לשלח וכו'. עי' ספרי תצא פיסקא רנ"ה.

בדד ישב וכו'. כ"ז לקוח מהספרי נשא פיסקא א' יעו"ש היטיב אבל בפסחים ס"ז א' ב' איתא שם מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון ר"י דריש בדד ישב מחוץ למחנה מושבו דכתיב גבי מצורע שלא ישבו אחרים עמו ונלמד מכאן דמצורע משתלח חוץ לשלש מחנות יכול זבין וטמאי מתים משתלחין למחנה אחד ת"ל ולא יטמאו את מחניהם ליתן מחנה לכל אחד ואחד ור"ש ס"ל יאמר מת הקל וכ"ש זב החמור למאי נאמר זב ליתן לו מחנה שני ואל יאמר מצורע שהוא חמור מכולם ליתן לו מחנה שלישי יעו"ש ועי' זבחים קט"ז ב' איתא שם בשם רשב"י דבשילה לא היו רק ב' מחנות לבד וקא בעי הי מינייהו לא הוי וקאמר רבה דמסתברא דמחנה לויה הואי דאי ס"ד מחנה לויה לא הואי נמצאו זבין וטמאי מתים משתלחין חוץ למחנה אחד והתורה אמרה ולא יטמאו את מחניהם תן מחנה לזה ומחנה לזה א"ל רבא אלא מאי מחנה ישראל לא הואי נמצאו זבין ומצורעין משתלחין למקום אחד והתורה אמרה בדד ישב שלא ישב טמא אחר עמו יעו"ש היטיב וכתב שם התוס' בד"ה והתורה אמרה וכו' וז"ל אע"ג דהך סוגייא לר"ש והך דרשא לר"י דלר"ש דריש ליה מקרא אחרינא בפסחים ס"ז א' ניחא ליה להש"ס לאתויי דרשא הפשוטה והקצרה עכ"ל ובער אני ולא אדע למה שתקו התוס' בהך דמייתי מקודם והתורה אמרה ולא יטמאו את מחניהם תן מחנה לזה ומחנה לזה דזה נמי אינו אלא לר"י משא"כ לר"ש וצ"ע (וע"ע בפי' רבינו למשנה ח' פ"ק דכלים דמייתי ג"כ הך דרשא דספרי יעו"ש).

שהוא מפתח וכו'. עי' לעיל פ"ז מהל' בית הבחירה הי"א יעו"ש.

מטמא בביאה וכו'. כ"ה בספרי הנ"ל אבל בפסחים ס"ב ב' איתא מאי חומריה דמצורע מזב שכן טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המטה ופריך אדרבה זב חמור שכן מטמא משכב ומושב ומטמא כלי חרס בהיסט ומשני אמר קרא זב וכל זב לרבות בעל קרי ומצורע חמור מבעל קרי מאי חומריה כדאמרן אדרבה בעל קרי חמור שכן מטמא במשהו ס"ל כר' נתן דתניא ר"נ אומר משום ר' ישמעאל זב צריך כחתימת פי האמה ולא מודו ליה חכמים ואיתקיש ליה בעל קרי לזב יעו"ש היטיב ועיי"ש בתוס' ד"ה שכן וכו' שנשארו בתימה אמאי לא קא חשיב שמטמא בביאה יעו"ש והנה הא דמקשה הש"ס שכן מטמא במשכב ומושב ס"ל לרבינו דאין זה פירכא דפסק בפ"י מהל' טומאת צרעת דמטמא משכב ומושב וכ"כ בפי' המשניות בפ"ק דכלים מ"ד (ועיי"ש בפסחים תוס' ד"ה שכן וכו' וביומא ו' ב' תוס' ד"ה שמטמא וכו' ובתוס' נדה נ"ד ב' ד"ה יכול תהא וכו' וע"ע נזיר נ"ו ב' וע"ע תו"כ פרשת מצורע פרשה ב' פ"א יעו"ש ועיי"ש עוד בפרשה זבים פ"ב יעו"ש היטיב (ובמ"א יבואר מזה אי"ה) וע"ע בפ"ה דזבים מ"ו דמשמע שם שמצורע מטמא כלי חרס בהיסט ג"כ יעו"ש א"כ חמור מצורע מזב. אמנם מאד יקשה עלי הא רבינו ס"ל פ"ב מהל' מחוסרי כפרה ה"ט דזב כל שהוא טמא (והוא לקמן פ"ב מהל' מחוסרי כפרה ה"ט) וא"כ איכא פירכא דמה לזב שכן טמא במשהו משא"כ מצורע דבעי כגריס דווקא ואף גם זאת לא נ"ל שרבינו יסבור שמצורע מטמא כ"ח בהיסט ועי' מגילה ח' ב' ברש"י שם יעו"ש היטיב ועי' בתוס' יו"ט בפ"ה דזבחים מ"ו (ובמקו"א אי"ה יבואר מזה) והנה אפ"ל דכל הסוגיא אזלא אליבא דר"ש אבל רבינו תפס שיטת הספרי והנה על המצורע שטעון שלוח מחוץ לשלש מחנות א"צ לימוד ע"ז דהוא מקרא מפורש בדד ישב מחוץ למחנה ולא הביא רק לראיה שמשום שהוחמר בטומאתו הוחמר בשלוחו ומצורע מיקרי חמור מכולם כדאיתא בפ"ק דכלים מ"ד יעו"ש באליה רבה. ובהלכה ג' כתב דהא דזב חמור מטמא מת משום דזב מטמא משכב ומושב באבן מסמא משא"כ במת וכ"ה בספרי אמנם בפסחים שם איכא מאי חומריה דזב שכן טומאה יוצאה עליו מגופו ופריך אדרבה טמא מת חמור שכן טעון הזאה שלישי ושביעי אמר קרא טמא וכל טמא לרבות טמא שרץ וזב חמור מטמא שרץ ומאי חומריה כדאמרן אדרבה שרץ חמור שכן מטמא באונס אמרי כה"ג זב נמי טמויי מטמא באונס יעו"ש והספרי י"ל דלא חשיב רק מה שחמור בעצם הטומאה אבל מה שחמור בהתחלת הטומאה דהיינו שזב מטמא בכל שהוא ומצורע בעי כגריס או בסילוק הטומאה כגון מת דבעי הזאה שלישי ושביעי משא"כ בזב זה לא חשיב אך אזה נמי קשה דהא מת מטמא באהל משא"כ בזב לכן נ"ל דגם הספרי ס"ל כדרש הש"ס דמרבינן טמא קרי או טמא שרץ ולא נקט רק עיקר הדבר וכ"ה דעת רבינו דלא הביא רק התחלת הלימוד ולא הסוף וכדומה לעיל פ"ב ה"ז.

שהוא חוץ וכו'. כמבואר לעיל פ"ז מהל' בית הבחירה הי"א. ועי' מל"מ שתמה על רבינו בפי' המשניות בסוף זבים שבעל קרי כטמא שרץ היינו לענין ראשון לטומאה ותמה ע"ז מהא דפסחים ס"ז א' דמסקינן התם לענין שמטמא באונס יעו"ש וזה קשה ג"כ על רש"י יומא ו' א' ד"ה לא לטומאתן וכו' וע"ע תוס' נדה כ"ב א' ד"ה אלא מעתה וכו' יעו"ש היטיב. וע"ע במל"מ מה שתמה על מש"כ הרע"ב בריש תמיד יעו"ש היטיב והנה נתתי שמחה בלבי כי כוונתי לדעתו הרמה בזה וכבר העירותי בצדק פ"ח מהל' בית הבחירה ה"ז יעו"ש היטיב והנה לכאורה יש לעיין ג"כ על המפרש בתמיד כ"ו א' וז"ל בא וישב לו אצל אחיו הכהנים אע"ג דעדיין אינו טהור עד שיעריב שמשו דהא טבול יום הוא י"ל דחכמים לא הטריחוהו ללכת ולצאת משם הואיל ולילה הוא עד שיאור היום דהא דאמרינן טבו"י אל יכנס למחנה לויה מדרבנן עכ"ל ויש לעיין ל"ל הטעם דלילה הוא תיפוק לי דהא טבו"י שרי ליכנס להר הבית אפי' לכתחלה דלא גזרו אטבו"י רק בעזרת נשים ואולי י"ל דס"ל כדעת ר"ת בזבחים ל"ב א' דדעתו דהטעם שגזרו בעזרת נשים משום דסמוך למחנה שכינה ואין לך סמוך יותר למחנה שכינה מבית המוקד שהיתה חצייה פתוחה לקדש וחציה פתוחה לחול ומתוך כך יצא לדון דהא דגזרו על טבו"י בעזרת נשים אינו אלא היכא שנטמא בחוץ אבל לא היכא שנטמא בפנים יעו"ש היטיב אבל המפרש ס"ל דהטעם דהכא לא גזרו משום דלילה הוא לא הטריחוהו לצאת. אבל יש לעיין על המפרש א"כ למה לו לדחוק ולבקש חשבונות רבים בטעם דהולך לו בשעת פתיחת שערים וכמש"כ בשמו לעיל בהל' בית הבחירה שם ה"י תיפוק לי דהא דלא הטריחוהו הוא דווקא בלילה ולא ביום וצ"ע בזה. ובמה שחקר המל"מ הלא בועל נדה הוא לכל הפחות בעל קרי יעו"ש היטיב אשר דבר בזה והביא הש"ס דנדה ט"ו א' יעו"ש ואין להקשות דמאי פריך התם ותיפוק לי דבעל קרי הוא יעו"ש ודילמא מיירי שם אחר אותו יום דאי משום בעל קרי הרי טבל והעריב שמשו וטהור גמור הוא אבל משום בועל נדה טמא כל שבעה לק"מ דא"כ דבאותו יום הוא טמא א"כ מאי מוסיף ר"י בנו של ריב"ז את"ק דאמר מטמא משום מגע ואינו מטמא משום בועל נדה. ופשוט. אבל מה שהקשה עוד על התוס' דמו"ק ט"ו א' דמשמע מדבריהם דבועל נדה א"א להיות בלא קרי וביותר על מש"כ התוס' בסה"ד דטומאת נדה מכח קרי מודה ר"י דבעי טבילה יעו"ש אם כי לכאורה דבר גדול דיבר אבל לענ"ד אין התחלת קושיא דהא עיקר שתיקן עזרא טבילה לבעלי קריין הוא מטעם שלא יהיו ת"ח מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים וא"כ שם עיקר הטעם מחמת הבעילה אבל בלא בעילה לא החמירו כ"כ דהוי בעל קרי לאונסו אבל בעילה בלא קרי נמי גזרו טבילה ודברי התוס' מאירים כספירים ודו"ק (וא"כ לא שייך לומר דמיירי שלא גמר ביאתו) ועי' בחי' רשב"א בברכות כ"ב א' שכתב בשם הראב"ד כדעת המל"מ יעו"ש אך דעת תוס' כמש"כ.

אפי' המת וכו'. עיין פסחים ס"ז א' וסוטה כ' ב' ונזיר מ"ה א' ותוספתא דכלים פ"א. ועיין תוס' סוטה שם שהקשו מאי אפילו הא אין חייב על טומאת מקדש רק דבר שיש לו טהרה במקוה (עי' לקמן סעיף ט"ז) יעו"ש מש"כ בזה ועיין מנחות צ"ה ב' תוס' ד"ה אין וכו' ותוס' נדה כ"ח ב' ד"ה פרט וכו' שתירצו בענין אחר יעו"ש היטיב.

עכו"ם וט"מ וכו'. כבר נתבאר זה לעיל בפ"ז מהל' בית הבחירה הט"ז יעו"ש סעיף ט"ז.

ואיסור טבו"י וכו'. כבר נתבאר בפ"ז מהל' בית הבחירה בהלכה י"ז ועיי"ש ס"ק ל"ט.

לא טהר וכו'. עי' נזיר מ"ה א' ומכות ח' ב' דילפינן לה מדכתיב טמא יהיה עוד טומאתו בו ועי' תוס' סנהדרין פ"ג ב' ד"ה וטבו"י וכו' וביבמות ע"ד ב' תוס' ד"ה מכלל וכו' וזבחים י"ז א' תוס' ד"ה טבו"י וכו' שהאריכו בזה הרבה וע"ע בספרי פרשת חקת פיסקא קכ"ה יעו"ש היטיב ומרן כתב על דברי רבינו וז"ל בס"פ הנשרפין עכ"ל ולא ידעתי דהא התם מיירי לענין טמא ששימש אבל לא לענין כניסה למקדש וצ"ע בזה. והנה שם בספרי איתא מה ת"ל טמא יהיה לפי שהוא אומר ומי נדה לא זורק עליו אין לי אלא שלא הזה כל עיקר הזה ולא שנה מנין ת"ל טמא יהיה הזה ושנה ולא טבל ת"ל טומאתו וכו' הזה וטבל ולא העריב שמשו מנין ת"ל עוד טומאתו בו עכ"ל והזרע אברהם הקשה מחוסר כפורים מנ"ל יעו"ש אמנם רבינו הוקשה לו קושיית ר"ח בתוס' שם ודו"ק היטיב וע"ע מנחות כ"ז ב' ברש"י יעו"ש היטיב ועדיין יש לעיין בזה ועי' לקמן הלכה ט'.

עובר וכו'. זה מחנה שכינה וכו' עי' מש"כ מרן ע"ז שרבינו היה לו גירסא אחרת בפסחים ס"ח א' ועי' בס' המצות לרבינו עשין ל"א ל"ת ע"ח יעו"ש ודע דבספרי תצא פיסקא רנ"ה הוא להיפך וז"ל ר"ש התימני אומר ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה לויה לא יבא אל תוך המחנה זו מחנה שכינה עכ"ל ויש לעיין קצת בזה ודע דביש ספרים בס' המצות כתב בל"ת ע"ח וז"ל ויצא אל מחוץ למחנה זה מחנה לויה וט"ס הוא והעיקר כמש"כ בס' המצות דפוס וויניציא ויצא אל מחוץ למחנה זה מחנה שכינה ולא יבא אל תוך המחנה זה מחנה לויה וכמש"כ בעשין ל"א ודו"ק (ועי' בפי' הר"ח בפסחים שם יעו"ש היטיב).

לוקה וכו'. כ"כ רבינו בפי' המשניות מ"ח פ"ק דכלים יעו"ש ולא פסק כר"ח דס"ל הכתוב נתקו לעשה בפסחים ס"ז א' דשם אתי כר"ש דס"ל דבדד ישב הוא מיותר אבל לרבינו אינו מיותר דצריכה לגופי' כמו שנתבאר לעיל סעי' ב' ועי' מרן ועי' בתוס' יו"ט שם בכלים שכתב שלא מצא לרבינו בספרו הזה שילקה בכניסתו לירושלים יעו"ש והתימה שנעלם ממנו זה שוב ראיתי בתוס' חדשים שקדמני בזה ועוד יבואר אי"ה לפנינו מזה ועוד מהתוספתא דכלים פ"ק (שהובאת בהלכה ט') מבואר דלוקה על ירושלים. וק"ל.

לוקה שמונים. תוספתא פ"ק דכלים והובא בפי' המשניות לרבינו שם יעו"ש היטיב ועיין מרן.

שנכנס לעז"נ וכו'. לפי שהוא רק מעלה דרבנן כמבואר לעיל הלכה ד' והלכה ו' ופשוט.

מחוסר כפורים שנכנס וכו'. והראב"ד השיג ע"ז וכתב וז"ל א"א זה שבוש דמחוסר כפורים שנכנס למחנה שכינה דהיינו משער נקנור ולפנים יש בו כרת ובתוספתא דכלים תניא כל הטמאים שנכנסו לפנים משער נקנור אפילו הם מחוסרי כפרה הרי אלו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת עכ"ל ועי' מרן שהקשה עוד מהא דמנחות כ"ז ב' יעו"ש ועי' תוס' פסחים ס"ז א' ד"ה הכתוב וכו' ובר"ש שם צ"ב א' ד"ה מצורע וכו' וד"ה יבא עשה וכו' וע"ע ביבמות ז' ב' רש"י ד"ה ואמר עולא וכו' דקיימי בשיטת הראב"ד דס"ל דמחוסר כפורים הנכנס לעזרה חייב כרת וכ"כ תוס' בזבחים י"ז ב' ד"ה קסבר וכו' ובנזיר מ"ה א' תוס' ד"ה שער וכו'. והנה מרן כתב לישע רבינו והוא דרבינו ס"ל דהסוגיא דמנחות והתוספתא דכלים ס"ל דמחו"כ דזב כזב דמי ורבינו ס"ל דלאו כזב דמי וכ"כ בשם ר"י קורקוס יעו"ש היטיב. והנה מתוס' זבחים י"ז ב' ד"ה קסבר וכו' מבואר דאף למ"ד לאו כזב דמי מ"מ מחו"כ חייב כרת בנכנס למקדש וזה פשיטא להם רק דשקלו וטרו התם באכילת קדש בטומאה למ"ד לאו כזב דמי אם חייב כרת או לאו ומסקו בשם ר"ח דלענין ביאת מקדש ואכילת קדש כו"ע לא פליגי דחייב ונפק"מ רק לענין אם שוחטין וזורקין על טבול יום דזב. והביאו ראיה דלענין ביאת מקדש חייב אף למ"ד לאו כזב דמי מסוגיא דנזיר מ"ה א' דמסיק דכו"ע דטבו"י דזב לאו כזב דמי ומ"מ מסיק התם מקרא דטמא יהיה עוד טומאתו בו (ועי' בנזיר שם בתוס' ד"ה אלא אמר וכו' ועיי"ש ברש"י דל"ג כן יעו"ש היטיב ובזה אזדא לה מש"כ כאן בהג"ה בכ"מ והבן היטיב) ומתוך כך תמה אני על ר"י קורקוס שהביא ראיה מהך דנזיר והא אדרבה משם יש להוכיח להיפך דאע"ג דטבו"י דזב לאו כזב דמי ושרי לו ליכנס למחנה לויה מ"מ למחנה שכינה אסור אפי' מחוסר כפורים וחייב כרת וע"ע בתוס' זבחים ל"ב ב' ד"ה ור"י וכו' ובתוס' יבמות ז' ב' ד"ה ר"י וכו' דמבואר שם כחילוק דר"ח דפלוגתא דטבו"י דזב אי כזב דמי או לא לא נפק"מ מידי לענין ביאת מקדש רק לענין אכילת פסחים אבל לענין ביאת מקדש במחנה לויה לכו"ע לאו כזב דמי ולענין מחנה שכינה אפי' מחו"כ חייב כרת. וכן מבואר בר"ש דס"ל דמשנה דכלים ס"ל דטבו"י דזב לאו כזב דמי ושרי ליה ליכנס למחנה לויה ומ"מ ס"ל דמחו"כ שנכנס לעזרה חייב כרת יעו"ש היטיב. והנה לענ"ד מוכרח לן מהך דזבחים ל"ב ב' דאם נימא דלמ"ד טבו"י דזב לאו כזב דמי הנכנס לעזרה פטור מכרת איך קאמר התם ואי נימא ביאה במקצת שמיה ביאה אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא. והא כיון דס"ל דמה"ת אף עשה ליכא במחנה לויה א"כ על כרחך ס"ל דלאו כזב דמי ומ"מ בטבו"י דבעל קרי הנכנס למקדש חייב כרת. אף דזה יש ליישב דס"ל דברייתא פליג על ר"י ותנא דברייתא ס"ל דטבו"י דזב כזב דמי ולדידיה שפיר מקשה הש"ס עיי"ש ברש"י ותוס' ודו"ק היטיב. וע"ע לקמן פי"ח מהל' פסולי המוקדשין הי"ד וז"ל והאוכל קדש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו או קודם שיביא כפרתו לוקה ואינו חייב כרת שנאמר וטומאתו עליו עד שיהי' כל טומאתו עליו עכ"ל וכתב ע"ז הראב"ד וז"ל א"א זה שבוש שכבר כתב למעלה שהוא בכרת עכ"ל והנה מרן הביא דברי רבינו בכאן ולא הראה מקום מוצא דין רבינו (ועי' רש"י פסחים נ"ט א' ד"ה ומחוסר כפורים וכו' וברש"י זבחים י"ז ב' ובתוס' שם יעו"ש היטיב ועי' מל"מ שכתב שם וז"ל עי' בפ' כל שעה ל"ה א' דאמרינן בקדשים אמאי טהור הוא אלא מעלה וכו' וצ"ע עכ"ל ולכאורה משמע שתמה הא מ"מ מדאורייתא הוא והאיך כתב שם שהוא מעלה. ואי כן כוונתו צ"ע על תמיהתו דהא עי' תוס' פסחים י"ט א' ד"ה אלמא וכו' ותוס' זבחים ל"ד א' ד"ה ואפ"ה וכו' ותוס' מנחות כ"א א' ד"ה יצאו וכו' ותוס' חולין ל"ה א' ד"ה אין לך וכו' ותוס' חגיגה כ"ג ב' ד"ה והא דרבנן וכו' יעו"ש היטיב גם רש"י גופיה כתב בפסחים שם דהיא מעלה מדאורייתא וצ"ע על תמיהתו וע"ע במל"מ בפ"ח מהל' איסורי מזבח ה"ח יעו"ש היטיב). לכן נ"ל דרבינו יצא לו כן מדאמרינן בזבחים מ"ג ב' א"ר יצחק א"ר יוחנן הפיגול והנותר והטמא שהעלן לגבי המזבח פקע איסור מהן א"ר חסדא מרי דיכי וכי מזבח מקוה טהרה א"ר זירא שמשלה בהן האור מותיב ר' יצחק בר ביסנא אחרים אומרים וטומאתו עליו מי שטומאה פורחת ממנו יצא בשרו שאין טומאה פורחת ממנו ואם איתא הרי טומאה פורחת ממנו ע"י האור אמר רבא ע"י מקוה קאמרינן מידי מקוה כתיב אלא א"ר פפא וכו' יעו"ש היטיב (ועי' תו"כ צו פי"ד פרשה ט' יעו"ש היטיב) א"כ מפרש ליה לקרא דטומאתו עליה עדיין שלא פרחה ע"י טבילת מקוה חייב כרת אבל כל שפרחה ממנו ע"י מקוה אינו חייב כרת (ולרש"י זבחים י"ז ב' ע"כ מוכח דלמ"ד טבו"י דזב לאו כזב דמי א"כ מותר לאכול בשר קדש יעו"ש בתוס') וכיון דחזינן דבקדש אין חייב כרת רק מי שלא טבל כלל ה"ה לענין מקדש דאיתקש קדש למקדש. והא דאיתרבי בנזיר מ"ה א' טבו"י ומחוסר כפורים היינו לענין איסור ובאמת דבפסוק י"ל כי הוא דבר בפ"ע טמא יהיה לרבות מחו"כ אע"פ שטבל והעריב שמשו מ"מ טמא הוא ואסור ליכנס למקדש וכן עוד טומאתו בו לרבות טבו"י לאיסור והסוגיא דמנחות כ"ז ב' ס"ל כרבי בפסיקתא שם דיליף מחו"כ מהא דולא יתחטא דהיינו חיטוי דמים ועלה קאי ונכרת אבל אנן קי"ל כסוגיא דנזיר דרק לענין איסור איתרבי ולא לעונש ולמלקות וזה שכיון רש"י במנחות והביא הך ילפותא דספרי יעו"ש היטיב ודו"ק (ולא כמש"כ בפסחים צ"ב א') אך יש לעיין מהך דזבחים ל"ב ב' אידי ואידי עשה שיש בו כרת היא ודוחק לומר דהברייתא אתיא כרבי וצ"ע בזה (ועיין מל"מ לקמן בהלכה י"ט יעו"ש היטיב). והא דהכא כתב דלוקה מכת מרדות ולקמן גבי קדש כתב דלוקה י"ל משום דהתם יש לאו בהדיא עי' ביבמות ע"ה א' למ"ד בזב בעל ג' ראיות הכתוב מדבר ועיי"ש תוס' ד"ה והכתיב וכו' ובשבועות ו' ב' ד"ה לא הזהיר וכו' ובזבחים ל"ג ב' ד"ה תניא וכו' יעו"ש משא"כ כאן והבן. ודע כי לפי תירוץ מרן דרבינו לא ס"ל הך דטמא יהיה לרבות מחוסר כפורים אתי שפיר שהביא בהלכה ז' דמחו"כ אסור ליכנס למקדש מהך דוכפר הכהן וטהרה יעו"ש מש"כ בזה. ודע דלפי' רבינו הא דאי' בפ"ק דכלים גבי עזרת ישראל וחייבין עליה חטאת לא קאי על טבו"י ומחו"כ רק מילי מילי קתני מתחלה נקט שמחו"כ אסור ליכנס לשם ועוד מעלה שחייבין חטאת על טמא גמור משא"כ מחוץ לעזרת ישראל שהוא מחנה לויה אין חייבין חטאת על שום טומאה בעולם וכן משמע קצת מלשונו בפ"ז מהל' בית הבחירה (לעיל פ"ז הלכה י"ח) ובהכי מיושב קושיית התוס' בזבחים י"ז ב' ד"ה קסבר וכו' יעו"ש היטיב ועיי"ש בר"ש דקאי בשיטת התוס' יעו"ש. והיה נ"ל עוד לומר על פי מאי דכתבו התוס' בזבחים ל"ד א' ד"ה ואפ"ה וכו' דהא דקרי לה מעלה בעלמא היינו לאפוקי דלא לקי עליה יעו"ש א"כ אף דכתבו לענין עצים ולבונה י"ל דה"ה לגבי טבו"י ומחו"כ וא"כ ה"ה לענין ביאת מקדש דאיתקש לקדש. אך א"כ יקשה למה כתב רבינו לענין קדש דלוקה ואולי דהתם לפי שיש לזה פסוק בפ"ע ביבמות ע"ה א' וכנ"ל ודחוק. והנה לכל הסברות והפירושים מאי דכתב רבינו דמחו"כ שנכנס לעזרת ישראל ה"ה טבו"י שנכנס לעזרת ישראל והא דכתב מחו"כ לפי שכתב לעיל דמחו"כ אסור ליכנס לעזרת ישראל וקמ"ל דאפי' מחו"כ חייב מכת מרדות (ועי' לקמן הלכה י"ד מש"כ בזה). והנה יש לעיין קצת על דין רבינו מהא דאיתא בפסחים נ"ט א' דבא עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה יעו"ש ולפי דעת רבינו כיון דמחו"כ שאוכל קדש אין בו כרת א"כ לא יקריב קרבנו ויאכל הפסח מטעם דאתי עשה שיש בו כרת וידחה עשה דמחו"כ אבל באמת זה אינו דהא באכילת קדש יש בו לאו נמי ועוד יש לחלק בכמה גווני. ומש"כ מרן בשם ר"י קורקו"ס וז"ל גם סוגיא דמעילה ובסוטה דרבנן דפליגי אאבא שאול סברי לאו כזב דמי כאשר כתבו שם בתוס' יעו"ש כוונתו על התוס' דזבחים י"ז ב' יעו"ש היטיב ודו"ק היטיב בכל מש"כ וע"ע מש"כ באורך לקמן הלכה י"ד יעו"ש ולקמן פ"ד ה"ד יעו"ש.

עוברים בל"ת וכו'. עיין מכות י"ד ב' וע"ע בס' המצות לרבינו ל"ת סי' ע"ז ובעשין סי' ל"א יעו"ש.

זו מחנה וכו'. עי' במרן מש"כ בזה ועי' תוס' זבחים ל"ב ב' ד"ה ור"י וכו' יעו"ש שכתבו דולא יטמאו הוא לאו ג"כ על הר הבית יעו"ש היטיב ובס' המצות בלאוין סי' ע"ז כתב בלשון הזה שכתב כאן ואולי רבינו אתי לאפוקי מדר' יהודה דס"ל דהאי ולא יטמאו את מחניהם לחילוק מחנות אתי ולרבינו ל"צ לזה דלעיל בסעיף ב' כתב דרשא דספרי לכן כתב דמולא יטמאו את מחניהם לא שמעינן מינה לחילוק מחנות די"ל דקאי על מחנה שכינה לחודה. אי נמי י"ל דלא תימא דהלאו הזה לא קאי רק על מצורע דמשתלח חוץ לשלש מחנות או לזב המשתלח חוץ לשתי מחנות דחמירי אבל טמא מת דקיל לא משתלח רק חוץ למחנה אחת ע"ז לא קאי לכן כתב דזה ליתא והכי מבואר ממכות שם דזה קאי על טמא המשתלח ממחנה שכינה לחודא (ועי' שבועות ט"ז ב').

נגע בעזרה וכו'. רבינו בסי' ע"ז מלאוין כתב זה בשם הספרי ועי' תו"כ פרשת תזריע פ"א וז"ל אי מה קדש משמע נגיעה אף מקדש משמע נגיעה ומנין שלא בנגיעה ת"ל ואל המקדש לא תבא עכ"ל אבל שם הפי' להיפך ומנין דאף שלא נגע בכתלים רק נכנס לבד וכ"כ שם הקרבן אהרן. ואולי י"ל דה"פ ומנין דהכא מיירי שלא בנגיעה דרק על הכניסה הזהיר ולא על הנגיעה.

שנאמר אם וכו'. הוא בפרשת אחרי (ויקרא י"ז ט"ז) והא דמייתי זה ולא מייתי הא דפרשת חוקת דכתיב בהדיא כרת בביאת מקדש משום דשם אינו מבואר רק במת דחמור אבל בשאר טומאות לא שמענו לכן מייתי זה דמיירי אף בנבלת עוף טהור ועי' בתו"כ שם פרשה ח' פי"ב יעו"ש היטיב ובס' המצות לרבינו ל"ת ע"ז יעו"ש היטיב.

בשוגג מביא וכו'. עי' בזה בשבועות ו' ב' יעו"ש היטיב כל הסוגיא ועיי"ש בת"כ פרשת אחרי הנ"ל ובפרשת ויקרא פי"ב יעו"ש היטיב.

ואין חייבין וכו'. זה מבואר מפ"ק דכלים מ"ח וע"ע זבחים נ"ו א' וכבר נתבאר כמה פעמים.

או על תוספות וכו'. עי' לעיל פ"ו מהל' בית הבחירה ושם נתבאר זה ביאור מספיק. ומשם בארה ג"כ מקור דין זה.

או בכלים שנטמאו וכו'. כתב ע"ז הראב"ד וז"ל א"א שבוש הוא זה שאין הנזיר מגלח על מגע כלים שנגעו במת ואפי' על חרב וכן אינו חייב על מגען על ביאת מקדש עכ"ל וכבר תירץ מרן ז"ל על פי הירושלמי דנזיר פ"ז ה"ד יעו"ש היטיב והנה העולה מדבריו דר' יוחנן ס"ל דאדם הנוגע באדם שנגע במת ונכנס למקדש חייב לפי שנוגע הראשון הוא טמא שבעה וטעון חיטוי לכן הנוגע בו חייב אבל מי שנגע בנוגע באדם שנגע במת שאז הנוגע השני לא הוי רק ראשון לטומאה ולכן מי שנגע בו פטור על ביאת מקדש ואדם הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת והנה הכלים הם כמת עצמו ואדם הנוגע בהן טמא טומאת שבעה ואדם הנוגע בו פטור אף שנגע באדם הטעון חיטוי והטעם לפי שאדם בכה"ג פטור ה"נ בכלים בכה"ג פטור (וזה תירץ ר' (חיים בן אבין) [אבין בר חייה] יעו"ש) ור' אילא ס"ל דאינו חייב רק אדם הנוגע במת אבל אדם הנוגע באותו אדם שנגע במת פטור. וכתב מרן וז"ל כבר הביאו שם ברייתא החולקת עם ר' אילא וכיון דתניא כוותיה דר' יוחנן הכי נקטינן ודע דבתר הכי מייתי בירושלמי לסיועי לר"י מדתנן כל טומאה שהנזיר מגלח עליה חייבים עליה על ביאת מקדש וכו' ראשון שהנזיר מגלח עלי' חייבין עליו על ביאת מקדש שני שאין הנזיר מגלח עליו אין חייבין עליו על ביאת המקדש וה"פ לדעת רבינו ראשון דהיינו הנוגע במת שהנזיר אם נגע במת מגלח עליו חייבין עליו על ביאת המקדש כלומר הנוגע באותו ראשון ונכנס למקדש חייב שני דהיינו הנוגע במי שנגע במת שאם הנזיר נגע במי שנגע במת אינו מגלח עליו אין חייבים עליו על ביאת המקדש כלומר הנוגע באותו שני ונכנס למקדש פטור עכ"ל. והנה אמרתי להעתיק כל דברי הירושלמי למען שיהיה ערוך לפניך תמן תנינין (פ"ק דאהלות) שנים טמאין במת אחד טמא טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב שלש טמאין במת שנים טמאים טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב. ארבע טמאים במת שלש טמאים טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב כיצד שני בני אדם הנוגעין במת טמא (ט"ס וצ"ל כמו שהוא במשנה כיצד שנים אדם הנוגע במת טמא טומאת שבעה ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב וכו' ר' יוחנן בשם ר' ינאי וכולהון תורה היא אצל תרומה אבל על ביאת המקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון מה טעם ואיש אשר יטמא ולא יתחטא (במדבר י״ט:כ׳) הטעון חיטוי חייב על ביאת מקדש ושאין טעון חיטוי אינו חייב על ביאת המקדש, התיבון הרי אדם הנוגע בכלים ונוגעין במת טעון חיטוי והוא שני א"ר אבין בר חייה בטומאת איש באיש לא בטומאת איש בכלים מילתיה דר' אבין בר חייה אינו חייב אלא על הראשון בלבד מאחר שאילו אדם באדם אינו חייב אלא על הראשון וכאן אינו חייב אלא על הראשון בלבד א"ר יוסי והוא שטבל אבל אם לא טבל הדא היא דרבי דרבי אמר כל הטמאים בטומאתן עד שיבאו במים א"ר אילא הוא עצמו שנגע במת חייב אמרה ואמר טעמא אשר יטמא בטומאת איש היא והוא שלישי כדא"ר אבין בר חייה בטומאת איש באיש ולא בטומאת אדם בכלים ר' זריקא בשם ר' המנונא תניי תמן פליג על ר' אילא כלי שחציו מן האדמה וחציו מן הגללים אין חייבין עליו על ביאת המקדש מפני שחציו מן הגללים וחציו מן האדמה אבל אם היה כולו מן האדמה חייב מנו חייב לא הנוגע לא שני שנוגע בראשון הוא א"ר פינחס קומי ר' יוסי תיפתר בשזרקו א"ל אי בשזרקו בדא תני על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדיו בארבעים משם מכניס כלים טמאים במקדש א"ר אלעזר בי ר' יוסי קומי ר"י אוף אנן תנינין הדא מסייע להדין תנייא קדמייא דתני ר' אלעזר אמר משום ר' יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין על ביאת מקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליו על ביאת מקדש א"ר יוחנן לטומאות הפורשות מן המת נצרכא רביעית דם רובע עצמות שאין הנזיר מגלח עליהן אין חייב עליהן חצי לוג דם וחצי לוג עצמות שהנזיר מגלח עליהן חייבין על ביאת המקדש א"ר ירמי' הוינין סברין מימר מה פליגי לקרבן אבל למלקות לוקין אפילו על השלישי אפילו על הרביעי תני ר' יוסי ציידנייה קומי ר' ירמיה ופליג על ר' ירמיה כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת המקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש א"ר יוסי בי ר' בון ר' ינאי ר' יוחנן לטומאות הפורשות מן המת נצרכה רביעית דם רובע עצמות שאין הנזיר מגלח עליהן אין חייבין עליהן חצי לוג דם וחצי לוג עצמות שהנזיר מגלח עליהן לוקין עליהם עכ"ל העתקתי כל הסוגיא בשלימות כדי שיאירו לפניך. והנה לדעת מרן צ"ל הא דנקט הדין מסייעא להדין תנייא קדמאה היינו ר' יוחנן דהוא מוזכר קודם ר' אילא. אך לפני זה יש לעיין קצת הא ר' יוחנן בעצמו דחי להך סייעתא ואמר דהמשנה לא מיירי מטומאות הנוגעות רק במהות הטומאות הפורשות מן המת. ולהר"ש בפ"ק דאהלות מ"א דרך אחר בירושלמי זה והוא כי ר' יוחנן ס"ל דהנוגע במת עצמו או כלים הנוגעין במת והכניסן למקדש חייב על ביאת המקדש אבל אדם הנוגע באדם הנוגע במת או בכלים הנוגעין במת פטור דדווקא הטעון חיטוי חייב על ביאת המקדש ולא מי שאינו טעון חיטוי ופריך הא אדם הנוגע בכלים הנוגעין במת אותו אדם טעון חיטוי והו"ל לחיובי על ביאת מקדש והוא שני. ומשני ר' אבין בר חייא דווקא על איש הנוגע במת מיירי ולא באדם הנוגע בכלים שנגעו במת ומסיק ר' יוסי והוא שטבל דלא מיפטר שני אא"כ טבל דקלשא ליה טומאתו ואדם בכלים דבעי הזאה לאחר שטבל בשביעי שלו מיפטר כמו שמדקדק מרבי דאמר כל הטמאים בטומאתן עד שיבאו במים ושמא פליגא אדר' יוחנן דאמר דלא חילק ומשמע לר' יוסי דהראשון חייב אפילו טבל בשביעי שלו כיון דמחוסר הערב שמש דדומיא דפטר בשני חייב בראשון. ור' אילא ס"ל דהנוגע באדם שנגע במת נמי חייב אבל הנוגע בכלים שנגעו במת פטור ומפרש טעמא דכתיב איש אשר יטמא וגו' אלמא דבאיש מיירי ומייתורא דאיש קדריש דאיש הנוגע באדם הנוגע במת נמי חייב. ופריך והוא שלישי. ר"ל אם נגעו כלים במת ואדם בכלים דטעון חיטוי וכלים באדם א"כ יהא חייב המכניסם דהא מכח איש קאתו הכלים השניים ומשני דכיון דאותו אדם בא מכח כלים לא ובעינן דווקא איש מכח איש. ור' זריקא פליג על ר' אילא בהא דפוטר אדם הנוגעים בכלים הנוגעים במת (וגריס וכלי חלמא. ופי' חלמא הוא דבר המקבל טומאה ונעשה אב הטומאה שיהא בר הזאה כדמוכח הכא מדחייב עליו אביאת מקדש וגירסא זו נכונה יתר מאד דהא כלי אדמה אינו מקבל טומאה) ומי הוא חייב לא אדם הנוגע בו בתמיה אלמא פליגא על ר' אילא. ומשני דלעולם לא פליגא וחייב דקתני היינו אדם הזורקו למקדש. ופריך אם כשזרקו וכי על זה שנינו על רחיצת גופו ענוש כרת ועל בגדיו בארבעים אלא ודאי בנוגע מיירי. והדר מסיק מתניתא מסייע לתנא קמייתא דהיינו לר"י משום ר' ינאי ור' יוחנן גופיה דוחה סייעתא זו כ"ה דרך הר"ש. והנה העולה מזה לפי' הר"ש הוא כך דלר' יוחנן אדם הנוגע במת חייב ואדם הנוגע בו פטור וכן כלים הנוגעין במת והכניסן למקדש חייב המכניס אבל אדם הנוגע בכלים שנגעו במת פטור ולר' אילא אדם הנוגע באדם שנגע במת חייב אבל אדם הנוגע בכלים שנגעו במת פטור אבל לר' זריקא חייב אדם הנוגע בכלים שנגעו במת. והנה יש לעיין על פי' הר"ש מאי מקשה ר' זריקא על ר' אילא הא כ"ש דקשה טפי אר' יוחנן ובשלמא לפי' מרן הקושייא אינה אלא לר' אילא ולא לר' יוחנן אבל לפי' הר"ש קשה ודוחק לומר דר' זריקא לא ידע מהא דר"י (והנה פקח ה' עיני וראיתי כי הר"ש גורס גי' אחרינא בירושלמי וז"ל אמרה ואמר טעמא אשר יטמא בטומאת איש הוא והוא שלישי כדא"ר אבין בר חייא בטומאת איש באיש אדם חייב על ביאת מקדש התיבון הרי כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם בטומאת איש באיש ולא בטומאת אדם וכלים עכ"ל ולפי"ז ה"פ ואמר טעמא דאיש שנוגע באיש שנגע במת חייב על ביאת מקדש ופריך והוא שלישי ר"ל הא אדם שנוגע באדם הנוגע במת ומשני ס"ל כדר' אבין בר חייא דאיש הנוגע באיש שנגע במת חייב על טומאת מקדש. ופריך דא"כ כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם נמי יטמא לחייב על ביאת מקדש ומשני בטומאת איש באיש ולא בטומאת אדם וכלים. ודו"ק היטיב). ועוד בה שלישיה והיא דעת הפני משה המפרש לירושלמי. והוא מפרש בדעת ר' יוחנן כדברי מרן. והא דא"ר יוסי והוא שטבל קאי דוקא על אדם שנגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת אינו פטור אלא דוקא בשטבל אבל אדם הנוגע באדם שנוגע באדם שנגע במת אפי' לא טבל פטור ור' אילא ס"ל כר' יוחנן באדם שנגע באדם שנגע במת ולא פליג רק אאדם שנגע בכלים שנגעו במת דלר' יוחנן חייב ולר' אילא פטור (והיינו כדעת הר"ש) ומפרש טעמא מדכתיב איש. ופריך נימא דשלישי נמי חייב והיינו אדם שנגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת דהאדם שנגע בכלים הוי אב הטומאה וטעון חיטוי ומשני דהוא נמי ס"ל כר' אבין בר חייא דהפסוק לא מיירי רק איש באיש אבל לא איש בכלים. וליכא נפק"מ בינייהו בינו ובין ר' אבין בר חייא רק בכלים שנגעו במת ואדם נגע בהן דלר' אבין חייב ולר' אילא פטור. ור' זריקא פריך מהך ברייתא דחציו מן החלמא וחציו מן הגללים וכו' ומאי לאו דאדם הנוגע בהן חייב אם נכנס למקדש. ומשני בשזרק הכלים עצמן ומקשה והא על רחיצת גופו חייב כרת ועל בגדיו בארבעים ועל כרחך מיירי דוקא בכה"ג שהיה טמא ונכנס לבוש בהן אבל בהכניס בגדים טמאים לבד והוא טהור אינו חייב כלום ומשני דמילתא בפ"ע קתני דאם הכניס כלים טמאים אפי' בפ"ע כגון שזרקם חייב מלקות ור' אלעזר בי ר' יוסי הביא ראיה לר' אילא דהוא קדמייא לר' זריקא דאדם הנוגע בכלים שנגעו במת פטור מהמשנה דהכי משמע כל טומאה שנגע בדבר שאם היה נזיר מגלח עליו דהיינו אדם שנגע באדם שנגע במת דהיינו אותו אדם הראשון אם היה נזיר היה מגלח השני נמי חייב אבל אם אדם נגע בכלים שנגעו במת שאז אין הנזיר מגלח כיון דהנגיעה הראשונה היתה ע"י כלים א"כ אין הנזיר מגלח עליו שוב אין האדם חייב והיינו כר' אילא וע"ז פתר לה ר"י דלא מיירי המשנה כלל מנגיעות רק מטומאות הפורשות מן המת. והנה גם על פי' זה יש להקשות מאי פריך על ר' אילא והוא שלישי ר"ל אדם הנוגע באדם אשר נגע בכלים שנגעו במת יתחייב על ביאת מקדש והא איהו ס"ל דאדם הנוגע בכלים שנגעו במת אינו חייב וכ"ש באדם שנגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת שאינו חייב. ויהיה איך שיהיה העולה מזה לדינא כי לדעת מרן לר' יוחנן אדם הנוגע באדם שנגע במת חייב וכן אדם הנוגע בכלים שנגעו במת חייב אבל אדם שנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת פטור וכ"ש אדם שנגע באדם שנגע באדם שנגע במת פטור. אמנם לר' אילא אדם הנוגע במת חייב אבל אדם הנוגע באדם שנגע במת פטור וכן אדם שנגע בכלים שנגעו במת. ולדעת הר"ש הוא להיפך לר"י אדם הנוגע במת חייב וכן כלים הנוגעין במת חייב המכניסם אבל אדם הנוגע באדם שנוגע במת פטור וכן אדם הנוגע בכלים שנגעו במת פטור. ולהפני משה בין לר"י ובין לר' אילא אדם הנוגע באדם שנגע במת חייב ולא פליגי רק באדם שנגע בכלים שנגעו במת לר"י חייב ולר' אילא פטור. ורבינו שפסק כאן דהנוגע באדם או בכלים שנגעו במת דחייב. למרן פסק כר' יוחנן ולהר"ש דלא כמאן וצ"ל דפסק כר' זריקא ולהפני משה פסק נמי כר"י אמנם מתוך שתפס רבינו לשון דר"י וכתב שהרי הוא שני לראשון שנגע במת וכו' נראה מזה דפסק כר"י ולא כר' אילא ור' זריקא. ולכל הפירושים והביאורים מתורץ השגת הראב"ד בדרך נכון מאד. ומש"כ מרן וז"ל אבל רבינו מפרש דהא דתנן כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש לא לענין הכלים הנוגעים במת איתנייא אלא לענין הטומאות הפורשות מן המת כגון רביעית דם ורובע עצמות אבל כלים הנוגעים במת אע"פ שאין הנזיר מגלח עליהם חייבים עליהם על ביאת מקדש עכ"ל והנה באמת לפירושו לא היה צריך לזה כי הפי' במשנה כל שהנזיר מגלח עליה הנוגע בו חייב על ביאת מקדש. אבל האמת תפסיה להאי כי כן פי' ופתר ר' יוחנן להמשנה ולהפני משה מוכרח הוא ר"י לתרץ כן לשיטתו. והתימה איך לא הביא מרן סוף דברי הירושלמי להוכיח על אמתת פירוש זה (שוב ראיתי בפ"ה מטומאת מת ה"ה שם הביא זה יעו"ש ודע שמש"כ שם מרן שהראב"ד פסק כר' אבין בר חייא יעו"ש צ"ע הא אדם באדם גם ר' אבין בר חייא מודה וגם אדם בכלים י"ל דמודה והיכן נזכר דר"א בר חייא פליג על ר"י ולכן ט"ס הוא וצ"ל דהראב"ד פוסק כר' אילא והבן).

במקומן היינו בהל' שאר אבות הטומאה יעו"ש היטיב.

על ביאת וכו'. עי' משנה ד' פי"א דפרה והראב"ד כתב ע"ז וז"ל א"א דבריו סותרים זה את זה עכ"ל ומרן הבין דמשיג על מש"כ רבינו בהלכה ט"ו דהנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת או שנגע באדם שנוגע בכלים שנגעו במת אע"פ שהוא טמא ראשון לענין תרומה ולטמא בשר קדשים ה"ז פטור על ביאת המקדש. והנה זה טעון ביאת מים מה"ת ומ"מ פטור. והקשה מרן דא"כ ליקשי לנפשיה דהוא פסק בסעיף י"ג דהנוגע בכלים שנגעו במת פטור ואיך יפרנס לנו משנתינו ותירץ דהמשנה ה"ק דכל שהוא טעון ביאת מים מה"ת לענין שאר מילי הוא דקאתי דמטמא קדש ותרומה וחולין אבל לא לענין ביאת מקדש אלא נקט הא דביאת מקדש להשמיענו דכל דחייב אביאת מקדש אע"פ שטבל כל שלא העריב שמשו חייב אבל רבינו דלא מייתי ליה הכא רק לענין חיוב ביאת מקדש ונתן כלל בדבר לכן הוקשה לו. אבל באמת י"ל כי גם רבינו לזה נתכוין וכוונתו כל דבר הטעון ביאת מים מה"ת וחייב כרת על ביאת מקדש ה"ה לאחר שטבל כל שלא העריב שמשו חייב על ביאת מקדש. ושוב כתב ליישב דבריו דה"ק דבתורה אינו מבואר רק שנים שנגעו במת היינו אדם או כלי הנוגע במת ודבר הנוגע בהם אבל יתר הנוגעים אינם מבוארים בתורה רק מן הקבלה שמענום וכמש"כ רבינו בפ"ה מטומאת מת ה"ה יעו"ש וזה שכתב כל הטעון ביאת מים מן התורה ר"ל שמפורש בתורה. כ"ה תורף דברי מרן. ואשר אפליא אנכי על דברי מרן במש"כ לעיל הלכה ט' ס"ק י"ד דדעת רבינו דטבו"י דזב לאו כזב דמי יעו"ש היטיב והכא כתב מרן בהדיא דטבו"י שנכנס לעזרה חייב כרת. והנה רציתי לחלק בין טבו"י למחוסר כפורים דטבו"י חייב ומחו"כ פטור וכפשטא דש"ס דזבחים ל"ב ב' אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא. והיינו טעמא דס"ל כמש"כ בס"ק ט' דרבינו ס"ל כהספרי דמרבה רק טבו"י ולא מחו"כ ושאני קדש ממקדש דבקדש ס"ל אפילו טבו"י פטור וכמש"כ פי"ח מפסולי המוקדשין והבאתיו למעלה בהל' ט' ד"ה מחוסר כפורים והיינו טעמא כמש"כ שם דסמך עצמו על הסוגייא דזבחים מ"ג ב' והש"ס דמנחות כ"ז ב' ס"ל כרבי דמרבה מחו"כ מדכתיב ולא יתחטא וכמש"כ שם ברש"י וכמו שנתבאר שם בעזר ה'. ויכול להיות שס"ל לרבינו כסוגיית הש"ס דכריתות י' א' דטבו"י דזב כזב דמי ומחו"כ דזב לאו כזב דמי. אך לא זכיתי להבין שם דעת מרן דאם נימא דגם הוא כיון לזה איך כתב שסמך עצמו אמש"כ בסי' פי"ח מפסוה"מ יעו"ש דהא התם אף לענין טבו"י היקל משא"כ הכא. גם מדברי הר"י קורקוס שהובא שם [בהלכה ט] במרן משמע דבא להביא ראיות שס"ל לרבינו דטבו"י דזב לאו כזב דמי יעו"ש היטיב וזה ליתא וכדכתיבנא ואולי אפ"ל כי כוונת ר"י קורקו"ס להשמיענו כיון דיש דס"ל דטבו"י דזב לאו כזב דמי וכ"ש לענין מחו"כ. והנה אף דלא ס"ל כוותייהו לענין טבו"י מ"מ לכל הפחות מסתברא דלענין מחו"כ יש לפסוק כוותיהו. ובהכי ניחא נמי מש"כ וז"ל ותו דבפ' שלשה מינין אמרינן דכו"ע מחו"כ דזב לאו כזב דמי ובאמת שם לא נזכר כן רק דכו"ע דטבו"י דזב לאו כזב דמי וזה היתה כוונת הג"ה שכתב לא מצאתי זה בכל הפרק וכו' וכוונתו למש"כ כאן אבל באמת הר"י קורקוס כתב זה במכ"ש מטבו"י וכ"ה כוונת התוס' בזבחים י"ז ב' יעו"ש היטיב דהתם הביאו מנזיר דכו"ע מחו"כ דזב לאו כזב דמי ושם ל"ב ב' מבואר מדבריהם דגי' היתה דטבו"י דזב לאו כזב דמי אלא ודאי כמו שכתבתי ודו"ק. (אבל אי קשה הא קשה דא"כ דס"ל לרבינו דטבו"י דזב כזב דמי א"כ ס"ל לאסור טבו"י דזב ליכנס למחנה לויה והא דכתב לעיל הלכה ו' ואיסור טבו"י במחנה לויה מד"ס על כרחך אטבול יום דמת קאי. וזה א"א דבמת אפי' טמא מת ואפי' מת עצמו שרי מה"ת כמש"כ בסעיף ד' ועוד עיין לקמן פ"ו מהל' קרבן פסח ה"ו שכתב שם בהדיא דטבו"י דבעל קרי שנכנס למחנה לויה ה"ז מד"ס יעו"ש היטיב ועל כרחך משמע הכי פשטא דמתניתין דריש כלים דמתוך כך אוקמה הר"ש דס"ל דטבו"י דזב לאו כזב דמי ועי' רש"י ותוס' יבמות ז' ב' וזבחים ל"ב ב' ועי' תוס' נזיר מ"ה א' דכתב דהנפק"מ דהא דטבו"י דזב כזב דמי נפק"מ אי שוחטין וזורקין עליו כשהוא טבו"י ורבינו פסק בהל' קר"פ שם ה"ג דשוחטין וזורקין עליו יעו"ש היטיב. ובזה יש ליישב קצת מה שנתקשה מרן לעיל בהלכה ט' על הראב"ד שתפס על רבינו מהתוספתא דכלים ולמה לא השיג מברייתא דמנחות כ"ז ב' יעו"ש. ובאמת לק"מ כי הברייתא דמנחות היא היא התוספתא דכלים. אבל לפי הנ"ל בלא"ה ניחא דהראב"ד אסיק אדעתיה כתירוץ מרן די"ל דהברייתא דמנחות ס"ל דמחו"כ דזב כזב דמי לכן מקשה מהתוספתא דכלים והנה מתניתין דכלים ס"ל דטבו"י דזב לאו כזב דמי וכמש"כ הר"ש ודוחק לומר דהתוספתא פליג עלה וא"כ כ"ש שס"ל דמחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי ומ"מ ס"ל דמחו"כ שנכנס ענוש כרת ודוק היטיב. אמנם מסקנת התוס' דכו"ע ס"ל דבמחנה לויה שרי לטבו"י דזב ומחו"כ חייב כרת בנכנס למחנה שכינה ולא פליגי בזה ומאי דפליגי במחו"כ דזב כזב דמי או בטבו"י דזב וכו' היינו לענין פסח הבא בטומאה דלענין זה איתמר בכריתות שם והא דמסקינן בנזיר מ"ה א' דנזיר טמא מת אסור טבו"י ליכנס למקדש התם משום דאיכא תרתי טבו"י ומחו"כ יעו"ש היטיב בתוס' זבחים ל"ב ב' וביבמות ז' ב' יעו"ש היטיב. וראיתי בס' חדש על נזיר נקרא ברכת ראש שכתב שם וז"ל ודע שיש ט"ס בכל הדפוסים בתוס' יבמות ז' ב' ד"ה ור"י שצ"ל וי"ל דווקא לענין פסח וכו' וכן בתוס' זבחים ל"ב ב' בד"ה ור"י יש ט"ס זה וכצ"ל וי"ל וודאי הא דאמר מחו"כ דזב לאו כזב דמי לאו לענין ביאת מקדש וכו' ולאו מלשון ובא דרש דא"כ וכו' וכל דבריהם אחת הן דבאו לסתור שם דאין לומר דר"י ס"ל דטבו"י דזב לאו כזב דהא רבא ס"ל ג"כ כר"י וס"ל אפילו במחו"כ דזב כזב דמי וע"ז אמר וי"ל דוודאי רבא מיירי לענין אחר לענין פסח הבא בטומאה וכו' אבל לענין ליכנס למחנה לויה ס"ל לר"י דטבו"י דזב לאו כזב דמי והיינו בזב בעל שתי ראיות דאינו מחו"כ אבל הכא בנזיר מיירי בזב בעל שלש ראיות דהוה נמי מחו"כ אסור ליכנס גם במחנה לויה וגם זה פשוט רק לפי דהמפרשים המגיהים לשון רש"י ותוס' העלימו עיניהם מזה כתבתי זאת למזכרת עכ"ל ובחנם תמה על המפרשים שלא הגיהו דדברי התוס' מתפרשים כפשוטם יפה וכך שיעור דבריהם דליכא למימר דמאן דס"ל טבו"י דזב כזב דמי יסבור דטבו"י אסור במחנה לויה דזה אינו דהא רבא ס"ל דמחו"כ דזב כזב דמי וכ"ש דס"ל דטבו"י דזב כזב דמי ומ"מ ס"ל דטבו"י שרי ליכנס למחנה לויה אלא ודאי דהא דפליגי אם טבו"י דזב כזב דמי או מחו"כ דזב אי כזב דמי אינו לענין ליכנס למחנה לויה רק לענין פסח הבא בטומאה וכו' וכמש"כ למעלה וזה פשוט וברור. ודע דבאמת עיקר ראיית התוס' מרבא אינה מוכרחת לפי גירסתינו דלפנינו הגי' בזבחים י"ז א' רבה ולפי"ז יש לגרוס בכריתות שם ולרבה דאמר מחו"כ דזב כזב דמי אבל רבא ס"ל דטבו"י דזב לאו כזב דמי ולפי"ז י"ל דרבינו גורס רבה וס"ל דמחו"כ דזב לאו כזב דמי אבל בטבו"י דזב ס"ל דכזב דמי אבל זה לא יתכן מטעמים שכתבתי לעיל דמוכח דרבינו ס"ל דטבו"י דזב לאו כזב דמי ועל כרחך היינו כסברת התוס' וכמש"כ למעלה. והנה י"ל בדעת רבינו דהוא ס"ל דפלוגתא דטבו"י דזב ומחו"כ דזב לא נאמר רק למחנה שכינה ולא לענין מחנה לויה ולכן במחנה לויה דטבו"י דזב לאו כזב דמי אבל במחנה שכינה טבו"י דזב כזב דמי ומחו"כ דזב לאו כזב דמי דלענין זה איתמר הך פלוגתא לענין טומאת מקדש וקדשיו אבל לענין מחנה לויה לא. אך גם זה דחוק. והא דפסק רבינו דמותר לשחוט על זב בעל שתי ראיות בטבו"י י"ל דהתם אין נכנס לעזרה רק שוחטין וזורקין עליו והא דמחלק רבינו בין ביאת מקדש לאכילת קדש היינו משום דכתיב גבי אכילת קדש וטומאתו עליו וכמש"כ למעלה. ועי' ירושלמי פסחים פ"ט ה"ד דאיתא שם את שהוא חייב על אכילת קדש חייב על ביאת מקדש ואת שאינו חייב על אכילת קדש אינו חייב על ביאת מקדש יעו"ש היטיב אבל אי מהא לא אירייא דהתם אמרינן כן לר' אליעזר ורבינו לא פסק כן דהא לקמן פ"ד הי"ב פסק דחייבין על ביאת מקדש ולקמן פי"ט מהל' פסולי המוקדשין ה"ח פסק דפטורין על אכילת קדש. והירושלמי לא אזיל אליבא ש"ס דידן דבירושלמי מבואר דר' שמעון (המוזכר שם בתוספתא פ"ח יעו"ש) דפוטר על אכילת קדש פוטר נמי בביאת מקדש. ואילו בפסחים ס"ז ב' איתא ור"י שפיר קאמר ליה ר' שמעון ההוא מיבעי ליה לכדתניא ר"א אומר יכול דחקו זבין ומצורעין ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יכול יהו חייבין ת"ל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש בשעה שטמאי מתים משתלחין זבין ומצורעין משתלחין אין טמאי מתים משתלחין אין זבין ומצורעין משתלחין ע"כ לשון הגמרא ומבואר מזה דר"ש ע"כ לית ליה דר"א. וגם יש לעיין על הירושלמי מההיא משנה גופא דאיתא התם הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבים וזבות נדות ויולדות ואם אכלו פטורין מכרת ור' אליעזר פוטר אף על ביאת מקדש אלמא לת"ק פטור על אכילה וחייב על הביאה וא"כ דילמא ר' שמעון נמי הכי ס"ל ומנ"ל להירושלמי דר"ש דפוטר על האכילה פוטר נמי על הביאה וא"כ דברי הירושלמי תמוהים בעיני מאד (והיה נ"ל להגיה תיבת אין השני וכצ"ל א"ר יוסי אין יסבור ר"א כר"ש וכו' יסבור ר"ש כר"א וכו' ור"ל אם נימא דמודה ר"א לר"ש דפטור על אכילת קדש מטעמא דאיתקש קדש למקדש א"כ מוכח מזה דר"ש יודה לר"א דפטור על ביאת מקדש מה"ט. וש"ס דידן ס"ל דלא תלי הא בהא דבדרש דבשר אשר יגע בכל טמא וכו' מודים כו"ע משא"כ בדרש דשעה שאין טמאי מתים משתלחים וכו' לא מודו כו"ע וצ"ע בביאור הירושלמי). ודע דאוסיף עוד להפליא על מש"כ רבינו במחו"כ אינו חייב דהא בסנהדרין פ"ח איתא וז"ל טהרת מצורע בפלוגתא דראב"ש ורבנן דתנן אין לו בהן יד בהן רגל אזן ימנית אין לו טהרה עולמית ר"א אומר נותן לו על מקומו ויוצא ר"ש אומר נותן על של שמאל ויוצא עכ"ל והתם הא יכול לטבול ולהיות מעורב שמש ואין נ"מ רק במחו"כ והתם בעינן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ועיי"ש ברש"י הן אמת דלדברי התוס' דשם פ"ז ב' ד"ה בפלוגתא וכו' מבואר דא"א לפרש כן דעל טומאת מקדש וקדשיו אינו חייב זקן ממרא ולכן על כרחך צריך לפרש כגון שנגע בככר של קדש דלמ"ד אין לו טהרה עולמית אינו עומד לכלום ואינו שוה כלום ואם קידש בו אשה אינה מקודשת ולמ"ד טהרה מועלת א"כ ה"ז טהור והמקדש בו מקודשת וע"ד שכתבו התוס' שם ואע"ג דהתוס' שם כתבו כן משום דס"ל דזקן ממרא אינו חייב על דבר שיש בו עולה ויורד וע"כ רבינו לא ס"ל כן וכמש"כ המל"מ בפ"ד מהל' ממרים ה"ב יעו"ש היטיב מ"מ מוכרח רבינו לפרש כן הכא מטעם דמחו"כ ונכנס למקדש פטור ודוק היטיב (ודע כי יש בתוס' שם בסנהדרין ט"ס וצריך לתקן דכצ"ל דהא ילפינן לעיל דבר דבר מונעלם דבר ותנן בפ' הורה כהן משיח (ט' א') דבי"ד אין מביאין עולה ויורד על טומאת מקדש וקדשיו ופטורין ויש לפרש וכו' וק"ל). ודע דיש עוד לעיין מהא דזבחים ל"ב ב' דאמר הואיל והותר לצרעתו הותר לקירויו יעו"ש היטיב ואם איתא אכתי קשה הא דהותר לצרעתו דבר שאין בו כרת דהוי רק מחו"כ ואיך יותר לו טבו"י דקרי דחייב עליה כרת ובשלמא להסוברים דמחו"כ נמי בכרת ניחא. אבל לרבינו לכאורה יקשה וראיתי דהטורי אבן במגילה ג' ב' שחקר בפרט זה אם אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי מקילתא לחמירתא והביא ראיה מהך דהכא דהא טבו"י חמיר ממחו"כ לענין תרומה ומ"מ אמרינן יעו"ש היטיב אבל מ"מ לא דמי דהא מ"מ לענין כניסת עזרה שוים הם משא"כ לרבינו יקשה ואולי אפ"ל דרבינו ס"ל אפי' בכה"ג אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ויש לעיין בזה. והדרינא לדברי רבינו מש"כ בהלכה ט' או מחו"כ שנכנס לעזרת ישראל וכו' דוקא מחו"כ ולא טבו"י ולא כמש"כ שם בס"ק י"ד וע"ע בירושלמי שהבאתי בהי"ג שם ג"כ מבואר דטבו"י חייב על ביאת מקדש ואי"ה עוד יבואר לפנינו. והנה לא אמנע מלכתוב עוד בזה דבר קטן מה שנדחק מרן דאיך יפרנס הראב"ד לעצמו מתניתין דפרה ונדחק לומר כי הוא יפרש דכללא קאי אשארא יעו"ש והבאתיו למעלה. אך נתבאר לי כעת תירוץ מרווח על פי פי' הגר"א באליה רבא שם שכתב דבאמת דברישא לא נזכר דחייב על ביאת מקדש רק דהכי איתא התם כל הטעון ביאת מים מדברי תורה מטמא את הקדש ואת התרומה ואת החולין ואת המעשר ואסור על ביאת המקדש. וא"כ י"ל דכללא קאי לאיסור ביאה במקדש ולא לחיובא ובסיפא קמ"ל דאותו שחייב על ביאת מקדש אין לחלק בין קודם ביאתו למים לאחר ביאתו במים יעו"ש ובהיות כן שפיר ניחא ליה לראב"ד משא"כ הכא דנתן כלל כל דבר הטעון ביאת מים מה"ת חייב כרת על ביאת המקדש ולכן שפיר תמה הראב"ד ודו"ק. ודע כי ראיתי להפני משה בפ"ז דנזיר ה"ד ביאור אחר בדברי הראב"ד הללו והעלה דהשיג על מש"כ אבל המתטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן אע"פ שהוא טמא טומאת שבעה ה"ז פטור על ביאת המקדש דמשמע אפי' נגע באדם שנגע במת או שנגע בכלים שנגעו במת ובפ"ה מטומאת מת כתב דחייב על הראשון שנגע במת ועל השני שנגע בו יעו"ש שהאריך בזה. ולא ידעתי מה הוא סח ואיך עלה על דעת הראב"ד דבר כזה שזה סתירה מיניה וביה הא רבינו כתב כאן בהלכה י"ג בהדיא כך דהשני לראשון חייב וא"כ איך יסתור עצמו תוך כדי דיבור וק"ל.

בכלים שנגעו וכו'. זה נתבאר כבר לעיל בהי"ג יעו"ש היטיב ועי' בפ"ה מטומאת מת ה"ה.

וכיוצא בו וכו'. עי' במרן. ועי' לעיל בהלכה ד' ובדבורי תוס' שרמזתי להם שם.

כלים טמאים וכו'. עי' מרן דהוא ירושלמי. וכבר הבאתיו לעיל בהי"ג ועיי"ש בפני משה והכל הובא למעלה יעו"ש היטיב.

על רחיצת וכו'. ירושלמי שם ובתו"כ פרשת אחרי פי"ב (ועי' תוס' יו"ט פ"ד דנדה מ"א ומה שהבין דברי אחרים בתו"כ דקאי על רחיצת בגדים הוא תמוה ועיי"ש בקרבן אהרן והבן) ובספרי נשא פיסקא א' יעו"ש ועי' רש"י עירובין ק"ד ב' ד"ה חייב וכו' חטאת בשוגג וכרת על זדונו יעו"ש והתם קאי אכלי יעו"ש ולפי"ז אתיין דברי רש"י ז"ל בסנהדרין פ"ח א' ד"ה אדם שפרחה וכו' יעו"ש היטיב כפשטן ובחנם נדחק המל"מ לפרש דברי רש"י דהתם דיסכים להספרי והת"כ. ובאמת לרבינו ל"צ לכל זה דהוא מפרש הא דעירובין דהיינו מכניס אדם שנטמא בשרץ והא דסנהדרין מפרש דאם נגע הבגד בככר ושוב קדש בו אשה וכמש"כ למעלה בס"ק כ"ד ודו"ק ודע דהראב"ד כתב לפרש הא דעירובין דחייב מלקות קאמר ועי' במרן מש"כ ע"ז.

שאינו לוקה וכו'. אולי יצא לו כן מהא דאיתא שם בעירובין אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל המכניס טמא שרץ למקדש חייב שרץ עצמו פטור מ"ט אמר קרא מזכר עד נקבה תשלחו מי שיש לו טהרה במקוה יצא שרץ שאין לו טהרה נימא מסייע ליה מזכר עד נקבה תשלחו פרט לכלי חרס דברי ריה"ג מ"ט לאו משום דלית ליה טהרה במקוה לא מי שנעשה אב הטומאה יצא כ"ח שאינו נעשה אב הטומאה. ומפרש רבינו דבעינן אב הטומאה ממש אבל ראשון לטומאה לא ואע"ג דבאדם אפי' ראשון לטומאה חייב שאני התם דאיתרבי נוגע בשרץ אבל כלי בעינן אב הטומאה ממש. ולפי שאפשר לפרש כל שאפשר לו להיות אב הטומאה אפי' ראשון לטומאה חייב וכ"מ בספרי שם וז"ל ריה"ג אומר מזכר ועד נקבה תשלחו מה זכר ונקבה מיוחדים שהם ראויים לעשות אב הטומאה וטעונים שילוח אף כל שראוי לעשות אב הטומאה בכל התורה עכ"ל ומשמע דבראוי הענין מדבר. ועי' תוס' שם ד"ה לא דכו"ע וכו' כתבו וז"ל ור"ח גרס דכו"ע פטור וקשיא לפי' דמ"ט דמ"ד בהמיינו הא בהמיינו איכא איסורא דאורייתא להשהותו במקדש דהא אית ליה טהרה במקוה ובשרץ ליכא איסורא דאורייתא דהא לית ליה טהרה במקוה וכו' מבואר מזה דס"ל דאיסורא דאורייתא איכא אפילו בראשון לטומאה וכן מבואר ברש"י ד"ה המכניס טמא שרץ כלי שנטמא בשרץ עכ"ל הן אמת כי מרש"י אין ראיה כ"כ כי טעם רבינו לפי שנשתנה דין הכלים מכרת למלקות לכן נשתנה דינו מאב לראשון משא"כ לרש"י דמחמיר בכלי שדינו בכרת וכמש"כ למעלה בס"ק כ"ח לכן ס"ל דגם בראשון דינו כמו באב ועי' במרן ודו"ק. ועי' בירושלמי שהסביר פלוגתתם במשנה שם דהוי כמו פלוגתתם שם ק' א' בבבלי וש"נ אם מוטב לעבור בשב ואל תעשה מלעבור בקום ועשה ומ"ד לשהות עדיף דמוטב לעבור על ל"ת שלא באת לידך מלעבור על ל"ת שבאת לידך יעו"ש היטיב אלמא דאם נוטל בהמיינו עובר בקום ועשה על ל"ת אלמא דבראשון נמי חייב ושלא כדברי רבינו. אמנם באמת מסקנת הירושלמי הוא כדברי רבינו וז"ל שם תמן תנינן (בפי"ד דנגעים) הכניס ראשו ונתן על תנוך אזנו ידו ונתן על בוהן ידו ורגלו וכו' מחלפה שיטת ר"י תמן הוא אומר אסור להערים וכא אומר מותר. תמן דלא יסתאבתיה תלתא זמנין ברם הכא טומאה ידועה מבפנים היא. מחלפא שיטתיה דרבנן תמן אמרין מותר להערים וכא אמרין אסור להערים תמן שמא יכניס ראשו ורובו ויהא ענוש כרת ברם הכא משום מכניס כלים טמאים ואפשר לה לצאת בלא שהות ובלא טומאה (כ"ה גירסת הקרבן העדה) אלמא דבראשון לטומאה לית כאן איסור ודוק היטיב. ודע שמש"כ הראב"ד וז"ל ומה שאמר בסוף יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה והלא טמא שרץ אינו אב הטומאה וחייב עכ"ל אולי כוונתו למה שכתבתי מתחלה כי הא דקאמר שלא לרבות את הטומאה וכן הא דירושלמי שהבאתי למעלה דקאמר הטעם שלא יעבור בקום ועשה מזה מבואר כי ס"ל דמוזהר ג"כ על ראשון לטומאה וק"ל. ומש"כ מרן דלרבינו חייב מיתה קאמר כפשטא דמילתא דחייב (ר"ל הא דאיתא בעירובין המכניס טמא שרץ חייב). בזה יש לפרש הירושלמי שהובא בס"ק כ"ב כפשוטו דהכי מקשה אם בשזרקן א"כ אמאי חייב כרת הא הו"ל לחיובי רק מלקות ולא כרת דהמכניס כלים טמאים חייב מלקות ודו"ק היטיב אבל לפי"ז יקשה הך דרפ"ד דנדה ודו"ק ועי' במל"מ מה שתירץ יעו"ש היטיב.

כמו שיתבאר וכו'. בפ"ה מטומאת מת יעו"ש היטיב.

מכין אותו וכו'. עי' בראב"ד ומרן. ואין לומר שרבינו סמך עצמו על מאי דאיתא בחולין ל"ג ב' דביאה במקצת לאו שמיה ביאה יעו"ש דעי' בתוס' ד"ה דכו"ע וכו' ובתוס' שבועות י"ז ב' ד"ה אפילו וכו'. וממש"כ רבינו דמכין אותו מכת מרדות עי' במל"מ סעי' י"ט בד"ה ודע שזה שכתבנו וכו' דהוכיח מן התוס' זבחים ל"ב א' דס"ל דלמ"ד ביאה במקצת לאו שמיה ביאה גם איסור דרבנן אין בזה יעו"ש היטיב שהאריך בזה. ולפענ"ד אין מזה ראיה מוכחת כ"כ דעד כאן לא ס"ל לרבינו דיש איסור מדרבנן היינו דווקא בהכניס ידו דרך הפתח והוי ביאה במקצת אבל בהכניס ידו דרך גגין דאין כאן ביאה ואתה בא לאוסרו משום שהיי' כדי להשתחות ולא יהא עדיף הכניס ידו דרך גגין מאילו נכנס כולו דרך גגין דבעינן שיעור השתחויה דווקא ובתלה עצמו באויר העזרה ושהה הוא ספק אי חייב עי' לקמן פי"א מהל' שגגות ה"ד וא"כ בתחב ידו הוי ספיקא דרבנן ולקולא והבן היטיב ולכן כתב התוס' שפיר דלמ"ד ביאה במקצת לאו שמיה ביאה שרי להכניס ידו דרך גגין ולשהות שם דבנכנס כולו ותלה באויר עזרה הוא בעיא דלא נפשטה והבן.

הטומאות של דבריהם וכו'. כ"ה בפרה פי"א משנה ה' יעו"ש בפי' רבינו.

דרך גגות וכו'. שבועות י"ז ב' ועי' במל"מ שהעלה דאם שהה כדי להשתחוות דחייב יעו"ש באורך ובאמת נכון הוא מצד הסברא.

במגדל הפורח וכו'. עי' לעיל פ"ב ה"ג מש"כ בזה.

שחייבין על וכו'. פסק כר' עקיבא בעירובין ק"ד ב' והטעם פשוט דהלכה כר"ע מחבירו.

אין מוציאין וכו'. הא דפסק כר' יהודה י"ל על פי מה דאיתא בירושלמי שם וז"ל א"ל ר"י בן ברוקה לא נמצאת משהא בטומאה א"ל לא נמצאת מרבה בטומאה א"ל מוטב לעבור על מל"ת שלא באת לידו ממל"ת שבאת לפניו אר' יוסי בי ר' בון אתיא אילין פלוגתא כאילין פלוגתא דתנינן תמן כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתיאפה בן בתירה אומר תטיל לצונן א"ל ר' יהושע לא נמצאתה כשורף קדשים ביו"ט א"ל ר"א מאליהן הן נשרפין א"ל ר"י לא נמצאת עובר על לא יראה ולא ימצא (ט"ס וצ"ל א"ל ר"א וכו' וכ"ה בקרבן העדה) א"ל מוטב לעבור על מל"ת שלא באת לידך ממל"ת שבאת לפניך תמן תנינין הניתנין במתן אחת שנתערבו בניתנין מתנה אחת ינתנו במתן אחת מתן ארבע במתן ארבע ינתנו מתן ארבע מתן ארבע במתן אחת ר' אליעזר אומר ינתנו מתן ד' ר' יהושע אומר ינתנו מתן אחת א"ל ר"א לא נמצאת עובר על בל תגרע א"ל ר"י לא נמצאת עובר על בל תוסיף א"ל מוטב לעבור על מל"ת שלא באת לידי ממל"ת שבאת לידי עכ"ל וע"ע שם בפסחים פ"ג ה"ג (ובפסחים מ"ח א' וברש"י ד"ה מילתא וכו' ועיי"ש ברש"א. ודברי רש"י ז"ל נובעים מהירושלמי ומהתוספתא דהתם ואכ"מ להאריך בזה) ושם הלכה כר"י כדאיתא לקמן פ"ב מהל' פסולי המוקדשין הי"א יעו"ש לכן כאן הלכה כר"י ואע"ג דלענין חלה בטומאה פסק כר"א התם משום דאית ליה הואיל יעו"ש בפסחים מ"ח א' והא דפסק רבינו בסי' קל"ה דמתחלה מכניס ראשו ואח"כ ידו ואח"כ רגלו יעו"ש היינו ג"כ משום דאם יכניס שלשתן בבת אחת חיישינן שמא יכניס ראשו ורובו ולכן מוטב להשהות הטומאה וכמש"כ בירושלמי שהבאתי לעיל הי"ז ד"ה שאינו לוקה יעו"ש. וע"ע שם בירושלמי וז"ל הוציא ממקום שחייבין עליו כרת ונפל למקום שאין חייבין עליו כרת כבר נראית לצאת מצאת אחר בצידו מוציא את שניהם או אינו מוציא אלא את שנראה לצאת עכ"ל והבעיא השניה לא איפשיטא ורבינו לא הביא זה ועי' במל"מ מש"כ בזה ובעיני דחוק לומר כי רבינו לא ס"ל הך דירושלמי אלה מדכתב ושאר מקומות כופין וכו' ור"ל אם נמצא בשאר מקומות כופין עליו מבואר מזה הא אם נמצאו במקום שמוציאין אותו מוציאין אותו. והא אין להקשות איך כופין עליו פסכתר הא אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל בשבת עי' שבת מ"ג א' י"ל דשבות כי האי לא גזרו במקדש. ומה שהקשה עוד המל"מ הא דין זה לא שייך אלא בשרץ שאינו מטמא במשא אבל שאר טומאות המטמאות במשא אין דין זה נוהג בו רק הכהן מוציאו בידיו ממש והקשה על רבינו למה לא ביאר דין זה בהדיא יעו"ש י"ל כי רבינו סמך על מש"כ לקמן פ"ג מתמידין ומוספין ה"ו שכתב שם וז"ל שלשה דברים היה הפסכתר משמש כופין אותו על הגחלים ועל השרץ בשבת ומורידין בו את הדשן מעל המזבח עכ"ל אלמא שדין זה בשרץ. אם באמת י"ל כי דין הפסכתר נוהג בכל הטומאות דמאי שנא ולא סתמה המשנה וכתב לשון שרץ דוקא אלא להשמיענו כי המשנה מיירי רק משרץ וחדא קמ"ל אחבירתה ויגיד עליו ריעו. ורבינו העתיק שם לשון המשנה דתמיד.

או טהור וכו'. מרן לא הערה מקורו. ואולי יצא לרבינו כן מהא דלקמן פי"ח מהל' פסולי המוקדשין הי"ג דגם בנטמא הבשר ואח"כ נטמא הגוף חייב כרת וה"ה הכא גבי מקדש דאיתקש קדש למקדש. והנה המל"מ חקר בזה אם דינו כנטמא בפנים וצריך לשהות או דינו כנטמא בחוץ וא"צ שהיה יעו"ש דהעלה דא"צ שהייה ודינו כטומאה בחוץ יעו"ש ויש לעיין בזה. וי"ל מצד הסברא דזה פשוט כיון דפשיטא דאם יכנס שם יטמא א"כ ודאי דדין טומאת חוץ יש לו ועי' שבועות י"ח א' לענין אם פירסה נדה בשעת הביאה וקרוב לוסתה דהו"ל מזיד אם לא דהתם היה סבור דיכולני לבעול משא"כ הכא ועי' עוד בהל' נזירות פ"ה הי"ח יעו"ש. עוד יש להביא ראיה לגוף הדין דרבינו דטהור שנכנס למקדש שיש בו טומאה חייב וכו' דאל"כ הו"ל להש"ס בשבועות י"ז א' לאוקמה דטמא ששימש במיתה מיירי בכה"ג אלא ודאי דגם בכה"ג חייב כרת והבן.

טימא עצמו במזיד וכו'. עי' שבועות י"ז א' ושם כ' התוס' בד"ה צריך שהיה וכו' וז"ל בטימא עצמו בשוגג מיירי אבל אם היה שרץ במקדש והתרו בו שלא יטמא עצמו בלא שהייה נמי מילקא לקי כדמוכח בנזיר י"ז א' וכו' יעו"ש היטיב ושם בד"ה טימא עצמו וכו' וז"ל צ"ל דבשעה שטימא עצמו לא ידע שהיה במקדש דאי ידע וטימא עצמו במזיד אפי' שכח אח"כ לא מיחייב קרבן דהא לא שב מידיעתו הוא ואי למלקות בעי צ"ל דלא התרו בו אלא לאחר שטימא עצמו דאם התרו בו קודם לא בעי שהייה כדפרישית לעיל עכ"ל וכתב הרש"א (על תוס' ד"ה צריך שהייה וכו') וז"ל ק"ק לדבריהם ואימא דמיירי נמי במזיד ולא התרו בו עד לאחר שטימא וכמו שרצו התוס' לפרש ההיא איבעיא דלקמן טימא עצמו במזיד מאי ולמאי דמפרש בכה"ג איבעיא דהכא נפרש ההיא איבעיא (דלקמן) לענין קרבן וכמש"כ התוס' לקמן ויש ליישב שאם נפרש דהכא מיבעיא ליה נמי בטימא עצמו במזיד ולענין מלקות א"כ מאי קמיבעיא ליה לקמן לענין קרבן לפלוגי בין שוגג למזיד דמהיכא תיתי ליה לפלוגי בהכי לענין קרבן טפי מלענין מלקות עכ"ל. והנה העולה מדבריו דלפרש תרתי האיבעיות באופן אחד אי אפשר ולפרש חדא איבעיא בהתרו בו שלא יטמא וחדא בטימא עצמו במזיד והתרו בו שיצא ג"כ א"א דבהתראה שלא יטמא פשיטא דא"צ שהייה כדמוכח מנזיר ולפרש איבעיא דרבא בטימא עצמו במזיד ושוב התרו בו שיצא ודרב אשי נמי בכה"ג ר"ל שנטמא במזיד ושכח ולענין קרבן נמי א"א דא"כ איך עלה על דעת רב אשי לחלק בין שוגג למזיד לענין קרבן ולימא דבקרבן נמי א"צ שהייה כיון דהטומאה היתה במזיד הא אם לענין מלקות עלה על דעת רבא שאין לחלק וצריך שהייה כ"ש לענין קרבן דיותר יש סברא לומר דצריך שהייה. אלא ודאי איבעיא דרבא היה בנטמא בשוגג ושוב התרו בו ולענין מלקות ובעיא דרב אשי היה בנטמא במזיד ושוב שכח ולענין קרבן או שהתרו בו אח"כ ולענין מלקות. וזה פשוט וברור ובזה נכלל כל הויות דשקיל וטרי בזה המל"מ. ומה שהקשה המל"מ דהו"ל להוכיח דרבא מיירי בנטמא באונס מדאמר רב אשי או דילמא באונס גמירי במזיד לא גמירי ושלל בזה כל מזיד מדין שהייה י"ל דלק"מ דילמא רבא מיירי בשלא התרו בו שלא יטמא ורב אשי מיירי בשהתרו בו קודם טומאה וכל שלא התרו קודם טומאה אונס קרי לה כן יש ליישב. והנה מדכתב רבינו אפי' טימא עצמו שם במזיד ימהר ויבהל ויצא בדרך קצרה מבואר דכל שלא שהה פטור מקרבן וממלקות וכ"ש בשנטמא באונס והנה בעיית רבא פסק לקולא ועי' ברש"י שם שפי' שרב אשי בעי באת"ל וא"כ כל את"ל פשיטותא הוא ואף ששיטת רבינו לדעת מרן דכל שלא נאמר האת"ל בפירוש לאו פשיטותא הוא וכמש"כ המל"מ מ"מ כיון דבעיא דלא נפשטא היא פסקה לקולא ובעיית רב אשי פי' דהספק הוא לענין מלקות וא"כ כ"ש לענין קרבן ועי' מל"מ יעו"ש היטיב. וע"ע תוס' שם ד"ה או א"צ וכו' שכתבו וז"ל א"נ מיירי לאיסור מלקות ולא לענין חיוב ורב אשי דפליג עליו התם וחשיב שהייה כמעשה כיון דתחילת הלבישה ע"י מעשה והכא אפי' לא בעינן שהייה כדי השתחוואה מ"מ בעינן כדי יציאה וכניסה אבל בפחות מכאן לא כי היכי דבעינן גבי כלאים כדי פשיטה ולבישה עכ"ל וכתב ע"ז הרש"א וז"ל ר"ל להאי תירוצא דכו"ע הכא והתם אית להו דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אלא דרב אשי התם חשיב שהייה כמעשה וקאמרי דהכא אפי' אי גמירי דלא בעינן שהייה לאיסור מלקות כדי השתחוואה מ"מ ע"כ דבלא שהייה כלל ודאי דליכא איסורא כלל דמאי קעביד כיון שנטמא בשוגג אלא דבעינן שהייה קצת לאיסורא ואית לן למימר הכא דכדי יציאה וכניסה דומיא דכדי פשיטה ולבישה דהתם לענין מלקות לרב אשי דשיעור אחר לא אשכחן עכ"ל וכוונת דבריו בקצרה לפי"ז דכו"ע ס"ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ולכן ס"ל לרב ביבי שם דאין לוקין על השהייה לחוד ומפרש רב ביבי דבעיא דרבא לענין איסור מלקות ורב אשי דפליג על רב ביבי מודה נמי דלאו שאין בו מעשה אין לוקין ורק דחשיב זה כמעשה כיון דע"י מעשה בא לו. וי"ל דס"ל דבעיא דרבא נמי לענין מלקות ממש כיון דע"י מעשה בא לו א"נ י"ל כיון דרבא מיירי שנטמא באונס א"כ לא חשיב זה מעשה. ומש"כ הרש"א וקאמרי דהכא וכו' הוא מילתא בפ"ע וכמש"כ הרש"ל בחכמת שלמה והא דקאמר הרש"א לענין איסור מלקות י"ל דלא מיבעיא קאמר לא מיבעיא אם נפרש דעת רבא לענין מלקות ממש פשיטא דבעי שיעורא כמו דאמר רב אשי התם במכות אלא אפי' אם נפרש דעת רבא לענין איסור מלקות דלפי"ז היה מקום לחלק דעד כאן לא בעי רב אשי שיעורא רק לענין מלקות ממש אבל לענין איסור מלקות אולי לא בא שיעורא כלל לכן קאמר רש"א דאפ"ה בעינן שיעורא כדי כניסה ויציאה ופשוט. ובחנם תמה עליו המל"מ ובחנם נתלבט בדברי התוס'. ועי' במל"מ עצמו בסוף הדבור שנסתפק אי בנטמא בשוגג מחשב מעשה לרב אשי או לא יעו"ש. והנה מש"כ התוס' הכא דלכל הפחות בעינן כדי כניסה ויציאה דומיא דהתם דבעינן כדי פשיטה ולבישה אולם בתוס' מכות שם כ"א ב' בד"ה ואפי' וכו' שם מבואר דל"ג כדי לפשוט וללבוש רק כדי לפשוט לחוד חייב וכ"מ שם דבטומאה השיעור כדי לפרוש בלחוד יעו"ש ואף דאיתא התם בתוס' בא"ד וז"ל אבל הכא דאין לו שהות לפשוט וללבוש וכו' י"ל דט"ס הוא וכן מבואר שם בריטב"א יעו"ש היטיב וז"ל הריטב"א וק"ל לרבינו מאיר ז"ל האיך לוקה לדברי רב אשי הא לא עבד מעשה ולא תירץ כלום אבל בתוס' תירצו דכיון שהיו יכול לפשוט ואינו פושט ועומד במלבושו זהו חשוב מעשה דבכלל לא תלבש שעטנז הוא שלא יעמוד לבוש וזה חשוב לו כל שעה כאילו לובש והביאו ראיה לדבריהם מנזיר שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ופרעו עליו את המעזיבה שהוא חייב על כל שהייה ושהייה אע"ג דלא עביד מעשה כיון דבכניסה או בפריעה עביד מעשה והוא שוהה שם במזיד כדאיתא נזיר מ"ג א' וכו' יעו"ש היטיב ומבואר מזה דאף דנכנס בהיתר ואח"כ נטמא באונס מ"מ חשוב כמעשה אבל בתוס' שם פירשו דמיירי שסייע בפריעת המעזיבה יעו"ש (גם גוף דברי הריטב"א איני מבין שם דשם לא מיירי הש"ס בחיוב על כל שהייה ושהייה רק דחייב על הטומאה ועל הכניסה יעו"ש היטיב ויש לעיין היטיב בזה). וזה לכאורה דלא כדמסיק המל"מ וז"ל ויש לדקדק אי בעינן שתחלת המעשה היה במזיד והתרו בו ואז כל מה ששהה אח"כ חשיב כמעשה כיון שתחלת המעשה היה בו חייב מלקות או דילמא אפילו שלא התרו בו מתחלה חשיב כמעשה ונראה דהא וודאי פשיטא דכל שהיה מזיד חשיב כמעשה אך מאי דאיכא לספוקי הוא בשוגג מהו אי חשיב כמעשה או לא ואם נאמר דבשוגג לא חשיב כמעשה א"כ צריכין אנו לומר דלרב אשי מאי דבעי הכא רבא אי צריך שהייה למלקות הוא לענין איסור מלקות דהא הך בעיא דרבא בשוגג איירי וכמש"כ התוס' שם אך אם נאמר דאף שוגג חשיב כמעשה אתיא בעיא דרבא כפשטה דהיא למלקות ממש ואף שאין בו מעשה לוקה כיון שתחלת הטומאה באה ע"י מעשה שטימא עצמו אך לכו"ע אם נטמא באונס שבא חבירו וזרק עליו השרץ לכו"ע לא לקי דהא תחלת הטומאה לא באה ע"י מעשה עכ"ל ומדברי הריטב"א משמע קצת דאפילו נכנס בהיתר ונטמא באונס מ"מ כל שאפשר לו לפרוש ולא פירש חשיב מעשה ואף אם נימא דמיירי שסייע בפריעת המעזיבה מ"מ בשוגג יש להביא ראיה דמיקרי מעשה דהריטב"א הביא עוד ראיה מהך דברכות י"ט ב' יעו"ש והא שם כשלבש היה שוגג דכן משמע הלשון המוצא כלאים בבגדו וכו' אמנם שם י"ל דמ"מ היו הלבישה באיסור רק שהי' בשוגג ולעיל כתב המל"מ בעצמו וז"ל אך אחרי העיון נראה דליתא חדא דהא רב אשי בעי טימא עצמו במזיד מהו באונס גמירי שהייה וכו' משמע דלמלקות בטומאת אונס ושהיית מזיד פשיטא ליה דלקי וכמו שפירש"י שם יעו"ש ותו דאידך בעיא דרב אשי דנזיר בקבר בטומאת אונס מיירי וכדקאמר באונס גמירי שהייה וכו' וכ"ת דהתם חשיב מעשה מה שנכנס לקבר והיה באיסור הא ליתא שהרי בעיא דרב אשי איירי בנכנס בשידה תיבה ומגדל שתחילת ביאתו היתה בהיתר וכמו שפירש"י ובפ"ג דנזיר י"ז א' אמרינן בהדיא בהך בעיא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה וכתבו התוס' שם דווקא באונס וכו' הרי מבואר דאף שהביאה היתה בהיתר והטומאה היתה באונס פשיטא ליה לתלמודא דלקי אלא דבעי אי בעי שהיי' ולומר דאתי כמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו או דמיירי לאיסור מלקות הוא דוחק גדול יעו"ש שהאריך עוד בזה והנה לכאורה סתר דברי עצמו ולא ידענא מה אידון ביה וה' יאיר עיני (ועי' בס' יד דוד בפ"ג דברכות מש"כ בזה). ועיין ברמב"ם פ"ה מהל' נזירות הי"ח וז"ל או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו ה"ז לוקה שתים וכו' מבואר מזה דבאונס פטור וכ"כ בהדיא שם פ"ו ה"ט יעו"ש היטיב ובלח"מ פ"ה הי"ט יעו"ש היטיב והתימה על המל"מ שלא הערה מכאן. ובענין אי בעינן כדי פשיטה ולבישה עי' בהל' כלאים פ"י ה"ל שדעתו ג"כ דבעינן כדי לפשוט וללבוש יעו"ש ומרן הביא שם דעת הריטב"א יעו"ש ולא הרגיש שיש נפק"מ ביניהם דלהריטב"א לא בעינן רק כדי פשיטה לחוד וכמש"כ למעלה (ועי' בהגהות הב"ח במכות שם כ"א ב' דמבואר שם דדעת התוס' דשם כדעת התוס' דהכא וכדעת רבינו) ועי' ירושלמי פ"ג דנזיר ה"ה משמע שם כריטב"א יעו"ש היטיב. ודע כי ראיתי דבר תמוה בתוספתא דשבועות פ"א וז"ל נטמא ונעלמה ממנו טומאה זכר את המקדש ונעלם ממנו זה וזה והשתחוה או ששהה כדי השתחויה או שנדבק עם חבירו כדי השתחויה או שנכנס לתוספת העזרה ושהה כדי השתחויה וכו' יעו"ש היטיב ובאמת היא פליאה נשגבה הא כי נטמא בחוץ א"צ לשיעור כדי השתחויה וכאן משמע דמיירי דנטמא בחוץ. וע"כ צ"ל דט"ס הוא וחסר כאן הרבה וכן מוכח מרישא דנקט זכור את המקדש ונעלם ממנו זה וזה. וזה לית ליה פתר. וע"כ צריך להגיה שכצ"ל ונעלמה ממנו טומאה וזכור את המקדש או נעלם ממנו מקדש וזכור את הטומאה או נעלם ממנו זה וזה או נכנס לעזרה ונטמא והשתחווה וכו' והבן.

ואם שהה וכו'. רפ"ב דשבועות וירושלמי הוריות פ"ב ה"ה יעו"ש.

או שהחזיר וכו'. שם ט"ז ב'.

ארצה וכו'. עי' ירושלמי פ"ג דיומא ה"ג שהובא במרן. ולפנינו הגירסא שם כך ר' סימון בשם ריב"ל עד כדי ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו ר' אבוה מוסיף עד והודו לה' כי טוב ר' מנא מוסיף עד כי לעולם חסדו עכ"ל.

עקב בצד וכו'. שם י"ז א'.

אע"פ שרץ וכו'. שם בעא מיניה אביי מרבה ופשט לו כן אע"פ דמתקיף לה ר' זירא מ"מ הא אביי שני ליה שפיר.