גמ' עייפינהו. נ"ב כפול ת"א עיף והשזירה היא כפילת החוטין לעשותן עבים:

תוס' בד"ה דילמא. ולא חשיב ברכה לנטלה כו'. נ"ב דבר פשוט שאין הכרח בכל ראיותיו של ר״ת וכמ"ש תוס׳ ג"כ. מה מזקיקנו לכל זה להכנס במשעול צר ודחוק לקבל עלינו אחריות איסור חמור והלא ברכות אינן מעכבות אף במצווה ועושה:

בא"ד וממה שהאשה עולה כו' אור"ת כו'. נ"ב לע"ד א"צ לדחוק. אב"א ההיא דאשה עולה למנין שבעה לדינא דמתני' איתניא דהפותח והחותם מברך ואשה אינה פותחת ולא חותמת [וער"ן שם ובא"ז הל' ר"ה סימן רס"ו]. אב"א אע"ג דלא מחייבא בת"ת לגמרי כאיש מיהא במצות דמפקדא בהו מי לא שייכא בגוייהו. וכתיב נמי בכולה תורה הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו' הא ודאי איתנהו וכ"כ הר"מ דאשה י"ל שכר ת"ת. ולא מפטרא אלא מתורה שבע"פ אבל בתורה שבכתב אינה כמלמדת תפלות. וחיובא נמי מחייבא בה כדלעיל דהא ודאי לא סגי לה בלא"ה במצות דידה: [א"ה מדברי התוס׳ ראיה לדברי רבינו הגר"א בא"ח ס"ס מ"ז דלא כאגור. ולדעת האוסרין נשים לברך על מצות שהן פטורות גם ברכת התורה ומכללן]:

[בא"ד תדע כו' ומברך. כ"ה בירושלמי פ"ז דברכות ועי' באור הגר"א א"ח סי' קל"ט]: