מה אנן קיימין וכו'. נ"ב קאי על מתני' דתנן הטומן לפת ונצונות תחת הגפן דבעינן דוקא עלין מגולין משמע אבל בלא"ה אסור. ופריך למה אסור ר"ל דהני גפן משום רישא לאשמעינן דאם העלים מגולין מותר אפי' תחת הגפן דבזה ניכר שאינו רוצה בהשרשת. אבל אם אינם מגולין משום שרוצה בהשרשתן א"כ ר"ל לפת כו' [ראב"ד] ומתרץ כגון אגודה כו' הוי לית טעמא וכו'. ר"ל הרי שאין הטעם דלכך בעינן מגולין להוכיח שאינו רוצה בהשרשתן שהרי בלא"ה מוכח כיון שטומן אגודה ואינו חש לתרץ קושי' הראשונה דלמה נקט מקצת עלין מגולין מותר דהא מתני מוגלין משום שבת נקט כמש"כ התוס' ועי' בר"ש [ועי' בכ"מ פ"ג ה"א פירוש מרווח]. וכ"כ תוס' שבת נ' ע"ב דבשביעית אפילו אין מקצתן מגולין מותר. והר"ש כתב דקושית הש"ס אי איתא דמתני' ר' שמעון מאי איצטרך למתני שביעית דהא ר' שמעון מתיר אפילו ספיחים עיי"ש. אין מדקדקים במת ולא בכלאים בבית הכנסת כו'. וכתב המפרש [ומוהר"א מפולדא] וזה לשונו אם אירע מת בבית הכנסת אין מדקדקים להודיע לכהנים שיפסיקו מללמוד בשביל המת ויצאו עכ"ל. נכתב בצידו מיטעי קטעי דזהו נגד הדין. דודאי צריכין להודיע לכהנים בטומאת אהל כה"ג דהוא דאורייתא. רק הפי' הוא כמו דאיתא להדיא בס' אלקושי כת"י על קלף בחלק שו"ת שלו סי' ק"ג וז"ל. אין מדקדקין במת ולא בכלאים בבית המדרש פי' אם מת בביה"מ אין מונעין בו מלדבר דברי תורה עכ"ל. אבל שלא להודיע לכהן אם מת בביהמ"ד הלילה נשתקע הדבר ולא נאמר. ולאחד הכתיבה מצאתי סיוע לדברי המחבר בס' תורת האדם להרמב"ן ד' ל"ד ע"א וב' דקאי על אהל המת ע"ש: