בנזק ובצער. הקדימו לבושת ורפוי, שלא כסדר ראית הכתוב לפי מ"ש הר"ב, משום דנזקן שכיח יותר מכולהו, דמחייב עליו אף שלא ע"י חבלת עצמו. וצער שייך לשנותו לגבי נזק, לרמוז דמחייב עליו אפילו במקום נזק כמ"ש הר"ב:

ברפוי בשבת. הקדים רפוי לשבת שלא כסדר הכתוב, לסמכו לצער משום דדמי ליה, דאדם מצטער בנותנו על המכה הסמים המרפאים:

כיצד סימא את עינו וכו'. כולהו כתיבי בפסוק (שמות כא, כד) עין תחת עין וכו', ושן דלא נקט הוא משום דלא פסיקא ליה כאחריני, דעל שן קטן החוזר פטור מנזק שהוא ראש לחמשה דברים (עי' קדושין כד:):

המבייש את הערום וכו'. לא כלל שלשתם במבייש אחד משום דלא דמו, דערום אצטריך דלא תימא כיון שמבוייש ועומד הוא דפטור, וסומא אצטריך דלא תימא כיון שאינו רואה אין בשתו בושת, וישן אינו נכון לכללו בהדי סומא משום דאיירי כשידע בבושת אחר שהקיץ כמ"ש התי"ט, משא"כ בסומא דלא היה לו ידיעה בסוף יותר מבתחילה:

העבד והאשה. אע"ג דבכוליה מתניתין תנן נשים ועבדים, וכן בסיפא תנן נתגרשה האשה נשתחרר העבד, הכא הקדים העבד לאשה, לרמוז דבאשה המשועבדת כעבד והיא הנשואה איירי:

נתגרשה האשה. דומה לנשתחרר העבד, משום הכי לא נקט נתאלמנה אע"ג דשכיח יותר מנתגרשה:

כאלו הם בני חורין. משום דהעניים מוכרחים ללוות מפני עניותם, וכתיב (משלי כב, ז) [ו]עבד לוה לאיש מלוה. קרי לעשירים בני חורין:

פטור. ממלקות, וכה"ג יש לפרש בקוצץ נטיעותיו, ובדלא אתרו ביה דומיא דאחרים שקצצו דבדלא אתרו ביה איירינן כמ"ש התי"ט, ובזה אזלה לה הרגשת התוספות שכתב התי"ט לפי דבריהם דסל"הו דכשאנו יכולים לפרש פטור ממלקות אתי שפיר, אבל לדידי עדיין הענין קשה דלא דמי פיטורא לחייובא, דפיטורא במלקות וחייובא בממון. ונלע"ד לומר דאפשר לאוקמיה הכל בממון, והחובל בעצמו אם הוא עבד ד"מ אעפ"י שאינו רשאי פטור מכלם ואינו חייב לשלם לרבו כשישתחרר ואחרים שחבלו בו חייבים לשלם כדתנן במשנה ג' החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולם, ופטור דקוצץ נטיעותיו אגב לשון פטור דאדם נקט ליה, אבל לעולם פירושו האמיתי הוא אף בהו פטור מממון:

והקוצץ נטיעותיו וכו'. רצה התנא לאשמועינן דין זה (בקוף) [בגוף] ובממון:

קרע את כסותי. אפשר לתקנו קצת בתפירה, אבל שבר את כדי דמסתמא הוא של חרס דכשנשבר אין לו תקנה, איכא למטעי ולומר דאינו פטור, ומשום הכי אצטריך: