל הרצים ותו דשם לבלר אינו סובל כי אם פירושו של סופר [כמו שכתב בעל המוסף ז"ל] אמנם זכינו לפי פירש הערוך דהך דתנא שכן לבלרי מלכות היינו שהברייתא מפרש היטיב הכוונה של מקבלי פתקין הן הנה סופרי המלך שתולין הפתקין במתניהן ויתבאר הסוגיא היטיב:

לבן א' יומא דף ל"ט: (ובמדרש רבה פרשת ויקרא) ולמה נקרא שמו לבנון שמלבין עונותיהם של ישראל הדא הוא דכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו רב טוביומי אומר על שם שכל הלבבות שמחין בו שנאמר יפה נוף משוש כל הארץ רבנן אמרי על שם והיו עיני ולבי שם כל הימים. ובריש ויקרא רבה כמו כן יער הלבנון מה יער מלבלב וכו' עכ"ל. כן איתא בש"ס דילן יומא דף ל"ט:

לגטון במוסף סנהדרין דף צ"א. אב שכתב לגטון לבנו. פירוש בלשון רומיי מתנת שכיב מרע ובעל הערוך הביא זה הערך חוץ למקומו בערך גט ופרשו כהוגן עכ"ל. ועיין מ"ש לעיל על הגליון בערך גט:

לגין א' תרומות פרק ט' מאה לגנה של תרומה ואחת של חולין. שבת דף קל"ט: ביום טוב בלגין. עבודה זרה דף ס"ב. אע"פ שהניח לגינו עליה שכרה מותר. בסוף כלים לגינין גדולים פירוש כדים גדולים עכ"ל. פירוש רבינו הביאו הר"ש כלומר שזרע שיעור מאה כדין של תרומה. אכן הרמב"ם והרב פירשו לגנה לשון ערוגה ועיין תוס' י"ט שהאריך קצת על איזה צד נקראת ערוגה בשם לגינה ולא עלתה בידו:

לגש שבת דף כ': במשנה במה מדליקין וכו' ולא בלגש. פירוש קליפה של עץ ארז דבר רך כעין צמר רך עכ"ל. לפנינו איתא בלכש:

להט א' בהגדת ילמדנו אמר רבי יוחנן בלטיהם מעשה שדים בלהטיהם מעשה כשפים לפי שאין השד יכול לעשות פחות מכשעורה עכ"ל. עיין לקמן ערך לט ג' ומה שאכתוב שם בסיעתא דשמיא:

לו ב' כתובות דף ע"ב. דלוואי ילווניה פירוש מי שמלוה המת אחרים ילוו אותו עכ"ל. וכן איתא במועד קטן דף כ"ח:

לו ג' נגעים פרק י"ד. ובפרה פרק י"א כל אזוב שיש לו שם לווי פסול. פירוש שם לווי כדאמרינן בנדרים דף נ"ג. הנודר מן היין מותר ביין תפוחים ואמרינן בסיפא הנודר מן הירקות מותר בירקות שדה מפני שהוא שם לווי כלומר שאין זה סתם וכשאתה מוסיף תפוחים (אושדה) הוא לווי וכך אזוב סתם הוא כשר אזוב רומיי הוא שם לווי שנלוה רומי על אזוב עכ"ל. וז"ל התוס' י"ט נדרים פרק ו' משנה ט' לווי פירש הרב חבור כמו הפעם ילוה אישי אלי בראשית כ"ט פסוק ל"ד:

לולב ב' עבודה זרה דף ע"ה. נדה דף ס"ה. הדפין והלולבין והעדשים פירש רבינו גרשם ז"ל הדפין שמניחין על גבי הענבים. העדשים היינו הגת עצמו והים שבו דורכין הענבים והלולבין הן שתי קורות המתאימות שם שעומדין מכאן ומכאן לקורה הגדולה ובהן נועלין אותה הקורה הגדולה כל אלו מדיחן במים והן טהורין בלא טבילה משום דהוו פשוטי כלי עץ הדפין והלולבין והעדשים והים אע"פ שהם כלי כיון דהוו מחובר לקרקע לא צריך טבילה. והעקלים של נצרים היינו לאחר שמילאו כל הגת מן הענבים או מן הזתים מפנין סביב ועושין שביל ליין שילך לבור ויפול לתוכו ולפי שלא יתפזרו הענבים ויפלו אל השביל מביאין נצרים של דקל וכורכין סביב לענבים כמין סייג קטן כדי שלא יתפזרו ולהכי נקראין עקלים שעוקלין ועוקמין אותן וכורכין אותן סביב. כשעקל בית הבד כרוך עליה פי' הבד שנסדקה קשורה ומהודקת כמין אריגה בזמורות שהן כגון חבלים לבלתי הפרד שבריה ואמר לן רבי דרב האי גאון אמר מביאין כמין קופה גדולה נמוכה ונקוב' ומשימין סביב והיינו עקלין של נצרי' ואח"כ משימין הדפין עליהן וטוענין הקורה ויש שעושין אותן עקלים של בצבוץ מן נצרי' של פשתן ארוך שקורין קנב"ץ ואותן צריך לנגבן כדאמרי' במסכת ע"ז דף ע"ה באפר ומים ואפר לפי שהן בולעין היין אבל אם הן הנצרין של שיפה ושל גמי גם צריך לישנן לפי שהן בולעין היין הרבה ואין מתבטל מהן היין לא על ידי הדחה ולא ע"י ניגוב עכ"ל. עמ"ש בערך טלפת:

לח ב' שבת דף י"ח. בלחי וקוקרי. פירוש הללו לחי וקוקרי אינם כלים אלא חופרין בקרקע ונותנין בה חטים ונותנין על פי החפירה לוח נוטה על החפירה וסומך הלוח ההוא בקיסם דק נשען על החטים וכשיכנס העוף בחפירה וימשך החטה שהקיסם נשען עליו מיד נופל הקיסם והלוח אחריו על שפת החפירה ונשאר העוף בחפירה וכיוצא בזה קוקרי עכ"ל. עיין בערך קקרי לקמן:

לחמניות ברכות דף מ"ב. לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא לחם מן הארץ פירוש הן כגון פת הבאה בכיסנין עכ"ל. אהא דאמר רב יהודה אמר שמואל דעל פת הבאה בכיסנין אין מברכין המוציא מקשה הש"ס ממה דאמר ר"י אמר שמואל לחמניות מברכין עליהן המוציא וכו' ע"ש לכן פירש הערוך דעל כורחך דלחמניות הן כגון פת הבאה בכיסנין. ודע דרש"י פירש לחמניות אובליא"ש לשיטתו אזיל דלעיל דף מ"א: בד"ה פת הבאה בכיסנין פירש"י פת שנילושה עם תבלין כעין אובליא"ש שלו ויש שעושין וכו'. איברא תוס' כתבו בד"ה לחמניות דפי' רש"י אינו נראה אלא דהיינו נילו"ש וכו' על כרחך דפירוש אחר יש להן בפת הבאה בכיסנין ועיין לעיל בערך כסן:

לחש ב' פסחים דף נ"ז. אוי לי מלחישתן. פירוש שהיו רכילין עכ"ל. ורש"י פירש לחישתן. יועצי רע: שם באות הנ"ל חגיגה דף י"ד. נבון לחש זה שמוסרין לו דברי תורה שניתנו בלחש. פירוש שהתורה ניתנה בחשאי מפני השטן עכ"ל. כן איתא בסנהדרין דף ק"ז: ופירש"י מפני השטן שהי' מקטרג ואמר תסתפק מעליונים ולא ימסרו הלוחות ביד משה:

לחת א' יבמות דף ק"ג. אמר אמימר האי מאן דמסגי אלוחתא דכרעא לא ליחלוץ. פירוש רגליהן הפוכות גביהן למטה ותחתיהן למעלה ולא יכיל למידחסיה לכולי כרעיה אארעא עכ"ל. פירוש זה כתבו התוס' בשם רבנו חננאל ד"ה מאן דמסגי וכו' וגאון אחד כתב כפירוש רש"י ע"ש:

לט ג' סנהדרין דף ל"ז: לטיהם אלו מעשה כשפים להטיהם אלו מעשה שדים וכן הוא אומר ואת להט החרב המתהפכת פירוש סימנא בעלמא שהשד מתהפך לכמה גוונים כדאית' ביומא דף ע"ה. והכי מסתבר אף על גב דכתיב בספרים להפך ובילמדנו כדאמרינן בערך להט עכ"ל. בגמרא כך איתא בלטיהם אלו מעשה שדים בלהטיהם אלו מעשה כשפים וכן הוא אומר ואת להט החרב המתהפכת. ז"ל רש"י בלטיהם. כמו ותבא בלט בסתר. זה מעשה שדים. שנסתרים ולא נראים בכל מקום שנאמר בלטיהם הן החרטומים העושין בלחשיהם ע"י שדים. כשפים אינן נעשים ע"י שדים אלא מעצמן. להט החרב המתהפכת וגומר מתהפכת מאילי' ודומה לכשפים שלא על ידי שדים היתה מתהפכת אלא מאליה וקרי לה להט עכ"ל [כך איתא בפי רש"י שבעין יעקב ובפי' רש"י שבגמרא איתא כך במקצת נוסחות שונות] וז"ל המהרש"א בחידושי אגדות בלטיהם אלו מעשה שדים בלהטיהם אלו מעשה כשפים הכי גריס בפירוש רש"י בחומש ובהרמב"ן ובהרא"ם אבל בערוך הגירסא בהפך לטיהם אלו מעשה כשפים וכו'. והכתובים בפרשת וארא מוכיחים כגרסת רש"י דגבי בלהטיהם אומר ויקרא וגומר ולמכשפים וגבי בלטיהם לא הזכיר רק החרטומים ולא המכשפים ודו"ק. ולכאורה יש ליישב השגת מהרש"א על הערוך ואדרבה יש קצת ראי' משם כי זה לשון הפסוק בפרשת וארא סימן ג' פסוק י"א ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן ע"כ והיה די באם יאמר הכתוב ויעשו בלהטיהם כן אחרי שכבר הזכיר ולמכשפים. אמנם לסברת הערוך דמה דכתיב בלהטיהם היינו מעשה שדים ולכך אי לא כתב חרטמי מצרים הוה אמינא דמכשפים עשו זה על ידי מעשה כשפים לפיכך הוצרך לומר ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן דהיינו על ידי מעשה שדים אבל המכשפים אשר קרא לא עשו כלום וכאשר יתבאר לקמן בסמוך. עוד כתב המהרש"א [אהא דאמר בגמרא אצבע אלקים היא מכאן שאין השד יכול לבראות ברי' פחות מכשעורה רב פפא אמר אפילו כגמלא לא מצי ברי אלא האי מכניף לי' והאי לא מכניף לי'] מכאן ראי' לגרסת רש"י ולא לגרסת הערוך דהא גבי כנים בלטיהם כתיב וקאמר עלה שאין השד יכול וכו'. גם השגה זו אפשר לישב ממה שכתב המהרש"א עוד ויש לדקדק למאי דמסיק האי מכניף והאי לא מכניף משמע משום דהשד אינו עושה מעשה אבל ע"י כישוף היו יכולין לברוא כנה וכו' א"כ מאי קאמר ולא יכלו להוציא כנים הלא יכלו להוציא כנים על ידי כשוף וכו' ויש לומר דאף על גב דעל ידי כישוף היו יכולין לעשות מעשה גמור מ"מ לאו בכל הדברים היו יכולים לעשות דא"כ היו יכולין לברוא עולם חדש ומשום הכי לא הוזכר בלהטיהם ומכשפים אלא בנם מטה ושוב אח"כ לא הוזכר כישוף אלא בלטיהם והיינו מעשה שדים לגרסת רש"י לפי שלא היו יכולין לעשות כישוף בשאר הדברי' אבל ע"י שד יכלו בכל הדברים דמכנפי' עכ"ל נמצא למידין דבכשוף אינם יכולים לעשות בכל דבר וא"כ אין גוף התמי' מה שלא יכלו להוציא בלטיהם [היינו כישוף לגרסת הערוך] את הכנים רק התמי' היא למה לא הוציאו הכנים בלהטיהם דהיינו מעשה שדים [כמו שעשו את התנין בנס מטה לגרסת הערוך] על זה אמר הש"ס מכאן שאין השד יכול לבראות ברי' פחותה מכשעורה ורב פפא אמר אפי' כגמלא לא מצי ברי והאי מכניף לי' והאי לא מכניף לי' ר"ל התנינים היו מכנפי לי' במעשה שדים ותו לא קשה מידי לגרסת הערוך. עיין בקונטריס סימן י"ג:

לטש א' פסחים דף מ"ח: תפח תלטוש בצונן. רב האי גאון פירש תפח כמו בשר שתפח מלשון לצבות בטן תרגומו לאפחא מיעין כלומר אם נשתנה כמו שדרך הבצק לתפוח תלטוש בו צונן ופירוש תלטוש תוריק בו מים. פירוש אחר אם מתנפחת היא בתוך התנור מכה בידו כשהיא שרויה על העוגה לפי שהעוגה כשמתנפחת עולה למעלה מן המצה ולכלל חמץ לא באה לפיכך חייבונו ללוטשה בצונן כדי להמעיט כח הנפיחה וחוזרת כמה שהיתה. עכ"ל. עיין קונטריס סימן מ"ג:

למד א' סנהדרין דף י"ז: הלמידין לפני חכמים לוי מרבי עכ"ל. עיין קונטריס סימן מ"ה:

למן עירובין דף מ"א: פעם אחת לא נכנסו ללמן עד שחשיכה. למן הוא נמל הוא מחוז [ובמוסף א"ב פי' בלשון יוני הוא חוף הים ומושב הספינות עכ"ל]. לפנינו איתא נמל:

לנך גיטין דף ע'. אמר שמואל האי מאן דמחו לי' בלונכא דפרסאי. סנהדרין דף י"ד. ובעבודה זרה ד"ח: לא זזו משם עד שנעצו בו שלש מאות לונכיות של ברזל. בבא בתרא דף ע"ד. ובסנהדרין דק"י. שקל גבבא דעמרא ואמשיתיה במיא וכרכתיה עלוי לינכא ס"א עלוי רומחא. פירוש לשון לע"ז לנצ"א רומח [ובמוסף א"ב בנוסחאות שלנו כתוב לולניאות והוא טעות ופירוש לונכי בלשון יוני רומח עכ"ל] כך איתא בע"ז ד"ח: לולניאות ופי' רש"י חניתות. אבל בסנהדרין די"ד. איתא לונביאות ופירש רש"י חניתות ובכן הטעות דמוכח הוא. ובגיטין דף ע'. איתא באלונכי דפרסאי ונדפס בגליון רש"י פירש רומח:

לעס א' נדה דף ס"ב. מי לעיסת גריסין של עוקת נפש. פי' כשילעוס אדם גריסין יפה יפה ולא ישאר מהן כלום אלא הם בעוקת נפשו פי' כשילעוס בהכנסת בית הבליעה שדומה לעוקת בית הבד ולעוקת המי' ומערה מים על אותן גריסין יפים להוציא הכתם עכ"ל. לפנינו איתא חלוקת נפש וכן גרס רבינו לעיל בערך חלק ג' וע"ש היטב:

לף א' שבת דף ס"ו: לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי. פירוש תינוק מבן חדש ועד בן שנה אמו מרחצתו בחמין וסכתו בשמן ומולחתו בהדס יבש שחוק ומלפפתו בפסיקיא מכריסו ועד רגליו וזהו לפופי ינוקא שמחברין איבריו כמו ויחבר דתרגומו ולפיף עכ"ל. בכמה מקומות ומבואר היטיב ביותר בשבת דף קכ"ט: דמיד כשנולד התינוק צריך לחמין ולשאר כל הדברים הנזכרים כאן וע"כ נראה דטעות נפל בדפוס וכך צ"ל פירוש תינוק עד בן שנה [ועיין מה שכתבתי בערך אסובי]: שם באות הנ"ל ועיקר זו המימרא דרבי יוחנן עכ"ל. לכאורה אין מובן מאי בעי בזה ואפשר משום דהכא בדף ס"ו: איתא דהאי מתני לה ברבה בר בר חנה דאמר רבב"ח לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי ובאמת לקמן בשבת דף קמ"ז: איתא אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן לפופי וכו' אמנם דרך הש"ס לקצר בכך ולזה כיון הערוך באמרו עיקר זו המימרא דר' יוחנן ר"ל דרבב"ח אמר זה משום ר' יוחנן לקמן דף קמ"ז: עוד שם בסוף האות הנ"ל בבא מציעא דף ק': כדאמר רב פפא בדלייפי הכא נמי בדלייפי פירוש מחוברין כמו על שני קצותיו חובר תרגום מלפף עכ"ל. וכן בשבועות דף מ"ג. איתא בדלייפי וע"ש ברש"י. אבל לפנינו בבב"מ איתא בדיילפי וברש"י איתא בדילפי.

לפי שבת דף כ"א. מה טעם אין מדליקין לפי שאין מדליקין ובגיטין דף ס'. אמר לי' אין כותבין ומה טעם לפי שאין כותבין. פירוש בעא מיני' טעם ולא נתן לו אלא אמר לו כי אין כותבין כלומר קבלה היה לבני אדם לכתוב הכי עכ"ל. וז"ל רש"י בשבת דף כ"א. לפי שאין מדליקין בעיניהו וגזרינן הא אטו הא עכ"ל. ובגיטין דף ס'. ז"ל רש"י לפי שאין כותבין ואפילו ל"ד מגילה מגילה ניתנה כיון דאידבק אידבק עכ"ל:

לפסן כלאים פרק א' החרדל והלפסן. פירוש עשב הוא ונקרא בלשון ישמעאל לכסאן ובלע"ז מרובי"ו וסבירא [לן] זה שכתוב בעוקצים בפרק אחרון רבי יוסי אומר חוץ מן הבולוסין לפסן הוא כמו זה עכ"ל. מענין זה עיין לעיל בערך בלפסין:

לפת כלאים פרק א' שבת דף נ': הטומן לפת וצנון תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולין אינו חושש משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשר וניטלין בשבת. פירש רב האי טעות הוא זה שאם האמהות טמונין והעלין מגולין הרי זו זריעה מעולה אלא דוקא אם היו מקצתן מגולין אינו חושש משום כלאים דלאו ירק באילן הוא ולא משום שביעית דלאו זריעה נינהו ולא משום מעשר דאי איכא התם דראשי לפתות לא מצטרפי הני לחיובינהו להנך במעשר וניטלין בשבת נמצא תיובתא דשמואל ורב הונא דלא קמצריך למישלפינהן ומדצינן עכ"ל. כל זה הביאו תוס' בד"ה מקצת וכו' ובערוך משמע דמשום כולהו נקט דפירש בשם רב האי גאון דגרס בשם רב האי גאון אם היו מקצתן מגולים וכו' ע"ש שפלפלו בחכמה בדברי הערוך:

לקן שבת דף י"ב. שדי להו ללקונא דמיא וכו' מלא הספל מים תרגום לקונא עכ"ל. לפנינו איתא לקנא דמיא פירש"י ספל:

לקוס סוכה דף נ"ו: ליקוס ליקוס עד מתי מכלה ממונן של ישראל פירוש זאב בלשון יוני ליקוס עכ"ל. לפנינו איתא לוקוס ופי' רש"י זאב בלשון יוני:

לשלשת זבחים דף צ"ד. ועור בר כיבוס הוא והתנן (שבת דף קמ"ב:) היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט היתה של עור נותנין עלי' מים עד שתכלה אלמא לאו בר כיבוס הוא. פירוש לשלשת צואת תרנגולין עכ"ל. הביאו תוס' בזבחים ובשבת שהוא עיקר מקומה לא כתבו שום פירוש:

לשון א' שבת דף ט"ו. ועדיות פרק א' משנה א' הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה שחייב אדם לומר בלשון רבו. פי' לא אמר שיעור קבין ולא שיעור לוגין אלא מלא הין מים כמו שהתורה משערת בהין וחצי ההין ורבו היינו משה רבינו עליו השלום. פירוש אחר כמו שקבל מרבו ממש עכ"ל. ז"ל רש"י שחייב אדם וכו' כלומר הין אינו לשון משנה אלא לשון תורה אלא כך שמעה מפי שמעי' ואבטליון. ורבותי מפרשים בלשון משה רבנו ולבי מגמגם שהרי בכמה מקומות לא הקפיד על כך עכ"ל. ובברכות דף מ"ז. אמר רב יהודה ברי' דרב שמואל בר שילת משמי' דרב אין המסובין רשאין לאכול עד שיטעם הבוצע יתיב רב ספרא וקאמר לטעום איתמר למאי נפקא מינה שחייב אדם לומר בלשון רבו לכאורה צריך ישוב דהא דחייב אדם לומר בלשון רבו כבר שנוי להדיא במשנה פרק א' דעדיות משנה ג'. וא"כ מאי קאמר למאי נפקא מיני' שחייב וכו' הלא גם לזה לא צרכינן דכבר נודע מהמשנ' הנ"ל. לכן מהנראה דבמשנה ה"א דהפירוש הוא בלשון רבו משה רבנו וכמו שפירש"י בשם רבותיו וכפירוש רבנו הערוך אבל אכתי לא ידעינן שחייב לומר בלשון רבו שלומד ממנו [ושאני משה דרב גוברי' עבודה זרה דף ח'. והוא רבן של כל ישראל] והשתא אמר הש"ס שפיר שחייב לומר כלשון רבו בכל רב ורב שלומד ממנו חייב לומר כלשונו. ולפ"ז יש ליישב פירוש עיין קונטריס סימן כ"ז: שם באות הנ"ל בכורות דף מ'. ושנטל רוב המדבר של לשונו. פירוש היינו רוב הלשון שנפרד מן החיך התחתון שיכול לכפוף למעלה עכ"ל. ע"ש מה שכתבתי על הגליון ובקידושין דף כ"ה:

לתת פסחים דף ל"ו. אי הכי מילתת נמי נילתות פירוש לשון שריי עכ"ל. וז"ל רש"י פירוש לתיתה שורן במים מעט ולותשן במכתשת להסיר מורסני כדי שתהא סולתן נקיי' ע"כ. ובסנהדרין דף ה': כתב רש"י ד"ה מותר ללתות לשרות מעט במים ולכותשן במכתשת ולא חיישינן לחימוץ הואיל וכותשן מיד ע"כ. וחידוש קצת דבפסחים בכל הסוגיא דף ל"ו. וכן בדף מ'. לא נזכר דצריך לכתשן מיד אלא הואיל וחטין קשין אינן מחמיצין משמע התם וצריך ביאור. ולשון הרמב"ם פירוש לתיתה שבוללין החיטים במים:

נשלם אות הלמ"ד ונתחיל אות המ"ם.