גמ' הואיל וקנס כו' אלא אימא כו'. נ"ב יש לפרש שאינה חזרה ולא שבושי משבש לה אלא פרושי קמפרש. דודאי לא תקנוה חכמים בחנם. אלא מפני הפושעים שנותנים עיניהם באחרת. ומגרשין את זו בלי שום ערות דבר. לפיכך קנסוהו למגרש. כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. הא ודאי קנס הוא. ותנא דייקנא הוא. אלא משום דאכתי לא חטא בעת כתיבת הכתובה. להכי אקשי מאי קנסא שייך האידנא. ומשני אלא תקנת חכמים היא. דתקינו לה מידי דניחא לה. כדי שלא יעבור. ואם עובר. הרי קנס. ומפני שאינו כולל. שהגובה כתובתה במיתת הבעל. לא בתורת קנס נוטלתה. על כן קראוה גם תקנה. שהיא כללית לטוב ולחוטא. ולכן בסבה זו תקנו שתגבה מזיבורית:

תוס' סד"ה הואיל. וי"ל דטעמא כו'. נ"ב ול"נ היינו טעמא משום דלא אסמכתייהו עלייהו אלא אקרקעי דהם נכסים שיש להם אחריות (דוגמא לדבר בגנב ופרע בחובו ובהקפו דלא עשו בו תקנת השוק [ב"ק קט"ו א'] וק"ל) והיכא דאסמכתייהו אמטלטלי ה"נ דמשתעבדי לכתובה. כמו גמלי דערביא ואשלי דקמחוניא דאשה גובא פורנא מנייהו [לקמן ס"ז א']: