ע"ב גם׳ לר׳ פשיטא ליה. נ"ב ואע״ג דודאי ע"ש טבריוס הקיסר בנאה הורדוס כמש"ל (ו׳ א') וכ"כ היוסיפון מ"מ הו״ל דין מוקפת דיב"נ אע"פ שחרבו חומותיה כדלעיל (ג׳ ב'):

רש"י ד"ה כי מספקא כו׳ ושאינן פרזים. נ״ב אע״ג דלא כתיבי מדיוקא משתמעי וכדכתיבי נמי דמיין:

תוס׳ ד"ה ורחץ. וא"ת מאי אריא כו׳. נ״ב נ"ל איפכא דרבותא קמ״ל אפי' מרחץ כי הא דאמרינן פ"ק דתענית (יו"ד ב') שכח אכל ושתה אל יראה עידונין בעצמי. וס"ד ה"נ אע"ג דאכילה שריא. אפ"ה מרחץ שאינו אלא לתענוג אסור. וכיון דשרי מרחץ כ"ש אכילה ושתיה שכל הצבור צריכין להם פשיטא דשרי. ומשום דרבי בימי אנטונינוס הוה ושלום היה לו מכל עבריו. להכי אורי עובדא בפרהסיא דאפי׳ מידי דתענוג שרי כי אין מתענין. ועוד נראה שזה היה ג"כ באותה שנה שרצה לעקור ט"ב מפני שנדחה כדמסיק וגם יז"ת נדחה. אז רחץ ביום ראשון והם הודו לו מחמת שנדחה:

ד"ה ובקש כו׳ א"נ י"ל כו'. נ״ב אליבא דר׳ אלעזר י"ל כן אבל אליבא דאמת במסקנא א"א לומר כך גם אינו מהצורך (ועי׳ בהגר״א א"ח סי' תק"נ ס"ק ג'):