נעשית בכל וכו'. כך פשוט בכריתות ו' א'.

ונתפרשו בתורה וכו'. כ"ה שם ע"ב יעו"ש.

במשקל מכוון וכו'. כמו שמבואר בהלכה ג'.

מלח סדומית וכו'. רבינו מפרש שאלו דברים צריכים להיות תמיד מלח סדומית וכפת הירדן ומעלה עשן וכיון דתני כל שהוא ר"ל בלא שיעור מצומצם ומאי דס"ל לרבינו דמלח סדומית היה נמי בלא שיעור אע"ג דהתם קתני מלח סדומית רובע היינו ר"ל כי הקפידו על המדה ולא על המשקל וכמש"כ מרן אולם בתוס' שם מבואר כי המלח סדומית והכפת הירדן אינם באים רק כשאין שם יין קפריסין וקאי אדסמיך ליה וה"ק אם אין לו יין קפריסין מביא חמר חורין ומלח סדומית ור' נתן אומר דצריך להביא לזה אף כפת הירדן כשאין שם יין קפריסין והנה טעם רבינו אולי לפי שעריב ותני בהדי מעלה עשן והתם ע"כ בכל ענין מייתי לה וה"נ אלו תרתי מלח סדומית וכפת הירדן ולפי' התוס' לא הו"ל למיפסק בין מלח סדומית לכפת הירדן בהא דמעלה עשן והבן. וראיתי להכלבו בסי' ל"ח וז"ל מלח סדומית הוא מלח גסה ונותנין אותה בקטורת משום על כל קרבנך תקריב מלח וי"א שהוא מלח דקה ביותר וזהו שאמרו רז"ל שמסמא את העינים פי' שהיא נדבקת בידים ואינה נראית מפני דקותה ומאותו מלח היו מביאין רובע הקב ואין בידי למה רובע עכ"ל והנה מש"כ ב' דיעות במלח סדומית אי הוה גסה או דקה עי' ביצה ל"ט א' ברש"י שם ובמנחות כ"א א' שמבואר התם דסדומית היא דקה יעו"ש ברש"י ומש"כ בב"ב כ' ב' להיפך כבר הגיה שם בהגהות ר' יחזקאל לנדא ובגליון הש"ס דצ"ל להיפך ובש"ס שם צ"ל אידי ואידי מלח סדומית יעו"ש ובנוב"י מהדורא תניינא חלק או"ח סי' נ"ז יעו"ש היטיב ומש"כ הכלבו שמלח סדומית היא גסה עי' בערוך בערך איסתרוקנית ובערך בן (ועיי"ש בהפלאה שבערכין ערך איסתרוקנית מש"כ לקיים דברי רש"י בב"ב כמות שהן בלי שום הגה"ה יעו"ש מה שנדחק בזה וע"ע במפרש לתוספתא פ"ט דמנחות). אמנם מש"כ הכלבו משום על כל קרבנך תקריב מלח זה היפך דעת התוס' שכתבו דאפי' למ"ד בעיא מלח היינו דווקא בשעת הקטרה דומיא דכל העולים טעונים מלח יעו"ש הן אמת דיש סברא להיפך נמי דאפי' מאן דס"ל דקטורת לא בעי מלח היינו דווקא בהקטרה אבל בשעת פיטום י"ל דבעיא מלח וכן משמע דברי הרמב"ן שפי' ממולח שבקטורת שיהא מלוח במלח סדומית יעו"ש וע"כ היינו כמ"ד דלא בעי מלח דלמ"ד בעי מלח א"כ מאי בעי קרא ממולח ואף דנימא כסברת התוס' דאף דבעי מלח היינו דווקא בהקטרה למזבח אבל לא בשעת פיטום ולהכי בעי קרא לשעת פיטום מ"מ חזינן דהא לשעת פיטום לא תלי כלל למ"ד בעי מלח או לא בעי מלח והבן. לכן לדעתי דברי הכלבו סתומין קצת. ומי יתן ידעתי ואמצאהו. שוב ראיתי בס' באר שבע שהשיג עליו יעו"ש והעלה שהמלח לא בא רק לתקון הקטורת ולא בא רק כדי לשרותו יעו"ש וכתב שכן מבואר מדברי רבינו כאן יעו"ש ואני אראה ולא אבין מנין לו כן מדברי רבינו (ועי' במל"מ שהבין להיפך מדברי רבינו דכאן יעו"ש) שוב ראיתי כי יש ליישב דעת הכלבו ולומר דס"ל הא דטעון מלח היינו לא בשעת הפטום רק בשעת העלאה על המזבח וכן י"ל הא דמעלה עשן נמי לא היה בשעת פיטום רק קודם הקטרה היה נותן לתוכו העשב מעלה עשן ולכן לא נזכרו בפרשה דקטורת ויש לעיין בזה.

אנשים ידועים וכו'. עי' יומא ל"ח א' יעו"ש היטיב מהמעשים המסופר להם ז"ל מזה.

משקל י"א וכו'. כ"ז מבואר בכריתות וא"ו א' ובירושלמי פ"ד דיומא ה"ה יעו"ש היטיב (ועי' בס' יראים שיש סימן על משקל הקטורת שלחי"ך פרדס רמונים משקלם כמנין שלחיך יעו"ש).

דקה מן הדקה וכו'. שם בכריתות ע"ב ובירושלמי שם וביומא מ"ה א' ובתו"כ פרשת אחרי פ"ג יעו"ש היטיב.

שאמרנו בשקלים. שם פ"ד הי"ב יעו"ש היטיב.

הוא עצי הקטף וכו'. בגמרא איתא שם הצרי ואמר התם רשב"ג אומר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף ופירש"י וז"ל הצרי שרף נטף כמפרש לקמן שרף הנוטף מעצי הקטף ושרף היינו מידי דמנטף מן העץ וקורין גומא עכ"ל מבואר מזה שהשרף היה נכנס בקטורת והוא נקרא צרי ורשב"ג לפרושי אתי וכ"כ בד"ה רשב"ג וכו' וכ"כ רש"י בפי' התורה וכתב הרמב"ן שם וז"ל וראיתי לרב ר' משה שיכניס בקטורת עץ האילן הנזכר הוא הנקרא בערבי עו"ד בלאס"ן (כצ"ל) נראה שסבור כי רשב"ג שאמר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף בא לחלוק ולומר שלא היה הצרי מסמני הקטורת כי הוא אינו אלא שרף ובקטורת אין השרף נכנס בו אלא הקטף עצמו עכ"ל ונמצא לפי"ז דפסק כרשב"ג יעו"ש ואני תמה כי לפי מה שפי' הוא בעצמו כי הצרי נקרא העץ בעצמו וכן מה שיוצא ממנו וא"כ למה חלק רשב"ג על הת"ק ואמר שאין מכניסין הצרי דילמא כוונת הת"ק על העץ בעצמו ויותר נראה נכון לכאורה דעת מרן שכתב להיפך דדעת רבינו היא דרשב"ג פליג וס"ל דהעץ עצמו אינו נכנס רק הנוטף ממנו ופסק רבינו כת"ק דדווקא העץ עצמו ולא היוצא ממנו ועי' בפי' המשניות לרבינו שכתב דלכן נקרא נטף ע"ש שנוטף ממנו יעו"ש אמנם הכלבו כתב כדעת רש"י ואולי טעם רבינו כי בכל מקום ראינו לאונקלוס שתרגם על צרי קטף אלמא דצרי הוא עץ הקטף עצמו לכן ת"ק שאמר סתם הצרי כוונתו על הקטף עצמו ופסק כוותיה והא דאיתא בשבת כ"ה א' אין מדליקין בצרי אלמא דצרי הוא שמן הנוטף דרשב"א דהתם ס"ל כרשב"ג דהכא דצרי הוא הנוטף ולית הלכתא כוותייהו בזה (ועי' מש"כ בחי' בשבת שם מזה).

היא הציפורן וכו'. וכתב רש"י בכריתות שחלקה היא כצפורן ובחומש כתב שרש בושם חלק ומזהיר כציפורן. ועל כדי שתהא נאה כתב רש"י ששחורה היא ולכאורה היא היפך ממש"כ דמצהיר כציפורן ואולי אחרי השיפה נראית מצהיר כציפורן ובלא"ה היא שחורה ולקמן יבואר עוד מזה אי"ה. והכלבו כתב כלשון רש"י בש"ס.

והחלבנה וכו'. רש"י בפי' החומש ושם בכריתות כתב דהוא גלבנה ובפי' המשניות לרבינו כתוב וז"ל וחלבנה אומרים עליו שהוא הנקרא בלשון ערבי מחלה"ב וי"א לדא"ן ובלעז לאדנ"ו והוא שקר וי"א מיע"ה ובלעז איסטוראק והוא הקרוב לפי שהגמרא ביאר שחלבנה ריחה רע ר"ל שריחה מאוס עכ"ל ומתוך כך תמהתי על מרן שכתב שהעולם לועזים חלבנה גאלבנו ואמאי לא הביא כן בשם רש"י גם מש"כ וז"ל וכן מש"כ שי"א שחלבנה הוא מחלב וי"א שהוא לאדן הכל טעות עכ"ל הא בהדיא כ"כ המעתיק והכלבו כתב י"א שקורין אותו גלמא יעו"ש.

טיב. ובמר"ן הנוסחא אי"ל טי"ב.

אלנטורן וכו'. ובמרן הגי' וסאנבל אל נדרין וכו' ואולי היא ט"ס וצ"ל וסאנבל אל גרדין יעו"ש. ובפי' המשנה כתוב וז"ל נטף הוא עץ הנקרא בלשון ערבי עוד בלאס"ן ובלעז פושט דבלסאמ"ו. ושחלת קורין אותו בלשון ערבי אלטופ"ר אלבדור (וטופר הוא מלשון ארמי על ציפורן וכאן כתב אצפאר והוא מלשון ציפורן) חלבנה מיע"ה. מור ידוע. וקציעה אין יודעין אותו. שבלת נרד קרוי בלשון ערבי סנבאל אלנדדין (וביותר נ"ל להגיה אלנרדין וכמש"כ למעלה) ובלעז אושפיקא נארדי. וכרכום ידוע וקושט קרוי בלשון ערבי קושט וקנמון בלשון ערבי עוד הירדי (עי' מש"כ לעיל כ"א ה"ג) ובלעז לינגא אלואיש. וקליפה ג"כ קשר סליכה ובלעז קאסיא לינגא. כפת הירדן עמברא ובלעז לאמר"י. והכלבו כתב וז"ל מור כמשמעו מיר"א בלע"ז (והיינו כדעת הרמב"ן לעיל פ"א ה"ב) כרקום נקרא בלשון ערב יעפרן (ואולי ט"ס וצ"ל זעפרן) ובלעז שפראן. שבולת נרד סם אחד הוא ודומה לבית יד של שבולה ובלעז אשפיק נרדי. קציעה היא קדה ודומה לפיגם רודא כדאמרינן מרכיבין פיגם ע"ג קדה לבונה מפני שהוא ירק באילן להרכיבן מפני שדומים זה לזה (ועי' לעיל פ"א ה"ג) וע"ע בסמ"ג עשין קס"ג יעו"ש היטיב בשמות הקטורת.

בורית כרשינה וכו'. בורית סאבו"ן. כרשינה הבא מאותו מקום. ל"א עשב הנקרא אירב"ה שנוטיא שעושין ממנו בורית שקורין ספוני עכ"ל רש"י.

באחד ועשרים וכו'. כן הוא שם יין קפריסין סאין תלתא וקבין תלתא ואם לא מצא יין קפריסין מביא חמר חורין עתיק ופירש"י יין קפריסין שבא ממקום ששמו קפרוס ע"א בגליון יין קפריסין שעושין מקפרא של אילן הוא ששמו קפרס כגון הצלף והקפרס עכ"ל ועי' ברכות ל"ו א' ב'. ועי' בסוכה בירושלמי פ"ה ה"א ובמדרש רבה איכה בפסוק על אלה אני בוכיה וכו' איתא שם קיפרוס נהר יעו"ש ונמצא זה שרש אלו ב' הפירושים. ומש"כ רבינו יין לבן ישן הוא פי' על חמר חוריין עתיק ועי' ב"ב צ"ז ב' ברשב"ם פי' שחורין הוא אינו לבן כ"כ רק יש בו אדמומית קצת (וכ"כ הקרבן העדה וע"ע שם שגורס חמר חיור (יין לבן) יין עתיק (יין ישן) יעו"ש היטיב ולא ידעתי א"כ הו"ל לומר חמר חיור עתיק ואולי או או קאמר או יין לבן או יין ישן וצ"ע) ויש לעיין קצת על רבינו שכתב דיביא יין קפריסין או יין לבן ישן חזק דמשמע לכאורה דשוים הם ובאמת בש"ס מבואר דיביא יין קפריסין ורק באם אין לו יין קפריסין אז יביא חמר חורין עתיק ויש לעיין בזה. ועיין בכלבו שם שכתב וז"ל נ"ל מפני שהוא עז פי' אותו יין הבא מקפריס עז וחזק ומחזיק את ריח הצרי מי רגלים יפין לה פי' לצרי עכ"ל האי צרי הבא שני פעמים בכלבו ט"ס הוא וצ"ל במקומם הציפורן וק"ל ומש"כ מפני שהוא עז כן הוא בירושלמי פ"ד דיומא יעו"ש היטיב ועי' בב"י סי' קל"ג באו"ח מש"כ בזה וע"ע בקרבן העדה שם. וע"ע שם בש"ס דקאמר והלא מי רגלים יפין לה אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש וכתב שם הכלבו שי"מ שמעיין הוא שנקרא מי רגלים דחלילה לאמר שיביאו מ"ר ממש יעו"ש היטיב וראיתי בהגהות הנדפסות בסוף הטורים (ד' דיהרנפורט) בשם גאון אחד שהשיג ע"ז מהא דאיתא בזבחים צ"ה א' אמר ר"ל מעיל שנטמא מכניסו בפחות מג' על ג' ומכבסו וכו' והא בעי ז' סממנים וכו' ותניא אלא שאין מכניסין מי רגלים בעזרה יעו"ש והא התם על כרחך מי רגלים ממש דהוא מז' סממנים יעו"ש היטיב ואני שמעתי ולא אבין הא שפיר פריך מכ"ש דמה שאין מכניסין מעיין ששמו מ"ר מפני הכבוד שלא ישמע השומע ויטעה ויסבור שהם מי רגלים ממש כ"ש דמ"ר ממש אין מכניסין ופשוט לדעתי. ושוב ראיתי בירושלמי דאיתא התם שאין מכניסים ריח רע בעזרה ומשמע מזה דהם מ"ר ממש (אף דיש לדחוק דה"ק משום שאין מכניסים ריח רע וא"כ חיישינן שמא יטעה השומע) וכ"ז אמרתי בימי חרפי והנה כעת מצאתי שכוונתי בזה לדעת הבאר שבע ועיין תוס' דכריתות דמבואר משם שמפרשים דקאי על מי רגלים ממש יעו"ש היטיב.

הדק היטיב וכו'. בש"ס בכריתות ו' ב' איתא אומר הדק היטיב היטיב הדק ואח"כ אומר אמר מר כשהוא שוחק אומר היטיב הדק הדק היטיב מסייע ליה לר"י דאמר כשם שהדיבור רע ליין כך הדיבור יפה לבשמים ובירושלמי איתא כשהוא מידק אומר הדק היטיב היטיב הדק מפני שהקול יפה לבשמים יעו"ש (ונמצא נוסחתינו שבסדר תפלה היא מורכבת משני הנוסחאות מגי' דידן ומגי' הירושלמי) ומש"כ רבינו שהוא שוחק כל אחד בפ"ע ושוב מערב הכל ביחד עיין לעיל פ"א ה"ב מש"כ שם.

בקדש בתוך העזרה וכו'. מימרא דר' יוסי ב"ר חנינא דכל מעשים לא יהיה אלא בקדש והיינו משל הקדש ובתוך העזרה. משל הקדש מוכח מהא דמקשה התם המקדיש נכסיו והיה בהם דברים הראויים לקרבנות ציבור וכו' יעו"ש היטיב דמוכח מזה דיעשה דוקא מהקדש. והא דתוך העזרה מבואר מהא דקאמר שאין מכניסין מי רגלים לעזרה וכו' מסייע ליה לריב"ח וכו' יעו"ש בכריתות ו' א' (ודברי מרן מגומגמים יעו"ש) וכתב המל"מ וז"ל וא"ת אמאי לא הקשו לר' יוסי מההיא ברייתא דהמפטם את הקטורת למסרה לצבור פטור אלמא עושין קטורת בחוץ וכשר וכ"ת דהו"א דמיירי שעשה הקטורת בעזרה ה"נ נימא דבהכי מיירי מתניתין דשקלים וי"ל דמברייתא זו לא היה יכול להקשות משום דגבי שמן המשחה נמי אמרינן הכי והתם פשיטא דאינו כשר לציבור בלאו האי טעמא דר' יוסי אלא משום שאין לנו אלא שמן המשחה שעשה משה כדכתיב זה לי והתוס' בנזיר מ"ז א' הקשו קושיא זו דשמן היכי משכחת לה שימסרנה לציבור ותירצו דהכוונה היא שילמדו לעשות ולא שימשחו ממנה ה"נ גבי קטורת נוכל לפרש מאי דתני למוסרו לצבור הוא שילמדו לפטם ומשו"ה הקשו ממשנה דשקלים עכ"ל. והנה בעניי איני מבין קושיא זו וכי נאמר דמותר לעשות קטרת ולמסור לצבור והקטורת כשר. זה לא נאמר רק אמרו דאם עשה כדי למסור לצבור דפטור מכרת וחטאת אבל אה"נ דהקטרת פסול משום שלא נעשית בעזרה ולא משל הקדש ואף התוס' בנזיר לא הקשו רק משמן המשחה דאיך יעלה על לב איש לעשות שמן המשחה בשביל הצבור הא ידוע הוא שלא עשו שמן המשחה מימות משה ואילך ולא עשוי שיטעה האדם בזה אבל בקטורת כיון דהצבור עושים בכל שנה קטורת א"כ יכול אדם שפיר לטעות ולעשות קטורת למוסרו לצבור כי לאו כו"ע דינא גמירי להא דריב"ח ולכן לא הקשו מקטורת רק משמן המשחה. וברור זה לדעתי. וא"כ אין כאן התחלת וריח קושיא רק דברי המל"מ יתכנו שפיר לדעת רש"י בחומש דמותר לעשות קטורת כדי למוסרה לצבור יעו"ש והבאתי לעיל פ"א ה"ד יעו"ש היטיב. ומש"כ המל"מ בסוף דבריו וז"ל והא דאמרינן במעילה ט' ב' הלמידין לפני חכמים אומרים יביא דבר שכולו למזבח מאי ניהו קטרת הכוונה הוא שיביא סממני הקטרת וימסרם לצבור והצבור יפטמו אותה בעזרה בכלי שרת עכ"ל ולכאורה יש לעיין אמאי לא הביא דברי התוס' דמנחות נ' א' ד"ה יכול וכו' שקדמוהו בזה ואולי שבתוס' לא נתפרש דימסור קודם הפיטום (ועיין לקמן הלכה י"א שם רמז המל"מ לדברי התוס' הללו) וע"ע מנחות ק"ו ב' הרי עלי למזבח יביא לבונה. התם לאו לקטורת קא אתי רק בקומץ לבונת מנחה יעו"ש ולקמן פט"ז מהלכות מעשה הקרבנות הי"א יעו"ש.

מן החולין וכו'. כתב מרן וז"ל ובירושלמי פ"ד דשקלים פטמה בחולין ר' יוסי ב"ר חנינא אמר פסולה ריב"ל אמר כשרה מ"ט דריב"ח קדש היא שתהא הויתה בקדש מ"ט דריב"ל קדש היא שתהא באה מתרומת הלשכה אתיא דריב"ח כשמואל ודריב"ל כר"י ולפ"ז היה ראוי להכשיר כריב"ל ור"י מ"מ מאחר דש"ס דידן סתם וכתב כל מעשיה לא תהיה אלא בקדש דמשמע דעכובא הוא פסק כן עכ"ל. ואני שמעתי ולא אבין דהא בירושלמי שם (ה"ג) איתא וז"ל א"ר יוסי ב"ר בון אתיא דריב"ח כשמואל ודריב"ל כר' יוחנן דתנינן המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראויים לקרבנות צבור ר' יוחנן אמר קטורת אמר ר' הושעיא תפתר באומן בית אבטינס שהיה נוטל בשכרו קטורת עכ"ל אלמא מסקנת הירושלמי דר"י נמי יכול להיות דס"ל כריב"ח א"כ פשיטא דהלכה כוותיה ועוד דהא בש"ס דילן לא הובא רק דברי ריב"ח ודברי ר' הושעיה נמי הובאו בש"ס (אע"ג דמסקנא לא הוי כוותיה משום אתקפתא דרב יוסף מ"מ הא לדינא ס"ל ר' יוסף נמי כוותיה) לכן שפיר פסק רבינו כוותיה דריב"ח. שוב ראיתי שכבר הרגיש בזה השיירי קרבן ביומא פ"ה ה"א יעו"ש היטיב. ובהתימי בדבר זה אאריך עוד דבר אחד מה שראיתי בס' באר שבע שהקשה שם על מש"כ רש"י בד"ה מפרישין מהקדש בדק הבית את שכר האומנים המחזיקים את בדה"ב עכ"ל וכתב ע"ז הס' הנ"ל שתלמיד טועה כתב זה דהא ר' הושעיה מפרש בעצמו בשקלים שם דנתנין לאומני בית אבטינס ושכ"כ הרמב"ם והרע"ב בשקלים שם וכ"כ רש"י בשבועות י' ב' יעו"ש ואני תמה על בקי כמותו איך לא ראה דברי הש"ס במעילה י"ד ב' דשם מפורש באר היטיב דקאי על אומני בנין וכ"כ התוס' כאן (רק מש"כ וז"ל ומפרש במעילה טעמא מאי והתם נפקא ליה מקרא דכתיב ועשו לי מקדש ועשו לי משלי עכ"ל ליתא במעילה רק בתמורה ל"א ב') וא"כ מאן דתני הא לא משתבש כיון דבש"ס דילן מפורש כן בהדיא ובדברי רב אושעיא שבש"ס דידן לא איתפרש על איזה אומנין קאי. ופשוט.

מחזירין אותו וכו'. עיין לעיל פ"א ה"ב מש"כ בזה.

דבש כל שהוא וכו'. כריתות ו' א' ובירושלמי דיומא פ"ד ה"ה ובתו"כ ויקרא פי"ג.

חייב מיתה שהרי וכו'. ורש"י פי' בכריתות ו' א' וז"ל חייב מיתה כי עייל ביוה"כ דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו' ולא ימות וגו' בזאת יבא אהרן וגו' וכי מעייל קטרת שלא כהלכתה ביאה ריקנית היא וחייב מיתה עכ"ל מבואר מזה כי בשאר ימות השנה דלא מעייל בקדש הקדשים רק להיכל אינו חייב מיתה כמו שנתבאר לקמן פ"ב מהל' ביאת מקדש ה"ד יעו"ש היטיב וכ"כ הב"י באו"ח סי' קל"ג יעו"ש בד"ה כתב רבינו וכו' יעו"ש היטיב וצ"ע הא איתא ביומא נ"ג א' הא לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה ותיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקנית א"ר ששת הב"ע כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה רב אשי אמר אפי' תימא דהזיד בזו ובזו כגון דעייל ב' הקטרות אחת שלימה ואחת חסרה אביאה לא מחייב דהא עייל לי' שלימה אהקטרה מחייב דקא מקטר קטרת חסרה עכ"ל הגמ' מבואר מזה דחייב אהקטרה נמי וא"כ אפי' בשאר ימות השנה מתחייב מיתה וכנראה מלשון רבינו שכתב הטעם דהרי נעשית קטורת זרה. ובירושלמי דיומא איתא שם וז"ל לא נתן לתוכה מלח או שלא נתן (כצ"ל קרבן העדה) לתוכה מעלה עשן נתחייב מיתה א"ר זעירא ועובר משום הכנסה יתירה עכ"ל ור"ל דמיירי בשאר ימות השנה ונכנס להיכל וחייב באזהרה על שנכנס בהיכל דהו"ל ביאה ריקנית. ומתוך כך אני תמה עוד על מש"כ הב"י וז"ל (בד"ה ועליך לדעת וכו') גם יש לך לדעת שמנין הי"א סמנין הם הצרי והציפורן וכו' עד קנמון ואלו הם הסמנים שנאמרו למשה מסיני ואם חסר אחת מהם חייב מיתה ושאר דברים אינם באים אלא לתקן מעשה הקטרת סמנין אלו שהרי בורית כרשינה ויין קפריסין אינם באים אלא לתקן הציפורן ומעלה עשן כדי לתקן שיהיה העשן מתמר ועולה ומלח סדומית בא לשום תיקון אחר וכיון שאינם באים אלא לתיקון לא מנאתם תורה בכלל הסמנים ומשמע שאפי' אם חסרם אינו חייב כלום שהרי אילו לא מפני הכבוד היו מביאין מי רגלים במקום יין קפריסין וכיון שכן אפי' אם חסרו לית ביה חיובא ואפשר דאפי' איסורא ליכא בחיסור דברים אלו שאינם באים אלא לתיקון אלא שמצוה מן המובחר שלא לחסרם והכי משמע מדאמרינן בס"פ אמר להם הממונה שהביאו אומנים שהיו יודעין לפטם הקטורת ולא היו יודעים להעלות עשן שלא היה מתמר ועולה אלא מפצע לכאן ולכאן ופירש"י שלא היו מכירים בעשב שהיה מעלה עשן ומשמע שניסו כן בהקטרת פנים וראו שלא היה העשן מתמר ועולה דבחוץ אסור להקטיר הרי שאע"פ שחיסר מעלה עשן הקטירו אותו וה"ה לשאר דברים שאינם באים אלא לתיקון עכ"ל. והנה מש"כ בפשיטות דבחסרון מעלה עשן ובחסרון מלח אין חייב מיתה ואפי' איסורא ליכא תמוה דהוא היפך הירושלמי ועוד ביומא נ"ג א' שם איתא דאם לא נתן מעלה עשן חייב מיתה ומש"כ ראיה מההיא דיומא עיין תוס' ישנים שם וז"ל ה"ג בספרים זקנים ובכמה ספרים ומה ראית והזכרת מעלה עשן כנגדו פי' אותו עשב שמעלה עשן כנגדו ואינו מפצע לכאן ולכאן אלא מתמר ועולה כמקל ראיתי שלא היה שום אדם מכיר אלא הם אבל עשב אחר ששמו מעלה עשן היו מכירים אנשי אלכסנדריא שאם חיסר בקטורת חייב מיתה עכ"ל והנך רואה שנסלק בזה ראיית הב"י לגמרי וכ"כ עוד שם וז"ל שנאמר כל פעל ה' למענהו והכא לא מייתי קרא דלכבודי בראתיו שאין כל כך גנאי אם היה מפצע ואין זה אלא יתרת בעלמא דבעינן משום דכתיב כל פעל וגו' עכ"ל אלמא דהיה כשר שפיר בלא זה דאל"כ תיפוק לי דפסול בלא זה וע"ע תוס' יומא נ"ג א' ד"ה חד למצוה וכו' שכתב דלרב אשי עכובא הוה בשאר ימות השנה לענין מעלה עשן. ובתוס' ישנים שם וז"ל תיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקנית דס"ל להאי מקשה כרב אשי דאמר לקמן דאיכא עכובא א"נ לכו"ע ואפי' כרבא דאע"פ דלא נפקא ליה מהאי קרא נפיק ליה מקרא אחרינא (ור"ל מטעם דכתיב חוקה כמש"כ התוס') תימה על מה ששנינו בפטום הקטורת והיא ברייתא שנויה בירושלמי חסר מכל סימן וסימן או שלא נתן לתוכה מעלה עשן או שחסרו חייב מיתה א"ר זעירא משום הכנסה יתירה מאי האי דאמר משום הכנסה יתירה אי דהזיד על הביאה חייב על הביאה ואי דשגג בביאה אם מקטירו חייב על הקטרה שפסולה ואי אין מקטירו מאי חיובא איכא ואומר ר"י דהכנסה היא ביאה שנכנס להיכל בחנם כמו פועל בכניסתו משלו וחייב משום ביאה ריקנית מ"ר. וה"ר מנחם פי' משום הכנסה יתירה כמו בהכנסה יתירה של יוה"כ שנכנס בה לפני ולפנים דבההיא קרא כתיב בה מעלה עשן ואין נראה דבכל יום נמי הוה שם מעלה עשן ומהאי קרא ודאי ילפינן וא"כ חיוב מיתה נמי ילפינן מיניה ועוד דבירושלמי דמכילתין פ' טרף בקלפי קאמר ר"ז עובר משום הכנסה יתירה אלמא לאו איוה"כ קאי ה"ר אלחנן ועוד קשה לי לפי סברתו שסובר שלא היה מעלה עשן אלא ביוה"כ מאי האי דקאמר בסמוך יכול שניהם אמורים קודם מיתת בני אהרן ת"ל אחרי מות שני בני אהרן פי' שלא היו נענשים על מעלה עשן שנצטוו ואי ס"ד שלא נצטוו אלא בשל יוה"כ והלא מתו בשמיני למלואים בניסן ויוה"כ היה אח"כ ומה מפרש ר"א אלא ודאי הוה ס"ד שנענשו על מעלה עשן שלא שמו בקטורת חוץ וע"ז הוא מפרש שהעונש נכתב אחר מיתה עכ"ל ובכל בו כתב להדיא דאף אם חיסר בורית כרשינה או יין קפריסין וכ"ש מעלה עשן חייב מיתה (ומשמע קצת מדבריו דאפי' על ביאה ריקנית שבהיכל חייב עליה מיתה יעו"ש וזה ודאי ליתא דעל היכל ליכא רק אזהרה ויש לדחוק דכוונתו ביוה"כ יעו"ש היטיב). הן אמת דממה שמקשה הש"ס בפשיטות ותיפוק לי דמעייל ביאה ריקנית וכו' משמע דלא מיירי רק ביוה"כ דאל"כ לא קשה מידי די"ל דקמ"ל בשאר ימות השנה נמי וגם מה שקלו וטרו אמוראי בזה דכגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה אי נמי דמעייל קטורת שלימה וכו' הו"ל לתרוצי בפשיטות דמיירי בשאר ימות השנה וביותר יקשה על רב ששת גופיה דמשני גופיה לקמן דחד ליוה"כ וחד לשאר ימות השנה וא"כ למה ליה לתרוצי הב"ע בשגג בביאה והזיד בהקטרה וכו' אם לא שנימא דמאי דקאמר הא ביוה"כ הא בשאר ימות השנה היא לאו מדרב ששת וצ"ע קצת בזה ועיין במל"מ ה"ג שהאריך הרבה מזה והעולה מדבריו דרבינו ס"ל דמעלה עשן לא היה רק ביוה"כ ולא בשאר ימות השנה יעו"ש היטיב ובזה יישב דברי מרן. אבל לא ידעתי מה הועיל בזה כיון דכתב מרן דהא דחיסר אחת מסממניה חייב מיתה ביוה"כ דוקא א"כ מסתמא הא דחיסר מעלה עשן דאינו מעכב מיירי ע"כ ביוה"כ ג"כ אינו מעכב. וא"כ אכתי קשה מסוגיא דיומא נ"ג א'. אמנם למה שהביא בשם שער אפרים דמרן בב"י מיירי דבאמת היה שם עשב דמעלה עשן רק לא היה מתמר ועולה כמקל יעו"ש והיינו כסברת התוס' ישנים שהבאתי. אמנם התימה על כולם איך לא שתו לבם להתוס' ישנים שהבאתי. ודברי רש"י בכריתות אינם עולים יפה כלל כי אף אם נימא דהאי אם חסר אחת מכל סמניה חייב מיתה לא מיירי רק ביוה"כ כדמשמע לכאורה מהך דיומא ועיין בתו"כ פרשת אחרי פ' ג' מ"מ הא מבואר בש"ס דיומא דאם שגג בביאה והזיד בקטרת נמי חייב אלמא דאין הטעם משום ביאה ריקנית. ושפיר קמה קושיית כל האחרונים על רש"י וע"ע במג"א סי' קל"ג ס"ק ה' יעו"ש היטיב. סוף דבר דברי רש"י צריכים נגר ובר נגר דיפרקיניה. ודע עוד דקשיא לי על הא דאיתא בסוף פ"ט דסנהדרין דחשיב שם כל חיובי מיתה ואמאי לא תני הא דחיסר אחת מכל סממניה והא דחיסר מעלה עשן ביוה"כ וכן הא דעייל לפני ולפנים בין ביוה"כ ובין בשאר ימות השנה בביאה ריקנית.

כשרה אפי' וכו'. ולפ"ז מש"כ רבינו בסעיף ט' אע"פ שלא עשה המשקל כולו אלא חציו או שלישו וכו' לאו דוקא דה"ה פרס נמי חייב דהא בהא תליא וכמו דאי' בכריתות ה' א' ו' ב' יעו"ש. וה"ה דאם פיטם כזית נמי חייב דהוא נמי שיעור הקטרה מדאורייתא כדאי' בזבחים ק"ט ב' יעו"ש ברש"י דפרס הוא מדרבנן כמש"כ רש"י בהדיא בזבחים שם ועיין כאן בתוס' בכריתות בד"ה דמפטם וכו' ויש שם ט"ס לדעתי וכצ"ל אומר רבי דהאי פרס בשחרית ופרס ערבית לאו הלכה למשה מסיני הוא דאף אם לא הקטיר אלא כזית שחרית וכזית ערבית יצא כדמשמע פ' השוחט עכ"ל ועי' ירושלמי יומא פ"ד ה"ה וז"ל תני הקטיר כזית בחוץ חייב פחות מכזית בפנים פטור ר"ז בשם רב ירמיה נפטרו הצבור ידי חובתן ר' יוסי ב"ר בון בשם ר' ירמיה מן מה דתני הקטיר כזית בחוץ חייב את שמע פחות מכזית בפנים פטור עכ"ל ועיין בקרבן העדה שם מה שפי' פי' רחוק וזר. ונ"ל בכדי להסכימו לש"ס דידן דכצ"ל הקטיר כזית בחוץ חייב פחות מפרס בפנים פטור ר"ז בשם ר"י נפטרו הצבור ידי חובתן ר' יוסי ב"ר בון בשם ר"י מן מה דתני הקטיר כזית בחוץ חייב מינה את שמע פחות מפרס פטור עכ"ל והוא המסכים עם פי' המל"מ לקמן בסי' נ"ג סעי' י"א והובא שם בש"ק ור"ל כיון דחייב על כזית בחוץ א"כ חזינן דבפחות מפרס נמי נפטרו הצבור יד"ח דאל"כ לא הי' חייבים בחוץ בפחות מפרס. א"נ הא דקאמר פחות מכזית בפנים פטור קאי אזר שהקטיר בפנים וכדקס"ד בזבחים שם וקאמר ר"ז בשם ר"י דבכזית נפטרו הצבור ידי חובתן ור"י בא להשמיענו דבהקטיר כזית בפנים נפטרו הצבור יד"ח וקאמר ר"י ב"ר בון בשם ר"י דעל כרחך צ"ל דהברייתא הא קמ"ל דבכזית נפטרו הצבור יד"ח וקמ"ל דאף לר"א הדין כן דאי כמו שהיא לפנינו דקמ"ל בפחות מכזית פטור זר בפנים א"כ מאי קמ"ל פשיטא דכן הוא כיון דפחות מכזית פטור בחוץ ממילא דה"ה זר שהקטיר בפנים דפטור ומאי צריך להשמיענו א"ו דזה בא להשמיענו דכזית בפנים יוצאין הצבור יד"ח אליבא דכו"ע ואף לר"א. ועי' לקמן בסוף סי' נ"ג מש"כ בזה יעו"ש היטיב. והתימה על רבינו שלא השמיענו מדין כזית ואולי ס"ל לחלק בין פיטום להקטרה דאף דבהקטרה כזית הוי הקטרה מ"מ לא מצינו שהיו מפטמין בפחות מפרס ועי' במל"מ שהביא בשם רש"י ז"ל דדווקא במנה חייב ותמה עליו יעו"ש היטיב ולדעתי אפ"ל כי גם רש"י ז"ל מודה לזה דכי כתב מנה כתב זה אדברי חכמים דנקטי בלשונם בכל יום מתקן במתכונתה יעו"ש דמשמע קצת דנקטי דווקא דכל יום דהוא מנה אבל לבסוף דמייתי דברי רבא איפשר דעבדה פרס בשחרית ופרס בין הערבים אה"נ דבפרס מחייב. ודע דלשון הש"ס שם ה' א' דאיתא שם וז"ל אפשר דמקטיר פרס שחרית פרס בין הערבים אין הלשון נכון כל כך ויותר מדוקדק הלשון שם ו' ב' איפשר דעבדה פרס בשחרית וכו' דאנן בפיטום קא מיירינן ולא בהקטרה וק"ל אמנם בילקוט תשא איתא (על הך דשם ה' א') וז"ל גבי קטרת כתיב והקטורת אשר תעשה במתכונתה אשר תעשה כל דמקטר ואפילו פרס שחרית פרס בין הערבים עכ"ל ולפי"ז דהאי כל אשר תעשה קאי אהקטרה א"כ לכאורה משמע דבכזית נמי חייב בפיטום וכמש"כ למעלה ורבינו גריס כגי' דידן ו' ב' ודו"ק היטיב. שוב ראיתי במל"מ לקמן סי' נ"ו סעי' ב' שהעלה דאינו ט"ס בתוס' דכריתות שם ופלפל בזה בהא דכזית קטורת יעו"ש היטיב (ובפסקי תוס' מעילה סי' ה' משמע כדברי' יעו"ש היטיב).

על עשייתה וכו'. זה פשוט ומבואר בתורה ושנוי במשנה ריש כריתות ומשולש בתלמוד ו' א' ונפלאתי על מרן שכתב הכי משמע במשנה וכו' יעו"ש והלא מאי משמעות צריך במקום שהדבר מפורש. וכאן כתב לפי משקולת אלו ר"ל שיהא לפי ערך שיעור זה אע"ג דבאמת לא עשה אותו השיעור ממש שבקטורת ציבור לכל השנה משא"כ בשמן המשחה דלעיל פ"א ה"ד ועיי"ש מש"כ בזה בד"ה אבל אם שם ועי' מש"כ רבינו בפי' המשניות שם והטעם כבר מפורש וברור בש"ס ומבואר ממש"כ למעלה.

עשאה להתלמד וכו'. או למוסרה וכו' עי' מש"כ לעיל ה"ו ופ"א ה"ד יעו"ש היטיב.

הנהנה מן ההקדש וכו'. מבואר לקמן דינו פ"ה ממעילה הט"ז דאם קודם שעלה תמרותו מעל ולאחר שעלה תמרותו לא מעל והוא מהש"ס שם ו' א' ובפסחים כ"ו א' יעו"ש והא דכתב רש"י שם ב' א' במשנה וז"ל אבל המריח בקטורת של ביהמ"ק לא אזהרה ולא כרת דריח אין בו משום מעילה היינו לפי הס"ד דמיירי בכל ענין אבל לפי המסקנא שנא ושנא הוא.

שאינה כזו. ר"ל שהיא ממינים אחרים או שחסר אחת מכל סממניה או שהיה הפיטום לא לפי ערך זה ועי' תוספתא פ"ג דמכות וז"ל המפטם את הקטורת במתכונתה ה"ז חייב בין שפיטמה כולה בין שפיטמה חציה אבל אם היה מתעסק להתלמד בה או למוסרה לרבים אם חסר אחת מכל סממניה אינו חייב אלא משום מועל בלבד עכ"ל והנה אין לה שום ביאור ונ"ל להגיה שכצ"ל למוסרה לרבים או אם חסר אחד מכל סממניה פטור והמריח בה אינו חייב אלא משום מועל בלבד. עוד שם וז"ל המפטם שמן המשחה ה"ז חייב והסך ממנו פטור אינו חייב אלא משום מועל (כן הוגה שם על הגליון) הלכה הסך שמן המשחה שעשה משה במדבר ה"ז חייב כרת סכו בראשו בגופו באחד מכל איבריו אע"פ שלא שפשף ה"ז חייב וכמה יסוך ויהא חייב כרת אחד הסך ואחד הניסך וכו'. והנה מן וכמה יסיך וכו' אין לו מובן והוא ט"ס וצ"ל כמו שהוא בכריתות ו' ב' יעו"ש היטיב וכבר נתבאר בפ"א ה"ה יעו"ש. ומבואר מזאת התוספתא דהנותן על חבירו גם הניסך חייב והתימה שלא הובא זה בסעי' ו' שם. ואולי אפ"ל דה"ק התוספתא דאחד הסך ואחד הניסך שוים בשיעורם וכדעת רבינו שם הלכה י' אבל מסיום לשון התוספתא לא משמע כן. וצ"ע בזה (ועי' במכות כ' ב' יעו"ש היטיב ודו"ק).

יחיד או רבים וכו'. עי' כל זה במנחות נ' א' ב' יעו"ש.

לא על וכו'. עי' סוטה ל"ה א' וירושלמי פ' חלק ועי' ספרי נשא פיסקא מ"ו ומ"ר במדבר פ"ד ומ"ר נשא פי"ב יעו"ש ושם מבואר דדווקא לוים ולא כהנים וקצ"ע על רבינו בס' המצות שם סי' ל"ד ובשרש ג' יעו"ש היטיב. ודע דמקום הטבעות והבדים היה בכלות שליש העליון מהארון כדאיתא בשבת צ"ב א' יעו"ש היטיב וזה דלא כרש"י בחומש שמות כ"ה שכתב דהיה למעלה סמוך להכפורת ולא כהרמב"ן שכתב שם דהיה סמוך לרגלי הארון יעו"ש וצ"ע בזה ועי' יומא ע"ב א' תוס' ד"ה כתיב וכו' ויש ליישב קצת יעו"ש.

פנים כנגד וכו'. מרן לא הערה מקורו והוא במדרש רבה במדבר פ"ה יעו"ש היטיב וע"ע לעיל פ"ו מהל' בית הבחירה ה"ד וע"ע ירושלמי פ"ה דיומא ה"ד יעו"ש וע"ע ביומא כ"ה א' תוס' ד"ה והא וכו' ובמפרש לתמיד כ"ו א' סוף המשנה יעו"ש.

לוקה שנאמר וכו'. ועי' יומא ע"ב א' ובתוס' שם שהאריכו בביאור הקרא דושמו בדיו דבסוף פרשת במדבר ועיי"ש ברמב"ן על התורה יעו"ש היטיב. ועי' מכות כ"ב א'.