שלא יציצו הכהנים כו'. נ"ב פי' פן יהיה טומאה על הארץ וכשיציץ הכהן חוץ לכבש יאהיל על הטומאה, עי' בבבלי פסחים דף ט' ע"א מעשה בשפחתו של מציק א' כו' ובא כהן והציץ בו כו' ועיי"ש בפירש"י:

אלא אם רצה כו' מותר כו'. י"ל לפ"ז דר"ע מתיר להשתכר בש"ה אם ההפסד שלו ולא של הקדש, א"כ לר"ע מה היו עושין במותר פירות הללו שהשתכרו. זאת ועוד אחרת. הלא בבבלי מס' כתובות דף ק"ו ע"ב מפרש טעמא דר"ע דאין עניות כו' משמע אע"ג דאין הפסד להקדש אעפי"כ אין משתכרין דגנאי הוא להקדש. אלא ה"פ דש"ס אלא אם רצה בלשון שאלה אם רצה יהי' ההפסד שלו והשכר להקדש מותר. כהדא בר זמינא אתפקיד גבי מדל דיתמין כו' א"ל אין בעית דו הפסדא כו' שרי. א"כ השאלה אם בהקדש נמי מותר לעשות כן אליבא דר"ע דס"ל דאין משתכרין בש"ה, אבל אי בעי להפסיד משלו ולא יהיה ההפסד להקדש אי מותר או לא. ע"ז פשיט הש"פ דלר"ע אסור להשתכר בהקדש כלל מטעם דאין עניות כו', ולא דמי לדיתמי. ודבר זה מוכרח כולה ר' ישמעאל היא. ר"ל דבמתני' תני נמי בשם ר"י ר"י אומר מותר הפירות לקייץ המזבח דר"י אזיל לשיטתו דס"ל במתני' דהכא מותר שירי לשכה היו לוקחים בהם סלת ושמנים כו' ושכר להקדש לכך תני ר"י דדוקא מותר פירות כו' ואס"ד דלר"ע נמי מותר להשתכר דהיינו אם אין ההפסד להקדש א"כ הו"ל למתני לר"ע מה היו עושין במותר הפירות. אלא ודאי דלר"ע ס"ל דלעולם אין משתכרין בש"ה אעפ"י שאין ההפסד להקדש. ומייתי הש"ס סיוע לדבריו דתני ר' חייא בר יוסף פתר מתניתא מותר פירות שכרו להקדש כו' וקאמר הש"ס על דעתי' דר"ח ב"י ניחא אין משתכרין בש"ה כו' לפיכך זה וזה לא היו מודים בפירות. על דעתי' דר"י קשיא וכו' ואס"ד דלר"ע ס"ל דאם אין ההפסד להקדש מותר להשתכר גם לר"ח ב"י לא ניחא דתנינן זה וזה לא היו מודים בפירות. הא ר"ע נמי ס"ל דאם אין ההקדש מפסיד מותר להשתכר. א"ו דס"ל לר"ע דאין משתכרין כלל. ולפי"ז א"צ להגיה כמו שהגיה המפרש [מוהר"א מפולדא]. אלא כמו שהוא לפנינו בדפוס קראקא. ואינו מן הצורך לספיח וקציר. ופי' הש"ס הכי דר"ח ב"י פתר מתני' מותר פירות שכרו להקדש אליבא דר קאי דאמר במתני' מותר הפירות לקייץ המזבח כו' ר"י אומר מותר פירות כו' זו סאה ד' נמי אליבא דר"י הוא דקאמר מותר הפירות לקייץ המזבח כו' וקאמר הש"ס על דעתי' דר"ח ב"י ניחא אין משתכרי' בש"ה כו' לפיכך זה וזה לא היו מודים בפירות בין ר"ע ובין ר' חייא:

על דעתי' דר' יוחנן קשי' והא תנינן עמדו מג' יספק מד'. והאי הוא דוקא אליבא דר"י ותנינן זה וזה לא היו מודים בפירות. דבשלמא לדעת ר"ח ב"י דמפרש מותר הפירות שכרו להקדש ואינהו תרווייהו פליגי עלי' דס"ל דאין משתכרין בש"ה. אבל אליבא דר"י דמפרש מותר פירות זו סאה ד' קשה למה לא מודים בפירות שהרי כ"ע מודים דהווי סאה ד' דתנינן עמדו משלש כו'. ומשני הש"ס לעולם אימא דכו"ע מודו שהיו מותר הפירות. אמנם בדבר הזה מחולקים על ר"י דס"ל דמותר פירות היו לכלי שרת ולא לקיץ המזבח. וקאמר הש"ס עד כאן ברוצי הציבור. ר"ל בברוצי צבור ניחא. אבל ברוצי יחיד איך אפשר לעשות כ"ש מנכסי יחיד. ומשני הש"ס ולא נמצאו כ"ש באין משל יחיד בתמי' התנינן אשה שעשתה כתונת לבנה כו' ובלבד שתמסרנה לצבור. ה"נ דינא הכי שימסרנה לצבור. עד כדון ברוצי לח ר"ל דברוצי לח היו מקודשין כדאיתא במנחות דף צ' ע"א בבבלי דכו"ע מודי דמדת הלח נמשחו בין מבפנים בין מבחוץ, לפיכך ברוציהן נמי קדש. אבל במדת יבש איכא פלוגתא דתנאי התם דר"ע סבר דלא נמשחו ונתקדשו כלל. וא"כ י"ל דבירוציהן חול. ומשני הש"ס כההיא דתנינן תמן הנסכים שקדשו בכלי ונמצא הזבח פסול אם יש זבח אחר יקרבו עמו ואם לאו יופסלו בלינה. כ"ה הגירסא בירושלמי ד"ק ד"ו. וה"פ דהתם תנינן אם אין שם זבח אחר יופסלו בלינה קשה הלא נקדשו קדושת הגוף ביבש ולא נקדשו בכ"ש ואיך שייך למימר בהו יופסלו בלינה, א"ו דגם מדת היבש נמשחו ולפיכך בירוציהן נמי קדש כאידך תנאי התם בבבלי דפליגי אדר"ע מדלא מפלגי בין לח ויבש ע"כ שניהם שווין דאף מדת היבש נמשח. איברא במנחות דף צ' ע"ב מייתי הגירסא בהאי לישנא בירוצי מדות הללו מה היו עושין בהם אם יש זבח אחר יקרבו עמו ואם לנו יופסלו בלינה ואם לאו מקיצין כו' עיי"ש:

אמר ר' חזקי' מה דנפל לסאה ד' נפל לבירוצין. י"ל דדבר זה מוכרח ממנחות דף צ' דהתם קאמר ר' חייא ב"י מותר נסכים בירוצי מדות והכא קאמר זו סאה ד' ע"כ דתרווייהו נפלו למקום א' מה דנפל לסאה ד' נפל לבירוצין. אמנם אי קשיא הא קשיא הכא קאמר ר"י מותר זו סאה ד' מותר נסכים לבירוצין. במנחות קאמר ר"י מותר נסכים זו סאה ד' ומייתי סיוע לדברי ר"י תני' כותי דר"י כו':