Har HaMoriyah on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בכל יום וכו'. משמע מכאן דווקא קרבנות ציבור שזמנן קבוע היה בפייס אבל עבודת קרבן יחיד לא היה טעון פייס וכדעת רש"י ז"ל ביומא כ"ו ב' יעו"ש ולכאורה סתר דברי עצמו שם ב' ב' בד"ה מי ידעינן וכו' יעו"ש היטיב ואולי י"ל כי בכ"ו ב' מיירי אי רצה בעה"ב היה נותנו לכהן יחיד אבל שם ב' ב' מיירי מן הסתם דהבעלים לא יהיבי מידי לחד ועיי"ש בתוס' חדשים במשניות שם פ"ב. והבן. אמנם מדברי רבינו שבפי' המשניות לא מכרע מילתא כלל להיכן דעתו נוטה שוב ראיתי במל"מ לקמן הלכה ט' שדבר מזה ג"כ ועיין תוס' שם י"ט ב' ד"ה מי איכא וכו' דמ"מ בעינן כהן שבאותו משמר יעו"ש ועיין תמורה ל"ב א' ד"ה מקדישין וכו' וע"ע רש"י נדה ט"ו ב' בד"ה אם זכר וכו'.
כהני בתי וכו'. עיין לעיל פ"ד מהל' ביאת מקדש הי"א דבכל יום הי' בית אב א' ולכאורה הלשון דהכא אינו נכון כ"כ אבל י"ל דה"ק כל בתי אבות של כל יום ויום דבכל יום היה בית אב א' וקאמר בתי אבות דעלמא.
ללשכת הגזית וכו'. עיין יומא כ"ה א' ותוספתא שם פ"א ובסוכה פ"ד יעו"ש היטיב.
אחר שיעלה וכו'. עיין מש"כ לעיל פ"ב ה"ט ד"ה ואש המזבח.
ומלובשין הן וכו'. שם ביומא וכרב ששת דהלכה כוותיה באיסורא לגבי דרב נחמן יעו"ש היטיב ובתמיד פ"ה מ"ג בפי' רבינו ועיין מפרש לתמיד כ"ו א'.
והממונה על וכו'. לפי הנראה לאו היינו זקן היושב במערבה דהזקן הוא אחד מזקני סנהדרין המורה להן סדר הפייסות והממונה היינו המפייס בעצמו אמנם הלח"מ כתב דהיינו הממונה היינו הזקן יעו"ש היטיב אבל יש לעיין דא"כ כיון שהפייס היה במזרחה וזקן יושב במערבה א"כ איך הוא ניטל מצנפת של אחד מהם ואולי היה יושב שם טרם שנאספו כלם אבל משנתאספו כלם בא אל הכהנים להפיס.
ומחזירה וכו'. והטעם לפי שגנאי לעמוד שם בגילוי הראש עיין תוס' יומא כ"ה א' ד"ה והא וכו' ובמפרש לתמיד כ"ו א' שם ומשמע שם לכאורה דהיה עומד כן כל עת הפייס יעו"ש אבל אין זה הכרח וי"ל דמודים דהיה מחזירה תיכף דלמה לו לזה כיון דזה אינו אלא סימן להתחיל המנין ממנו. שוב מצאתי בתוס' יו"ט שכתב מזה יעו"ש.
ושאר הכהנים וכו'. שם כ"ה א' ובתמיד פ"ה מ"ג וכרב ששת יעו"ש.
עומדין בהיקף וכו'. שם כ"ה א' ותוספתא שם ושם.
אחת או שתים וכו'. בש"ס שם כ"ג א' (וכן בתוספתא שם) איתא דבריא מוציא אחת והחולה וה"ה ת"ח מוציא שתים ואין מונין אלא אחת ואם בריא הוציא שתים מונין לו אחת אבל אם הוציא גודל אין מונין לו כלל יעו"ש וברש"י ובפי' המשניות בפ"ב דיומא בתחלתו כתב רבינו איפכא שם דבריא מוציא שתי אצבעות ואם הוא חולה או חלש מוציא אחת יעו"ש היטיב וא"כ קשה ממנ"פ איך שיהיה גירסתו אמאי לא חלק ביניהם בין חולה לבריא וצ"ל דגי' אחרת היתה לו ועיין בלח"מ שנתעורר בזה.
מונין לו וכו'. בש"ס שם קאמר אם הוציא שתים מונין לו אחת יעו"ש אבל בירושלמי שם פ"ב ה"א אי' וז"ל הוציא אחת מונין לו שתים מונין לו שלש אין מונין לו מהו אין מונין כל עיקר אין מונין לו את היתירה עכ"ל ועיי"ש בקרבן העדה דפי' דהאיבעיא היא אם מונין לו ב' א' אי אין מונין לו כל עיקר יעו"ש והנה יש לפרש דשאל אם אין מונין לו כל עיקר ומשני מאי אין מונין לו אין מונין לו לשלש אבל בשתים מונין לו וכן ראיתי בש"ק שמפרש כן ומגיה בלשון רבינו שכצ"ל ואם הוציא שלש מונין לו שתים יעו"ש היטיב ונכון הוא. אך אכתי לא מעלה ארוכה לפי שלמה עזב הש"ס דידן ובחר לו שיטת הירושלמי ועל כרחך צ"ל שגי' אחרת היה לו בש"ס דידן ואולי לפי אותה גי' אתיא כפשטה דמונין לו שלש.
שהגודל קצר וכו'. הוא לפי שיטתו שם בפי' המשניות משא"כ לרש"י שם הרמאות הוא באופן אחר לפי שיהי' נראה כשנים אמנם לרבינו כיון ששתים היו מונין לו לשתים וא"כ אין שייך זה ולכן הוכרח לטעם זה ודו"ק.
ויפקדם בטלאים. כ"ה שם ביומא כ"ב ב' והא דלא מייתי הש"ס מתורה גופיה דכתיב ונתנו איש כופר נפשו לה' וגו' משום די"ל דהתם מצוה לשעה וכמו שטעה דוד המלך ע"ה באמת בזה וכמש"כ שם הרמב"ן בתורה יעו"ש היטיב והא דלא מייתי מדהע"ה שנענשו בזה י"ל דהתם לאו צורך מצוה הוי משא"כ במקום צורך סד"א דמותר למנות קמ"ל משאול דאפ"ה אסור א"נ דלהכי אייתי משאול משום דהוא קדים. וק"ל ופשוט. והא דלא מייתי רבינו משום דכתיב ויפקדם בבזק משום דיש להשיב דילמא בזק שם מתא כמה דמתקיף לה רב אשי אף דלפי האמת גם בזק הוא לישנא דמיבזק כמה דאמר רב נהילאי בר אידי אמר שמואל יעו"ש היטיב וכ"ז פשוט. ועיי"ש בחי' אגדות רש"א.
ארבעה פייסות וכו'. יומא כ"ב א' כ"ה א'.
בשחרית וכו'. לאפוקי בתמיד של בין הערבים אין מפייסין לו בפ"ע עיין לקמן הלכה ח'.
מי תורם וכו'. שם כ"ב א' וכן מוכח בתמיד פ"א ופ"ב יעו"ש.
מסדר את וכו'. שם כ"ב א' כ"ז ב' כ"ח א' (ועיין תוס' מנחות פ"ט ב' בד"ה תמיד וכו' שכתבו דסידור שני גזרי עצים קודם לתרוה"ד כדאיתא ביומא ל"ג א' יעו"ש היטיב מלבד מה שלא נזכר שם מזה הוא תמוה לכאורה דהוא נגד מה שמבואר בתמיד כ"ח ב' כ"ט א' ובשאר דוכתי טובי וכנגד מש"כ התוס' בעצמם ביומא ל"ג א' ד"ה אביי וכו' וצע"ג) ועיין ירושלמי יומא פ"ב ה"ב ובמפרש לתמיד כ"ט א'.
מכניס מחתה וכו'. עיין בלח"מ שתמה ע"ז וכן תמה התוס' יו"ט בתמיד פ"ה מ"ה יעו"ש סוד"ה מי שזכה וכו' ועיין ירושלמי פ"ב דיומא ה"א וה"ג יעו"ש היטיב. ולענ"ד נראה ליישב קצת דלרבינו לישנא דתמיד מי שזכה במחתה נטל מחתת הכסף וכו' קשיתיה דהא לראב"י הוה פייס למחתה בפ"ע ולר' יהודה אינו שייך מי שזכה כיון דבדעת כהן תליא מילתא וכמש"כ התוס' ביומא כ"ה ב' בד"ה ת"ש וכו' ושם כ"ו ב' ד"ה ההוא וכו' ועוד הא לא נזכר כלל במשנה מהמחתה הזו ואיך קאמר בסתמא מי שזכה במחתה ולא דמי כלל לשאר אינך אלא ודאי דהכי מפרש מי שזכה במחתה בתרוה"ד הוא נוטל אותה המחתה גופא ועולה לראש המזבח ובאותה מחתה שתורמין בה הדשן באותה גופא נוטלין הגחלים מעל המזבח ולכן פסק כסתם משנה והתימה לי שלא הרגישו בזה. ועוד יש ליישב דברי' על פי מש"כ התוס' ביומא כ"ו ב' בד"ה ההוא וכו' יעו"ש היטיב והיה גורס ההוא לא כר"י ולא כראב"י ולכן הוו י"ז משום שאחד בתרוה"ד וי"ג בתמיד שנים בקטורת ואחד בהעלאת איברים מכבש למזבח ורבינו פסק כמ"ד ט"ז. אבל זה אינו דהא התם פעמים י"ג וכו' פעמים ט"ז קאמר יעו"ש וברש"י.
שלשה עשר וכו'. שם כ"ה א' ועיי"ש כ"ו ב' דלפעמים י"ד ופעמים ט"ו ופעמים ט"ז יעו"ש היטיב וכ"ה שם בתוספתא פ"א ובירושלמי פ"ב ה"ב יעו"ש.
מקבל את וכו'. כ"ה מסקנא דש"ס שם כ"ה ב' ומה דאיתא ביומא נ"ו ב' השוחט צריך שיקבל וכו' ט"ס הוא כדאיתא על הגליון בש"ס בשם ר"י ברלין יעו"ש.
והוא זורקו וכו'. פ"ד דתמיד מ"א ושם ביומא מסקנא דש"ס ומשמע בפי' המשניות לרבינו דגורס מי זורק מי שוחט יעו"ש.
מדשן מזבח וכו'. כתב מרן בשם הריטב"א וז"ל הזורק הוא מקטיר האיברים כדי שתעשה עבודת הדם והבשר בכהן אחד וכתב עוד משום דשחיטה וזריקה היא עיקר עבודת התמיד היו מקדימין אותה אע"ג דדישון מזבח הפנימי היו עושין תחלה עכ"ל והנה על מש"כ בתחלת דבריו דהזורק הוא המקטיר כבר נתעורר בזה המל"מ ז"ל יעו"ש היטיב (ועיין מש"כ לקמן בשם תוס' יומא כ"ז ב' ד"ה אין זר וכו') ובמש"כ דדישון ממזבח הפנימי היה קודם שחיטת התמיד וזריקתו דע כי כן היא ג"כ דעת הרמב"ן בפ"ב דיומא במלחמות שם וכ"ה דעת רש"י ז"ל ביומא ל"ג א' וכ"כ המפרש לתמיד פ"ג ל' א' יעו"ש אמנם אין כן דעת רבינו לקמן בפ"ו ה"ב שכתב דבשעת שחיטת התמיד מדשנין את המזבח הפנימי יעו"ש וכ"כ בפירושו למס' תמיד ספ"ו יעו"ש היטיב אמנם הגר"א כתב בתמיד פ"ג מ"א וז"ל אע"ג דאמרינן ביומא דדישון מזבח והמנורה קודם לדם התמיד היינו לזריקת דם אבל השחיטה והקבלה היתה קודם כדאמרינן בסוף הפרק לא היו שוחט וכו' עד שנפתח וזה היה קודם לדישון אבל הזריקה היתה אח"כ דבעוד שהיה שוחט ומקבל ואח"כ היה הולך יותר ממאה אמה עד שהוא חוזר לקרן מזרחית צפונית בעוד כך היה נגמר דישון מזבח והמנורה ואמר מי זורק קודם לפי שהזורק הוא המקבל עכ"ל וכן בפ"ו מ"א כתב וז"ל וכן מש"כ (ר"ל הרמב"ם) בשעת שחיטת התמיד היתה דישון המזבח ל"נ כנ"ל עכ"ל. ודע דהמפרש כתב שם בתמיד וז"ל אומר רבי דמשו"ה מפייסין קודם בשחיטת התמיד שקודם דישון מזבח הפנימי היו לוקחין הטלה אותן הכהנים שזוכין בו ורואין ומכניסין אותו לשחוט ומבקרין אותו לאור האבוקות והלכך כיון שהיו עוסקין במילי תמיד קודם דישון מזבח והמנורה היו מפייסין נמי קודם שחיטת (כצ"ל) התמיד ובזריקתו עכ"ל והוא טעם אחר למש"כ הריטב"א ועיין בתוס' ישנים ביומא כ"ה א' בד"ה מי שוחט וכו' (ועיין בתוס' יומא י"ד ב' ד"ה ורמינהי וכו' ושם ט"ו א' ד"ה אימא וכו' יעו"ש ועיין לח"מ לקמן [פ"ו ה"א] שכתב תחלה תירוץ הריטב"א ושוב כתב כתירוץ המפרש יעו"ש היטיב וע"ע ברע"ב רפ"ג דתמיד שכתב כדעת הריטב"א כאן ועיין בפי' המשניות לרבינו בפ"ו דתמיד שכתב וז"ל וכבר נתבאר בשלישי ממסכת זו שאחר שחיטת התמיד מדשנין מזבח הפנימי ועם דישון מזבח הפנימי מדשנין המנורה עכ"ל ועיין בהגר"א פ"ג מ"ט יעו"ש היטיב. כתב עוד שם המפרש ברפ"ג דתמיד וז"ל וא"ת ולמה היה פייס בדישון מזבח הפנימי והמנורה ובהעלאת איברים לכבש הא אמרינן ביומא כ"ז ב' א"ר יוחנן זר שסידר את המערכה חייב מיתה הואיל ועבודה תמה היתה מתקיף לה רבא אלא מעתה תיבעי פייס ואמרינן אישתמיטתיה הא דתניא מי שזכה בתרוה"ד זוכה בסידור מערכה ובשני גזירין אלמא בעי פייס דהא לא אמר כל כהן שירצה יסדר אלא אותו שזכה בתרוה"ד יסדר ולא אחר אלמא מוכח משם דלא מפייסינן אלא בעבודה תמה אבל בעבודה שאינה תמה כל כהן שירצה זכה בה בלא פייס יש לתרץ דהתם פרכינן על אותה שמועה משחיטה דלאו עבודה תמה היא ואפ"ה בעי פייס ומתרצינן שאני שחיטה דתחלת עבודה היא וחשובה לפייס אע"ג דלאו עבודה תמה היא הלכך ה"נ י"ל דכל אלו תחלת עבודה הם דישון מזבח והמנורה תחילת עבודה היה זה במזבח וזה (במנורה כצ"ל) העלאת איברים לכבש תחלת עבודה של הקטרה (כצ"ל) וקבלה נמי איכא לתרוצי (תחלת עבודה דאסורה לזרים היא) עכ"ל והנה משמע מכאן דס"ל דדישון מזבח הפנימי והמנורה לא מיקרי עבודה תמה וזהו היפך דעת רש"י ז"ל ביומא כ"ד ב' בד"ה עבודת סילוק בהיכל והיא עבודה תמה כגון דישון מזבח הפנימי והמנורה ללוי מהו עכ"ל אלמא דדעתו ז"ל דזה מיקרי עבודה תמה רק דמ"מ זר פטור עליה משום דעבודת סילוק הוא וכן משמע שם בתלמודא למעיין היטיב וכן מבואר ממש"כ רבינו לעיל פ"ט מהל' ביאת מקדש ה"ח יעו"ש היטיב ובמרן א"כ לשונו מגומגם. הן אמת שקושייתו קושיא אלימתא היא דהכי איתא שם למימרא דעבודת יום ושזר חייב עליה מיתה בעי פייס אין זר חייב עליה מיתה לא בעי פייס והרי שחיטה שאני שחיטה דתחלת עבודה היא אלמא מסקנת הש"ס דדווקא על עבודה שזר חייב עליה מיתה בעי פייס והרי דישון מזבח הפנימי והמנורה אינה מכלל זה דהא עבודת סילוק היא ואפילו לוי מודה בזה דפטור זר עליהם כדאיתא שם כ"ד ב' וקושייא זו הקשו שם התוס' בד"ה אין זר וכו' ותירצו כתירוץ המפרש יעו"ש ובזה אזדא נמי מש"כ בשחיטה משום דלאו עבודה תמה היא וכנ"ל ותמוה הוא ג"כ תיפוק לי מטעם דכשרה בזרים ועיי"ש בתוס' מה שתירצו נמי על העלאת איברים לכבש (ושם לא הקשו רק אליבא ארבנן דראב"י יעו"ש משמע הא לראב"י ניחא ולכאורה קשה הא איכא הקטרה אלא ודאי מאן דמעלה איברים למזבח הוא היה מקטירם ודלא כדעת הריטב"א שהובא כאן במרן אלא כדעת רש"י שהובא במל"מ ודו"ק) ועיין בתוס' ישנים שם שכתבו ממש כהמפרש וצ"ע קצת בזה. גם מש"כ על קבלה יש לעיין הא קבלה לא מיתנייא כלל במשנה ואיבעיא ליה בש"ס יומא כ"ה ב' מי מקבל שוחט או זורק ואי דכוונת המפרש על הזורק והא לאו עבודה תמה היא דיש אחריה הקטרה זה וודאי לק"מ דהא זר שזרק חייב עליה מיתה כדאיתא ביומא כ"ד א' ועיי"ש ב' תוס' ד"ה אלא מעתה וכו' ושם כ"ח א' תוס' ד"ה יפיסו וכו' יעו"ש.
העוקץ והרגל וכו'. כל הסדר בכאן כמש"כ לעיל פ"ו מהל' מעשה הקרבנות הי"א ואילך.
והי"ב מעלה וכו'. יומא כ"ה א' ותמיד פ"ד ל"א ב'. והטעם דהכי הם נקרבים כדאיתא ביומא ל"ג א' ושם ל"ד א' ומנחה לחביתין עולה ומנחה וחביתין לנסכין שום מנחה. והמפרש כתב שם וז"ל וחביתין אע"פ שקרבים בעבור כהן גדול הואיל ומן הפסוק הם קודמין לנסכי תמיד עכ"ל ולכאורה אין הבנה לדבריו ואולי יש ט"ס בזה (ועיין פ"ו מהל' מעשה הקרבנות הט"ז ד"ה והיין) ובירושלמי יומא פ"ב ה"ב וז"ל אית תניי תני קודם לנסכין מ"ד קודם לנסכין לנסכי יין מ"ד לאחר נסכים נסכי סולת. סולת קודמת לחביתין אע"פ שזה לאישים וזה לאישים זה קרבן יחיד וזה קרבן ציבור וכו' חביתין קודמין ליין שזה לאישים וזה לספלים עכ"ל ולקמן בפ"ו יבואר עוד מזה אי"ה.
מי שלא וכו'. יומא כ"ו א' ופ"ה דתמיד יעו"ש.
מעלה איברים וכו'. שם ביומא ושם בתמיד ודלא כראב"י דפליג שם במשנה דתמיד ובתוספתא פ"א דיומא ובפ"ד דסוכה יעו"ש ושם ביומא בש"ס ומ"מ ס"ל דלא היה בציר מארבע פייסות דס"ל דהיה פייס למחתה כדאיתא שם ביומא בש"ס שם כ"ו א' ושם ב' ותוס' כ"ה ב' בד"ה ת"ש וכו' יעו"ש היטיב ומתוך כך נפלאתי על מש"כ המפרש לתוספתא דיומא פ"א וז"ל והא דמבואר במשניות דהיה ארבע פייסות דלא כראב"י דכיון דלהעלאת איברים למזבח לא היה פייס א"כ ליכא ארבע עכ"ל ותמוה הוא הא אליביה איכא פייס למחתה הן אמת דמודינא ליה דהמשנה דיומא דלא כוותיה מדקחשיב במשנה פייס להעלאת איברים מכבש למזבח ולא חשיב פייס למחתה אלמא דהמשנה אתיא דלא כוותיה וכדאמר הש"ס שם בהדיא אבל לא מטעמיה שכתב דלראב"י לא היה ארבע פייסות ועיי"ש בתוס' כ"ו א' ד"ה דתנן וכו' יעו"ש היטיב והבן. ועיין בתוס' יומא הנ"ל דמבואר שם דכהן אחד היה מעלה אותם מהכבש למזבח יעו"ש וכ"מ לקמן פ"ו ה"ה ועיין לעיל פ"ה מהל' כלי המקדש הי"ד יעו"ש היטיב ובתוס' ישנים שם כ"ו ב' בד"ה דלא כראב"י וכו'.
אין מפיסין וכו'. כ"ה ביומא כ"ו א' יעו"ש היטיב ובירושלמי שם ה"ב יעו"ש היטיב. ועיין במרן מש"כ בשם הריטב"א בענין שני גזרי עצים דשל שחר היה אומר בערב לזה שעמו זכה עמי וכו' יעו"ש דע דכ"כ התוס' ישנים יומא כ"ו א' ד"ה אלא כהן וכו' אמנם דעת התוס' שם בד"ה אלא כהן וכו' דבבקר היה מפיסין על השני גזרים של ערב יעו"ש היטיב ורמזה המל"מ ומש"כ שם התוס' דדישון מזבח הפנימי והמנורה לא הי' בערב וכ"כ שם י"ד ב' ד"ה ורמינהי וכו' דע כי רבינו בספ"ו דתמיד כתב דהיה בערב ג"כ והנה במנורה כבר הארכתי בפ"ג הי"ג אולם בדישון המזבח לא מצאתי בהדיא מי שחולק עליו זולתי התוס' ורשב"א שם בתשובה ועיין לקמן פ"ו הי"א.
חוץ מן וכו'. שם בש"ס ומשמע גם לפי המסקנא דמתרץ דמיירי בשבת מ"מ שינוייא דקטרת קאי וכ"כ בפי' המשניות ספ"ו דתמיד (ועיי"ש כי יש שם ט"ס במש"כ וז"ל אלא לקטורת בלבד שמפייסים לה חדשים עם ישנים בין הערבים וכו' וצ"ל עם ישנים נמחק) ועי"ש בתוס' ישנים ד"ה הכא בשבת וכו' דלא משמע כוונתם כן ועיי"ש בד"ה מיהא אתו וכו' ודבריהם שם מגומגמין ועיין בסי' שיח יצחק מש"כ בזה בשם הריטב"א ואין הס' ההוא תחת ידי לכן מוכרח אני למשוך ידי מזה.
מפיסין להם וכו'. זה פשוט כיון שאין שייך בזה הטעם חדשים לקטורת באו והפיסו כיון שכולן שוין בזה א"כ שוה קטורת לשאר דברים ופשוט.
ושני כבשי וכו'. אבל הבזיכין אינו מפרש מי מקריב להו ועיין מש"כ מרן בשם הריטב"א ומשמע שם דמשמר היוצא הוא מקריב אותם ולכן מי שזכה בפייס השני בתמיד של שחר היו זוכין ג"כ בלבונה ועיין בתוס' ישנים ביומא כ"ו ב' בד"ה שני בזיכי וכו' שכתבו ממש כמש"כ הריטב"א אמנם בסוכה נ"ו ב' איתא דמשמר הנכנס היו עושין את הבזיכין עם תמיד של בין הערבים וכ"ה בתוספתא שם פ"ד יעו"ש וכ"כ רבינו בפי' המשניות בספ"ו דתמיד יעו"ש היטיב אמנם רבינו בעצמו לא כ"כ לקמן פ"ג הי"א שכ' שם וז"ל בשבת מקטירין את שני בזיכי לבונה עם המוספין עכ"ל ומשמע דהיינו עם תמיד של שחר אחר המוספין קודם ניסוך היין של המוספין אבל יש לעיין לכאורה דהוא נגד הש"ס דסוכה הנ"ל והנה התוס' ישנים ביומא כתבו דהך דסוכה ס"ל דמוספין קודמין לבזיכין והמשנה דיומא שם דקא חשיב שני בזיכין של לבונה בהדי תמיד של שחר ס"ל דבזיכין קודמין למוספין יעו"ש היטיב בד"ה ושנים בידם וכו' וא"כ רבינו דס"ל דמוספין קודמין לבזיכין הו"ל לפסוק להלכה דבזיכין עם תמיד של בין הערבים נעשה לכן נ"ל דרבינו ס"ל דהמשנה ס"ל דמוספין קודמין לבזיכין דליכא למימר דס"ל דבזיכין קודם למוספין דהא המשנה דפסחים נ"ח א' אוקמה אביי ורבא דס"ל מוספין קודמין לבזיכין ומ"מ הך משנה דיומא חשיב לבזיכין בהדי תמיד של שחר לכן פסק כסתם משנה דיומא ודלא כברייתא דסוכה הנ"ל וס"ל דאפילו למ"ד מוספין קדמי מ"מ בזיכין נעשים עם תמיד של שחר והמוספין ומ"מ צ"ע בזה (ועיין בש"ק בירושלמי יומא פ"ב ה"ב ד"ה חביתין וכו' שלכאורה נעלם ממנו דברי הריטב"א ותוס' ישנים ומש"כ שמי שזכה בקטורת ומחתה זוכה בבזיכין תמוה הוא והוא נגד הש"ס דיומא ודו"ק).
הוא זוכה וכו'. זה פשוט דע"כ אין מפיסין שבת בפ"ע רק בתמיד של בין הערבים כמבואר ביומא כ"ו א' ובירושלמי שם אבל לא בקרבן מוסף ומבואר בסוכה נ"ו ב' דמשמר היוצא זוכה בתמיד של שחר ובקרבן מוסף יעו"ש.
ואלו ואלו וכו'. יומא י"ח א' סוכה נ"ו א' ב'.
שיקטירו שני וכו'. הכי משמע מדוכתי טובי דהבזיכין ללחם כמו הקומץ למנחה דההקטרה מעכב (וכמש"כ המל"מ בסי' מ"ה סעי' ד') ועיין מנחות י"ד ב' ט"ז א' ועיי"ש ק' א' ועיי"ש בתוספתא פ"ג ושם פי"א יעו"ש היטיב ועיין במעילה ט' א' ודו"ק ושם תוס' ח' א' ד"ה קרבו הבזיכים וכו' וע"ע בתו"כ אמור ספי"ח וז"ל מאשי ה' אין להם אלא לאחר מתנות האישים עכ"ל וע"ע יומא כ"ד ב'.
טעונה מלח וכו'. מנחות כ' א' ועיין לעיל פ"ה מהל' איסורי מזבח הי"א והי"ג ולעיל פט"ז מהל' מעשה הקרבנות הי"ד יעו"ש.
מקטירין שני וכו'. עיין מש"כ לעיל ה"ט ד"ה ושני כבשי ועיין מש"כ פ"א ה"ה ד"ה נשחט בשבע ועיין תוספתא פי"א דמנחות שם מבואר דבזיכין נקטרין אחר זריקת דם התמיד דשחרית יעו"ש היטיב.
ושני כהנים וכו'. יומא כ"ו ב' מנחות צ"ט ב' ותוספתא שם פי"א.
שש חלות וכו'. יומא י"ח א' וסוכה נ"ו א' וכת"ק דר"י ועיין בירושלמי דסוף סוכה דאייתי ראיה מאחימלך דמשמר היוצא נוטל חמש ועיי"ש בש"ק.
מוכנים לעבודה וכו'. טעם זה איתא בסוכה נ"ו ב' ובתוספתא שם פ"ד אולם בירושלמי שם ה"ח איתא וז"ל א"ר חנניה בריה דר' הלל כדי לחלוק כבוד לנכנסין א"ר יוסי בי ר' בון לא מטעם זה אלא בגין דתנינן כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל עכ"ל אמנם רבינו תפס שיטת ש"ס דידן.
חולקין כל וכו'. עיין לעיל פ"ד מהל' כלי מקדש ה"ה יעו"ש.
תקנה כדי וכו'. כך מפרש רבינו במשנה סוכה שם והוא מפרש כן מה דאיתא שם בש"ס תיקנו רבנן מילתא וכו' עיי"ש בתוס' יו"ט ודעת הראב"ד כדעת רש"י לפי שהם מוכרחים להקדים ומוכרחים להתאחר לכן דין הרגל יש להם וחולקין כלן בשוה וכ"ז פשוט.
הנכנס נוטל וכו'. כוונתו דאותו הנכנס באותו שבת שקודם יו"ט שחל בשני בשבת (ועיין מרן ולח"מ מש"כ בזה) ומה שדחקו לרבינו לפרש כן כבר כתב מרן דלרש"י הו"ל למימר המקדים והמתעכב יעו"ש ונ"ל עוד דהכי משמע לשון משנתנו דקאמר ובשאר ימות השנה הנכנס נוטל שש והיוצא נוטל שש ולפירש"י אין זה מענין הקודם כלל דלעיל מיירי משאר המשמרות וכאן מיירי ממשמר היוצא וממשמר הנכנס הן אמת די"ל דמשום דברישא קאמר דהמתעכב נוטל שתים אבל המשמר הקבוע נוטל עשר ובמשמר הקבוע נכללים שתי המשמרות היוצא והנכנס ולכן אמר דבשאר ימות השנה אינו כן אלא משמר שזמנו קבוע היינו היוצא והנכנס נוטלין י"ב. אבל לפי' רבינו אתי כמין חומר דהכל מיירי מענין החלוקה שבין משמר היוצא ובין משמר הנכנס וה"ק דבזמן שאם יום אחד ביניהם אז היוצא נוטל עשרה והנכנס נוטל שתים ועלה קאמר אבל בשאר ימות השנה אינו כן רק דהיוצא נוטל ששה וכן הנכנס נוטל ששה. ויש לעיין על רבינו לפי פירושו דהא דמשמר המתעכב היינו משמר הנכנס נוטל שתים והיוצא נוטל עשר א"כ איך קאמר ביומא י"ח א' אי איכא משמר המתעכב משמנה בעי למיפלג ושקיל ארבע אי ליכא משמר המתעכב מעשר בעי למיפלג ושקיל חמש יעו"ש היטיב ובשלמא לפי' רש"י והראב"ד ניחא דבזמן דאיכא משמר המתעכב שנוטל שתים נשתיירו עשרה א"כ היוצא נוטל ארבע והנכנס נוטל ששה דהנכנס נוטל שתים בעד הגפת דלתות אבל לרבינו בזמן דאיכא משמר המתעכב א"כ נוטל היוצא עשרה והנכנס שתים א"כ מעשרה בעי למיפלג. וצ"ל לר' יהודה דס"ל דשתים נוטל הנכנס בעד ההגפת הדלתות א"כ פליג נמי ארישא בזמן דחל הרגל באמצע השבוע דאז נוטל היוצא שמונה והנכנס נוטל ארבע שתים בעד הגפת דלתות ושתים מחלקם בלחה"פ וכיון דפליג בסיפא ה"ה ברישא ורישא דנקיט היוצא נוטל עשר והנכנס נוטל שתים היינו לרבנן דווקא ומינה דלרבי נוטל הקבוע שמונה והמתעכב נוטל ארבע ואם חל יום ה' אחרון של חג דאז היוצא נוטל שתים והנכנס נוטל עשר א"כ הנכנס נוטל שתים בעד הגפת הדלתות ולא נשאר להם לחלקם רק שמונה לכן ארבע הוא נוטל. וזה ברור.
חצי החלות וכו'. היינו שלש חלות מזה ושלש חלות מזה אף דשם ביומא לכו"ע אינו נוטל יותר מחמש היינו משום דלכו"ע ס"ל כר' יהודה דשתים נוטל הנכנס משום הגפת הדלתות ואילו רבינו לא ס"ל כר' יהודה בזה רק דהנכנס נוטל שש והיוצא נוטל שש ופסק דהלכה כרבי דלעולם נוטל מחצה משום דבב"ב קמ"ג א' ובסנהדרין כ"א א' ובע"ז י' ב' מבואר דהלכה כרבי לכן פסק כן ודברי רבינו אתיין בין לאוקימתא דאביי ובין לאוקימתא דרבא. ועיין בתוספתא שם פ"א דיומא רבי אומר אומר אני שיהא זה נוטל מחצה עכ"ל וכן הגירסא שם בירושלמי פ"א ה"ב יעו"ש.
נוטל פרס וכו'. הכי קאמר אביי שם ואף רבא לא מצינו דפליג עליה ועיי"ש בירושלמי דפליגי רבי ורבנן בלא היה שם רק עור אחד דס"ל לרבנן דנוטל כולו ורבי ס"ל דנוטל מחצה ובהיה שם כמה עורות ס"ל לרבי דנוטל מחצה ולרבנן אינו נוטל אלא אחד יעו"ש היטיב והנה באחד ס"ל כרבנן דלא מצינו בש"ס דידן דלא כוותייהו ובהיה שם מרובין פסק כרבי דכיון דאיפסיק בב"ב ובסנהדרין ובע"ז הלכה כוותיה ועיין לעיל פ"ה מהל' כלי מקדש הי"ב שם מיירי בקרבן אחד ולכן פסק כרבנן שם ועיין בירושלמי שם בשיירי קרבן שהניח דברי רבינו בצ"ע יעו"ש היטיב ולפי מש"כ לק"מ. ולסיומא דסימנא ראיתי להעיר במה שראיתי במל"מ שכתב וז"ל ודע דמוספי שבת אמרינן בפ' שני שעירי (יומא ס"ב ב') דלמצוה בעינן שיהיו שוין והתוס' כתבו שם דהוי לעיכובא ולא דמי לשני שעירים ושני כבשים ושני ציפרים דלא הוי אלא למצוה אך רש"י ז"ל חולק ע"ז וס"ל דגם מוסף שבת מאי דבעינן שוים אינו אלא למצוה ורבינו ז"ל לא הזכיר כלל דין זה ולא ידעתי למה עכ"ל וראיתי בשאלתות פרשת מצורע שכתב וז"ל והנך ציפרים תרווייהו מחד מינא בעי לאיתויינהו ולא ליתי חד מחד מינא וחד מחד מינא דתניא ציפרים מיעוט ציפרים שתים מה ת"ל שתים שיהיו שוות ומנין שאע"פ שאינם שוות כשרות ת"ל צפור צפור ריבה והא שתי מיבעיא ליה שתים ולא ארבע ההוא דכתיב אחת עכ"ל והנה תירוץ זה כולל נמי גבי שני שעירי יוה"כ וכן גבי כבשי מצורע וכן גבי כבשי התמיד לס"ד אמנם גבי כבשי מוסף בעי להכא דלא ליהוו ארבע א"כ הדרא קושיית השאלתות לדוכתיה ועוד יקשה קושיית התוס' התם מדלא תני בשום דוכתא ומאי דתירצו התוס' דבשלמא גבי תמיד מדתני כל מילי דתמיד והא לא תני אלמא לא ס"ל אבל גבי מוספין היכי ליתני יעו"ש וכ"ז אינו שוה לי דא"כ בספרי במקומו הו"ל למיתני. שוב ראיתי בשאילת שלום אות צ"ה שהעיר בקושיא הראשונה שכתבתי ותירץ שני תירוצים ע"ז תירוץ ראשון מדכתיב שם שני עשרונים סלת וגו' ונודע דעשרון לכבש א"כ ידענא מזה דשני כבשים מצותו למוסף של שבת עוי"ל דשאלת גאון אינה אלא בציפרי מצורע דהו"א כל המרבה להביא ה"ז משובח משא"כ במוסף דבשבת אם נודע לנו ממעוט כבשים דמצותו בשתים שוב אי איפשר לאפושי בתורת נדבה משום חלול שבת שלא במקום חובה האמורה להדיא ובקונטרס אומר השכחה כתבתי שעדיין לא מצאתי שהביאו הרמב"ם במוספי שבת אותן שני כבשים שמקריבין דבעינן שיהיו שוין דבעינן עכ"פ למצוה לכתחלה לשיטת רש"י ופשיטא לשיטת תוס' דאפילו דיעבד מעכבין והשמטה זו איני יודע מה היא ואשרי חלקו המיישבו עכ"ל והנה בראש אני תמה על עין הבדולח כמוהו איך נעלם ממנו שכבר הקדימו המל"מ בזה. גם בשתי תירוציו לא מצאתי נחת לזה מזה דתירוץ הראשון וודאי אינו נוח דהקרא אתי לאשמעינן דלכל הפחות יביא שתי עשרונים אם אינו מביא אלא שני כבשים ואה"נ דאם מייתי ארבע יביא ארבעה עשרונים א"נ איפכא י"ל דהכתוב הקפיד על מיעוט שני כבשים בדווקא וכל המרבה ה"ז משובח אבל על נסכים לא יביא יותר רק שתי עשרונים ואין בתוספתן מצוה. ובתירוץ השני הא קי"ל דשבת הותרה אצל קרבן ציבור ויכול להביא כל שמצוה מן המובחר הוא ועיין מנחות ס"ג ב' וס"ד א' והנה מצאתי ראיתי בס' שיח יצחק שהביא בשם המאירי שגורס שם בש"ס מוספין של שבת וודאי אין צריכין שיהיו שניהם שוין יעו"ש היטיב. ומעתה סליקו דברי רבינו כהוגן בלי שום פקפוק.