Har HaMoriyah on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
באין מחמשה וכו'. כל זה מבואר בפתיחה לרבינו במס' זבחים והם דברים פשוטים ומבוארים בתורה וזולת אלה המינים אין קרבן בתורה כי חיה אף טהורה אינה קריבה כדאיתא לעיל פ"ה מהל' איסורי מזבח ה"ו יעו"ש היטיב.
ארבעה מינין וכו'. ובפתיחה כתב וז"ל החטאת והאשם והעולה והשלמים או הדומה לשלמים עכ"ל והיינו תודה.
קרבן יחיד וכו'. זה פשוט דאינם בציבור דאינם שייכים בציבור כלל דאף דשותפים חייבים בבכור ומעשר כמבואר לקמן סי' קי"ב וסי' קי"ד מ"מ הקרבן הוא קרבן יחיד והוא קדשים קלים והא דהשותפים חייבים בהם משום דדינם כיחיד בזה מריבוי דקרא. וכל זה פשוט וברור.
חוץ וכו'. עיין תוס' זבחים ה' א' ד"ה תודה וכו' ומנחות נ"ה א' תוס' ד"ה אבל וכו' ובתו"כ ויקרא פט"ז ופ"ג פרשה ב' ופ"ז פרשה ו' ותו"כ אמור פ"ו פרשה ז' יעו"ש ועיין תוס' מנחות פ"ט ב' ד"ה שאם וכו' ושם מ"ט א' ד"ה עקירה וכו' ובשיירי קרבן פ"ו דירושלמי דפסחים ה"ה יעו"ש.
זבחי שלמי וכו'. עיין זבחים נ"ד ב' ועי' תמורה י"ד א' ברש"י.
אשם לעולם וכו'. עי' זבחים ה' א' נ' א' ותמורה י"ד א' זבחים י"ג א' ועיין רש"י חומש ויקרא ז' ב' והוא תמוה ואפ"ל שט"ס הוא וצ"ל למה נאמר ישחטו רבים והלא אין אשם בא בצבור אלא ריבה לנו שחיטות הרבה יעו"ש היטיב ובתו"כ שם והבן.
ולא עוף. עיין לעיל פ"ז מהלכות כלי המקדש הי"ג ומש"כ שם ד"ה בקרבנות צבור ועיין תו"כ ויקרא פט"ז יעו"ש ופ"ז פ"ג יעו"ש היטיב.
ושעיר חטאת וכו'. היינו שעיר הפנימי דאילו שעיר החיצון הוא נכלל בכלל מוספי המועדות כולם כמו שאר שעירי החדשים והרגלים. ואיל העם שבא ביוה"כ הוא נכלל ג"כ במוספין שס"ל לרבינו דאיל העם הנאמר באחרי מות והאיל הנאמר בפרשת פינחס במוספין הכל אחד וכמבואר לקמן פ"א מהל' עבודת יוה"כ ה"א יעו"ש.
וכן אם וכו'. כ"ז מבואר לקמן בהל' שגגות לקמן פי"ב מהל' שגגות ומשם והלאה מבוארים פרטי דינים אלו.
והחגיגה והיא וכו'. כ"ז יתבאר אי"ה לקמן פ"א ופ"ב מהל' חגיגה יעו"ש היטיב.
וקרבן הגר וכו'. כ"ז מבואר בכריתות ח' ב' ט' א' יעו"ש היטיב ועיין בזה בתוספתא פ"ג דשקלים ושם איתא וז"ל כל חייבי קינין שבתורה חציין חטאות וחציין עולות חוץ מקינו של גר שאע"פ שהן חובה שתיהן עולות רצה להביא חובתו מן הבהמה יביא הביא עולת בהמה לכפרתו יצא מנחות ונסכים לא יצא לא אמרו קן אלא להקל עליו עכ"ל וכן הוא הלשון בתוספתא פ"א דכריתות יעו"ש היטיב והנה לכאורה הלשון הזה אין לו מובן הא כתב מתחלה רצה להביא חובתו מן הבהמה יביא ולענין מאי כתב עוד הביא עולת בהמה לכפרתו יצא הלא כיון שלכתחלה יכול להביא כ"ש בדיעבד וי"ל משום דבעי למינקט הביא לצרעתו יחזור ויביא לכפרתו לנזירותו יחזור ויביא לכפרתו לכן כתב מתחלה דאם הביא לכפרתו יצא אע"ג דיש עליו להביא לצרעתו לנזירותו מ"מ יצא במה שהביא לכפרתו (ובכריתות שם הנוסחא הביא לצערותו וט"ס הוא וצ"ל לצרעתו כמו שהוא בשקלים ופשוט) (ועיין בפתיחה לזבחים שכתב רבינו וז"ל ובתוספתא דכריתות נאמר הביא עולת בהמה לכפורים יצא מנחות ונסכים לא יצא לא אמר כן אלא להקל עליו עכ"ל וט"ס הוא וצ"ל לא אמר קן אלא להקל עליו) וע"ע ספרי שלח לך פיסקא ק"ח וע"ע לקמן פ"א מהל' מחוסרי כפרה ה"ב יעו"ש היטיב.
שתי בהמות וכו'. לכאורה מיותר זה כיון דבעולת בהמה לחודה סגי ובאמת כתב רש"י בכריתות שם ח' ב' דלאו דוקא נקט שלמים אלא לפי דנקט שלמים ומנחות לא יצא נקט נמי עולה ושלמים יצא אבל מלשון הש"ס משמע דלכתחלה יש להביא עולת בהמה ושלמים דהכי איתא התם כאשר תעשו כן יעשה מה אתם עולה ושלמים אף הוא עולה ושלמים ומה דכתב רש"י דבריו י"ל דלשון יצא קא קשיא ליה דמשמע דווקא בדיעבד ולא לכתחלה לכן כתב איידי דנקט שלמים ומנחות לא יצא נקט נמי דעולה ושלמים יצא אמנם לכתחלה על צד היותר טוב יש להביא ג"כ שלמים. ויש לעיין בזה.
והנודר או וכו'. הם הנקראים נדרים ונדבות בכל מקום בש"ס וכן התודה. ופשוט.
איל העולה וכו'. עיין יומא ז' א' נ' א' תמורה י"ד א'.
חייב באחריותן וכו'. תמורה י"ד א' ב'.
מן הנדבה וכו'. עיין מגילה ח' א' ר"ה ו' א' חולין קל"ט א' קינין פ"א מ"א ועיין ערכין כ' ב' יעו"ש היטיב ובזבחים ד' ב' ותו"כ ויקרא פ"ד פרשה ג' יעו"ש.
אינן חייבין וכו'. ברכות כ"ו א' תמורה י"ד א' ותו"כ אמור פי"ד פרשה י"ב יעו"ש ירושלמי סוכה פ"ד ה"ו.
ואם קרב וכו'. תמורה שם ותו"כ שם.
וקרבן יחיד וכו'. דזמנו קבוע ודוחה שבת וטומאה כמבואר בתמורה שם וביומא נ' א' אלמא דאם עבר זמנו אינו קרב עוד ורק בחגיגה מייתינן לה דיש לה תשלומין כל שבעה ולהכי אינו דוחה שבת וטומאה כמבואר לקמן פ"א מהל' חגיגה ה"ז וה"ח אלמא דשאר קרבנות דדוחים שבת וטומאה אה"נ דעבר זמנם בטל קרבנם. ופשוט.
אינו באה וכו'. עיין קדושין נ"ה א' ב' יעו"ש וסוטה ל"ב ב' ועיין זבחים כ"ח א' וע"ה ב' מנחות ג' א' תמורה י"ד א' ותוספתא פ"א דתמורה ובחולין נ"ו א' ועיין תו"כ ויקרא פ"ג פרשה ג' ופ"ו פרשה ה' ופ"ז פרשה ו' יעו"ש.
וא' בהן וכו'. תוספתא שם ועי' ירושלמי פ"ד דשקלים ה"ד יעו"ש ועיין לעיל פ"ג מהל' איסורי מזבח ה"א סעי' א'.
מן הזכרים וכו'. כל חטאת יחיד באה נקבה מן הצאן רק בנשיא מביא שעיר וכה"ג ביוה"כ מביא פר לחטאת וכן בי"ד שהורו ושגגו כדאיתא לעיל הלכה ה' וכן כה"ג שהורה בטעות מביא פר וכן חטאות ציבור הבא במועדות בא זכר שעיר עזים ועיין בכל המקומות שציינתי בה"ח ד"ה אינו באה וע"ע יבמות ט' א' והוריות ח' א' וכל דינים אלו פשוטים הם ומבוארים בתורה ובכמה מקומות בש"ס וכל דינים אלו מבוארים ביותר ביומא ובהוריות ולפנינו אי"ה יבואר מזה כל אחד על מקומו. ומתוך כך תמהתי על הגהת מהר"י אבוהב לקמן פ"ד מהל' תמורה ה"ג יעו"ש היטב.
אלא מזכרי וכו'. זבחים נ' א' וע"ה ב' צ"ח א' ומנחות ג' א' ופ"ג א' חולין ע"ה א' תמורה י"ח ב' והוא פשוט בתורה ועיין לקמן פ"ו מהל' פסולי המוקדשין הט"ז.
מגדולי מין וכו'. מן הקטנים וכו'. והיינו אשם מצורע ואשם נזיר יעויין בכל המקומות שציינתי בס"ק כ"ג וע"ע בכריתות י' ב' ובזבחים מ"ח א' ובכריתות כ"ב ב' ועיין תו"כ ויקרא פכ"א יעו"ש.
מן הכבשים וכו'. עיין בכל המקומות שציינתי בהלכה ח' ד"ה ואינו באה וע"ע ר"ה ו' א' פסחים כ' א' חולין ל"ו ב' נזיר כ"ה א' בכורות י"ד ב' תמורה י"ז ב' י"ח א' ב' ועוד דוכתי טובי דשלמים בא נקבה.
ואין העוף וכו'. עי' חגיגה ח' ב' תמורה י"ז ב' רש"י ד"ה אבל גבי וכו' ושם י"ט א' תוס' ד"ה והא הכא וכו' ועיין תו"כ ויקרא פ"ז פרשה ו' ועיין לקמן פ"א מהל' חגיגה ה"א.
מבן ח' וכו'. עיין ערכין י"ח ב' נדה מ"ז ב' יעו"ש ועיין תוספתא דנגעים פ"ט.
אם נתעברה וכו'. ר"ה ו' ב' יומא ס"ה ב' ערכין ל"א ב' ובתוספתא פ"ט דנגעים ועיין תו"כ בהר פ"ה פרשה י"ד ועיין בפרה פ"ק מ"ג וברבינו שם.
עד שלש וכו'. עיין ר"ה י' א' שם משמע דפחות מבן שלש פסולים ומבן שלש ואילך מתחיל כשרותן והנה בתו"כ ויקרא פ"ג פרשה ב' איתא שם וז"ל פר יכול זקן ת"ל בן אי בן יכול קטן ת"ל פר הא כיצד בן שלש כדברי חכמים ר"מ אומר אף בני ארבע וחמש כשרים אלא שאין מביאין זקנים מפני הכבוד עכ"ל משמע דלרבנן אין כשר יותר משלש שנים וע"ע בתו"כ שם פ"ו פרשה ה' והובא בבכורות מ"א א' יעו"ש היטיב ולפי"ז דלא כרש"י שפי' בר"ה שם וז"ל (בד"ה בן שתים וכו') אפילו כתב פר בן בקר לא נקרא בפחות משלש שנים עכ"ל ומשמע דפליגי מאימתי הוכשר להיות נקרא פר אבל לדברי רבינו פליגי שם בסוף שנות הפר ובהכי מיושב מה שהקשו התוס' שם בד"ה עגל וכו' שהקשו דר"מ [בפ"ק] דר"ה ס"ל פר בן שלש דמשמע דפחות מזה לא נקרא פר ובפ"ק דפרה מכשר אף בן ב' שנים יעו"ש היטיב שדחקו לומר דאף דר"מ דפרה קאי ארבנן ולא אר' יוסי הגלילי יעו"ש אמנם לשיטת רבינו ניחא בפשיטות דפליגי עד אימת הוכשר וריה"ג ס"ל דלא הוכשר רק עד שתי שנים וחכמים ס"ל דהוכשר עד בן שלש שנים ור"מ ס"ל דאף בן ארבע וחמש כשרים וכ"ש בן שתים רק שאין ממתינין לזקנה עד שתשחיר ובקרבנות ס"ל דמפני הכבוד אין מביאין ביותר מבן שלש שנים ועיין בקרבן אהרן שם בתו"כ פ"ג פרשה ב' שהביא בשם הראב"ד שהש"ס דר"ה מיירי בהתחלת זמן ההכשר יעו"ש והיינו כשיטת רש"י ותוס' דר"ה אמנם הקרבן אהרן בעצמו חילק בענין אחר יעו"ש היטיב והיינו כהבנת רבינו דר"מ ס"ל דמן התורה כשר בדיעבד אף בני ארבע וחמש ורק מפני הכבוד החמירה התורה להביא בני שלש שנים. ובזה מיושב נמי מש"כ התוס' דהתם דרבנן דתו"כ לאו היינו רבנן דפרה דרבנן דפרה מכשרו נמי בן שתי שנים משא"כ רבנן דתו"כ דלא מכשרי רק בן שלש ולא בפחות יעו"ש היטיב ולרבינו על כרחך הא דפרה מכשרי עד שלש שנים וכ"ש בפחות מזה ולפי"ז מסכימין שפיר לדברי רבנן בתו"כ ור' יוסי הגלילי אינו מכשר רק עד שתי שנים ולא ביותר מזה. ועיין בר"ש ורא"ש פ"ק דפרה מ"ב דקיימי בשיטת התוס' דר"ה יעו"ש היטיב אמנם רבינו ס"ל כמש"כ למעלה ופסק כחכמים דתו"כ ודפרה. וגם ר"מ ס"ל דביותר משלש אין מביאין מפני הכבוד וע"ע בתוס' יומא ס"ה ב' בד"ה משום חטאת וכו' שכתב ג"כ דלרבנן ביותר משלש פסולים יעו"ש היטיב ונתבארו דברי רבינו היטיב. וע"ע בסוטה מ"ו א' דמבואר שם דקדשים לא נפסלו בשנים וי"ל דהתם קאי על סתם משנה דאתי כר"מ ולר"מ אין נפסלין רק מפני הכבוד אין להביא ולרבינו י"ל עוד דס"ל דחכמים ג"כ ס"ל דאין מביאין יותר מבן שלש רק מפני הכבוד ולכן לא כתב כאן לפסול בדיעבד רק אין להביאו לכתחלה (ועיין במל"מ פ"ב מהל' איסורי מזבח ה"ו מש"כ בזה) ולפי"ז צ"ל לר"מ אף בני ארבע וחמש מביאין לכתחלה וביותר מכאן אין מביאין רק מפני הכבוד ולרבנן עד שלש מביאין לכתחלה וביותר מכאן אין מביאין מפני הכבוד ופסק כרבנן והא דמס' ר"ה דס"ל לר"מ דפר הוא בן כ"ד חדש ויום אחד היינו אהתחלת זמנו וכמ"ש רש"י ותוס' והראב"ד בקרבן אהרן ובזקנים ממש לר"מ אין מביאין רק מפני הכבוד ולרבנן פסולין מן הדין ועיין זבחים נ"ט ב' יהיה איך שיהיה דברי רבינו מכוונים דביותר מכאן אין מביאין וכחכמים דס"ל דעד כאן ולא יותר.
ובצאן עד וכו'. כן הוא בפרה פ"ק מ"ג ועי' לעיל פ"ב מהל' איסורי מזבח ה"ו במל"מ שהקשה מהך דמנחות צ"א ב' (וכן הוא בירושלמי שקלים פ"ה ה"ג ובספרי פרשת שלח לך פיסקא ק"ז יעו"ש היטיב) יעו"ש היטיב והנה במשנה פי' הר"ש והרא"ש דקמ"ל דבעינן שיהא בן שנה ושלשים יום מיום ליום שנחשב זה לשתי שנים דפחות מכאן לא מיקרי איל רק פלגס כדאיתא שם. ולא ידעתי הא דומיא דכבשים בני שנה קאי על סוף הזמן ע"כ הא דנקט נמי איל בן שתי שנים ג"כ על סוף הזמן קאי והיינו כרבינו. וצ"ל דרבינו מדרבנן קאמר והסוגיות ההם מיירי מדאורייתא. והנה לפי מה שהבין הקרבן אהרן דהא דר"מ ודר"א דפליגי בר"ה לענין פר בן שלש שנים דהיינו סוף הזמן יעו"ש וכמו שהבאתי למעלה בס"ק כ"ט (דהיכן מצינו כן דדבר שיהא זמנו עד זמן איזה שנים דלא נכשר עד סוף כל השנה האחרונה רק משתתחיל השנה האחרונה יום אחד למר ושלשים יום למר דיהא זה נחשב לשנה שלימה ויאסר מכאן ואילך וע"כ לא מצינו מחלוקת בזה רק שיהא נכשר בהתחלה שיהא דינו כמו שנה שלימה אבל בכגון זה לא מצינו אשר באמת נ"ל ברור כי מטעם זה פירש"י ותוס' וכן הראב"ד בקרבן אהרן שם דמיירי לענין התחלת הזמן) והנה לפ"ז באיל שהוא בן י"ג חדש מיקרי זה שתי שנים ומשם ואילך עד כלות השתי שנים שלימות שהוא כ"ד חדש מיקרי בן שלש שנים וא"כ נוכל לומר שזה כוונת הש"ס שמשם ואילך נקרא שלש שנים וע"כ לא נפסל אחר י"ג חדש עד שתי שנים שלימות כיון שמבן י"ג חדש ואילך מתחיל זמן כשרותו אבל לאחר כ"ד חדש אין מביאין אותו (אבל באמת זה אינו כמש"כ מתחלה. ועוד דא"א לומר כן כיון דקודם י"ג חודש אין מביאין אותו וא"כ הא דהצריך הכתוב שלישית ההין לאיל הוא מי"ג חדש ואילך וא"כ ליכא למימר דלאחר י"ג חדש נחלק בנסכים ונצריך יותר והבן) סוף דבר הדברים יגעים ולומר כי המשנה דפרה חולקת על הסוגייא דמנחות גם זה דוחק ולכן לכאורה העיקר כהמל"מ דרבינו מיירי מדרבנן. ויש לעיין בזה וה' יאיר עיני וע"ע בתוס' זבחים ע"ה ב' בד"ה איכא וכו' ועיין תוספתא פ"ד דכריתות יע"ש היטיב.
יום שלשים וכו'. היינו דיוקא בקרבנות חובה אבל בקרבנות נדבה שפיר מביאין ביום שמיני כמו דאיתא במשנה פ"ק דפרה וכבר תמה מרן ע"ז שלא ביאר זה רבינו.
מן הבכור. שם במשנה ועי' בכורות כ"ו ב'.
ומן הפסח וכו'. עיין בפי' רבינו שם שנשתווה לענין מתנה לבכור והר"ש נתן טעם לפי שנשחט לפי מכסת הנפשות ולא יבא לידי נותר יעו"ש ועל מעשר לא נתנו טעם וצריך ע"כ לטעם רבינו לפי ששוה לבכור.
ואם הוסיפו וכו'. מבואר זה בזבחים כ"ה ב' ובכורות ל"ט ב'.
פחתו שעה וכו'. זה לכאורה אין לו הבנה אם לא דקאי על מחוסר זמן דבעינן שבעה ימים מעל"ע הא פיחתה שעה אחת אינו כלום אבל לכאורה אין דין זה נכון דהא שם לא בעי מעל"ע עיין תוס' דערכין י"ח ב' ד"ה שנתו וכו' יעו"ש היטיב דמוכח דא"צ מעל"ע וכבר חקרו הפוסקים בזה עיין פמ"ג ביו"ד סי' ט"ו ובנוב"י מהדו"ת חלק יו"ד סי' ז' יעו"ש ושם הביא ראייתו מהתוס' דערכין יעו"ש היטיב ודברי רבינו דכאן לא הזכירו יעו"ש אבל באמת אין הכרע מכאן די"ל דכוונת רבינו על זמנים אחרים דקדשים כמו בפלגס דבעינן דווקא שיכלו הי"ג חדשים מיום ליום וכמש"כ לעיל בהי"ב בשם הר"ש והרא"ש שוב חפשתי בספרים ומצאתי בתשובות שבסוף ס' קהלת יעקב השייכים ליו"ד סי' א' יעו"ש היטיב. שוב ראיתי בפמ"ג החדשים נדפס בהג"ה בשם גאון אחד דבר בענין זה והביא ראיה מיומא ס"ג ב' דלא בעינן מעל"ע דאל"כ משכחת לה שיגריל קודם המעל"ע ואם יצא לשם ימתין עד לאחר מעל"ע יעו"ש ותמוה הוא דקודם מעל"ע אינו חל הקדש עליו או דאסור להקדיש מחוסר זמן עיין לעיל פ"ג מהל' איסורי מזבח ה"ח וה"י יעו"ש היטיב.
והוסיף על וכו'. שם בזבחים ובבכורות יעו"ש היטיב.
הרי אלו וכו'. עיין מ"ג פ"ק דפרה ועיין זבחים ע"ה ב' ברש"י שם וצ' ב' ובמנחות ג' א' ברש"י שם וצ"א ב' ועיין כריתות י' ב' ובירושלמי פ"ה דשקלים ה"ג ותו"כ ויקרא פ"י פרשה ז' וספרי פרשת שלח לך פיסקא ק"ז יעו"ש היטיב.
הם הזכרים בני וכו'. עיין בכל המקומות שציינתי בס"ק הקדום.
משיכנס בשנה וכו'. שם בפרה ובמנחות צ"א ב' ובחולין כ"ג א'. ומש"כ ל"א יום היינו ר"ל שיכנס יום ל"א ולא כל יום השלשים עצמו כמו שמסיק בעצמו וה"ז דומה למה שאמרו בכל מקום בן י"ג שנה ויום אחד או בת י"ב שנה ויום אחד ועיין מג"א סי' נ"ג ס"ק י"ג.
ה"ז בן וכו'. ר"ה י' א' והא דבריש מס' פרה ס"ל לחכמים דעגלה בת שתים היינו טעמא משום דכתיב עגלת בקר יעו"ש בר"מ ור"ש.
פר בן וכו'. עיין מש"כ מרן ע"ז דס"ל כחכמים דאמרי שם בפרה פרק קמא מ"ב דאף בני שלש מיקרי פר וכ"ש בן שתים יעו"ש ולא ידעתי למה תמה עליו הלח"מ בהלכה י"א. ואם תמה על תמיהתו הלא הרבה נמצא כן בספרים ראשונים ואחרונים שמקשים איזה קושיא כדי לברר הדבר היטיב ולפרש כל חלקי הסותר. ועיין מש"כ לעיל בהלכה י"א.
שעיר עזים וכו'. הא דשעיר עזים היינו בתוך שנתו עיין משנה ג' פ"ק דפרה ועיין יומא ס"ה ב' ועיין תו"כ ויקרא פ"י פרשה ז'. ומש"כ דשעיר היינו בן שתים עיין מנחות צ"א ב' ושם ק"ז ב' והא דמצינו כמה פעמים במוספי מועדות בפרשת פינחס דכתיב שעיר סתמא ומ"מ הוא בן שנה י"ל דהתם דכתיב ושעיר חטאת ותיבת שעיר דבוק לתיבת חטאת וכל שעיר חטאת הוא בן שנה כדאיתא בתו"כ שם משא"כ שעיר נפרד הוא הגדול. ובאמת לא נפק"מ בזה רק מי שנדר או התנדב שעיר ולא פירש חייב להביא בן שתי שנים אבל בכל הקרבנות שבתורה דכתיב שעיר כתוב בצידו שעיר עזים או שעיר חטאת. ובמש"כ מיושב קושיית המל"מ יעו"ש היטיב.
זכרים וכו'. תמורה י"ד א' ט"ו א' ט"ז א' כריתות כ"ו א' הוריות ו' ב'. ועיין הג"ה במנחות ק"ח א' נדפסת בגי' רש"י והיא תמוה.
מן העז וכו'. יותר נ"ל לגרוס וכל חטאות הציבור וכו' ומש"כ מן העז או מן הבקר. היינו כל שעירי הרגלים ושעירי יוה"כ ור"ח הכל שעירים ופר העלם דבר עיין לעיל סעי' ה'.
מן הכבשים וכו'. הכל מבואר בתורה אצל כל המועדות וכן התמידים היו כבשים ואילים בכלל כבשים שכתב רבינו דבמין כבשים גופא נקראו הקטנים כבשים והגדולים אלים משא"כ כשמזכיר כבשים אצל עזים אלים הם בכלל כבשים.
נקבה. זה פשוט ממה שמבואר בהלכה ט' ועיין זבחים נ' א' ע"ה ב' מנחות ג' א' יבמות ט' א' הוריות ח' א' תמורה י"ד א' ועיין במקומות שציינתי לעיל הלכה ח' ד"ה אינו באה ועוד פשוט בכמה מקומות.
לכהנים. זה פשוט בזבחים נ"ג א' ושם נ"ה א' נ"ז א' מנחות ע"ב א' ב"ק ק"י ב' וזבחים מ"ד ב'.
מן הבקר. רק מן הכשבים או מן העזים כדכתיב בתורה ובמקומות שציינתי לעיל ס"ק מ"ו.
חוץ משלש וכו'. ר"ל שלש חטאות אלו אינם דומות לשאר חטאת יחיד. דשעיר נשיא הוא נשתנה שאינו בא מן הכבשים רק מן העזים וזכר. ופר כהן משיח נשתנה שהוא פר ואינו נאכל וכן פר יוה"כ והם הנקראים פרים הנשרפים בזבחים מ"ז א'.
יוה"כ שחבירו וכו'. ר"ל היינו השעיר הפנימי שהוא חבירו של שעיר המשתלח משא"כ שעיר החיצון שפיר נאכל כדאיתא מנחות צ"ט א' אבל חטאת הנכנס דמה לפנים טעון שריפה כמבואר בתורה ועיין פסחים פ"ג א' וזבחים מ"ג א' ומ"ז ב' ופ"ב א' ועיין ביומא ס"ז ב' ועוד בדוכתי טובי.
שעירי ע"ז וכו'. הכל כנ"ל ומבואר בתורה ויקרא ופרשת שלח לך יעו"ש.
הבא על וכו'. עיין זבחים מ"ג א' ומ"ז ב'.
שתים ליחיד וכו'. הנה שתים ליחיד הוא פר כהן משיח הבא על כל המצות ופר כה"ג ביו"כ. ושלש דציבור הם שעירי ע"ז ושעיר יוה"כ הפנימי ופר העלם דבר של בי"ד. ובהיות כן יש לתמוה על מש"כ הראב"ד וז"ל א"א נראה שהוא מונה שעירת יחיד בכלל שעירים הנשרפים וכ"כ רבינו נסים ז"ל והדבר זר מאד שקראו לשעירה שעיר ועוד לא מצינו לה מן התורה שתהא נשרפת אלא שתהא נאכלת כשאר חטאות של יחיד ושעירים הנשרפים שאמרו במשנה מפני שמביאין בע"ז פר ושעיר לכל שבט ושבט ושעיר לבי"ד עכ"ל והנה כבר הרגישו מרן והלח"מ שלפי נוסחתינו ברבינו אין מקום להשגת הראב"ד. והנה טעם רבינו נסים לפי הנראה מבואר משום דבכל מקום נקט שעירי ע"ז בלשון רבים וע"כ היינו שעיר ע"ז דשל יחיד נמי ואין לומר משום דכל שבט מייתי שעיר להכי נקט בלשון רבים דא"כ גם פר הו"ל למיתני בלשון רבים דכל שבט ושבט מייתו פר. אבל באמת זה אינו דעיין יומא נ"א דמייירי התם בשל ציבור לחוד ומ"מ נקט התם שעירי ע"ז בלשון רבים ופר בלשון יחיד ועיי"ש בתוס' ד"ה חטאת וכו' יעו"ש היטיב ומרבינו מבואר בהדיא בהלכה ט"ו דכל חטאת יחיד נאכלת לבר מן פר כהן משיח ופר יוה"כ וג"כ מבואר מהתם דכל חטאת יחיד נקבה לבד מן שלש שתים פרים הנ"ל ושעיר נשיא ואם איתא דס"ל כרבינו נסים הא איכא נמי שעיר ע"ז דיחיד אלא ודאי ברור דלא ס"ל כר"נ.
נקראים זבחים וכו'. עיין זבחים ח' ב' י' ב' י"א א' ג' א' מ"ד א' מ"ז א' ס"ט א' צ' ב' קי"ט ב' ועיין תוס' שם ע"ד ב' ד"ה והא וכו' ותוס' גיטין כ"ח ב' ד"ה והא וכו' ותוס' מנחות ס"ב ב' בד"ה וכן וכו' וחגיגה ח' ב' ד"ה מי שחגיגה וכו' ועיין ירושלמי פסחים פ"ה ה"ד ובתו"כ צו פט"ו אמור פ"ג פרשה ד'.
נקראים ק"ק וכו'. זבחים מ"ז א' נ"ב ב' נ"ג ב' נ"ד ב' מ"ח ב' ט' א'.
נקראים ק"ק. שם נ"ה א' נ"ו ב'.
הנקראים אימורין וכו'. זה פשוט ומבואר בכמה מקומות עצמו מספר ובתוספתא פ"ט דחולין.
שע"ג הקבה וכו'. עיין חולין מ"ט ב' ובתו"כ ויקרא פי"ז פרשה י"ד יעו"ש ושם שנויים כמו דמסיק בחולין שם דמפכת לקמייתא דר"ע ס"ל לרבות חלב שע"ג הדקין יעו"ש ועיין במרן שהקשה למה לא פסק כר"ע ותירץ לפי ששם איכא תרי לישני וכו' אלמא לכו"ע יש חלב אסור בקיבה יעו"ש היטיב. ולכאורה יש לעיין הא ללישנא בתרא דבאייתרא כו"ע לא פליגי דשרי וכי פליגי בדאקשתא א"כ ללשון זה אין חלב אסור יעו"ש הן אמת דרש"י ז"ל כתב שם דהלכתא כלישנא קמא יעו"ש אמנם רבינו ז"ל דפסק בפ"ז מהל' מאכלות אסורות דהלכה כלישנא בתרא וכתב שם הרב המגיד דבמקום שאין מנהג יש לנהוג להקל באקשתא א"כ מן הדין אין שום חלב אסור בקיבה וא"כ יש לכאורה לעיין על פסק רבינו דכאן. שוב ראיתי דזה טעות דהה"מ מיירי שם באייתרא וא"כ י"ל דאקשתא מדינא אסור. ויש ראיה לכאורה דהלכה כלישנא קמא מהא דפסחים נ"א ב' דבני מערבא לא שרי רק בדאייתרא ועי' בתוס' חולין נ' א' ד"ה כי פליגי וכו' ולכן בדאייתרא תלוי במנהג המקומות אבל באקשתא מדינא אסור וזה אתי כר' ישמעאל דלר"ע ליכא שום חלב קיבה דיהא אסור ועיין בב"י יו"ד סי' מ"ח שכתב דרבינו ס"ל כלישנא בתרא וס"ל כבני בבל יעו"ש וזה ליתא כדמוכח מהכא. וס"ל עוד מדקא אמר בחולין מ"ט א' דכהנים נהגו בו היתר וכו' משמע אבל באמת אין הלכה כן. וא"נ י"ל דללישנא קמא גם ר"ע מודה בחלב דאקשתא והא דאמר לרבות חלב שעל הדקין לא לאפוקי דאקשתא רק דאייתרא ולכן לא רצה לומר לרבות חלב שעל הקיבה דא"כ ס"ד לומר דאתי לרבות דאייתרא נמי ולכן אמר לרבות שעל הדקין והיינו טעמא דבעינן תותב קרום ונקלף וה"נ דאקשתא לענין זה וא"כ אין אנו צריכים למש"כ מרן בזה. שוב ראיתי כעין זה בלח"מ בהל' מאכלות אסורות יעו"ש היטיב ונהניתי ועיין במל"מ בסי' קע"ט הלכה ה' יעו"ש ובמש"כ שם.
על הכסלים וכו'. עי' תו"כ פי"ז פרשה י"ד ועיין חולין צ"ג א' ובטור ושו"ע יו"ד סי' ס"ד.
ונוטל מן וכו'. עיין תו"כ שם ומש"כ מרן בשם רבינו שהוא קצה התחתון היוצא ממנו כמו הבוהן מן היד יעו"ש היטיב. והיינו אצבע הכבד שנזכר בתמיד פ"ד מ"ג יעו"ש היטיב.
האליה תמימה. עיין פסחים צ"ז א' זבחים ט' א' כ"ח א' צ' ב' מנחות פ"ג ב' הוריות י"ג ח' בכורות ה' ב' כריתות ד' א' תו"כ ויקרא פי"ז י"ח י"ט כ' יעו"ש.
עם החוליות וכו'. בהקדמה לזבחים כתב רבינו וז"ל האליה כולה עם החוליות הסמוכות לה והן החוליות אשר בין הירכים שקורין אותם הטבחים שדרתא עכ"ל ועיין רש"י בחולין י"א ח' יעו"ש היטיב וע"ע בתו"כ ויקרא פי"ט פרשה י"ד יעו"ש היטיב מש"כ בשם הראב"ד דרק חוליא אחת לוקחין עם האליה יעו"ש היטב.
וכל האימורין וכו'. עיין מרן שהבין דאתי לאפוקי מזבח הפנימי יעו"ש (ועיין ת"כ ויקרא דבורא דחטאת ספ"ד) ולענ"ד א"כ פשיטא ומאי קמ"ל. ויותר נ"ל דקמ"ל דאף פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין דדינם שהבשר נשרף על בית הדשן. מ"מ אימוריהם נקטרים ע"ג מזבח החיצון ועיין לקמן פ"ג מהל' עבודת יוה"כ ה"ז ועיין לקמן פ"ה הי"ח יעו"ש גם נכלל בזה דכל האימורים הן של עולה שהיא כולה כליל מ"מ אימוריה קרבין בפ"ע לא שהיה מנתח עם הקרבים רק שהקרבים קרבין בפ"ע ביחד וכן בשלמים האימורין קרבים והבשר נאכל לבעלים ובחטאת ואשם הבשר נאכל לכהנים והאימורים קריבין לגבי המזבח כמבואר לקמן בפ"ו ובשארי פרקים מהלכות אלו.
ואפילו נמצא וכו'. עיין חולין ע"ה א' יעו"ש היטיב.
חלבו עם וכו'. שם בחולין מבואר דאין חלבו קרב משמע אבל הוא עצמו קדוש והבשר נאכל בחטאת ואשם לכהנים ובשלמים לבעלים אבל בזבחים צ"ח א' ובמנחות פ"ג ב' איתא מה אשם אין שפיר ושיליא קדוש בו אף כל אין שפיר ושיליא קדוש בו ומשמע דגם הבשר אין בו שום קדושה ועיי"ש בתוס' ובמנחות שם דהך תנא דזבחים ומנחות ס"ל דוולדות קדשים בהווייתן הם קדושים ולכן העובר אין חל שום קדושה עליו אבל תנא דחולין ס"ל דבמעי אמן הם קדושים ולכן לא מיעט רק חלבו מהקרבה אבל הוולד גופיה קדוש יעו"ש היטיב. והנה רבינו ס"ל לקמן פ"ד מהל' תמורה ה"ג דבמעי אמן הם קדושים ולכן פסק דהוולד קדוש ורק לענין חלבו אינו קרב והבן. והנה בהא אי בהוייתן הם קדושים או במעי אמן יבואר אי"ה במקו"א מזה וע"ע בתו"כ ויקרא פי"ז פרשה י"ד יעו"ש היטיב.