וכבר נמנו. פ"ז מהל' ביאת מקדש יעו"ש.

גלגל עינה וכו'. שם בבכורות מ' א' אסיקנא דמיירי בכל מושב העין אבל השחור דרכו להיות כך וכן איתא בנדה כ"ג א' יעו"ש היטיב ורבינו לא ביאר זה וכבר הרגיש זה בלח"מ ותירץ תירוץ יפה דטעם דר' מאיר דמטמא בבהמה חיה ועופות לא משום דגלגל עיניהם עגול כשל אדם אלא משום דכתיב לשון יצירה אצלם עיי"ש בנדה יעו"ש היטיב ואני מוסיף על דבריו עי' רש"י כריתות ז' ב' בד"ה כמין וכו' יעו"ש וכ"כ שם הרע"ב ועוד י"ל משום דר' ינאי ס"ל דהטעם דר"מ משום דעיניהם הולכות לפניהם כשל אדם וידוע דהלכה כר' ינאי לגביה דר' יוחנן ובפרט דהברייתא מסייע ליה שם יעו"ש היטיב. ואף דזה אמר אילא ביבנה ולא הודו לו חכמים מ"מ הלכה כוותיה דבי"ד של אחריהן אמרו דה"ז מום ועי' לעיל פ"ז מהל' ביאת מקדש ה"ז (ודע דהרא"ש והטור (ביו"ד סי' ש"ט) פסקו לחלק בין אוכמא לציהרא יעו"ש היטיב ומשמע שם מהב"י דרבינו מודה לזה וסתר דבריו שבכ"מ כאן יעו"ש היטיב. (ודע כי מש"כ מרן דשחור אינו עגול ובית מושב הלבן עגול יעו"ש בשם רש"י לפנינו בש"ס הוגה איפכא וכמו שפי' בנדה כ"ג א'.

עינה אחת וכו'. שם מ' ב' ושם ג' ב' יעו"ש היטיב ועיי"ש ברש"י דמשמע דאו או נקט וכאן משמע דבעינן דווקא שניהם יעו"ש. ועי' מרן דכתב וז"ל וכ"ש אם עינו אחת גדולה והשניה קטנה דאף בבהמה פסול (ור"ל דכ"ש באדם דפסול) וראיתי מי שתמה ע"ז הא רבינו כתב כן בהדיא לעיל פ"ח מהל' ביאת מקדש או אחת קטנה ואחת גדולה דהואיל ויש בין שתיהן שינוי מ"מ פסול עכ"ל והנה לבד שאין קושיא כלל די"ל דמרן כוונתו לומר דמכאן למד הרמב"ם דינו (אבל באמת דחוק הוא דדין רבינו שם מהא דהזגדום וכמש"כ שם) ובלא"ה לק"מ די"ל דשם כתב רבינו לענין דהוי פסול לפי שאינו שוה בזרעו של אהרן אמנם בעינו אחת גדולה כעגל והשניה קטנה כשל אווז פסול ומחלי עבודה וה"ק מרן כ"ש דהוי מום באדם וא"כ הרי שוה בבהמה ובאדם ומחלל עבודה נמי. אך אי קשיא לי הא קשיא לי א"כ למה כתב רבינו מום זה רק בבהמה ולא באדם ואי תימא דאין שייך זה באדם א"כ למה כתב זה מרן. אך כיון ששני עיניו דומות לשל עגל או ששתי עיניו דומות לשל אווז יש כן באדם כמש"כ רבינו שם א"כ אמאי אין יכול להיות באדם עינו אחד כשל עגל ואחד כשל אווז א"כ דברי מרן שרירין וקיימין ודברי רבינו צ"ע.

אזן גדולה וכו'. כן מפרש רבינו הך ורבנן עד כמה תניא אחרים אומרים אפילו אינה לשניה אלא כפול כשרה. אמנם רש"י ז"ל מפרש דקאי אהא דאיתא התם ר' יהודה אומר שתי ביציו אחת גדולה כשתים שבחבירתה ולא הודו לו חכמים ע"ז קאי אבל באזן אחת גדולה ואחת קטנה אה"נ דפסול ואע"פ דר"ח בן אנטיגנוס קאמר לה מ"מ הא איתא שם מ"א א' דאף על הא דתני יחידאה שוחטין עליו ועי' תוספתא פ"ד שם וז"ל או אין לה אלא ביצה אחת ה"ז ישחט היה לה שתים אע"פ שאין בשניה אלא כפול ה"ז לא ישחט (כצ"ל) וכ"כ המפרש שם אלמא דהעיקר כרש"י וכן מבואר שם ברא"ש דז"ל שם (בסי' ה') ולא הודו לו חכמים ועד כמה תניא אחרים אומרים אפי' אינה לשניה אלא כפול כשרה עכ"ל אלמא דקאי על פלוגתא דר"י ורבנן וכ"כ הטור ביו"ד דאזנו אחת גדולה ואחת קטנה ה"ז מום יעו"ש היטיב ובב"י ודברי מרן שבכאן שכתב דלכן פסק רבינו בעינו אחת גדולה ואחת קטנה משום דמשמע דרבנן מודו ליה בזה. יש לעיין דהא מבואר שם מ"א א' דהלכה כוותיה דר"ח בן אנטיגנוס ועוד מה יענה בשאר מומין שפסק רבינו כוותיה. וגם הלח"מ תמה על רבינו ופירושו יעו"ש היטיב. (ועי' בפי' המשניות לרבינו שכתב וז"ל ולדעת חכמים אפילו אזנו אחת כפולה כשר עכ"ל ט"ס הוא וצ"ל כפול וק"ל).

עינה יבלת וכו'. בזה יש מקום עיון היטיב דבמשנה מ' ב' איתא את שיבלת בעינו הוי מום ופריך מהא דאיתא לקמן מ"א א' יבלת לא הוי מומא ואינו נשחט לא במקדש ולא במדינה ופריך והא כתיב יבלת בקרא ומשני דהא בגופו לא הוי מום ובעינו הוה מום ופריך הא קרא סתמא כתיב ומה לי בגופו מה לי בעינו אלא לא קשיא דקרא מיירי ביש בה עצם ולא שנא בין גופו בין עינו ומתניתין מיירי דלית ביה עצם ולכן בעינו הוי מום ולא בגופו ופריך כיון דלית ביה עצם א"כ גם בעינו כשר ומשני לא קשיא אידי ואידי בעינו והא בשחור והא בלבן. ר"ל הא דקתני ה"ז מום ונשחט במדינה והא דנקט דאינו נשחט לא במקדש ולא במדינה מיירי הכל בעין ואין בה עצם (דאי אית ביה עצם אפילו בגוף הוי מום לישחט עליו) והא דנשחט במדינה מיירי בשחור והא דאינו נשחט לא במקדש ולא במדינה מיירי בלבן ופריך הא אין מומין בלבן ואמאי אינו נשחט במקדש ומשני דאידי ואידי מיירי בלבן ולא קשיא הא דאית ביה שער הא דלית ביה שער ופירש"י הא דאין מומין בלבן מיירי בלית ביה שער והא דאין שוחטין במקדש והמדינה מיירי באית ביה שער והא דמתניתין דה"ז מום ונשחט במדינה מיירי בשחור והא דקרא מיירי ביש בה עצם ונשחט בין בגופו בין בעינו כ"ה לפירש"י. ותוס' גרסי אלא אידי ואידי בשחור ור"ל הא דהוי מום ונשחט במדינה מיירי בשחור ויש בה שער והא דנקט לא הוי מום לישחט לא במקדש ולא במדינה מיירי בלית בה שער אבל בלבן בכל ענין אין בו משום מום ונשחט במקדש נמי וכ"כ הרא"ש (סי' ו') וז"ל ופסקינן היכא דאית ביה עצם הוי מומא בין בגופא בין בעינא ואי לית ביה עצם בגופו לא הוי מום בעינו אית ביה שער הוי מום לית ביה שער לא הוי מום לישחט עליו עכ"ל ועל כרחך בשחור מיירי דבלבן בלית בה שער שוחטין במקדש נמי ולמה כתב לית ביה שער לא הוי מום לישחט עליו דמשמע דמ"מ אין שוחטין עליו במקדש והא אין מומין בלבן וכ"ה דעת הטור שם. וראיתי להב"י שכתב שם וז"ל ולכל הפירושים והגירסאות מפליג תלמודא בין שחור ללבן והרא"ש דלא מפליג בינייהו איפשר שלא היה גורס אידי ואידי בלבן אלא כך היה גורס והא אין מומין בלבן אלא לא קשיא הא דאית ביה שער וכו' כלומר דהשתא הדר ביה ממאי דמפליג בין שחור ללבן ולא מפליג אלא בין אית בה שער ללית בה דבין שחור בין לבן אי אית בה שער הוי מום ואי לא לא וההיא דאין מומין בלבן בדלית בה שער היא ומיהו אכתי קשה דאי לית בה שער מאי אין מומין בלבן דנקט הא בשחור נמי לא הוי מומא וצ"ע עכ"ל ובאמת זה לק"מ דהאי אין מומין בלבן לא משום האי לחודא מיתנא רק דיש שאר דברים דבשחור הוי מום ובלבן לא הוי מומא ולכן נקט דבלבן לא הוי מומא אף דברים שבשחור הוי מום אבל מ"מ קשה הא בלבן ולית ביה שער לא הוי מום כלל ונשחט אף במקדש ואמאי קא חשיב שם מ"א א' בין הדברים שאין נשחטים לא במקדש ולא במדינה וכמו שהקשה מתחלה והא אין מומין בלבן. לכן נ"ל כמש"כ מתחלה והא דלא חילק בין שחור ללבן י"ל דסמיך אמש"כ מתחלה בסי' א' דאין מומין בלבן והטור העתיק את דברי אביו הרא"ש. כן נראה לענ"ד בשיטת הרא"ש דהולך בשיטת התוס' כדרכו (והנה אח"כ מצאתי כן במעדני יו"ט ונהניתי). אולם רבינו כתב כאן דבלובן העין אם יש יבלת שיש בה שער ה"ז מום לשחוט עליו ולקמן הלכה ח' כתב מי שבלובן עינו יבלת שאין בו שער ה"ז אין שוחטין עליו לא במקדש ולא במדינה ולכאורה תמוה מאד כיון שאין בה שער ובלובן היא הרי אין מומין בלבן וכן תמה הלח"מ יעו"ש עוד מש"כ בזה והנה הב"י הבין בדברי רבינו שמחמיר בלבן יותר מבשחור יעו"ש היטיב ולפי"ז אפ"ל דרבינו מפרש אידי ואידי בעינו ולא קשיא כאן בשחור כאן בלבן ר"ל בלבן הוי מום גמור ונשחט במדינה ובשחור אינו נשחט לא במקדש ולא במדינה ומקשה איך איפשר דבלבן הוי מום גמור ונשחט במדינה והא אין מומין בלבן ובשלמא לענין דאינו נשחט לא במקדש ולא במדינה אתי שפיר דאף דאין מומין בלבן מ"מ לענין זה יש מומין בלבן אבל לדידך דאוקמת הא דנשחט במדינה בלבן לענין זה וודאי אין מומין בלבן ומשני אלא אידי ואידי בלבן ולא קשיא הא דאית בה שער נשחט במדינה אבל אם אין בה שער אינו נשחט לא במקדש ולא במדינה ולענין זה אין שייך לומר דאין מומין בלבן. אמנם מרן כתב כאן לפרש דכוונת רבינו דכ"ש דבשחור הוי מום וכ"ה בפי' משניות לרבינו יעו"ש היטיב שכתב וז"ל יבלת ידוע וכל זמן שתהא יבלת ואפילו בלובן העין ויהיה בו שער ה"ז מום לד"ה יעו"ש היטיב ולכן נ"ל לפרש דזהו באמת שתירץ התרצן דהא דאמר אין מומין בלבן ה"מ לענין פסול לגמרי ולהיות נשחט במדינה אבל להיות בע"מ במקדש אה"נ דהוה ורק שכן כיון דהא דאמר אין מומין בלבן אינו בהחלט רק באופנים שונים דאף ששאר מומין כשרים בלבן אפילו במקדש כיון דלא חשבה המשנה שם מ"א א' א"כ חזינן דיבלת חמור לענין זה א"כ י"ל דגם לענין זה חמיר דביש בה שער הוי מום גמור ונשחט במדינה א"נ כך שיעור דברי הש"ס הא דאמרת אין מומין בלבן לאו בכל מיני מומין קאמר דהא ר"ל ס"ל דאפילו מום גמור הוי ונשחט במדינה ביש בה שער וא"כ לענין זה חמיר נמי באין בה שער להיות נפסל במקדש והכל עולה לענין אחד. והנה על משנה שם מ"א א' כתב רבינו וז"ל ויבלת ידועה ועל מנת שיהא בהם עצם ואם אין בהם עצם הרי הם נקראים דלדולים עכ"ל והנה הלח"מ כתב וז"ל קשה דזהו היפך דברי הגמרא דיבלת שבגופו הוי מום קבוע ולא הוו אלא בעיניה ולית בה שער עכ"ל והנה באמת זה וודאי אינו קושייא דהא דאסיק הש"ס דמום שבגופו הוי מום קבוע זה אינו אלא ביש בה עצם אבל אם אין בה עצם לא הוי מום קבוע. ורק אי קשיא הא קשיא דהא אסיק בגמרא דאם אין בה עצם ובגופו הוא דלדול בעלמא ונשחט במקדש נמי וא"כ על כרחך מתניתין דקאמרה דאין שוחטין עליו לא במקדש ולא במדינה לא מיירי בגופו רק בעינו וא"כ האיך כתב רבינו דיבלת מיירי שבגופו. אבל באמת כד דייקת בדברי רבינו לק"מ דה"ק דיבלת דקרא דהוי מום ושוחטין עליו במדינה מיירי ביש בה עצם אבל באין בהם עצם הרי הוא דלדול בעלמא וכשר לישחט במקדש ורק אם בעינו ואין בה שער לא נשחט לא במקדש ולא במדינה ואם יש בה שער הרי הוא נשחט במדינה ואף דלא כתב כן רבינו בהדיא הרי הוא בכלל מאמרו הרי הם נקראים דלדולים ולא מהם מיירי קרא וממילא הדרא לדין מתניתין והבן כי ברור הוא בעזר ה'.

ניקב העור וכו'. עי' לעיל הל' ביאת מקדש פ"ז ה"ו מש"כ בזה.

פיה דומה וכו'. שם מ' א' והיינו כפירוש השני שברש"י יעו"ש היטיב ועיי"ש בגמרא על המשנה שאחריה מאי תנא דקתני ומעשה משום דתנן פי' דומה לחזיר ופליגי רבנן עליה דרבי וקאמרינן כי פליגי רבנן עליה דרבי בשפתו עליונה עודפת על התחתונה אבל שהתחתונה עודפת על העליונה ה"ז מום והנה ראיתי בתוספתא פ"ד דאיתא שם וז"ל שפתו התחתונה עודפת על העליונה ה"ז מום רשב"ג אומר אם היתה העליונה עודפת על התחתונה כשל חזיר ה"ז מום עכ"ל וזהו היפך דברי הש"ס דבש"ס עסקינן דרשב"ג מיירי מתחתונה עודפת על העליונה ולא מעליונה עודפת על תחתונה והנה במשנתנו הגירסא שאל רבן גמליאל לחכמים וי"ל דר"ג לחוד ורשב"ג לחוד ורשב"ג קאי בשיטת אילא אולם בגמרא שם הגי' רשב"ג יעו"ש והמפרש כתב שם וז"ל בגמרא מבואר דשאל ר"ג לחכמים בשפתו התחתונה עודפת וא"ל הוי מום ובעליונה עודפת לכו"ע הוי מום עכ"ל ולא ידעתי מהו סח דהא בש"ס איפכא מסקינן דבעליונה עודפת פלוגתא הוי ובתחתונה עודפת לכו"ע הוי מום (ודע כי הך רבי הנזכר בש"ס לא ידעתי היכן נזכר ואולי ט"ס וצ"ל ר' אילא וכ"ה ברא"ש וכ"ה ברמב"ן שוב ראיתי כי גם הב"ח הגיה כן). ושמענו מזה כי הך פיה דומה לשל חזיר היינו בשפתו העליונה עודפת על התחתונה. וראיתי להדברי חמודות אות ט' שהעלה דרבינו אף דפסק כאילא מ"מ בהא דפיו דומה לחזיר לא פסק כוותיה יעו"ש היטיב ובמחילת כת"ר אישתמיטתיה למש"כ רבינו כאן יעו"ש היטיב ודוק היטיב דבזה אזיל לגמרי כל מש"כ שם. אבל יש לעיין מש"כ לעיל פ"ז מהל' ביאת מקדש ה"ז דשם משמע כדעת הדברי חמודות ויש לעיין היטיב בזה. ועי' לקמן הל' ה' ד"ה נגממו טלפיה.

חטיה החיצונות וכו'. שם ל"ט א' וכתב רבינו שם בפי' המשניות וז"ל הם שני החוטים הבולטים בגופו של חיך קרוב לשיפוי כובע והם נראין לעין בשעה שפותח פיו וחוטים הפנימות הם הפיקות והן הנה שקורא ר' חנינא מתאימות מפני שהן מזדווגות וי"א חיטיו שיניו וחיטין הפנימיות הטוחנות עכ"ל אמנם רש"י ז"ל פי' החוטין לפי שבבהמה אין שינים ונראים החוטים משא"כ באדם עיי"ש מ"ג א'. ומש"כ שניקבו עיין מרן. ודע דשם מביא ברייתא וז"ל ת"ר תיומת איזהו תיומת מן התיומת ולפנים ותיומת עצמה כלפנים ר' יהושע בן קפוצאי אומר אין שוחטין אלא על החיצוניות בלבד ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר אין משגיחין על התיומת כל עיקר ומסיק שם דה"ק איזהו הפנימיות מן התיומת ולפנים ותיומת עצמה כלפנים בד"א שנפגמו ושנגממו אבל נעקרו שוחטין ר' יהושע בן קפוצאי אומר אין שוחטין אלא על החיצוניות אבל פנימיות שנעקרו מישחט עלייהו לא שחטינן אבל איפסולי מיפסל רחב"א אומר אין משגיחין על התיומת כל עיקר ואפילו איפסולי לא מיפסל נמצא מבואר מזה שלת"ק שוחטין על הפנימית שנעקרו וכמבואר ג"כ במשנה ומש"כ רש"י בד"ה ותיומת וכו' ואין שוחטין עליו עכ"ל היינו בנפגמו ונגממו אבל בנעקרו שפיר שוחטין. וכתבתי זה יען שראיתי להק"א בת"כ אמור פ"ו וז"ל ומשם ולפנים אינו נחשב מום אליבא דכו"ע והמחלוקת הוא במתאימות עצמן שלת"ק אם נעקרו לגמרי הוי מום ור"ח אמר שהן עצמם כלפנים והוי מום שבסתר ואינו מום אפילו שנעקרו עכ"ל ולא ידעתי מנין לקח זה דלכו"ע בפנים לא הוי מום אפילו בנעקרו וזהו היפך דברי הש"ס ורבינו (גם מש"כ שם בפי' חוטין בשם רבינו הלל יעו"ש צ"ע דהלא הם דברי רש"י עצמו שם מ"ג א' יעו"ש).

שהרי בעת וכו'. שם ל"ה א' וכמש"כ המל"מ.

וזכרותן עמהם וכו'. שם מ"ד א' ותוספתא פ"ד ובפ"א דפרה.

נקבה שיש וכו'. שם. אבל יש לעיין למה לא כתב דין עז שאין לה קרניים וכמו שתמה מרן ע"ז ועוד דהו"ל לפרושי איזה נקבה מיירי והיינו דרחל דווקא וכמבואר בש"ס שם (דפרה ועז אף נקבות צריך להיות להם קרניים) ועוד מאי מקומו לכאן ועוד דל"ל לרבינו למינקט מאי דכשר הא ממילא נדע דכשר כיון שלא כתב דהוי מום ולא נדע פסולו א"כ ממילא נדע דכשר הוא. לכן נראה לענ"ד דכצ"ל אבל נקבה שיש להקרנים (מלה חדא) וה"פ אבל אם ניטלו הנקבות שיש בקרנים כשר ושוחטין במקדש כמבואר שם בש"ס גבי פרה דיגוד מעילוי זכרות והרי היא כשרה.

נפגם העור וכו'. שם ל"ט ב' ובתוספתא פ"ד יעו"ש ומש"כ מרן למה לא כתב רבינו דניטל הזובן כשר וכן נפגם הגיד כשר יעו"ש לא ידעתי מאי תימה כיון שלא הזכיר את הפיסול ממילא ידעינן דלאו מום הוא וכמש"כ בס"ק י"ח יעו"ש.

נפגמה הערוה וכו'. שם.

נפגם הזנב וכו'. שם. וז"ל רש"י אם נפגם בין הפרקים מעלה ארוכה אם לא נחתך כל הזנב אלא נפגם מעט עכ"ל ובתוספתא שם פ"ד הגירסא נחתכה זנב מן העצם יעו"ש ובמפרש שהרגיש בזה.

ראש הזנב וכו'. שם ורש"י שם פי' דנקלף העור והבשר ונשאר ראש הזנב מגולה אולם תוס' מפרשים כפי' רבינו ומייתו ראיה מהתוספתא יעו"ש ועיקר הגירסא שם במשנה או שראש זנב מפציל את העצם עכ"ל והשאר שבנתים נמחק וכ"ה ברש"י ותוס' שם.

היו בין חוליא וכו'. שם. והיינו כרוחב גודל של כל אדם יעו"ש בש"ס.

הזנב וכו'. בגדי וכו'. שם מ' ב' מסקנת הש"ס וכ"ה בתוספתא שם פ"ד ר' חנינא בן גמליאל אומר זנב הרחל שיש בה שלש חוליות לא ישחט שתים ישחט עכ"ל.

רך ומדולדל וכו'. כתב הראב"ד וז"ל א"א דומה שהוא גורס דרכיכא וקטינא ולא היא אלא דכריכא וקטינא פי' עגולה וקטינא דקה וזנב הגדי אע"פ שהיא קצרה הרי היא רחבה וגסה עכ"ל והנה מבואר ממנו כי כן היתה גי' שם בש"ס לא תימא דקטינא אלא דכריכא וקטינא ולרבינו הגירסא לא תימא דקטינא אלא דרכיכא וקטינא אמנם ברא"ש הגי' לא תימא דכריכא וקטינא אלא דכריכא אע"ג דאלימא יעו"ש היטיב ודע כי בהלכות הרמב"ן איתא וז"ל לא תימא דרכיכא ואלימא אלא דרכיכא אע"ג דלא אלימא עכ"ל משמע מזה דאלימא הוא יותר מום מקטינא וצ"ע דהוא היפך כל הפוסקים.

נשבר עצם וכו'. עי' מש"כ מרן ע"ז ועי' תו"כ אמור פ"ו וז"ל שבור מה ת"ל לפי שנאמר שבר רגל או שבר יד שיכול אין לי אלא שנשברה ידו או נשברה רגלו מנין לרבות שבר זנב ת"ל או שבור יכול שאני מרבה שבר צלע ת"ל שבר יד או שבר רגל מה אלו מיוחדים שמומן בגלוי ואין חוזרים יצא שבר צלע שאין מומו בגלוי עכ"ל הרי שלך לפניך וע"ע לעיל פ"ז מהל' ביאת מקדש הי"א יעו"ש.

חמש רגלים וכו'. שם מ' א' ועי' חולין נ"ח ב' ושם. ושם איתא אמר רב הונא לא שנו אלא שחסר ויתר ביד אבל חסר ויתר ברגל טריפה נמי הוי יעו"ש וא"כ יש לתמוה על רבינו שהשמיט זה החילוק ולא ביאר בהדיא ואולי סמך עצמו על מש"כ בהל' שחיטה. והיינו דווקא למעלה מראש עצם התחתון אבל משם ולמטה כשר כמו שמבואר כל זה ביו"ד סי' נ"ה בטור ושו"ע שם ועיי"ש בט"ז שהאריך בזה דלרש"י טריפה יעו"ש ולכאורה יש להביא ראיה לרש"י דאל"כ ל"ל לאוקמה ביד לוקמה ברגל ולמטה מארכובה (ולפי שאין כאן מקומו של זה אקצר כאן ואי"ה במקו"א יבואר מזה).

אחד מרגליו. שם ובגמרא.

קלוטה כשל וכו'. לכאורה משמע דלא היתה עגולה רק שמחובר פרסותיה יחד ה"ז מום ולא ידעתי מניין לקח זה הא במשנה שם מבואר ושרגליו קלוטות כשל חמור ועלה קאי רב פפא ואמר לא תימא עגולן ולא סדיקן אלא כיון דעגילן אע"ג דסדיקן. א"כ מפרש דזהו פי' של קלוטות שיהיו עגולות ולא דבר אחר וא"כ מנ"ל דלא סדיקן לבד ולא עגולות דהוי מום ואי מהא דברייתא שם קלוט שרגליו קלוטות כשל חמור וכשל סוס עכ"ל הא גם במשנה איתא לשון קלוטות ומפרש לה ר"פ דהיינו עגולות א"כ כך תפרש ג"כ לשון הברייתא וכן מפרש באמת הקרבן אהרן אותו לשון בתו"כ פרשת אמור פ"ז יעו"ש היטיב ועוד אי הא דמחובר לבד מיקרי קלוט א"כ מאי האי דאיתא שם מ"ג א' דקלוט ליתא באדם ואיתא בבהמה הא קלוט כזה איתא נמי באדם כדלעיל פ"ו מהל' ביאת מקדש הי"א והי"ג יעו"ש לכן מכל הלין טעמי נ"ל כי הוא הכל דבר אחד עם הא דלעיל וכן שיעור דבריו דאם היו אחד מידיו ורגליו פרסתה עגולה כשל חמור אע"פ שהיא סדוקה ופרוסה רק שהיתה ידו או רגלו קלוטה (ר"ל עגולה) ה"ז מום וזהו קלוט האמור בתורה כן נראה לענ"ד ברור.

נגממו טלפיה וכו'. כן הוא שם מ"ד א' ועי' מרן לעיל הלכה ד' שהביא כל הסוגיא. והנה כ"ג מומין המיוחדין לבהמה אלו הם (א) גלגל עינה עגול (ב) עינה אחת גדולה ואחת קטנה (ג) בלובן עינה יבלת שיש בה שער (ד) אם ניקב העור שבין שני חוטמיה במקום הנראה (ה) פיה דומה לחזיר (ו) חיטיה החיצונות שניקבו (ז) או נפגמו (ח) או שנגממו (ט) אם נעקרו חיטיה הפנימים (י) ניטלו קרניה וזכרותן עמהן (יא) נפגם העור שחופה את הגיד (יב) נפגמה הערוה של נקבה (יג) נפגמה הזנב מן העצם (יד) היתה ראש הזנב מפוצל לשתים (טו) אם היה בין חוליא לחוליא מלא אצבע בשר (טז) הזנב קצר בגדי (יז) ובטלה (יח) זנב הגדי שהוא דומה לשל חזיר (יט) נשבר הזנב (כ) בעל חמש רגלים (כא) או אין לה אלא שלש (כב) עגולה כשל חמור ידו או רגלו (כג) נגממו טלפיה וזכרותן עמהם. ומכאן ראיה למש"כ לעיל בד"ה קלוטה דהך אם היתה ידו או רגלו קלוטה כשל חמור לאו דבר בפ"ע הוא אלא הוא ביאור למה שקדם. והנה לשלימות המלאכה אמרתי להעיר במה שראיתי בב"ח ביו"ד סי' ש"ט ואבא על סדר סעיפיו בקצרה. בסעי' ג' דיבשה אזנו היינו דווקא סחוס ולא העור יעו"ש ועי' לעיל פ"ז מהל' ביאת מקדש ה"ג שלא משמע כן. בהלכה ז' כתב וז"ל ותימה שהרי משמעות התלמוד דלאיפסולי אפי' איגום איגומי דהיינו דלא נשאר במקומו גומא נמי פסול וכפירש"י להדיא עכ"ל ולא ידעתי על מה תמה אם על הטור הלא הטור לא הביא רק דינים הנוהגים בזה"ז ולישחט עליהם במדינה ומה לו להביא דין דפסולים במקדש ורבינו ביאר דין זה היטיב לענין מום גמור דפודין עליהם בהלכה ד' ולענין לאיפסולי במקדש לקמן סעי' ח' לכן לא הבנתי תמיהתו כל עיקר. שם סעיף ח'. הבין דרבינו פסק דלא כאילא בהיה פיו דומה לחזיר וכבר חשב כן הדברי חמודות והשגתי עליו לעיל בה"ב דאיך לא ראו מש"כ כאן והנה כתב הב"ח דדווקא באיכא עצם בשפתו העליונה שרי לאילא יעו"ש וכן דעת הדברי חמודות וכמש"כ למעלה ורמזתי ע"ז. והנה נ"ל בזה דבשפתו העליונה עודפת על התחתונה אפילו בלא עצם רק כל שדומה לחזיר וזה א"א להיות באדם לכן מנאו רבינו במומין המיוחדין בבהמה והא דאיתא בש"ס דבבהמה בעינן עצם דווקא היינו דווקא בשפתו התחתונה עודפת על העליונה שבזה שוים אדם ובהמה ובעינן בבהמה עצם דווקא ובאדם פסול אפילו בלא עצם וכן בשפתו העליונה עודפת על התחתונה באדם הוי מומא ובבהמה לא ורק בפי' דומה לחזיר וזה א"א רק בבהמה ולא באדם ויכול להיות דבזה אפילו אין עצם פסול ואם היה שפתו העליונה עודפת ואינו דומה לחזיר י"ל דשפיר בעינן עצם בבהמה או אפ"ל דכל דעודפת אפילו בלא עצם ה"ז דומה לחזיר משא"כ באדם או אפשר דבעודפת העליונה ואינו דומה לחזיר כשר אף ביש בה עצם. שם סעיף י"ב. לא ירד לסוף דעת הב"י במה שתמה על הטור בניטלו הטלפים. י"ל שהב"י הבין שנטלו הטלפים עם קצת בשר שתחובים בו אמנם אם לא ניטלו לגמרי ומקצת מהם נשאר דבוק בבשר לא הוי מום והא כאן אף באיגום איגומי הוי נמי מום גמור והב"ח הבין דמש"כ הטור עם הבשר שבהן היינו זכרותן אבל המעיין ברש"י בכורות מ"ד א' יראה כי הזכרות הוא עצם ולא בשר. ויש לעיין בזה. שם בסעיף י"ז וי"ח. דבריו קשים המה עיין לעיל הלכה ד' בלח"מ. ומש"כ בסעיף י"ח לענין יבלת שיש בה שער וכו' בדבריו לא העלה ארוכה וכבר הארכתי בזה לעיל ס"ק ה' יעו"ש.

משלשים ושבעים וכו'. ט"ס וצ"ל משלשה ושבעים. והיינו הכ"ג המנויין כאן והחמשים שנמנו לעיל פ"ז מהל' ביאת מקדש יעו"ש.

תפדה ותצא וכו'. עיין זה בבכורות מ"א א' והיינו דווקא בשאר הקדשים ולא בבכור דאין לו פדיון ועיין רש"י מ"ד א' בד"ה ואין נפדית וכו' שכתב וז"ל אם בהמת שאר קדשים שאינה בכור וכו' דאילו בכור אין לו פדיון וזה דלא כהב"י שהבין מרש"י דבכור שפיר נפדה עליהן עי' יו"ד סי' ש"ט וכבר הושג ע"ז מהמעדני יו"ט יעו"ש היטיב.

חוץ מזקן וכו'. שם. ומה שחקר המל"מ אם עבר והקריבן אם פסולין אם כשרים יעו"ש עיין זבחים נ"ט א' דמשם מוכח דפסולים דאל"כ מאי מקשה והא אזקין להו יעו"ש והא נפק"מ אם עבר והקריבן דאם הטעם משום זקנה הרי מרוצה בדיעבד אבל הם פסולים מטעם דאידחו. והבן ומה שביאר בשיעור הזקנה יתבאר זה אי"ה לקמן פ"א ממעשה הקרבנות (שוב מצאתי בס' שער המלך ראיה זו).

וכן בהמת וכו'. שם ל"ז ב' תמורה ל"ג א' מנחות ק"א א' ובתו"כ פרשת בחוקותי פ"ט פרשה ד' יעו"ש.

מומין עוברים וכו'. עיי"ש בבכורות מ"א א'.

שאין בו וכו'. שם וכדמוקמינן שם מ' ב' וכמש"כ לעיל בהלכה ב'.

נגממו קרניו וכו'. שם מ"ד א' ועי' לעיל הלכה ד'.

נפגמו חיטיו וכו'. שם מ"א א'.

יראה לי וכו'. משום דהטעם דלכתחלה לא משום דכתיב מבחר נדריך וכו' וזה אינו אלא לכתחלה ועי' בסוף הלכות הללו (היינו בסוף הל' איסורי מזבח) ועי' בהל' תרומות פ"ה ה"ג יעו"ש היטיב.

שנעבדה בה וכו'. היינו שהיתה רובע או נרבע ועיי"ש במשנה מ"א א' ועיין תמורה כ"ח ב' וע"ע זבחים ע"א א' וב"ק מ' ב' נדה מ"א א' וע"ע תו"כ ויקרא פ"ב יעו"ש היטיב.

מן הטרפיות וכו'. עיין כל הסוגיא דמנחות ה' ב' ו' א' ותמורה כ"ט א' וכ"ח א' וזבחים נ' ב' ס"ט א' פ"ד א' ובכורות נ"ז א' נ"ח ב' ובתו"כ ויקרא פ"ב יעו"ש ובפרשת צו פ"א יעו"ש.

הרי הוא וכו'. וכ"כ רבינו בפי' המשניות בזבחים ס"ט א' וצ"ע הרי הוא נלמד מתלתא קראי דכתיב ממשקה ישראל וכתיב אשר יעבור תחת השבט וכתיב מן הבקר (תניינא. דקדמא אתי לאפוקי נעבד עיין כל זה תמורה כ"ח ב' כ"ט א' מנחות ו' ב') ולמה לרבינו לבחור לו דרך בפ"ע מחוץ לדעת רז"ל ועיין מש"כ מרן בזה וכ"ז לא נוח לי וה' יאיר עיני בזה ועיין לקמן פ"ג ה"א מש"כ בזה יעו"ש.

שאין פודין וכו'. עיין בכורות ט"ו יעו"ש היטיב ובתמורה י"ז א' ול' ב' יעו"ש היטיב ודו"ק. ועי' מש"כ לעיל פ"א הי"א. ועיין תמורה כ"ח ב' איתא שם דאין פודים עליהם דהרי הן כמום עובר עד שיפול בהן מום קבוע ויפדה י"ל דאגב אחריני תנייה ולא אגב טריפה א"נ י"ל דהאי תנא ס"ל כמ"ד פודין את הקדשים להאכילן לכלבים עיין תמורה ל"א א' ובכורות ט"ו ב' יעו"ש היטיב.

ונמצאת טריפה וכו'. עי' זבחים ק"ג ב' ק"ד א' ועי' תוס' יו"ט שם שתמה על דברי רבינו דכאן יעו"ש היטיב ואי"ה יבואר במקו"א מזה.

שנמצאת בכוליא וכו'. עי' בכורות ל"ט א' ובתו"כ ויקרא פי"ז פרשה י"ד יעו"ש היטיב. ומשמע בש"ס דבחסר מתחלת ברייתה כו"ע לא פליגי דכשר ולא פליגי רק אם יש בריה באחת או לא יעו"ש היטיב. אבל להלכה י"ל דליכא כלל בריה באחת וודאי נחסר אח"כ יעו"ש היטיב ובקרבן אהרן שם. ומדכתב כאן דיתר כחסר משמע כחסר שנחסר אח"כ דאם הוי כחסר מתחלת ברייתו היו כשר ועיין יו"ד סי' נ"ד ש"ך ס"ק ט' והבאתיו לעיל פ"ח מהל' ביאת מקדש הי"א יעו"ש היטיב וצ"ל דמש"כ דיתר כנטול היינו כחסר ר"ל כמו שנחסר אח"כ מעצמו ולא כחסר מתחלת ברייתו וצ"ע בזה ועי' ביו"ד סי' נ"א ובסי' כ"ט דמשמע שם דיש חסר מתחלת ברייתו ואפ"ה טריפה וי"ל ג"כ דתולין שנחסר אח"כ.

כל ששהה וכו'. כסתם משנה ל"ח ב' וכר"י דהלכה כמותו לגבי ר"מ שם בברייתא.

שבעה ועשרים וכו'. כן הוא שיטת רש"י שם ל"ט א' אמנם תוס' כתבו שם שיהיה בראש השמונים ובאמצע דהיינו ביום ארבעים וביום סוף השמונים יעו"ש. וצ"ל ומונים לו וכו'.

לחים מראש וכו'. שם ל"ח ב' איבעיא ולא איפשיטא ואזלינן לחומרא ולכן פסק דבעינן לח בזמן הלח ויבש בזמן היבש. לקמן בהלכה י"ד (ועיין בש"ס שם מה שהעירותי שם בהגליון על רש"י במשנה שם.

כגרוגרות או וכו'. פסק כאת"ל דבסעודה אחת וכיון דלא איפשיטא אי קודם אכילה אי לאחר אכילה לכן פסק דבעינן קודם אכילה דזה וודאי מעלי.

וצריך שתאכל וכו'. שם איבעיא לה קודם שתיה או לאחר שתיה וקודם שתיה וודאי מעלי לה כשערי לאחר שתיה מאי. ולפי"ז היה לנו לפסוק דקודם שתיה ולמיזל לחומרא. ורבינו פסק להיפך דלאחר שתיה מעלי לה וקודם שתיה פסק בהלכה ט"ו דהוי ספק לכן על כרחך לא ימלט שהיתה לו גי' אחרת וכ"כ מרן.

ותהיה מותרת וכו'. שם ל"ט א' בעיות דלא איפשיטו וכן הא דלא תהיה לבדה אלא היא ובהמה אחרת עמה הכל שם בעיות דלא איפשיטו ופסק לחומרא.

ואם חסר וכו'. כתב מרן דאם לא היה בסעודה ראשונה ודאי דאינו מום דכל את"ל פשיטותא היא יעו"ש היטיב והלח"מ כתב די"ל דרבינו מפרש דהכי היה איבעיא אי סגי בסעודה ראשונה אי בעינן בכל סעודה וסעודה ופשיט באת"ל דסגי בסעודה ראשונה ולפי"ז לא שייך כלל ע"ז דאם חסר אחד מכל אלו וכו' דאם לא עשה כן רק עשה בכל סעודה וסעודה וודאי דמהני יעו"ש היטיב וכן נראה דרבינו מפרש כן מדכתב בפי' המשניות דבכל סעודה וסעודה ודווקא קודם אכילה ואם נימא דמפרש בכל סעודה וסעודה היינו באיזה סעודה שיהיה א"כ האיך שייך לומר קודם אכילה דווקא וכמש"כ רש"י שם אלא ודאי מפרש דבעינן בכל סעודה וסעודה דווקא וא"כ שפיר יכול להיות דקודם סעודה הראשונה בעינן (אך צ"ע הא כיון דבעינן בכל סעודה וסעודה והתם אין שייך קודם אכילה וה"ה בסעודה הראשונה נמי אין קפידא בזה ויש לעיין בזה).

ואכלה אחריו וכו'. רש"י ז"ל פי' דעשב הלח הוא שגדל בזמן הלח דהוא אדר וניסן ויבש הוא הגדל באלול ותשרי שאז יבושת על פני האדמה אמנם רבינו כתב בפי' המשניות וז"ל ולפיכך אמר אם אכל העשב הלח והיבש בזמן הקור ולא הבריא או אכלה העשב הלח והיבש שצומח בארצות הציה (היינו בית השלחין שבגמרא שם) ולא הבריא או אכל העשב היבש שבזמן הקיץ ואח"כ אכל העשב הלח שצומח אח"כ בתחלת החום ולא הבריא הרי הוא לא יהא בע"מ עם כל זה לפי שלא נקבע המום עדיין ואפשר שיבריא ואם אכל עשב לח החם עד אדר וניסן ועמד בענין זה שלא ראה ואכל אח"כ יתר העשב שיבש בארץ בזמן החורף אלול וחצי תשרי ולא הבריא הרי אלו מים קבועים עכ"ל הנה מדבריו נראה כי הוא מפרש שהעשב הצומח באלול ותשרי מיקרי לח וחם והצומח בקיץ מיקרי יבש ולכן בעינן שיאכל הלח בזמן הקור והיבש בזמן החום שהוא אלול ותשרי ומש"כ בזמן החורף אלול וחצי תשרי ט"ס וצ"ל בזמן החום אלול וכו' עי' ב"מ ק"ו ב' יעו"ש היטיב וע"ע מדרש רבה פרשת נח פ' ל"ד. וצ"ל דרבינו מפרש מאי דקאמר שם בש"ס אדר וחצי ניסן לח היינו שיאכל אז לח שגדל באלול ותשרי עד ר"ח אדר. וכן אלול וחצי תשרי יבש היינו שיאכל אז יבש שגדל בכל הקיץ עד חדש אלול ולא קאי חדשים אלו על זמן הצמיחה כמו לרש"י רק קאי על זמן האכילה שיאכל אז העשב שגדל עד זמן הזה וכן צריך לפרש שם על דרך זה כל הסוגיא יעו"ש היטיב וק"ל.

ונהנה באותו וכו'. שם ל"ט א' בעיא דלא איפשיטא. ומשמע מדברי רבינו לכאורה דאם נהנה קודם שנתייאשו מרפואתה ה"ז לא מעל וודאי אבל אין זה מוכרח די"ל דלרבותא כ"כ אע"ג דנהנה בשעה שידעו בוודאי דזה מום מ"מ ה"ז ספק דשמא לא חל על אותו פדיון שום קדושה אבל רש"י ז"ל כתב שם בד"ה למימעל וכו' וז"ל והפריש מיד פדיונם ואמר הרי הן מחוללות על מעות הללו ואח"כ בדקו וקודם שתכלה זמן בדיקתו שלשה חדשים נהנה מן הפדיון עכ"ל משמע מזה הא אם נהנה לאחר שנתייאשו ממנה ה"ז מעל בוודאי וצ"ע בזה.

כמו שיתבאר וכו'. לקמן פ"א מהל' מעילה ה"ד וה"ח. כתומי לבאר סי' הזה אמרתי להעיר בדבר אחד מה שנ"ל שצ"ע על התוס' שכתבו בבכורות ל"ח ב' בד"ה וסימניך וכו' וז"ל ומיהו יש לדקדק מיבלת דכתיבא והיא מום כדלקמן ותנן בעירובין ק"ג א' חותכין יבלת במקדש וכן (בפסחים ס"ה ב') חותכין יבלת בפסח ואין להעמידה דלית בה עצם דתלתולי בעלמא הוא כדלקמן (מ' ב') ומיהו יש להעמידה ביבלת שבעין ודלית בה שער דאין שוחטין עליו לא במקדש ולא במדינה עכ"ל וצ"ע מאי שעלה על דעתם לומר דחותכין יבלת היינו ביבלת שיש בה עצם דהא מפורש בתוספתא בפ"ד דבכורות וז"ל היתה בו יבלת וחתכה אם יש בו עצם ישחט ואם לאו לא ישחוט עכ"ל אלמא דביבלת שיש בה עצם לא מהני חתיכה אבל יש לעיין דא"כ למה אמר ואם לאו לא ישחוט בחתכה הא אפילו בלא חתכה אין זה מום ואולי לא היתה בגירסתם וחתכה ויש לעיין בזה. ודע כי לרבינו יש שם פי' אחר ביבלת והוא דקאי על כהן המקריב יעו"ש היטיב ויש ידים לזה מהמבואר בירושלמי שם ושם.