השולק. כבר אמרנו (בפי') [בפ"י] דתרומות (מ"י) דשלוק טפי מבשול. ואע"ג דקיל"ן (חולין צז:) דכבוש הרי הוא כמבושל. דהוא פחות משלוק, שנא אחריו השולק, ליתנו בינו למולח, לגלות אכובש דאף שלא במלח איירי, דלא תימא דמולח הוא פירושא דכובש כמ"ש התי"ט בשם הכ"מ, אבל הכובש שלא במלח דלא קביע. והא דלא תני המבשל לרבותא, י"ל דרצה לרמוז כל גווני בשול, דהם רותח מבושל ושלוק, דמלוח הרי הוא כרותח (חולין שם), וכבר אמרנו דכבוש הרי הוא כמבושל, לאשמועינן דבכבוש ומולח דאמרו משום בשול נגעו בה. ומה"ט נמי י"ל דשנא השולק ביניהם, ונפקא מינא שאם לא כבש בענין שיהיה כמבושל, או לא מלח בענין שיהיה כרותח, לא חשיבי לקבוע, כן נראה, והתי"ט האריך:

המכמן באדמה. איכא לספוקי בכובש והמבשל בשדה איכא לספוקי במולח לפי מ"ש הרמב"ם בפירושו, ולכן לא כללם בפיטור אחד:

הפוצע זתים. הוא ענין בפני עצמו ולא קאי אדלעיל:

הסוחט. משום אם סחט שנה אף זה בפני עצמה:

וחכ"א וכו' על הצונן פטור. מפני שהוא מחזיר את המותר, כ"כ הר"ב. ולעי' דקמפלגי בהא, א"ר אליעזר מוקים לה בירושלמי (ה"ב יט:) בשמעטן שלו טהור ושל חבירו טמא, דלרבנן אין אדם מחזיר לשל חבירו, ור"א ס"ל דמחזיר:

לתוך חיקו. משום דמנפה בידיו, הנחתם בחיקו היא. ומשום הכי לא שייך לומר הכא לתוך ידו כברישא:

תמרות. איירי בהן ברישא, ועוד קדמי לפרי, משום הכי פתח בהם, אע"ג דלגבי אביונות הוי זו ואצ"ל זו. ואע"ג דקפרס נמי קודם לפרי, משום דשונה אותו בלשון יחיד, דהוא שומר הפרי ואינו דבר חלוק בפני עצמו כתמרות ואביונות, שנאו בסוף דהוי נמי לא זו אף זו, ועוד בשנות הפרי באמצע, רמז לנו הא דאמרו רז"ל (עי' מגילה כא: מנחות צח:) דהאמצעי משובח: