אלא בדמאי. ואפילו הוא מרובה, ואינו צריך לאכול כנגדו, להיות זה בדרך חילול. וכמ"ש בדמאי פ"א מ"ב ע"ש:

יוצאות. ובפירות קתני יוצאין לשון זכר, אע"ג דמעות ופירות תרויהו לשון נקבה הן, וטעמא דחילק ביניהם, י"ל לרמוז דלא דמי יציאת המעות ליציאת הפירות, דיציאת הפירות הוי אפילו על מנת להחזירם, ויציאת המעות הוי אף שלא להחזירם, ונכנסות קתני ליה דומיא דיוצאות:

מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ. בפ"ז דפסחים על האי דתנן (מי"ב) מן האגף ולפנים כלפנים, מן האגף ולחוץ כלחוץ. מקשינן בש"ס דהתם דף פ"ה ע"ב דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא, דמרישא משמע דאגף עצמו כלחוץ, ומסיפא משמע דאגף עצמו כלפנים. ומשני כאן בשערי ירושל' שלא נתקדשו, כאן בשערי עזר' שנתקדשו. ובאותה משנה מן החלונות ועובי החומה כלפנים. נמצא לפי זה שעובי החומה אף מה שעל השערים הוא כלפנים, ועובי החומה שהוא אגף השער הוא כלחוץ. ואילן זה העומד בחוץ ונוטה לפנים או איפכא, יכול להיות נטיתו בין על גבי החומה, בין דרך שער ירושלם, ולפי זה אתי שפיר אף המשנה הזאת, ולא תקשה דיוקא דרישא דקתני מכנגד החומה ולפנים כלפנים הא כנגד עובי החומה ממש כלחוץ, והדר תני מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ דמשמע הא כנגד עובי החומה ממש כלפנים, כי יש עובי החומה שהוא כלפנים והוא עובי ראש החומה בגובה, ויש עובי החומה שהוא כלחוץ והוא האגף והמשקוף שעל חלל הפתח כי אותו מקום לא נתקדש, ורישא איירי כשנוף האילן נכנס או יוצא דרך תוך השער, וסיפא כשנכנס או יוצא מעל ראש החומה. א"נ י"ל רישא בשורא, וסיפא בבר שורא, וכדמתרץ בש"ס הנ"ל ע"ש, וזה נ"ל עיקר:

מכנגד הקדש ולקדש. פי' החלק הבנוי בקדש ופתוח לקדש, הוא קדש. וכך הוא פירוש מכנגד החול ולחול, חול. אבל אם חלק הבנוי בקדש אינו פתוח לקדש אלא לחול, אז יש הפרש בין תוכו לגגו, וכן אם חלק הבנוי בחול אינו פתוח לחול אלא לקדש, וכדתנן ברישא דמתניתין:

ובה"א הכל יפדה ויאכל בחוץ. הרחיק הכל מהאכילה, דלא כמו שעשה ב"ש דאמר יפדה ויאכל הכל בפנים, משום דאחד מהדברים הנכללים בהכל זה, אינו נאכל בחוץ בכל ענין, אלא כמ"ש הר"ב בשם הירושלמי, משא"כ לב"ש דחוץ ממה שפירש הכלל עומד בכל ענין, אבל בנוסחת הירושלמי אף בב"ש גריס הכל יפדה:

רבי יהודה אומר יקבר. כתב הר"ב דאין הלכה כרבי יהוד'. ואע"ג דאפריך ק"ו דרבנן הכא במתניתין, בתוספתא דמ"ש פ"ב השיבו לו, ולא חש התנא להזכירו, לרמוז דיחיד ורבים הלכה כרבים אע"ג דלכאורה הדין עם היחיד כמו הכא, דהשיב להם ולא מצינו אצלו תשובתם לו:

זלף לתוכן סתם. פי' הר"ב, טבל. וכן נראה בירושלמי (ה"ו כ.) ולפי זה תנא סיפא דתרומה דומיא דרישא דמ"ש, דתני קנקנים מלאים קדש ברישא, והדר דטבל, ועוד שנה תורם וכו' אחר עולות וכו' לסמוך אותו למשנה דלקמן דעלה קאי הפלוגתא, דלא כפי' הר"ב, דהכי משמע בירושלמי:

זלף לתוכן סתם. לא מצאתי טעם לשינוי לשון זה:

עד שלא גפן עולות וכו', עד שלא גפן תורם וכו'. עיין פי' הר"ש בהא כי הוא על פי הירושלמי:

בד"א. אחר שסיים ענייני גפן ושלא גפן, פירט באיזה ענין איירי:

לא יצא קנקן לחולין. אף כי פי' הר"ב בהא הוא קצת דחוק, מ"מ אין לדחותו כי כן נראה בירושלמי:

אבל אם רצה וכו'. נלע"ד דאדינא דבמקום שדרכן למכור פתוחות לבד קאי ולא אעניינא דמתניתין דלעיל כלל, וה"ק אבל אם רצה זה המוכר במקום שדרכן למכור פתוחות, להחמיר על עצמו כי מתפחד להונות למ"ש, ולכן רוצה למכור במד', ומדד היין בפני הקונה ועשה חשבון עמו כל מדה ומדה בכל כך מעות, ואח"כ החזיר' לקנקן ונתנו ללוקח, יצא קנקן לחולין, דאמרינן מתנה יהיב ליה הקנקן ולא הבליעו במעות היין כלל, הואיל והחמיר על עצמו ודקדק למכרו במדה:

רש"א אף האומר לחבירו חבית זו אני מוכר לך חוץ מקנקנ'. הכי הוא גירסת הירושלמי, ופירושו הוא, שאף אם לא הוציאו מתחילה מן הקנקנים, ולא מכרו לו במדה, אלא שהבטיחו שבהיותו חוץ מן הקנקן נמי אף כי יורק מכלי אל כלי יעמוד טעמו בו וריחו לא יהיה נמר, יצא קנקן לחולין אף במקום שדרכן למכור פתוחות, כי אמרינן דבפרטות זה הוציא הקנקן מכלל דמי היין ולא הבליעו בהם כלל, ומכאן ילפו בירושלמי (ה"ו כ:) דאם שייר לו רביעית יין בתוך הקנקן, דאמר לו קנקן זה של יין אני מוכר לך חוץ מרביעית שאני רוצה לשיירו לעצמי, דיצא קנקן לחולין, דהואיל ושייר לעצמו קצת מהיין וא"א לעמוד בלא הקנקן, אמרינן דודאי לא הבליע דמי הקנקן בדמי היין שמכר, והרי הוא כאילו אמר לו חבית זו אני מוכר לך חוץ מקנקנה, שהרי צריך להריק היין כדי ליתן לו הרביעית ששייר, כן נלע"ד משמעות הירושלמי, דלא כמו שפירש הר"ב דזה הוא פירושא דדברי ר"ש, כי לשונו דחוק:

חוץ מקנקנה. הכא פתח בחבית וסיים בקנקן, דנראה דהיינו קנקן היינו חבית, ובפ' א' פתח בכד וסיים בקנקן, דנראה דהיינו קנקן היינו כד, וכבר קיל"ן (עי' ב"ק כז.) דהיינו כד היינו חבית, הא קמן דשלשתן אחד, ונפקא מינה למקח וממכר: