צדקה ומשפט שתי מתנות יקרות וחמודות נתנו לישראל, והן: צדקה ומשפט, שהן אחוזות והדוקות זו בזו כשלהבת בגחלת, שאינן נמצאות אלא בחבורן, והן מוכרחות במציאותן. לכן הן נזכרות בתורה בנביאים ובכתובין צמודות יחד פעם קודמת – צדקה למשפט, ופעם קודם – משפט לצדקה.

והן המדות המעולות שהשתבחו בהן אבות האומה מחוקקיה ומלכיה, וכמאמרם ז״ל: אבותינו הראשונים, מפני מה זכו בעולם הזה, ולימות המשיח, לעולם הבא? – מפני שנהגו עצמם בצדקה, אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרן, דוד ושלמה בנו – לא נשתבחו אלא בצדקה. אברהם לא נשתבח אלא בצדקה שנאמר: ״כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו [אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״] (תורה שלמה בראשית י״ח:י״ט אות כ״ט).

ולא עוד אלא, שהקב״ה בעצמו השתבח במשפט וצדקה, ודורש מאת יצוריו לעשות משפט וצדקה, שבהן חפץ ה׳ ולהתהלל רק בהן, כאמור: ״כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאם ה׳״ (ירמיה ט, כג).

שתי מתנות אלה הנחיל אבינו לבניו אחריו לדורות עולם, והן הביאו בכנפיהן את מדת החסד והרחמים של אלקי ישראל: ״זרע אברהם אוהבי״ [ישעיה מא, ח].

וכן אמרו רז״ל במדרשם: משל למה הדבר דומה? – למלך שנשא למטרונה והכניסה לו שני אריסין, אף המלך זקף לה שני אריסין כנגדן, אבדה מטרונה את שלה – אף המלך נטל את שלו, כך אתה מוצא: אברהם נתן לבניו שני אריסין – לעשות צדקה ומשפט, אף הקב״ה זקף לו כנגדו חסד ורחמים, שנאמר: ״ושמר… לך את הברית ואת החסד״ [דברים ז, יב]. אבדו ישראל את שלהם וכו׳, אף הקב״ה נטל את שלו וכו׳, עמדו ישראל וכשרו את עצמם וכו׳ – אף הקב״ה מביא את שלו (תורה שלמה, בראשית י״ח, אות רט״ז).

מכאן – כי שתי מתנות אלה הן סיבה ותנאי המשכת חסדי ורחמי ה׳ והחזרתם על עמו וארצו, ואלה מן הסגולות שהנחילו לנו אבותינו, שהטביעו את חותמן על עם ישראל לדורות־עולם, וכמאמרם ז״ל: שלשה סימנין יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, דכתיב: ״למען אשר יצוה״ וגו׳ [בראשית יח, יט], כל שיש בו שלשה סימנין הללו ראוי להדבק באומה זו (יבמות עט, א).

ולכשתמצי לומר שלשה סימנים אלו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, שבהם מצטיין ישראל – כולם הם דבר אחד, שמקופלים בשני מושגים אלה שהם משפט וצדקה, וכמו שנבאר להלן.