ולא פליגי כו'. פי' הכ"מ ר"ל שאין חולקין כלל שכל אמת המים מפסקת בין קבוע בין אינה קבוע עד שמצאו ברייתא דתניא דדוקא קבוע מפסקת. הוון בעין למימר דהא דאר"י דמפסיק דוקא שהוא עומד בצד א' ואינו יכול לקצור בצד הב'. אבל כשעומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן אינו מפסיק. אשכח תני דאפילו עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק אא"כ שעומד בצד זה וקוצר בצד ב' דאז אינו מפסיק. לכן פ' הרמב"ם כר"י כ"כ הכ"מ. אך מה שכ' שם הכ"מ דבא לפרש שלולית דתני ברישא. ק' שכבר כתב הר"ש דמתוספתא מוכח דהרי מילי נינהו. גם מה שכתב דר"י אינו חולק על ת"ק ע"כ מוכח מתוספתא דר"י חולק דדוקא היכא דאמר בד"א או אימתי. אבל הכא וודאי משמע עפ"י התוספתא דחולק. ואמנם אעפי"כ א"ש מה שפסק הרמב"ם כר"י שהרי אדרבה במתניתין לא הזכיר רבי כלל לדברי ת"ק רק דברי ר"י. וכן בירושלמי לא מפרש רק מלתא דר"י ולכן פסק כוותיה. דת"ק דתוספתא חולק. ולפ"ז אף שהר"ש מפרש דת"ק פליג עם ר"י וכמו שכ' התוי"ט. מ"מ גם לר"ש הלכה כר"י. כיון דרבי לא כתב במשנה כלל דברי ת"ק. ומ"ש הר"ש בתחלת דבריו דר"י דמתני' פליג על ה"ק דמתני' היינו לפי מה שרצה לפרש דאמת המים ושלולית הכל א'. אבל לבתר שכ' עפ"י התוספתא דתרי מילי נינהו אין ספק דהלכה כר"י. ואזדא ליה תמיהת תי"ט. ושפיר פסק הרע"ב כר"י לכ"ע. קצר חצי אגדו וכו'. נ"ב עיין בתוי"ט וז"ל אגדו נ"ל שהוא גד הנזכר בכתוב במן שהוא כזרע גד לבן וגו' ושמותית כמו שחמותית והוא אדום ע"ש. ול"נ הגרסא הוא אגרו בריש והוא מלשון שמנו אגור. אף כאן דקאי על המים שהקמח אגור בתוכו. ושמותית היא מין המים הגרוע מאגור. כנ"ל:

שאין למידין מן המעשה כו'. פרשב"ם אם יראה רבו עושה מעשה אל יקבע הלכה בכך דשמא טעה בטעם של אותו מעשה. דלא סבר כו' נ"ל שר"ל בדבר שאינו יודע הסברא של זה המעשה ברם במה דסבר עבד:

בההוא דפליגי. דוקא כשיש מחלוקת בדבר. אבל בדבר שאין בו מחלוקת אפילו אינו יודע הטעם למה עשה כן מותר ללמוד הימנו ולעשות כאותו מעשה. כהדין נימרא כו' נימרדה קרי לה. נ"ב הר"ש גריס נימררה: