אף הוא נעשה זבל. ואסור שנא' וגו'. כן צריך לפרש לישנא דמתניתין. ויכולני למימר נמי דרמז לנו שבהיות זה בעולם, האף הוא בעולם, ופירושו אף הוא ממש, שנעשה זבל ובני אדם נהנים ממנו שנא' (דברים יג, יח) ולא ידבק וגו' למען ישוב ה' מחרון אפו, וכה"ג תנן בסוף פ"י דסנהדרין ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם:

אין אומרים נעשה מרחץ. כתב הר"ב ועוד תשובה אחרת אין אומרין וכו'. וכנראה שמשיטת התלמוד (דף מד:) דקאמרא תשובה גנובה השיבו ר"ג להגמון. למד כן, דאיכא מ"ד דאני לא באתי וכו' היא תשובה גנובה, ואיכא מ"ד דאין אומרים וכו' היא התשובה גנובה, ש"מ דשתי תשובות הם, ולא קתני ד"א כדקתני בתשובה השלשית, משום דהשני תשובות הראשונות דומות זו לזו משא"כ השלשית שאינה דומה להן כלל:

את שנוהג בו משום אלוק. הא דלא תנן את שנוהג בו כאלוק דהכי הל"ל, אלא קאמר ליה משום אלוק, נראה דרמז לו מאי דאמרו בש"ס (דף מד:) למ"ד דתשובה זו היתה התשובה גנובה להיות דפעור יוכיח דאיננה גנובה מפני דשאני פעור דעבודתו בכך, וזה הוא כוונת ר"ג את שנוהג בו אפילו דבר של בזוי משום אלוק, כגון הפעור דזה הוא עבודתו אסור, ושאינו נוהג בו הבזוי הזה משום אלוק, כי עבודתו איננה בבזוי זה מותר. ונראה שזו היא כוונת הירושלמי דגרסינן התם (ה"ד כ.) תשובת הפלג השיבו (פי' תשובה גנובה), דלא כן היה לו להשיבו מבעל פעור שאין עבודתו אלא בפריעה (פי' שהיה יכול הגוי להשיב לו פעור יוכיח), מאי כדון (פי' ומה תשובה היתה זאת), את שנוהג בו (פי' הבזוי) משום אלוק (פי' דכך היא עבודתו) אסור, ואת שאינו נוהג בו משום אלוק מותר. כדפרשתי:

מה נדה מטמאה במשא. נראה דהאריך בסיפא לגלויי רישא, דכשרץ דתנן היינו דלא מטמא במשא, אבל לא לענין שיעורא כמ"ש הר"ב:

העמיד תחתיה ע"ז וביטלה. וי"ג ונטלה, כ"כ התי"ט. ונכון בעיני כי כן בבית תנן והוציאה ובאבן וסילקה דדמי לנטלה, ודוחק לומר דמשום דהכא טמונה בקרקע היא מסתמא כנראה מן המעשה דצידון, לא טרח לחפור ולהוציאה אלא מבטלה שם במכור אותה לצורך, דאם היא של גוי דווקא ראויה לכך ולא של ישראל ואנן סתמא תנן:

מקל. אע"ג דלא נטלו לשרוף אלא להשען עליו, דאיכא למימר דלא לבטלה קא מכוין אלא אדרבא דעתו נוטה שיש לאותו מקל סגולה, לא אמרינן הכי אלא בטלה:

או שרביט. לעשות ממנו תשמיש חשוב יותר ממקל, כדכתיב במלך (אסתר ה, ב) (ו)את שרביט הזהב אשר בידו. אפילו הכי אמרינן בטלה: