עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה. כמדומה לי דאו או קתני, דאי לא תימא הכי הוי זו ואצ"ל זו, שהרי כבר פסל שני עיניו למעלה וכן שני עיניו למטה. ואע"ג דלכאורה לפי הס"ד דש"ס (דף מד.) נראה דאינו כן, שהרי הקשה עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה היינו רואה את החדר ואת העליה כאחת, אם פירושו הוא ראיית עינו. מ"מ על פי המסקנא דהוי עינו ממש איכא לפרשו באו או, ונפקא מינא שכשעינו אחד לבד הוא חוץ ממקומו אעפ"י שהאחר במקומו פסול, משא"כ לפי הס"ד דבעינן שיהיו שניהם חוץ ממקומם. ודעת הרמב"ם בחבורו נראה כמ"ש שהרי בפ"ח מה' ביאת מקדש (ה"ו) העתיק השתי בבות ראשונות דמתניתין דהיינו שתי עיניו למעלה ושתי עיניו למטה, ולא העתיק לבבא זו אחריהם, אלא אחר שהעתיק כל שאר המומים שיש בשתי העינים יחד כתב ז"ל: מי שאחת מעיניו משונה מחברתה בין במקומה בין במראה וכו', ע"כ:

הצמם והצמע. לפי סדר האלף בית הצמם קודם לצמע, וסדר זה נוח לזכרון. ולפי שענין המשנה הזאת קאי במומי גודל וקוטן, פי' בראשונה צמע שהוא מום דומה לשאר מומים הנזכרים משא"כ הצמם, ולכן הקדימו בשמו ולא בפירושו:

והגיחור. פי' הר"ב אדום כארגמן ע"כ. מה שפירש אדום הוא מהש"ס (דף מה:) אבל כארגמן אינו מן הש"ס, דאין הארגמן אדום אלא ירוק כזהב כמו שהוכחתי בספרי מעשה חושב, והארכתי עוד בצבעים אלו בריש פ"ט דכלאים בד"ה צמר ופשתים:

והננס. דומה לקטן, ואעפ"י כן לא שנאו אחר השוטה כדרכו בשאר המקומות, אלא אחר הכושי וכו', משום דדמי להו דהמום ניכר לעין כל, משא"כ החרש והשוטה. ועוד דהכא ניחא ליה לסמוך שיכור לשוטה דדמי ליה: