אבל נוטל הוא מתוך ביתו. וברישא הזכיר מוכסים וגבאים בלשון רבים, וטעמא משום דדרך המלך למנות על המכס והגבאות יותר מאדם אחד. א"נ מתוך ביתו וכו' אמוכס לבד קאי דמטיל מעותיו בתיבה ויש לה מקום מיוחד, ולא אגבאי ההולך אנה ואנה לגבות, ולפיכך מטיל מעותיו בכיס כמוזכר ברישא דהיא אצלו לעולם, כנלע"ד:

נטלו מוכסין וכו'. מוקמי לה בכי האי גוונא דמציל מידם, דאי לאו הכי אסור כדתנן לעיל אין פורטין וכו':

את חמורו. כן דרך המוכס ליטול הבהמה שעליה המשאוי שלא נפרע עליו המכס:

חמורו. דרך ארץ הוא לישא המשאוי על החמור יותר מבהמה אחרת, וכמאמרם ז"ל (ע"ז ה:) כשור לעול וכחמור למשאוי:

גזלו לסטים את כסותו. דרכם של לסטים לגזול דברים שיכולים להצניע:

זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש. מה מתוק מדבש משל זה שהמשיל התנא לדבש בכד וליין בחבית, ולא לחנם אמרו ברעיא מהימנא פ' פינחס דף רמ"ד ע"ב ורבנן דמתניתין ואמוראין כל תלמודא דילהון על רזין דאורייתא סדרו ליה, ע"כ. דהכא נמי רמז לנו התנא במתק לשונו מקומם העליון היכן הוא, והורה לנו דהיין הוא משומר בסוד החבית העליון שכינתא עילאה, דה"ג ברעיא מהימנא פ' הנ"ל ד' רמ"ה ע"ב וארח רזא שכינתא עילאה איהי תמינאה ח' ספיראן מתתא לעילא, ובגין דא אתקריאת ח', ואתמר בה בחכמה יבנ"ה בית, והיינו חבית, ח' בית, ובגין דאיהו חיים דכתיב (משלי ג יח) עץ חיים היא למחזיקים בה יין מתמן איהו חי, ע"כ. והדבש המורה על הוד דרגא דדוד, דהכי מפורש ברעיא מהימנא פ' ויקרא דף ד' ע"א. איהו בכ"ד שכינתא תתאה הנקראת כד, כמבואר בתקונים דף ע"ג ע"א כד דאיהו שכינתא תתאה כלילא מכ"ד ספרי אורייתא וכו', והנה הם מורים על כ"ד צירופי אדני כמבואר במאורות נתן. ועל הא דתנן אח"כ נסדקה חבית של דבש, כבר דקדקוה בש"ס ריש פ"ג, ותירצו דקמ"לן דהיינו כד היינו חבית, ונפקא מינה למקח וממכר. זה הוא פשוטו, ועל פי דרכנו הנסתר נמי הכי הוי, כי תרין שכנתין תרין ההין אינון כידוע לי"ח, והמדקדק עוד היטב בדרך זה בענין שבירת הכלים כמבואר בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר זרעים מסכת מיתת המלכים, מצא ימצא לע"ד במשנה זו תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו, ויראה כמו כן איך הוא אמת מה שהוכחתי בסוף דמאי, דעל הסתם חבית גדולה מכד:

אין לו אלא שכרו. כתב התי"ט משמא דגמרא (דף קטו:) דאיירי בשעקל בית הבד כרוך עליה. ופי' רש"י (שם ד"ה ולימא), דלגבי חמור לא שייך להקשות דלימא מהפקרא קא זכינא, משום דיכול להצילה הוא, משא"כ בדבש דאין לו כלי אחר להצילו ושייך לומר ביה מהפקרא קא זכינא, אי לאו דמוקמינן ליה בשעקל בית הבד כרוך עליה:

ואתה נותן לי את שלי. הכא לא קתני דמי שלי כמו ברישא, כי מסתמא חמור לרכוב עליו ולילך לדרכו בעי ולא מעות, ואם ככה אמר לו הדעת מכרעת שצריך להניח לו חמורו עד שימצא לו חמור אחר, והוא ילך ברגליו כל אותו הדרך, דמן הסתם כשהחזיקו בדרך איירי מדקתני אם אמר לו, משא"כ ברישא דאמר אם אמר סתם, אע"ג דהכא נמי ה"ה אם אמר לפני ב"ד ולא לו כמ"ש התי"ט, משום דלא שכיח ב"ד בדרך:

הגונב וכו'. ישוב לשון המשנה על פי פירוש הר"ב כך הוא, הגונב טלה מן העדר והחזירו, ומת או נגנב חייב באחריותו, והטעם הוא על כי לא ידעו הבעלים לא בגנבתו ולא בחזירתו, דאילו הוו ידעי הוו זהירי ביה, ומכיון שהוא מטעם זה פשוט הוא דאף אם מנו את הצאן והיא שלימה אינו כלום, דלא משום מנין זה נתגלה להם שתהיה צאן אחת למודה לצאת, הואיל ולא ידעו בגנבתה, כי סבורים הם דלהיותה שלימה דמעולם לא נגנב מהם כלום. ומנו את הצאן והיא שלימה דסיפא הכי קאמר, אם מנו את הצאן, ומדנתנו דעתם למנות הצאן ש"מ דידעו בגניבה ומנו אותם לראות אם נחזרה או אם נגנב מהם יותר מאחת, ומצאו הצאן שלימה פטור, דכי ידעו בחזרה כבר ידוע להם שיש בין הצאן צאן אחת הרגילה לצאת, ועליה דידוה קא רמיא לשמר'.

ואפשר דמהאי טעמא סתם התנא דבורו, ועל כי לא ידעו בגניבה לא הזכיר מנו כלל אע"ג דה"ה אם מנו, ועל אם מנו לא הזכיר ידיעת הגניבה כלל, משום דמסתמא כי לא ידעי בגניבה לא סלקא דעתם למנות, דאין דרך למנות הצאן על לא דבר, שאין הברכה מצויה בדבר המנוי (תענית ח: ב"מ מב.) בפרט פעמים הרבה, וכי מנו את הצאן מסתמא ידעו בגניבה, דזה גרם שעלה במחשבה למנותם. ולפי פי' רש"י (קיח. ד"ה חייב באחריותו) שהכל תלוי בדין ההשבה, ושבלתי ידיעתם לא מקרי השבה, וכן נראה מפשטא דמתניתין כמו שהוכיח התי"ט, פירוש המשנה הכי הוא, הגונב וכו' על כי לא ידעו וכו' ולכן לא מקרי השבה, דאף אם מנו הצאן ושלימה היא לא סלקא דעתיהו שהושב להם כלום על כי לא ידעו שנגנב מהם כלום, אבל אם מנו וכו' דאין זה מסתמא אלא כשידעו שנגנב כמ"ש לעיל, ומצאוה שלימה הרי ידעו בבירור שהוחזרה להם, בהיות יודעים שנגנב מתחילה ועתה מוצאים הצאן שלימה, ולכן מקרי השבה גמורה אע"ג דהגנב עצמו לא הודיע להם כלום כשהשיב, אלא שהם מעצמם ידעו זה ע"י מנין הצאן:

וכלן. נראה דמדלא קתני ואם אלא וכלן, דייק הרמב"ם דקאי אף אתרנגולים ובצים כמ"ש התי"ט, וכדי שלא נטעה לומר דדוקא מן הנשים התירו ליקח בצים ותרנגולים בכל מקום, אבל לא מכל אדם בכל מקום כגון משומר תרנגולים, לא כללם בבבא אחת עם הנשים, אלא הפסיק ביניהם בוכ[ו]לן שאמרו וכו':

יותר מכן. הרי אלו, שלשה חוטים הנזכרים, של בעל הבית. וכ"ש היתרים, כן נראה לדקדק לישנא דמתניתין דקתני הרי אלו, על פי מה שכתב התי"ט בשם הטור:

כדי לתפור בו. מלשון זה דייק בש"ס (דף קיט:) דבעינן כמלא מחט חוץ למחט, והוא דבפחות מזה אינו ראוי לתפור, כמ"ש התי"ט:

בבא קמא מתחיל באלף ומסיים בתיו, כי הנזהר במילי דנזיקין הרי הוא מוכן לקיים כל התורה מאלף ועד תיו, כמאז"ל (דף ל.) האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין: סליק מסכת בבא קמא. כי כל דיני נזק במקומה: דע נא גר וגם אזרח מנזק וכל אשמה. תתרחק ואף תברח כי תלמוד בתוך קמא: