גמ׳ א״ר מצוה לגרשה. נ"ב והא דלא גרשו ר"ח ורב ור"י לנשותיהן. משוס דהו"ל בנים מנייהו וכמו שאמר הושע להקב"ה (פסחים פז:) י"ל בנים ממנה כו׳ ואע"פ שהיתה זונה וכדתנן התם (נדרים ס"ו א') מה ראתה אמן של אלו להתגרש. גם נשי החסידים הנ״ל לא הוו כ״כ רעות. דהוו מעברן במילי כדלעיל:

שם על הבשר מפני המתנות. נ"ב לטעמיה אזיל פ׳ הזרוע (קלב:) דס"ל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאוכל טבלים. ולית הלכתא כוותיה:

שם אשה יפה אשרי כו'. נ"ב קמ"ל שלא ישא כעורה (וכ"מ בבכורות (מה: ע״ש) הזהירו על כך) וזה מכמה טעמים. אם מפני שלא תהא שנואה וגרושת הלב ויוליד בנים שאינם הגונים כמ"ש (נדרים כ:) עה"פ וברותי מכס וגו׳. ואם שלא יהו הבנים ג"כ מכוערים ולא יוכל להשיאם. ועוד כדי שלא יתן עיניו באשת חברו. היינו דסמיך ליה העלם עינין כו' דמאן דעבד הא עבד הא. אף כי שקר החן והבל היופי וגו׳ והעקר אשה יפה במדות ומעשים טונים: