בבא מציעא

ראה אותם רצים אחר מציאה וכו'. כתב התי"ט בשם הרמב"ם (ה' גזלה ואבידה פי"ז הי"א), דמציאה זו היינו צבי שבור הנזכר אחריה. ותמהני דהכא דהמציאה ידועה דנזכרה במתניתין, מאי היא [ד]קתני מציאה בלא הא הידיעה, וברישא דמתניתין וכן במשנה ג' דהמציאה סתומה קתני המציאה בהא הידיעה:

גוזלות. קתני לשון רבים, דמסתמא אין אדם טורח לילך אחר מציאת גוזל אחד. והתי"ט כתב טעם אחר:

היה צבי. שבור האמור לעיל, רץ כדרכו. בקלות, עד שאינו יכול להגיעו קודם שיצא מתוך שדהו, או שהיו הגוזלות. האמורין, מפריחין. הרוצים להגיעם קודם שיצאו מתוך שדהו. כן נלע"ד לפרש דלא כמ"ש התי"ט על מפריחין משום דדרך וכו', ובזה לא שייך להקשות ליפלוג וליתני בד"א בשיכול להגיעם קודם שיצאו מתוך שדהו, אבל אין יכול להגיעם אפילו צבי שבור או גוזלות שלא פרחו דאיכא למימר שמא מחמת שהצבי שבור ושהגוזלות לא פרחו יצטרכו לעמוד בתוך השדה לפוש ובין כך ובין כך יגיעם לא זכתה לו, דהוי כאילו פליג בפירוש וכ"ש אחר צבי שאינו שבור או אחר גוזלות פורחין, וה"ט דלא קתני סיפא דומיא דרישא אחר צבי וכו' אחר גוזלות וכו' דמורה ענין חדש:

מציאת עבדו ושפחתו הכנענים. הפסיק בין הבנים לאשה בהם, משום דדמו לבתו דמקרא נפקו (עי' רש"י יב. ד"ה מציאת בנו וכו' וד"ה מציאת עבדו), משא"כ האשה דהיא מדרבנן כמ"ש הר"ב. ולפי דברי התי"ט דאף בתו לא מקרא נפקא אלא דתקינו לה רבנן משום איבה, יש לישב, דמשום דעבדו ושפחתו הם זכר ונקבה דומיא דבנו ובתו סמכם זה לזה, ומ"מ לדברי הר"ב מסתבר יותר סדרא דמתניתין, דהקדים תולדות האדם לאשה אשר ממנה יוצאים, משום דאשה אינה אלא מדרבנן, משא"כ אחת מן התולדות, ולפי זה הוי לא זו אף זו. ומיהו אף לדברי התי"ט יש לישב ולומר, דמשום סיפא דצריך להאריך באשה שמשום הכי נשנית בסוף, שנאה נמי ברישא בסוף, ולתרויהו צ"ל דלא כלל את כלם במציאה אחת, משום הכנענים השנוים באמצע שלא רצה לכללם עם העבדים, ובסיפא אע"ג דעבדים הם עברים, מ"מ לא רצה לשנות בהם מלישנא דרישא:

וכל מעשה ב"ד. עיין מ"ש בפ"י דשביעית משנה ב' ד"ה וכל מעשה ב"ד:

אחד הלוה משלשה. נקט ענין זה משום דנזכר לעיל באגודה: