(ש"ך ס"ק ג') לאודוקא קרקע דזיל בתר טעמא כו'. נ"ב לפי הטעם שכתב הסמ"ע משום דהוי מגו להוציא שפיר יש לחלק דאף דפסקינן כרבה בארעא י"ל דהתם לא הוי להוציא אף דחזקת מרא קמיה עדיפא מטע' שכתב שם הרא"ש בחז"ה דין י"ג בזה"ל דכיון דאמר שטרא מעליא הוא זכה בקרקע כו' ואע"ג דבתר הכי כו' אמרינן מגו להעמיד הקרקע בידו כו' עכ"ל ויעוין שו"ת מהרי"ט חלק חו"מ סימן פ"ב שמפרש דברי רבינו יונה כפי' הסמ"ע ויעוין באס"ז לב"ב דף ל"ג שכתב לשון רבינו יונה באריכות ותורף סברתו דמטלטלין נתפסים בתורת משכון ולכך התופסן יכול לטעון עד כדי דמיהן ומעכבן למשכון במגו שהיה יכול לעכבן בטענת לקוח ושפיר הוי כמגו באותו ממון מה שא"כ בקרקע שהיא בחזקת בעלים ואין בה תפיסה בדרך משכון ע"כ הוי מגו מממון לממון:

(ש"ך ס"ק הנ"ל) והרמב"ןוהרא"ש כו'. נ"ב הרמב"ן סובר בהדיא דאמרינן מגו להוציא:

(ש"ך ס"ק הנ"ל) ומדברישני התירוצים של הרמב"ן כו'. נ"ב שדעת הגאונים מפרשינן שהיה כונת רבה ב"ש להסתיר הענין עד שיאכל שיעור חובו ואז יודיע יתומים שהקרקע שלהם היא וכיון שלא יתבע מהיתומים קודם גמר גביות חובו לא היה עליו עוד חיוב שבועה כיון שכבר גבה ואינו בכלל הבא ליפרע: