אף כשאמרו ב"ש. הם הוזכרו ראשונה במתניתין משום הכי הזכירם, אבל נפקא מינה אף לב"ה כמ"ש הרמ"בם שהביא התי"ט, משום הכי לא שייך להקשות טעמא דב"ש אתא לאשמועינן:

מעשה. ומעשה לא קתני, אלא מעשה, כי ענין בפני עצמו הוא שממנו תוציא הדין, ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם:

על מנת וכו'. כתב הר"ב, משום דמתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל. ומהאי טעמא מודה ר"ש בהאי גמרא:

שאהה שותה יין וכו'. מ"ש התי"ט בד"ה על מנת, אבל ה"ה כשנודר על מנת שלא לגלח וכן לשון הרמ"בם או שלא לגלח, ע"כ. ט"ס הוא, וצ"ל על מנת לגלח וכן הוא בהרמ"בם או לגלח:

כשאראה ולד. גירסא זו נכונה היא, כיון דכולל אף הנקבה שאין לו ממנה הויה, כי אין משפחתו מתיחסת אחריה, משא"כ הזכר, ומשום הכי קתני גביה כשיהיה לי. ואי גרסינן כשאראה כשיהיה לי, י"ל דהוסיף תיבת כשאראה בדבור הכולל אף הנקבה, מה שלא עשה כן בזכר, משום דזו היא דרך כל הארץ כשהולד זכר להוציא קול תכף ומיד, ולכן בלי שיראנו הוא יודע מיד שבא לעולם שהוא בן זכר, משא"כ בנקבה שהנשים העומדות על היולדת מתבישות כל אחת מהן להגיד שילדה נקבה, כי חרפה היא להם להגיד בשורה זו, וסימניך קול באשה ערוה, ולכן שותקות ואינם מודיעות אם ילדה עדיין או לא, ומשום הכי כמעט שאין לבעל ידיעה ממנה עד שיראנה, ובזה מתיישב הרגש התי"ט שהרגיש בשינוי לשון זה:

טומטום ואנדרוגינוס. שנאו אחר הבת אף בסיפא, אע"ג דהוי זו ואצ"ל זו, משום סירכא דרישא. א"נ איכא למימר דאף בסיפא אית בהו רבותא, להיותם בריות משונות ואיכא למימר דלא כיון בהו כשאמר ולד:

סותר שבעים. עד שבעים, כן פירש הר"ב והרמב"ם. והכי איתא בירושלמי (ה"י):