גמ' דילמא בד' בירחא כו'. נ"ב נ"ל דבשני ליכא למימר משום דע"ש הוה (כמ"ש בשבת פ"ז ב') בודאי לא בא בו משה לבשר הגאולה כדאמרינן בפרקין (י"ג א') מובטח להן לישראל שאין אליהו בא בע"ש. ובשלישי בי שהיה שבח. פשיטא לא אמר להם שיקחו שה כיון שאינה מצוה לנו ביום. הא ע"כ ל"ל אלא דילמא בארבע דהוא אחד בשבת. א"כ בחמשה והיינו את"ל שמא שהה יותר. וה"ה דמצי למימר טפי כגון ששה ושבעה אלא קמא קמא דמטי לידיה דאפשר לומר בתר ר"ח הוה הוא דנקט וק"ל (ומ"ש לקמן ה"נ ממאי דבריש ירחא קאי דילמא בד' כו' אגב ריהטא דקמייתא נקט):

שם אבל בתרי עניני אין דנין. נ"ב במדות הללי דכלל ופרט פרט וכלל הוא דאין (דנין) אבל במדות מכלל שצריך לפרט ומפרט שצרין לכלל ודאי דנין לעולם בין סמוכין בין מרוחקין בין בחל ענינא בין בתרי עניני עיין בכורות (י"ט א') וכמ״ש שם בס"ד: