Hon Ashir on Mishnah Chullin Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
השוחט שני ראשין כאחד וכו' שנים אוחזין וכו'. לא כללם בבבא אחת משום דרישא בקדשים וסיפא בחולין כמ"ש התי"ט:
שנים אוחזין וכו' שחיטתו כשרה. קתני שחיטתו לשון יחיד, דאין השחיטה קרויה אלא על שם אחד מהם, והדבר שקול בעיני, אי אזלינן בתר המברך אפילו עומד למטה, או בתר העומד למעלה האוחז בקתא של סכין כדרך כל השוחטים, ונפקא מינה לענין כסוי הדם, דמי שהשחיטה נקראת על שמו הוא יכסה (עי' דף פז. ושפך וכסה מי ששפך יכסה), כן נראה:
נפלו כליו והגביהן. אצטריך לאשמועינן דאע"ג דיכול לגמור השחיטה קודם שיגביהם, יכול להגביהם כדי שלא יטנפו, כל זמן שלא ישהה שיעור שחיטה, ודבר זה לא שמעינן ליה מסכין:
השחיז את הסכין וכו'. מלתא אגב ארחיה קמ"לן דאיש העף בשחיטה בלי שקדם לה טירחא אחרת, דיינינן ליה כמתעלף ולא מוקמינן ליה לשוחט, כן נראה:
כלל אמר ר' ישבב וכו'. הכא אינו אומר זה הכלל אלא כלל אמר רבי ישבב, אע"ג דכבר הזכיר שמו לעיל, משום דהפסיקו רבי עקיבא:
לשם וכו' לשם וכו'. אצטריך דלא תימא עד שישחוט לשם כולהו כאחד:
לשם מדברות. ק"ק דה"ל לשנותו קודם ימים ונהרות:
שנים אוחזין. פי' שנים שאוחזין, אבל שנים אוחזין דמשנה ב' לפי מ"ש התי"ט התם דר"ל דלכתחילה, אין פי' זה עולה. ואין לומר דהתם נמי צריך לפרש הכי ואיירי בקדשים דומיא דרישא ובדיעבד, דהא אמרו עלה בש"ס דחולין דף ל' ע"ב דאין חוששין שמא ידרוסו זה על זה, ואי בדיעבד אין חוששין שמא דרסו הל"ל, דבאמרם ידרוסו משמע ששוחטין לכתחילה ואין חוששין שמא ידרוסו:
שחיטתו פסולה. ה"נ קתני שחיטתו לשון יחיד, על כי שחיטה זו פסולה מפני המחשבה רעה שחשב אחד מהם:
אין שוחטין לתוך הגומא כל עיקר. אבל עושה גומא בתוך ביתו. כדי שיכנס הדם. המפוזר בחוץ לתוכה. ויהיה ביתו מנוקה. ובשוק אף כן לא יעשה. ובדיוק לישנא דמתניתין החסרון מובן בפשיטות, דכמעט לא שייך לומר בה חסורי מחסרא, ומשום דבעושה מקום חוץ לגומא חילק בין שוק לבית, בגומא עצמה דאין בו חילוק זה דלעולם אסור קתני כל עיקר:
השוחט לשם עולה לשם זבחים לשם אשם תלוי. כסדר הזה נשנו בויקרא:
לשם פסח. משום דאמרי קשחיט שלמים בחוץ שנאו בתר שלמים:
שנים אוחזין וכו' שחיטתו פסולה. עיין מ"ש על כיוצא בזה במשנה ח':
אסור. אע"ג דאסור ופסול חדא מילתא היא כמ"ש התי"ט, מ"מ יש לדקדק בו מדשני התנא בדבורו הרגיל, ולומר דרמז לנו התנא הכא בסוף דיני שחיטה, דאיסורא נמי איכא לנבל בהמה לכתחילה ולאוסרה באכילה ללא צורך, דהכי איתא בירושלמי (עי' תוס' ע"ז מ. ד"ה אמר ועי' ב"י יו"ד קטו אות ג) דכשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר. וטעמא נ"ל עפ"י מה שכתוב בלמודי האר"י זלה"ה דשמא יהיה שם באותו דבר נפש בן אדם, המתוקנת ע"י אכילת אדם אותו הדבר בברכתו הראויה אליה ובכוונה רצויה, ואם יאסר אותה והיא מותרת הרי הוא גרמא בנזיקין שאין אותה הנפש מתתקנת, ואדרבא ע"י זה אפשר שיורידנה במדרגה יותר גרועה שתאכל מבהמה טמאה או כיוצא בה, וכתיב (משלי יז, כו) גם ענוש לצדיק לא טוב: