חנינא בר חמא ישב. נ"ב לא קאמר ישב מיד. והא דלא אמר ר' אפס ישב בראש דידע ר' חנינא מעצמו יעשה זאת. ולא הוצרך אלא משום ר' חייא ולוי דלא כייף מר' חנינא:

שם ההוא כובס כו'. נ"ב שמא היה אותו קצרא שנזכר בפרק אין בין המודר [מ"א א' וכ"כ הרש"א בח"א שם] שהחזיר לר' תלמודו וכי חזא ליה ר' הוה אמר אתה עשית אותי. וי"ל בזה קצת מה שתמוה מאד בכאן איך איבד עצמו לדעת. שהוא מאותן שא"ל חלק לעוה"ב. וכאן נשכר שיהא מזומן לעוה"ב (ממילא ל"ק תימה דתוס'). ויתכן ע"פ אותה שאמרו בפ"ק דתענית [ה:] עה"פ ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה שלפי שהפציר שמואל שלא ימות שאול בחייו שלא יבטלו מעשה ידיו בחייו. לפיכך היה מוכרח שמואל למות אדזוטר היינו דכתיב על כן חצבתי בנביאים כו'. ומאותו טעם עצמו היה ראוי שלא יחיה ההוא קצרא שעשה לר' יותר ממנו. כדי שלא יבטלו מעשה ידיו בחייו. כך נ"ל שלא להניח הדבר מבלי לבוש איזה ישוב. עם שאינו מספיק. ושמא מרוב צערו יצא מדעתו ונפל ולא הפיל עצמו בכונה. דוגמא לדבר מצינו בר"ע על מיתת רבו ר"א שהיה מכה בבשרו עד שדמו שותת [סנהדרין ס"ח א' ועי' תוס' שם וביבמות] ואע"ג דבעלמא היה איסורא דאורייתא. וגם כעין מיתה:

תד"ה אותו. דהתם מיירי כו'. נ"ב אצ"ל כן כי נשיא הכל חייבין לטמא כדאיתא בפסחים (ד"ע ע"כ) דמית נשיא [ועי' רא"ש הלכות טומאה סי' ב']:

שם בטומאת בית הפרס. נ"ב ר"ל שרשאין כהנים לילך בבה"פ כדי ללוותו: