Hon Ashir on Mishnah Bava Batra Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
המוכר את החמור מכר את הסייח. להיות כי לשון חמור הוא זכר, לא ניחא ליה לתנא לשנות בנה, וגם בנו לא רצה לשנות להיות שם זה מורה אף על הנקבה, והכא בנקבה דווקא איירינן כמ"ש הר"ב, משום הכי שנאו התנא על שם עצמו באמרו מכר את הסייח. משא"כ בפרה דהשם והלשון מורה על הנקבה, משום הכי ניחא ליה למנקט בנה, דיש בו רבותא בלשון זה דאע"פי שהוא בנה אינו נמכר עמה. ובחמור נמי יש בו רבותא שאע"פי שיש לבנו שם בפני עצמו נמכר עמו. והתי"ט כתב טעם אחר לדקדוק לשון זה, ושבעים פנים לתורה. אבל זה מתיישב יותר להיותו מורה מה בענינו ממש:
מכר את הקנה. נראה דקרא לראה בשם קנה (עי' רע"ב), לרמוז דאם מכר לו את הקנה מכר לו את הראה, כי זה שמה אשר יקראו לה, ובזה נתישבה הרגשת התי"ט:
הרכינה ומיצה וכו'. התוספות (פז: ד"ה והתנן) תמהו על מאי דתנן בפרקא בתרא דתרומות (מ"ח) הרכינה ומיצה הרי זו תרומה, דאמאי הוי תרומה מאחר דהמדות של חולין שמדד להוציא מהן התרומה היו כמו כן בלא הרכינה ומיצה. ופירוש דבריהם הוא שזה המיצוי היה לו להיות טבל ולא תרומה, כי בכל המדות שמדד עד עתה לא נשאר לתרום עליהם כי אם על המצוי הזה הנשאר במדה הזאת מהמדה ראשונה ועד עתה, דנמצא שכל מדות הטבל שמדד קודם תרומה זאת היו חסרים המצוי הזה אשר היה משלים לכל מדה ומדה ולעולם לא יצא מהמדה, וכמו כן המדה הזאת שהיא תרומה עליהם מן הדין צריכה להיות חסרה כל המצוי הזה, ולפי זה לא היה לו להיות המצוי הזה תרומה כי אם טבל כבראשונה.
ובזה נחה הרגשת התי"ט עליהם שכתב דלא עמד על דעתם, ז"ל: דהא דשל חולין בלא הרכינה ומיצה הם, מ"מ נשארו ביד ישראל ואיה התרומה שעליהם, ע"כ. ועל מה שהרגיש עליהם, דמאן לימא לן דבישראל המודד לתרום איירינן, דדלמא דבתרומה שביד כהן היא מתניתא, ע"כ. י"ל דלשון המשנה הביאם לכך, דתנן (תרומות שם) המערה מכד לכד ונטף שלש טפין נותן לתוכה חולין והדר אמר הרכינה ומיצה הרי זו תרומה, ואי הוי סיפא דומיא דרישא דבכהן המודד משמע הל"ל הרכינה ומיצה אינו נותן לתוכה חולין, אבל מדאמר הרי זו תרומה נראה שהמצוי הזה מחדש נעשה תרומה אבל מעיקרא לא היה תרומה, ואין זה אלא בישראל המודד כמ"ש התוספות, דקמ"לן מתניתין דאפילו בכה"ג יש לו למצוי דין תרומה וכ"ש בכהן המודד תרומה שכבר היה לו מתחילה לשמן הזה הנמצה דין תרומה, ומשום הכי לא קתני דומיא דרישא אינו נותן לתוכה חולין, וכמו כן לא קתני עדיין הוא תרומה דהכי הל"ל אם אמת היה הדבר הזה דמתניתין בכהן המודד תרומה איירי, אלא קתני הרי זו תרומה דמשמע עתה נעשת תרומה מה שלא היתה מתחילה. וברישא נקט המשנה לישנא דמשתמע אפילו לכהן המודד תרומה, לרבותא דאפילו בכי האי גוונא שכבר היה לאותו הנדבק בדופני הכלי שם תרומה, כשהטיף שלש טיפין אינו חושש לו ונותן לתוכה חולין, וכ"ש בישראל המודד לתרום דאיכא למימר דלא חל שם תרומה עליו מעולם, כי לא כיוון להקדיש כי אם היוצא מהכלי דומיא דשאר המדות של חולין ולא הנשאר דבוק בדופניו:
בזמן שהצלוחית ביד התנוק ומדד החנוני לתוכה. לאחרים, בעודה ביד התנוק, כנל"עד:
אמר רשב"ג בד"א וכו'. משום דאדבר[י] ת"ק קאי באמרו בד"א, קתני אמר אע"ג דפליג, כמ"ש כלל זה בכמה דוכתי. ובזה נחה הרגשה שהרגיש התי"ט, אמאי פסק הרמב"ם דלא כותיה, הואיל ומלשון המשנה דתנן אמר נראה דלא פליג:
אחד לעשרה. אחד מעשרה לא קתני אלא אחד לעשרה, ובזה החסרון מובן כמ"ש התי"ט, והא דלא קתני בפירוש אחד ממאה והיה מקצר לשונו בזה יותר, י"ל דרמז לנו שאפילו בדבר מועט נותן לו את גירומיו לפי חשבון, דלא תימא דהוי דומיא דהכרע במקום שנהגו להכריע שעל דבר מועט שהוא פחות מליטרא אינו נותן לו הכרע, אלא אפילו לא הגיע למנין המאה נותן לו את גירומיו. והתי"ט נתן טעם אחר לחסרון זה, אבל אינו עולה ללח כמ"ש אלא ליבש, האמת אתו שאם היה אומר אחד משני מאות היה מאריך, אבל מ"מ לא טריחא ליה מלתא לתנא לשנות אחד מעשרה לעשרים שהם תיבות בלתי שוות כמו באחד מעשרה לעשרה שהם שוות ממש, וא"כ אפוא ליתני בפירוש אחד מעשרה לעשרים, אלא די"ל דתני סיפא דומיא דרישא. אחר כתבי זה ראיתי לבעל התוס' (פח: ד"ה אחד מעשרה) שהקשו קושיא זו, והוא שהקשו אמאי לא תנן אחד ממאה, ותירצו הפך ממ"ש והוא דקמ"לן מתניתין דדוקא בעשרה לטרין מתחייב ליתן לו גירומיו ולא בפחות מכאן, והכי מסתבר מדהזכיר התנא סכום הלטרין כי לעשרה בלמד הוא סכום הלטרין, משא"כ אי הוה תנן אחד ממאה דלא ידענו באיזה מין משקל איירינן. ודוק: