חלה

חלה יש בה ד' פרקים, כי בד' פרקים העולם נדון כדתנן (ר"ה פ"א מ"ב), וכל אלו הארבעה דינים תלויים בחלה, כדתנן (אבות פ"ה מ"ח) ועל שלא ליטול את החלה רעב של כליה בא. ועוד שרש החלה תלויה בשם מה' כידוע, ושרשו הם ד' אותיות. ועוד היא עצמה רומזת לרגל הרביעי כנסת ישראל, הכוללת כל שאר השלשה פרקים:

חמשה דברים. מדלא קתני אלו מינים חייבים וכו' אלא חמשה דברים, רמז לנו דמחמשה דברים ממש נפקא לן דחמשת מינים אלו נקראים לחם, כדאיתא בירושלמי (ה"א):

החיטים והשעורים. אע"ג דהחיטים אינם מצטרפות אלא עם הכוסמין, והשעורים מצטרפות עם הכל חוץ מן החיטים, דנמצא היות הכוסמין מין חטים ומין שעורים כמ"ש, מ"מ לא נתן הכוסמין בין החיטים והשעורים אלא סדרם כמו שהם מפורשים במקרא דירושלמי הנ"ל, ואותם שאינם מפורשים שנאם בסוף אף הם כסדר הכתוב. ועוד י"ל דסמך השעורים לחיטים, משום דבשניהם נשתבחה ארץ ישראל:

הרי אלו חייבין בחלה. חזר לשנותו לסמוך לו מיד ומצטרפין זה עם זה, לגלות דלענין חלה קאי:

ואסורים בחדש. שנקצר ממקום שאין ראוי להביא ממנו עומר, או אם עבר וקצר במקום הראוי. ולא מבעיא אכילה אלא אפילו קצירה אסורה, ולא זו אף זו קתני. משום הכי שנה איסור הקצירה אחר איסור האכילה:

הנודר מן הפת ומן התבואה. הקדים הפת לתבואה הקודמת לו, משום דלא זו אף זו קתני, משום דתירוש נמי נקרא תבואה דכתיב (דברים כב, ט) ותבואת הכרם, וכ"כ רש"י בר"ה דף י"ב (ע"ב ד"ה התבואה), ואפילו הכי הנודר ממנה אינו אסור אלא בהן:

ומותר העומר. אתיא דלא כמאן, כמ"ש התי"ט. והתבואה שלא הביאה שליש. פליגי עלה בפירוש, משום הכי שנאם בסוף אעפ"י שהם קודמים לכלם:

ופחות מחמשת רביעים. מ"ש התי"ט בשם הר"ש, אבל מצומצמים חייב. ירושלמי מפורש הוא (ה"ג ז:) ובבבלי דערובין (פג:) נמי מפורש בבירור דהכי הוא. ולכן אני מתמיה איך נסתפקו התוספות (שם ד"ה שבעת רבעים וכו') בדין זה מטעם ועוד הנזכר בשבת (עו:) ובפסחים (מח:) אגב ריהטא, דאותו ועוד אינו מעלה ולא מוריד להבנת הסוגיא, ורש"י נמי לא גריס ליה כמ"ש התוספות בפסחים (שם ד"ה חמשת וכו'), ולעולם קי"לן דילמוד סתום מן המפורש. אבל מ"מ קשה דהואיל ופחות מחמשת רביעים ארישא דחייבין במעשרות קאי כמו שפירש הרמב"ם ז"ל, אם כן אפוא איירינן שעודם בשיעור זה עדיין לא נתרמו, וא"כ הוא, ליתני לרבותא חמש רביעים שהם חייבים במעשרות, ופטורים מן החלה, על כי בהפרשת התרומה מהם הפטורה מן החלה נותרו פחות מחמשת רביעים. וי"ל דחדוש גדול אשמועינן בהא, והוא דאיתא בירושלמי (ה"ג ז.) דהעושה עסה מן הטבל, החלה חייבת בתרומה, והתרומה חייבת בחלה, ופסקו הרמב"ם בפ"ו מה' בכורים (ה"ז). ולכן אם יהיה העסה הזאת בזמן שנתחייבה בחלה, והוא כשנתגלגלה, דבענין זה איירינן, דבלאו הכי אפילו ק' רביעים פטורים אם יאכלם קלויים, עדיין חייבת בתרומה דהיינו טבל, לא יתפטר אא"כ היא פחותה משיעור חלה, שאם היא חמשת רביעים אעפ"י שאם היה מפריש התרומה היא נותרת פחות משיעור הואיל וחל עליה חייוב החלה קודם שהפרישה הרי היא מצטרפת להשלים השיעור, כי אף היא נתחייבה בחלה ויהיה העיסה הזאת חייבת במעשרות ובחלה, כמ"ש לעיל בשם הירושלמי:

חמשת רביעים. מלשון שלשת ימים:

בתבואה. עיין מ"ש הר"ש:

הקונובקאות. נלע"ד שעושי' אותם לחם ואופי' אות' בתנור על דעת כן להחזירם לסלתם לעשות מהם תבשיל לתינוקות. ואעפ"י שלתבשיל נעשו, הואיל ונאפת בתחילה כשאר הלחם הרי הם חייבות. ולשון הר"ב סתום הוא, ולשון הירושלמי (ה"ד ח.) כך הוא, וכן הקנובקאות חייבות, ר' יהושע בן לוי תאמר הואיל והוא עתיד להחזירה לסלתה תהא פטורה מן החלה, ע"כ. ונלע"ד דה"פ דקשה ליה לריב"ל למאי אצטריך למתני, כי פשיטא הוא שהם חייבות, שהרי אופין אותם כשאר לחם החייב בחלה, ומשום הכי קאמר תאמר וכו' משום הכי אצטריך. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דגרסינן שלא תאמר, כדגרסינן במימרא הסמוכה לה, אמר רבי בא בר זבדא עיסת מברין חייבת בחלה שלא תאמר הואיל והוא עתיד להחזירה לסולתה תהא פטורה מן החלה, ע"כ:

חלות תודה ורקיקי נזיר. התי"ט תמה על לשון זה, ותירץ הכא בדוחק, ובפסחים (פ"ב מ"ה) לא מצא מען. ואני אף שם תרצתי תירוץ דחוק, אבל לא נחה דעתי בתרוצים אלו לישב לשון המשנה הבלתי צריכה להאריך. דקשה עוד מה מצא התנא ארקיקי נזיר יותר מרקיקי תודה, או מה מצא בחלות תודה יותר מחלות נזיר, והיה לו להזכיר סתם לחמי תודה עשאן וכו' או לחמי נזיר עשאן וכו', ולמה לו להזכיר את שניהם ולפרט חלות ורקיקין. לכן נלע"ד דהוצרך לשנות בדבורו על כי יש נפקותא בדבריו, דאי תנן תודה ולא תנן נזיר, הוה אמינא דלתודה עשאן לעצמו פטור על כי אינם צריכים כי אם לבהמה אחת, ואף אם אירע איזה קלקול בה בקל ימצא אחרת, ולכן לא עלה בדעתו לאכלם בתורת חולין, אבל עשאן לנזירותו הוה אמינא יתחייבו, על כי צריכים שלשה בהמות ואם יארע קלקול בהם צריך טורח להעמיד עוד שלשה בהמות אחרים, ועוד דאפשר שביני ביני יטמא ויסתור נזירותו, ושודאי דעתו מתחילה לאכול אותם אם לא יעלה בידו להקריבם מיד, כי ברוב הזמן הם מתקשים, ועליהם נאמר (מלאכי א, ח) הקריבהו נא לפחתך, קמ"לן. ואי תנן נזיר ולא תנן תודה, הוה אמינא דווקא נזיר עשאן לעצמו פטור, על כי יש לו היכר בעת שמגלגלים דלהקדיש עביד להו, שהרי הוא קדוש, גדל פרע שער ראשו, אבל לתודה שאין לו שום היכר ועדיין הם חולין, הוה אמינא דאין גלגול זה פוטרם קמל"ן, הא קמן דתרויהו אצטריכו. ואי תנן חלות ורקיקין דתודה ונזיר, הוה אמינא דדוקא החלות השוים בשניהם דהיינו החלות והרקיקין הנאפות בתנור, מיחייבו כי עשאן למכור בשוק, כי לחם גמור הם, אבל החלות הנמצאות בתודה ולא בנזיר, והם המורבכות, אשר מעשיהם כך הם, חולטם ברותחין, ואופה אותם מעט, ואח"כ קולט אותם בשמן על האלפס וכיוצא בו, כדרך שקולין הסופגנין ומרבים בשמנם, וזהו הריבוך האמור בכל מקום, הוה אמינא דלא מחייבו בחלה על כי רוב אפייתם הוא ע"י משקה, קמל"ן דאף החלות הנמצאות בתודה לבד שהם אלו, מחייבו מחמת אותה אפייה מועטת שאופין אותה בין חליטה לרביכה. ואי תנן חלות תודה וחלות נזיר, הוה אמינא דווקא חלות אם עשאן לעצמו פטור, כי יש היכר בעודם עיסה שלהקדיש הם עשויים, על ידי לתיתה בשמן קודם העיסה בלי מים, ואח"כ לשין אותה במים, וכן במורבכות יש שינוים גדולים, כי בתחילה חולטים אותה, ואח"כ בעת שרוצים לאפות אותה אינם מניחי' אותה בתנור עד שתאפה כתקונה, כי לוקחים אותה אחר שנאפת מעט ומרביכים אותם, אבל ברקיקין שאין בהם שום שינוי, כי לשים אותם בתחילה במים כשאר כל העיסות, ואינם מושחים אותם בשמן כי אם אחר שנאפו כתקונם, הוה אמינא דאין גלגול שלהם על דעת להקדישן פוטרתן, קמל"ן. ולשנות, חלות ורקיקין דתודה, וחלות ורקיקין דנזיר, הוא אריכות ללא צורך כי כבר הם לומדים זה מזה. וגם לשנות להפך רקיקי תודה וחלות נזיר, איננו יכול על כי הוצרך לאשמועינן דין המורבכת שבתודה, והיא לא נקראת רקיק אלא חלה.

ועל הנזכר בפסחים (שם) הואיל ואתא לידן, נאמר דאף בה צריך למימר תודה ונזיר, דאי תנא תודה ולא תנא נזיר, הוה אמינא דבתודה דווקא עשאן לעצמו אינו יוצא בהן, כי לא סלקא דעתיה לשמרם לשם מצת מצוה על כי בקל מוצא בהמה אחת אף אם יארע קלקול בבהמה שהפריש ומקריבה לתודתו כמו שחשב עליהם בעת גלגול, אבל בנזיר דאינו כן כמ"ש לעיל, הוה אמינא דאף לעצמו יוצא בהן, כי ודאי כיון בה מתחילה אף לשם מצת מצוה, קמל"ן. ואי תנא נזיר הוה אמינא להפך כמ"ש לעיל על פי דרך זה, וגם שם צריך לאשמועינן דין המורבכת שבתודה, שאעפ"י שרוב אפייתה היא בשמן לא נקראת מצה עשירה, על כי יש בה גם מים, וש"מ דמי פירות עם מים מחמיצים, וגם שנאפת קצת בתנור כדרך הלחם, ושיוצא בה י"ח כי עשאה למכור בשוק, ומטעם זה לא קתני חלות ורקיקין דתודה ונזיר כמ"ש לעיל. ועוד לא רצה התנא לשנות לשונו דהתם מדהכא, לרמוז דילפו מאהדדי כדתנן בריש מכלתין, ובטעם זה הכולל יתורץ למה לא קתני התם חלות תודה וחלות נזיר, אלא הזכיר רקיקין, דטעם זה דהכי לא שייך התם כלל, ועיין מ"ש במשנה (ו') [ה'] פ"ב דפסחים:

שאור לחלק. שאור, לרבותא קתני ליה, דאפילו שאור ממליך ועושה אותו פת

חייב בחלה. לשון הר"ב שדעתו וכו' ויאפה אותה כלה כאחת, עכ"ל. ואין לשון זה מדוקדק, כי אף אם יאפה אותה בזה אחר זה, מכיון שגמר בדעתו לאפותה נתחייבה כלה בחלה. ואפשר דקמל"ן דצריך שיגמור אדם אחר שאינו נחתום שעשה עיסה לחלקה בצק, בדעתו, לאפות שיעור שלם בבת אחת, דמהאי טעמא נתחייב הנחתום, על כי מתחילה היה דעתו לכך, אבל אם זה אדם האחר שעשה עסה לחלק בצק אשר היא פטורה, חשב לאפות קצת ממנה, ובאותו המקצת אין בו שיעור, ועדיין היה דעתו לחלק השאר, ואח"כ חשב לאפות עוד מעט ממנה, שאינם מצטרפים זה עם זה להשלים השיעור אלא אם כן חשב לאפות שיעור שלם בבת אחת, זה יש לדקדק מדברי הר"ב. ולכאורה הדין דין אמת, שהרי תנן (מ"ה) עסה שתחלתה וסופה סופגנין פטורה, וכשתחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת. והכא נמי תחילתה היתה כסופגנין הפטור, כי נעשת לחלק, ובסוף כאשר הוא אופה כשיעור הרי הוא כסופה עיסה החייבת.

אבל כשנדקדק היטב אין הדין כן, שהרי בתר גלגול אזלינן, וכשהיתה פטורה בשעת גלגול לא תתחייב עוד, כגלגול הקדש שהפודה אותה עסה שנתגלגלה ביד הקדש אופה אותה כשאר לחם חול ופטור מן החלה, והא דתנן בתחילתה סופגנין וסופה עיסה דחייבת, ר"ל שכך היתה כוונתו מתחילה, שבעת שהיה מגלגלה גלגול רך היה כונתו לאפותה בתנור ומשום הכי חייבת, אבל אם בעת שהיה מגלגלה היתה כוונתו אף לאפותה סופגנין, אף כי אחר הגלגול נמלך ורוצה לעשותה עסה הרי היא פטורה, שכבר נפטרה בשעת הגלגול ותו לא אתי לידי חייוב, ומשום הכי האיש הזה שאינו נחתום, שעשה עסה לחלק שמטעם זה נפטרה עסתו על כי אמרינן דהואיל ואינו נחתום ודאי לא היתה כוונתו בעת הגלגול ליחדה כלה לעצמו, אם נמלך אח"כ מחמת איזה סיבה לאפותה אפילו כלה ולא לחלקה עוד בעודה עסה, הרי היא פטורה כבתחילה. וכן יהיה הדין בחלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן לעצמו, אם אירע לו אונס ולא הקדישן, שיכול לאכלן מבלי שיפריש מהם חלה, וכן יהיה הדין בכל כיוצא בזה, ומזה נלמוד כשהענין להפך. וכן יהיה הדין במי שלש פחות מכשיעור ולא היה בדעתו ללוש יותר ואח"כ לש עיסה אחרת פחותה מכשיעור, שאינם מצטרפין ע"י נשיכה או צרוף סל להתחייב, כי מכיון שנתגלגלה הראשונה קודם שעלה בדעתו לצרף לה עסה אחרת כבר נפטרה ותו לא אתיא לידי חיוב. ומדקדוק לישנא דמתניתין ד' פ"ב יש להוכיח כן כמו שאכתוב במקומו בע"ה, וידעתי כי דברים אלו הם תלויים במחלוקת, אבל אני הצעיר הנלע"ד על פי דקדוקי לשון המשנה לשון הזהב כתבתי להלכה ולא למעשה, כי צ"ע גדול קודם שנקל בדברי תורה, כי מצינו לרז"ל דלכמה דברים חששו ואסרום אף על פי שעל קו הדין מותרים הם. וכלל זה יהיה בידך על כל הדינים אשר יצאו מחבורי זה להקל, אבל להחמיר לא יקל בהם עד אשר ימצא שרש הענין, כי כמה הלכות הם משוקעות בלשון המשנה הבלתי נראות לעין, כמו שכתבתי במקום אחר (פאה פ"ו מ"א) בשם ר' יוחנן דירושלמי וגם בשם המדרש:

נשים. הזכיר התנא בדיני מכלתין אשה כמה פעמים, על כי היא אחת מהמצות המוטלת עליה יותר מן האיש:

שנתנו לנחתום. רבותא אשמועינן, דאע"ג דהנחתום העושה שאור משלו לחלק נתחייב בחלה, מ"מ כשעושה אותו משל אחרים לאחרים כדי לחלקו בעודו עסה פטור, ולא חיישינן דילמא אתי לאחלופי בשלו:

לעשות להם שאור. דהיינו לחלקו בצק, אבל אם נתנו לו קמח שיעשה להם לחם לחלקו לחם, הרי זו עסת השותפין, ונתחייבה אעפ"י שאין בשל אחד מהם כשיעור, ולא דמי לשני נשים שעשו שני קבים דריש פ"ג, דהתם כל אחת עשתה עסתה לעצמה:

עסת הכלבים. בהזכירו כלבים, רמז רמז לנו, דהכלב אנו מצוין להחיותו, ובזה יש רבותא דאפילו לכלבים דאנו מצווים להחיות' לא מקרי פת להתחייב בחלה, אלא אם כן כיון בה אף לרועים, וזה ניכר במה שעשה אותה ראויה להם, וכ"ש אם עשאו לשאר בהמות וחיות דפטור, וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מה' בכורים (ה"ח). ועוד כלבים אצל הרועים שכיחי, לשמור צאנם כדכתיב (איוב ל, א) אשר מאסתי אבותם לשית עם כלבי צאני:

בזמן שהרועים וכו'. עיין פי' הרמב"ם, כי פי' הרב אינו מדוקדק:

אינה חייבת בחלה. לשנות כלהו בבי בחד לישנא, לא קתני פטורה מן החלה:

החלה. היא עיקר מכלתין, לפיכך הקדימה לתרומה:

אלא מן המוקף. כתב הר"ב דגרסינן ואין נטלין אלא מן המוקף, עכ"ל. וחפשתי בכמה נוסחא' ולא ראיתי גירסא זו, אלא בכלהו גרסינן ואין נטלין מן הטהור על הטמא אלא מן המוקף. וטעמא רבה איכא למגרס הכי, דרמז בזה דאין נטלין מן הטהור על הטמא, הוא כדי שלא לתרום שלא מן המוקף כמ"ש הר"ב: